תוספות הרא"ש על הש"ס/ברכות/פרק ז

על ש"ס: תוספות הרא"ש | ראשונים | אחרונים

פרק שביעי

דף מ"ה

דף מה. - המשך

לצורת הדף ראה כאן

שלשה שאכלו. והכותי, שמעינן דכותים גרי אמת הם.

אכל טבל. כתב ר"מ, שאינו מברך עליו כלל לא בתחלה ולא בסוף. והראב"ד השיג עליו וז"ל, טעה בזה טעות גדול, שלא אמרו אין מברכין אלא שאין מזמנין עליהם. לומר, שאין להם קביעות לזימון, אבל ברכה [תחלה] וסוף למה לא יברכו הואיל ונהנו, ונ"ל כדבריו. וכן מוכח בההיא דאמרינן בפ"ק דסנהדרין {דף ו:} ובפ' הגוזל {ב"ק דף צד:}, הרי שגזל סאה חטים מחברו טחנה אפאה והפריש ממנה חלה, אין זה מברך אלא מנאץ. משמע, שחייב לברך אלא שברכתו היא ניאוץ. כתב רשב"ם, שלשה שאכלו יחד, אחד מהם נזהר מפת של כותים ואחד אינו נזהר. אע"פ שאין אותו שנזהר יכול לאכול מפת של כותים, כיון שאותו שאין נזהר יכול לאכול מפתו מצטרפים זה עם זה לזימון. והביא ראיה מריש ערכין {דף ג.}, הכל חייבין בזימון כהנים לוים וישראלים. פשיטא, לא צריכא דכהנים אוכלין תרומה וקדשים (חד) [וזר] אוכל חולין. מהו דתימא, כיון (דחד) [דזר] לא מצי אכיל תרומה וקדשים לא מצטרף, קמ"ל כיון דכהנים מצי אכלי חולין, שפיר דמי. ויש ללמוד משם, שאם יש [ג'] אנשים שמודרין הנאה זה מזה, אין מצטרפין לזימון. דנהי דמצו לאיתשלו (לי) [עליה], השתא מיהא לא איתשלו.

שלשה שאכלו כאחד אין רשאין לחלק. שלשה אין שנים לא. תימ[ה] מאי פריך, [דילמא] שנים רשאין ליחלק, הא אם רצו לזמן מזמנין. ופרש"י, דע"כ ר"ל אין מזמנין אפילו רצו. דאי אמרת שנים נמי אם רצו מזמנין, א"כ כשהם ג' אמאי אין האחד רשאי ליחלק, ליזיל איהו ולא פקע ברכת זימון מהני ויזמנו בשנים. ולא נהירא, כי חל עליו חובת זימון ואי אפשר לו לברך בלא זימון, כדקתני במתניתין ד' וה' אינן רשאין ליחלק אע"פ שנשארו שלשה. וה"ר יוסף פ' בשם רשב"ם, דאסיפא קא סמיך, דקתני וכן ארבעה וכן חמשה, ששה נחלקים. וה"פ, שלשה אין כלומר, כשהן נחלקין ג' לכל צד אז רשאין לחלק, אבל אי הוו שנים מצד אחד לא. ואי איכא זימון בשנים, אמאי אין חמשה נחלקין. וקצת דחוק פירושו, דמה לו לומר ג' אין שנים לא כיון דמפורש במשנה ד' וה' אינן נחלקין, ועיקר קושייתו מאותו משנה. הילכך נראה לפרש, דארישא דייק שפיר דשנים רשאים ליחלק ואם רצו לזמן אין מזמנין, דאם איתא [דיכולים] לזמן, היה לו לשנות ג' אין היחיד רשאי ליחלק. א"נ, אין אחד מהם רשאי ליחלק, דאז הוה משמע דאיסור החילוק הוא בשביל היחיד שחל עליו חובת זימון, אבל הנשארים לא איכפת להו בזימון שיכולין לזמן אם ירצו. ומדקתני אין רשאין ליחלק, משמע דאיסור החילוק הוא על כולם, שאם נחלק אחד מהם בטל הזימון מכלם. ומשני, שאני התם דאיקבעו חובה מעיקרא, הילכך אינן רשאין ליחלק להפקיע מהם חובת הזימון אע"פ שיכולין לזמן רשות.

השמש שעומד על שנים אוכל עמהם וכו'. מכאן משמע שמצוה [לחזור] אחר זימון בכל מה שיכולין משום ברכת זימון, דברוב עם הדרת מלך. וכן משמע נמי בפ' כל הבשר {חולין דף קו.}, דאמר רבה בר בר חנה הוה קאימנא קמיה ר' אמי ור' אסי ואייתי לקמייהו כלכלה דפירי ואכלי ולא יהבי לי. וקאמר, ש"מ אין מזמנין על הפירות, פי' דאם היו מזמנין היו נותנין לו.

דף מה:

לצורת הדף ראה כאן

והא מאה נשי כתרי גברא דמיין. פי' לכל דבר שצריך סכום ומנין כגון לתפלה ולקריאת מגילה וקריאת ס"ת אינן משלימין המנין. וכן לענין זימון שצריך ג' לא חשיבא כתלתא גברי אלא כשנים, וקתני מזמנות לעצמן. אבל לא מצי למימר כחד דמיין, דא"כ לא היו יכולות לזמן לעצמן.

נשים ועבדים אמאי לא משום פריצותא. ברייתא מפרש ליה ואזיל. וי"ס דגרסי א"ה נשים ועבדים אמאי לא, והא איכא דעות. ומשני, משום פריצותא. ויש לישבה בדוחק, אא"ב בשנים אם רצו מזמנין, ניחא לי דנשים ועבדים אם רצו לזמן אין מזמנין, משום דאיכא חד איש וחד אשה אסור משום ייחוד. אלא אי אמרת דדעות בעינן, א"כ איכא שתי נשים או שני עבדים, [ו]א"כ אמאי אין מזמנין. ומשני, אפילו [הכי] איכא פריצותא. משמע הכא דנשים מזמנות לעצמן וחייבות בזימון, ותימ[ה] שלא נהגו כן. וי"ל, הא דקתני נשים מזמנות לעצמן וחייבות בזימון, היינו אם רצו לזמן. וכן משמע לשון הברייתא, מדקתני בסיפא נשים ועבדים אם רצו לזמן אין מזמנין, משמע הא דקתני ברישא נשים ועבדים מזמנין היינו אם רצו לזמן, אבל חובה ליכא. וגם מדמייתי מינה תלמודא ראיה לשנים, משמע דומיא דשנים. ודוקא אם רצו, אבל חובה ליכא. והא דאמרינן בערכין {ג.} הכל חייבין בזימון כהנים לוים וישראלים, וקאמר הכל לאתויי נשים, לאו לענין חובה קאמר, אלא דאם רצו לזמן מזמנין.

שנים שאכלו מצוה ליחלק. פרש"י, בין ברכת זימון בין ברכת המוציא, ולא נהגו כן. וגם רש"י עצמו לא שמענו שהיה נוהג כן בברכת המוציא. וכן עובדא דבר קפרא ותלמידיו דלעיל {דף לט.}, נתן לאחד מהם לברך להוציא את כלם. ומה שיש [חילוק] בין ברכה ראשונה לאחרונה, היינו משום דבתחלת הסעודה כשהן מסובין וקבועין יחד דדעתם להצטרף, הלכך האחד יוצא בברכת חברו. אבל בסוף הסעודה בטל הקבע ונחלקין זה מזה, הילכך כל אחד מברך לעצמו. וה"ר יוסף פי' בשם רשב"ם, משום דברכת המזון דאורייתא, אבל ברכה ראשונה דרבנן ולא אחמיר בה כולי האי, ויוצא האחד בברכת חברו.

סופר מברך ובור יוצא. מכאן רוצין להביא ראיה דאשה יוצאה בברכת המזון בשמיעה אע"פ שאינה מבינה לשון הקודש, [ואינה צריכה לברך בלשון שהיא מכירה. ואין ראיה מכאן, דדילמא מיירי הכא שבור מבין לשון הקודש] אבל אינו יודע לברך. ורש"י הביא ראיה מדתניא במגילה {דף יח.}, והלועז ששמע אשורית יצא אע"פ שאינו מבין הלשון. ויש לדחות, דפרסומי ניסא שאני, כדאמר רבינא אטו האחשתרנים בני הרמכים מי ידעינן מאי ניהו, אלא פרסומי ניסא שאני.

הני מילי היכא דאיכא אדם גדול. דילפינן ליה מקרא כמשה ודוד דהם היו גדולי הדור.

אין זימון למפרע. הילכך ג' שאכלו ושכחו ובירך כל אחד לעצמו בטל הזימון, אבל אם שכח אחד מהם וברך לעצמו, השנים יכולין לזמן על השלישי שכבר בירך כדאיתא לקמן.

אשכחינהו דקאמרי נברך, אומר ברוך ומבורך. כתב בה"ג, אי הוי עשרה יאמר איהו ברוך אלהינו ומבורך שמו תמיד לעולם ועד, ואם אינם עשרה יאמר ברוך ומבורך שמו תמיד לעולם ועד.

הא בשאר ברכות הא בבונה ירושלים. פר"ח וה"ג, דלאו דוקא נקט בונה ירושלים, אלא כל סיום ברכה כעין בונה. דליכא למימר דוקא בונה ירושלים משום היכרא דפועלים, דהא לרב אשי דעני ליה בלחישא מאי איכא למימר. אלא ודאי כל סיום ברכות כעין ישתבח דהוי סיום ברכה לסוף פסוקי דזמרה, וכן יהללוך דהלל וסוף ברכות י"ח, וכן אמן אחר גאל ישראל. ואין בזה הפסקה כיון דצריך הוא לאומרו, וכן פרש"י. ובה"ג מפרש, הטעם דודאי על הפירות או על המצות אי עני אמן בתר נפשיה הוי בורות, שכן דרך בורים דמשתעין בתר ברכה והדר טעמין, אבל בסוף ברכה הרי זה משובח. והא דנקט הכא בונה ירושלים לרבותא נקטיה, [ד]אע"ג דאיכא הטוב והמטיב בתרי' יש לו לענות אמן. וגם משום דאיירי הכא בברכת המזון נקט בונה ירושלים. וכן משמע בירושלמי דפ' אין עומדין, דקאמר התם הפורס על שמע, והעובר לפני התיבה, והנושא כפיו, והקורא בתורה, והמפטיר בנביא והמברך על כל אחת מכל המצות האמורות בתורה, לא יענה בתר עצמו אמן. ואם ענה הרי זה בור, ואית תנא תני הרי זה חכם. אמר רב חסדא מ"ד הרי זה בור בעונה על כל ברכה, ומ"ד הרי זה חכם בעונה בסוף. כתבו הגאונים מר רבי יהודאי ורבינו האי, שאחר אכילת פירות וכיוצא שצריך לברך אחר אכילתו, צריך ג"כ לענות אמן על ברכה אחרונה, כיון דזהו סוף הענין צריך לענות אמן. ור"מ כתב, דדוקא כשאמר שתי ברכות או יותר, אבל בברכה ראשונה אין לו לענות אמן אחריה ואפילו בסוף.

רב אשי עני ליה בלחישה כי היכא הלא נזלזלו בהטוב והמטיב. בה"ג פסק כרב אשי, ועוד לדידן דלית לן פועלים אפי' אביי מודה.

דף מ"ו

דף מו.

לצורת הדף ראה כאן

בעל הבית בוצע ואורח וכו'. [וקשה], כיון דר' אבהו סבירא ליה הכי למה אמר לר' זירא לבצועי. וי"ל, לפי שהסעודה לכבודו דר' זירא הוא דעביד, היה מחשיבו כבעל הבית.

אורח מברך כדי שיברך לבעל הבית. ואפילו בעל הבית גדול מן האורח, כדאשכחן לקמן גבי ר' חייא ורב דהוו יתבי בסעודה [קמיה דרבי], א"ל רבי לרב לברך. ונראה דברי שניהם, דהיכא דבעל הבית אוכל עם האורחים, בעל הבית בוצע כדי שיבצע בעין יפה. והיכא שהאורחים אוכלין לבדם בלא בעל הבית, אז הבוצע הוא המברך.

עד היכן ברכת הזמון. פרש"י שצריכין להיות שלשה, וכשהם שנים לא יאמרו. רב נחמן אמר עד נברך, פי' עד ועד בכלל. רב ששת אמר עד הזן, שגם הוא מברכת הזמון. ולקמן פריך, להיכן הוא חוזר אחד שהפסיק לשנים, ואמרינן לעיל לרב ששת ברכת הזמון עד הזן, והוצרך זה להיות מפסיק אכילתו עד שגמר המברך ברכת הזן. אחר שגמר סעודתו להיכן הוא חוזר לברך. רב זביד אמר, חוזר לראש, לתחלת הזן שהרי נתחייב בזימון שבתחלה הוקבע לשלשה. ורבנן אמרי, למקום שפסק, לברכת הארץ כשאר יחיד. ומה שפי' אליבא דרב ששת, ולא פי' אליבא דרב נחמן דהא דקאמר חוזר לראש היינו לנברך כיון שנתחייב בזימון, משום דמסתבר דלא מיחייב לומר נברך אע"פ שכבר נתחייב בזימון, דאינה ברכה ליחיד. וקשה לפירושו, דהא קיי"ל כרב ששת באיסורי, ולדידן כל יחיד מברך ברכת הזן. ועוד, בכל דוכתא תנן שלש ברכות, ולקמן אמרינן {דף מח:} וברכת זו ברכת הזימון, ה' אלהיך זו ברכת הזן, אלמא ברכת הזן לאו היינו ברכת זימון. ונראה לפרש, עד היכן ברכת זימון אדלעיל קאי, דאמרינן שלשה שאכלו אחד מפסיק לשנים, כלומר שמפסיק לברך ברכת זימון ואח"כ יחזור ויאכל. וקאמר, עד היכן ברכת זימון, רב נחמן אמר עד נברך ואח"כ יחזור לאכול, ורב ששת אמר עד הזן והזן בכלל, משום דנברך אינה ברכה. הילכך מסתבר שיפסיק אכילתו ברכה אחת כדי שיהא ניכר שמזמנין עליו, ולא משום דחשיב ברכת הזן [מזימון], דהא כל יחיד נמי אומר הזן. אלא לענין שיפסיק עד שיברכו ברכה אחת.

לימא כתנאי. דתניא חדא, ברכת המזון שתים ושלש, ותניא אידך שלש וארבע. (ואאחד מפסיק לשנים קאי) סברוה דכ"ע כו', מ"ד שתים ושלש קסבר [אחד מפסיק לשנים] עד הזן, שתים בהפסקה שלש לשאר יחיד. מ"ד שלש וארבע קסבר עד נברך, שלש להפסקה וארבע לברכת המזון עם הזימון, והיינו אליבא דמ"ד לקמן חוזר למקום שפסק. ולמ"ד חוזר לראש, אליבא דרב ששת מוקי לה הכי, ג' בפועלים וארבע בשאר בני אדם, והטוב והמטיב דאורייתא. ולמ"ד שתים ושלש הטוב והמטיב לאו דאוריי', שתים בפועלים שלש בשאר בני אדם. ובירושלמי גרסי' שלשה שאכלו כאחד ובקש אחד מהם לילך. דבי רב אמרי יברך ברכה ראשונה וילך לו. ואיזו היא ברכה ראשונה. דבי רב אמרי ברכת הזימון, ר' זירא בשם ר' ירמיה [אמר] הזן את הכל. ואפשר לפרש זה באחד מפסיק לשנים, שבקש אחד מהם לצאת ומפסיק לשנים, ואח"כ [יחזור] ויגמור סעודתו. וקשה [לי] לפירוש [זה], דלא הוה ליה למימר עד היכן ברכת הזמון בסתם, כיון דלא קאי אלא אאחד מפסיק לשנים. ועוד קשה, מה שצריך לפרש דהני ברייתות קיימו אאחד מפסיק לשנים. ורב אלפס פירש בענין אחר [על פי] הירושלמי ועל פי גירסת רוב הספרים. שכתב בהם נימא כתנאי, דתנא חדא שנים ושלשה מברכין ברכת המזון, ותניא אידך ד' וה'. וה"פ, עד היכן ברכת הזמון כלומר, שאם אכלו ג' והוצרך אחד מהם לצאת שיושב עד שיגמרו אותה ברכה. רב נחמן אמר עד נברך, כלומר עד שיאמרו ברוך הוא אלהינו שאכלנו משלו ובטובו חיינו, שזהו ברכת הזימון. רב ששת אמר, [עד] הזן את הכל. נימא כתנאי, דתני חדא ב' או ג' מברכין ברכת זימון, ותניא אידך ג' וד'. פי' ג' או ד' שאכלו ואין אחד מהם יודע ברכת המזון כולה בברכותיה, אלא אחד יודע ברכה ראשונה והשני יודע השניה והשלישי יודע השלישית, וקאמר דחייבין בברכת המזון, לפי שכל אחד יברך ברכה שלו ונמצא ברכת המזון עולה משנים מהם או משלשתן. וגמרינן מינה דברכת המזון עם הזימון אינה אלא ג' ברכות בלבד, ולפיכך אינה נחלקת אלא לג' אנשים בלבד. ולאידך ברייתא עם ברכת הזימון הם ד' ברכות. וקיי"ל כרב נחמן דאמר עד נברך וכן עמא דבר, דהא כל יחיד מברך ברכת הזן. אלמא ברכת הזן אינה בכלל ברכת הזימון.

כל הברכות כולן פותח בהן בברוך וחותם בברוך. כדאמרי' לעיל, כל מזמור שהי' חביב על דוד פתח וסיים באשרי. וכן בהרבה מזמורים פותחין בהללויה ומסיימין בהללויה.

שיש מהן פותח בברוך ואין חותם בברוך. כגון ברכת הפירות וברכת המצות.

דף מו:

לצורת הדף ראה כאן

ויש מהן חותם בברוך ואין פותח בברוך. כגון ברכה הסמוכה לחברתה, ופרשב"ם, משום דפטרתה הראשונה שנפתחה בברוך. ור"ת פי', דחתימת הראשונה הויא פתיחה לברכה הסמוכה לה. וקשה לפי', דהא פריך בירושלמי, והרי הבדלה. [ומשני], ר' מפזרן. והרי קידוש, פי' דסמוכה לבורא פרי הגפן ופותח בברוך. שניא [היא] שאם היה אוכל מבעוד יום ומשנה סעודתו עד שקדש, אינו אומר בורא פרי הגפן. אלמא משמע אע"ג שברכה שלפניה אינה חותמת בברוך מיקריא ברכה השניה ברכה הסמוכה לחברתה, אלמא פתיחת הראשונה [פוטרת] לסמוכה לה. ותימ[ה], אלהי נשמה אמאי אינה פותחת בברוך הא אינה סמוכה לברכה אחרת, דאמרינן לקמן בפ' הרואה {דף ס:}, כי מיתער משנתיה אומר אלהי נשמה. וי"ל, דאינה תפלה אלא שבח והודאה בעלמא, לכך אינה פותחת בברוך. ומן הדין לא היה [צריך] אפילו לחתום בברוך, אלא משום שיש בה אריכות דברים חתמינן בה בברוך, לשבח ולהודות לשמו על החסד שעושה עמנו בכל יום מעין תחיית המתים. כדאמרינן {לקמן דף נז:} שינה אחד משישים ממיתה. וכן אתה הוא עד שלא נברא העולם, אינה אלא ייחוד ליחד שם הקב"ה שהוא אחד מראש ועד סוף ובכל העולמות. ומתוך שיש אריכות דברים בה, חותמים בה בברוך. וכן תפלת הדרך אינה פותחת בברוך, משום שאינה אלא תפלה בעלמא שמתפלל שהקב"ה יוליכנו לשלום. ואינה לא כברכת כהנים ולא כברכה שתקנו ע"ש המאורע, אלא כאדם שמבקש רחמים לפני המקום שישמרנו בדרך שהולך בה. ומתוך שיש בה אריכות דברים חותמים בה בברוך.

והראב"ד פי'. שאלהי נשמה שאינה פותחת בברוך, לפי שסמוכה היא לברכת השינה. שמברך כשהולך לישן המפיל חבלי שינה, וכי מיתער אומר אלהי נשמה, ושינה לא הוי הפסק. ויהי רצון שתרגילנו בתורתך אמאי לא פותחת בברוך, והלא אין ברכה הסמוכה לה. שאותם ברכות קטנות שרגילין לומר בבהכ"נ לא הויין סמוכות, דכל יחיד מיחייב למימרה בשעתא כדמפ' לק' בפ' הרואה {ס:}, (ואע"פ שרגילין לסדרן בבהכ"נ, משום הכי לא הויין סמוכות דחייב למימרא בשעתא כדמפ' לק' בפ' הרוא') [ו]מידי דהוה אהבדלה, דמשום שיש שמפזרין אותן, אף מי שמכנסן פותח בהן בברוך. וי"ל, שהוא סיום של ברכת המעביר שינה מעיני, (וי"ל) [ו]יה"ר יש בה נמי מעין פתיחה סמוך לחתימה, ותגמלני חסדים טובים. לפי שבערב אדם עיף ויגע והולך לישן ומפקיד נשמתו ביד הקב"ה, וגומל עמו חסדים טובים לפי שבבקר [מחזירה] כשהיא שלמה ושקטה, והיינו דכתיב חדשים לבקרים וכו'. לכך יאמר בערב אמת ואמונה, לפי שבערב מפקיד נשמתו ביד הקב"ה ובבקר עושה לו חסד של אמת ומחזירה לו. וא"ת ברכת הערב נא למה אינה פותחת בברוך לפר"ת שפי' דחתימת הראשונה היא פתיחת השניה, וזו שלפניה אינה חותמת בברוך. וי"ל, שהוא סיום ברכה של אשר קדשנו. והא דאמרינן (בברכות) {לקמן י"א:} גבי הערב נא, הילכך נימרינהו לכולהו, פי' לעסוק בדברי תורה, והערב נא, ואשר בחר בנו. ר"ת גריס נימרינהו לתרווייהו, דהערב נא הוא סיום של ברכת לעסוק בדברי תורה. וא"ת, אשר בחר בנו למה פותחת בברוך, והלא היא סמוכה לחברתה. וי"ל, משום שהקורא בתורה אינו מברך כי אם אותה בלבד. וישתבח שאינה פותחת [בברוך], לפי שהיא סמוכה לברוך שאמר, והפסוקים שבנתיים לא הוי הפסק. וכן אמת ויציב הויא סמוכה לברכה שלפני ק"ש, דק"ש לא הוי הפסק. וכן יהללוך ברכה שלאחר ההלל, סמוכה היא לברכה שלפני ההלל. וכן יראו עינינו סמוכה להשכיבנו, דפסוקים לא הוי הפסק. הילכך [אין] להפסיק ולברך בין ברוך שאמר לישתבח. וא"ת, אמאי ברכה שלאחר קריאת התורה פותחת בברוך כיון שפסוקים לא הוי הפסק. וי"ל, דכי אמרינן דפסוקים לא הוי הפסק, ה"מ פסוקים הקבועים תמיד ככל הני דאמרינן, אבל בקריאת התורה הוי הפסק. אי נמי, משום דבימיהם לא היו מברכין אלא ראשון ואחרון, הילכך צריך לפתוח האחרון בברוך כיון שהוא אחר קריאת הספר [ו]נראה שהיא כתחלת מעשה. ולהאי טעמא ניחא נמי בברכה שאחר קריאת המגילה, וברכה שלאחר הפטרה צור כל העולמים.

ומה שרגילין להפסיק לכשמגיעין עד שכל דבריו אמת וצדק, ואח"כ מתחיל נאמן אתה הוא ה' אלהינו. לאו משום דשתי ברכות הם, דא"כ הוה ליה לראשונה לחתום בברוך, אלא הכל ברכה אחת היא. ומה שמפסיקין בה, משום דאמרינן במס' סופרים שהיו רגילין הכל לומר שם דברי שבח. ותדע דברכה אחת היא, שהרי תקנו למפטיר שבע ברכות כנגד ז' שקראו בתורה, ג' לפני הפטרה, וארבע לאחר הפטרה. ואי חשבת להו בתרתי, הוו להו שמנה. ושבע ברכות של נשואין שהשלש ראשונות פותחות בברוך, פר"ת ששתים הראשונות קצרות הם, ואם לא היו פותחות בברוך היה הכל נראה ברכה אחת. וקשה מן הירושלמי לפירושו, דפריך מהבדלה וקידוש הסמוכות, ולא הוה להו לפתוח בברוך אע"ג דקצרות הם. ורש"י פי', בהם טעם בכתובות משום דשהכל ברא לכבודו היה ראוי לומר מיד על אסיפת העם, אלא מאחר שיש בו כוס קבעוהו על הכוס, הילכך יוצר האדם לא הוי סמוכה, וברכת אשר יצר נמי לא הויא סמוכה, משום דאיכא מ"ד התם דלא אמרינן אלא חדא יצירה. ואפילו למ"ד תרתי, חדא כנגד יצירה וחדא כנגד מחשבה, ותרתי מילי נינהו ולא מיקרי סמוכה. ושוש תשיש ושמח תשמח סמוכות הן, ולכך אינן פותחות בברוך. ואשר ברא פותחת בברוך, שמברכין אותה לבדה כשאין שם פנים חדשו'. ומיהו קשה, ברכה אחרונ' של הלל למה אין פותחין בה בברוך בליל פסח, כיון שאין ברכה לפניה, שאפילו אם בירך על ההלל לפני הסעודה הרי הסעודה מפסקת. וריצב"א היה מברך על ההלל שני פעמים, אחת לפני הסעודה ואחת לאחר הסעודה. והביא ראיה מירושלמי דפרקין, גבי ההיא דכל הברכות פותחות בברוך חוץ מהברכה הסמוכה לחברתה. דפריך, והרי גאולה, פי' ברכת אשר גאלנו, דסמוכה לברכת ההלל שלפניה ופותחת בברוך. ומשני, שניא היא, אם שמע הלל בבהכ"נ יצא. התיב ר' אליעזר בר יוסי, הרי סופה, פי' הלל לאחר סעודה שאינו פותח בברוך, אע"פ שאינה סמוכה שהרי הסעודה הפסיקה. ומשני, שתים הם, אחת להבא ואחת לשעבר. כלומר, שתי ברכות מברכין על ההלל, אחת לאחר הסעודה ואחת לפני הסעודה.

בה"ג כתוב, וכן בסדר רב עמרם, שאין מברכין בלילי פסחים על הלל, לפי שחולקין אותו לפני הסעודה ולאחר הסעודה. וה"פ דירושלמי לדעתם, והרי גאולה אע"פ שאין ברכה לפניו אין לו לפתוח בברוך, שלעולם אין ברכה פותחת בברוך אלא כשהיא תחלת הדבר. וכן מוכח בירושלמי דפריך, והרי נברך, כלומר למה הזן פותחת בברוך כיון שיש נברך לפניה. אלמא אע"פ שאין בנברך לא שם ולא מלכות מיקריא הזן סמוכה לחברתה, כיון שאינו התחלת דבר. ומשני, אם שמע בבהכ"נ יצא, שהיו רגילין לעשות קידוש בבהכ"נ ולומר הגדה והלל להוציא שאינם בקיאין, וכשנכנס לביתו אוכל ירקות ומברך אשר גאלנו ושותה כוס שני. והרי סופה, כלומר למה חותמת בברוך, והלא ברכה קצרה היא כמו ברכת המצות. ומשני, שתים הם, אחת להבא ואחת לשעבר. כלומר, [על] שיש בה אריכ[ו]ת דברים על הגאולה לשעבר ועל הגאולה לעתיד, חותם בה בברוך. וא"ת, א"כ יהללוך למה אינה פותחת בברוך כיון שאין ברכה לפני. וי"ל, כיון שכל השנה כשקורין הלל היא סמוכה לברכה שלפניה, בליל פסח נמי לא רצו לשנות. ותו פריך בירושלמי, והרי הבדלה, כלומר נר ובשמים והבדלה סמוכות הן ופותחות בברוך. שניא היא, דאמר ר' אבא בר זבדא, רבי היה מפזרן וחוזר וכוללן על הכוס. וכיון שלפעמים מפזרן, לא מיקריין סמוכות. התיבון, והרי נברך. שניא היא, שאם היו שנים יושבים ואוכלים אין אומר נברך, כדפי' לעיל. והרי הזן את הכל, קשיא. פי' והרי הזן את הכל דלפעמים אינו אומרה כגון שהיו שלשה אוכלין, והפסיק אחד לשנים עד נודה לך, ואח"כ גומר סעודתו. ואמר רב ששת כשגומר סעודתו ומברך מתחיל בנודה לך. נמצא שאין ברכה לפניה לפעמים, א"כ היה לו להתחיל בברוך, מידי דהוה אהבדלה [דלא הוי] סמוכות משום דלפעמים מפזרן. והרי הטוב והמטיב, כלומר דסמוכה הוא ולמה פותחת בברוך. שניא היא, דאמר רב הונא משניתנו הרוגי בתר לקבורה נקבעה. הטוב, שלא נסרחו, והמטיב, שניתנו לקבורה. והרי קידוש, כלומר סמוך הוא לבורא פרי הגפן ולמה פותחת בברוך. שניא היא, שאם היה יושב ושותה מבעוד יום וקדש עליו [היום] שאינו אומר בורא פרי הגפן. והרי סופה, א"ר מנא טופס ברכות הוא כך. א"ר יודן, מטבע קצר פותח בברוך [ואינו חותם בברוך, מטבע ארוך פותח בברוך] וחותם בברוך. פי', והא סופה, דהא כמו ברכת המצות היא ולמה חותמת בברוך. ומשני, טופס ברכות הוא כך. כלומר, בשביל שיש בה אריכות דברים לכך מסיימת בברוך.

הטוב והמטיב פותח בברוך ואינו חותם בברוך. תימ[ה], בשלמא פותח בברוך ניחא משום דהטוב והמטיב מדרבנן ואינה סמוכה, אלא למה אינו חותם בה בברוך והלא ארוכה היא. וי"ל, דכל עיקר[ה] לא תקנו אלא הטוב והמטיב. אע"פ דאמר רב פפא לקמן בפרקין {דף מט.} שיש בה שני מלכיות, מ"מ אינו מזכיר אלא שמותיו של הקב"ה האל אבינו מלכנו אדירנו וכו', ולא דמיא לברכת מגילה שאומר הרב את ריבנו שמסדר שבח להקב"ה. ובתוספתא דברכות תניא אלו ברכות שמקצרין בהן ואין חותמין בהם בברוך, ברכת הפירות וברכת המצות וברכת הזימון וברכה אחרונה של ברכת המזון (ומאריך בה).

איתרע ביה מילתא פתח ואמר. וכותיה קיי"ל. והכי מברכין, בא"י אמ"ה החי הטוב והמטיב, אל אמת, דיין אמת, שופט בצדק ואמת, לוקח נפשות במשפט, ושליט בעולמו לעשות בו כרצונו. כי כל דרכיו משפט, ואנחנו עמו ועבדיו, ובכל אנחנו חייבין להודות לו ולברכו. גודר פרצות ישראל, הוא יגדור פרצה זו מעלינו ומעל האבל הזה לחיים ולשלום. הרחמן הוא ימלוך עלינו לעולם ועד. ובה"ג כתב, דאין לומר ולוקח במשפט. וכן רב אלפס לא כתבו בהלכותיו, משום דאמרינן בשבת בפרק במה בהמה {דף נה.} דיש מיתה בלא חטא ויש ייסורין בלא עון. מיהו נראה, שאין למוחקו בכך, וכן עמא דבר.

להיכן הוא חוזר. פרש"י דקאי לאחד דמפסיק לשנים. ורב אלפס פירש, להיכן הוא חוזר אותו שאומר נברך שאכלנו משלו. רב זביד משמיה דאביי אמר, חוזר לראש ואומר נברך שאכלנו משלו פעם אחרת. ורבנן אמרי, למקום שפסק, שאומר ברוך שאכלנו משלו ובטובו חיינו, וכן פסק בה"ג. וראיתי כתוב בשם רב האי, שאחד המפסיק לשנים צריך [לחזור] ולברך המוציא. וכן כתב הראב"ד, דכיון שהפסיק יצא מידי ברכה למפרע וצריך ליטול ידיו ולבצוע, דהוה ליה כבני חבורה שעקרו רגליהם לצאת לקראת חתן {פסחים דף קא:}, שצריך ברכה למפרע. וכשחוזרין צריכין ברכה לכתחילה. ועוד, דכיון שהפסיק אכילתו בברכת המזון [ומיכל] וברוכי בהדי הדדי לא אפשר. ואיך יתכן שיאכל באמצע הברכה כי הזימון אחד מן הברכות, ואיך יברך ברכה אחת ויאכל ואח"כ ישלים הברכות. ונ"ל, דלישנא דמפסיק לשנים לא משמע כדבריהם, כי לדבריהם אין כאן הפסק סעודה אלא סעודה אחרת. ולא דמי לבני חבורה שעקרו רגליהם, דהכא אינו זז ממקומו, וגם אינו כמו היסח הדעת. ולא דמי למיכל וברוכי בהדי הדדי, שהרי אינו מברך אלא מפסיק סעודתו כדי שיזמנו עליו. וכן כתב בה"ג, היכא דבעי למיפק חד מינייהו ובעו חברוהי למעבד ליה לפנים משורת הדין, פוסקין סעודתייהו ומזמן עליהם עד הזן, וגמר איהו ברכה כ[ו]לה ונפק. וחוזרין ואוכלין וגומרין סעודתן, ומברכין, וכן עמא דבר.

ה"ג, בזמן שהם שתי מטות גדול מיסב בראש ושני לו למעלה הימנו. דהיינו כלפי ראשו, ולמטה מיקרי נגד מרגלותיו. ובדברי רב ששת גרסי', גדול מיסב בראש ושני לו למטה הימנו.

אין מכבדין בדרכים. וא"ת, והא אמרינן בשבת בפ' במה בהמה {דף נא:}, לוי ורב הונא בר חייא הוו קאזלי באורחא, קדמיה חמריה דרב הונא לחמריה דלוי בעי וכו'. אלמא משמע שצריך לכבד בדרכים, ואמרינן נמי פ' אמר להם הממונה יומא דף {לז.}, וכן מצינו בשלשה מלאכים שבאו אצל אברהם מיכאל באמצע וגבריאל בימינו רפאל בשמאלו. וי"ל, אם מתחלה נועדו ללכת יחדיו, אז מבבדין אף בדרכים. אבל אם לא נתחברו יחד אלא פגעו זה בזה ואירע להם דרך למקום אחד, אין מכבדין

דף מ"ז

דף מז.

לצורת הדף ראה כאן

ולא בידים מזוהמות. והא דאמרינן לעיל בזמן שהם חמשה מתחילין מן (בגדול) [הגדול] היינו מפני כבוד הברכה, אבל לאחר שרחץ הגדול אחרים אינן צריכין לכבד זה את זה.

אין המסובין רשאין לטעום כלום עד שיטעום הבוצע. ותימ[ה], הא אמרינן בערבי פסחים גבי רב אשי דאיקלע למחוזא וכו' דחזייה לההוא סבא דגחין ושתי, אלמא שמותר לשתות קודם המברך. וי"ל, הי' מסרהב ומכין עצמו לשתות אבל לא שתה. ועוד יש לחלק בין המוציא לקידוש, דאמרינן בפ' ראוהו ב"ד {ר"ה דף כט:} לא יפרוס אדם פרוסה לאורחים אלא א"כ אכל עמהם, הילכך יש לו לטעום קודם. אבל קידוש יכול להוציאו אע"פ שיצא כבר, הילכך אין צריך תחלה לטעום. ירושלמי [פ' כיצד מברכין]. אמר ר' אבא בשם רב, המסובין אסורין לטעום [כלום] עד שיטעום המברך, ריב"ל אמר, שותין אע"פ שלא שתה. מה פליגי. לא, מה דמר רב, כשהיו כולם זקוקים לככר אחד, מה דמר ריב"ל, כשהי' כל אחד כוסו בידו. השתא ניחא דאותו סבא היה כוסו לפניו. ומהתם משמע שאין צריך המברך להטיל מכוסו לכוס כל אחד, ובלבד שלא יהיו הכוסות שלהם פגומין. אבל אם היו פגומין, צריך לשפוך מכוס של ברכה לתוך כל כוס וכוס קודם שישתה המברך, ואז לא ישתו קודם שישתה המברך. וכן בהמוציא, יכול כל אחד לטעום מככר שלו אם אינם זקוקים לככר אחד, ובלבד שיהיה לכל אחד לחם משנה בשבת.

כל העונה אמן יותר מדאי אינו אלא טועה. לפי שאז אינו נשמע יפה קריאת התיבה.

ולא אמן יתומה. ירושלמי סוף פרק אלו דברים. אי זו היא אמן יתומה. א"ר אבא, דין דיתיב למברכה [והוא ענה] ולא ידע למה הוא עונה. והא דאמרינן בפ' החליל, {סוכה דף נא.}, גבי דיופלסטין של אלכסנדריא של מצרים, החזן עומד על הבימה ומניף בסודרין בשעת גמר ברכה כדי שיענו אמן, התם היו יודעין סדר הברכות ועל איזה ברכה עונין אמן. אי נמי, כבר התפללו ולא היו חייבין באותה ברכה.

כל המאריך באמן מאריכין לו ימיו. ובלבד שלא יאריך יותר מדאי כדאמרי' [לעיל].

אמר שמואל אלו מייתי לי ארדיליא וגוזליא וכו'. נראה דקיי"ל כשמואל, דרב נמי לא פליג עליה. הילכך שני בני אדם שאוכלין והביאו לפניהם מיני פירות, מצטרף שלישי עמהם. אבל אי אמרו הב לן ונברך, כיון שהם הסיחו דעתם מלאכול אין שלישי מצטרף עמהם.

ואת האכסניא דמאי. איכא דמוקי לה בירושלמי באכסנאי כותים, ואין זה כפורע חובו מן הטבל. ואיכא דמוקי לה באכסנאי ישראל, אפילו חברים כיון שאינם בביתם הוו כמו עניים.

אמר רב הונא, תנא ב"ש אומרים אין מאכילין את העניים דמאי. תימ[ה], מאי קמ"ל רב הונא, וכי דברי ב"ש אתא לאשמועינן. וי"ל, דהא קמ"ל דאי משכחת תנא דאמר אין מאכילין, כב"ש ס"ל. וכי האי גוונא קאמר תלמודא בשילהי יבמות {דף קכב.}.

דף מז:

לצורת הדף ראה כאן

מה ראית. והקדימו בשבלים היה ראוי לקונסו טפי לפי שידע שחלק הכהן מעורב בו, אבל בכרי היה סבור שכבר הפריש תרומה. ר"מ.

הא קמ"ל דאין חומש מעכב. תימ[ה], דבעיא היא בפי הזהב {ב"מ דף נד.} ותפשוט מהכא. וי"ל, משום דאיכא למימר דאגב אחרינא נקטיה שיש בהם חדוש בסיפא, ולעולם כשנפדה לגמרי.

מהו דתימא שמש לא קבע. שהרי הולך ומשמש עליהם, קמ"ל דהיינו קביעותיה ולדידיה הוי כמו הסבו.

על ע"ה בחבורה. פי' בעשרה. דאע"ג דמרובין נינהו ובטיל לגבייהו ואינו ניכר, אפ"ה אין מזמנין עליו.

כל שאינו קורא ק"ש שחרית וערבית דברי ר' אליעזר, ר' יהושע אומר וכו'. בסוטה פ' נוטל {דף כב.} גריס, דברי ר' מאיר וחכמים אומרים. והנך שתי ברייתות אפשר דמיתני לגבי זימון, דהא מייתי להו הכא גבי זימון. ואין לומר דהך ברייתא דכל שאינו אוכל חולין מיירי לענין מעשרות, דסתם מתניתין היא בבכורות בפ' עד כמה דחשוד על הטהרות אינו חשוד על המעשרות. והך דכל שאינו אוכל, מיתניא בתוספתא דעבודת כוכבים לענין שנותנין לעם הארץ בת חבר ופוסקים עמו שלא לעשות על גביו טהרות, ורשב"ג אומר דאין צריך לפסוק. ובתר הכי אמר איזהו עם הארץ, כל שאינו אוכל חולין בטהרה דברי ר' מאיר, וחכמים אומרים כל שאינו מעשר פירותיו. ר"מ סבר, כיון שאינו חשוד על המעשר רק לטומאה, משיאין לו בת חבר. וחכמים אומרים, אפילו חשוד על המעשר, רק שיתנו שתנהוג חברות תחתיו. ועוד מצינו למימר, דכל הני עם הארץ דבסמוך ודפ' נוטל, מתניין לענין ששה דברים שאמרו בעם הארץ בשלהי אלו עוברין.

אחרים אומרים אפילו קרא ושנה וכו'. הך אחרים אין זה ר"מ, והכי נמי איכא טובא יש אומרים שאינו ר' נתן. ויש דגרסי בהו אמר רב הונא הלכה כאחרים, והאידנא אין אנו נזהרין מלזמן על ע"ה גמור וכר' יוסי, שלא ילך כל אחד ויבנה במה לעצמו. והכי נמי אמרינן בפרק בתרא דחגיגה {דף כב.}, כמאן מקבלין סהדותא מעם הארץ, כר' יוסי. ואע"ג דאמרינן בפ' אלו עוברין {דף מט:} דאין מוסרין עדות לעם הארץ גמור, גם ר"ח כתב דהאידנא לא רגילי רבנן [בהכי], דמזמני אפילו על עם הארץ ברור. וה"ר שמעיה פי', דלית הלכתא ככל הני, דקיי"ל לקמן היודע למי מברכין מזמנין עליו, משמע דאפילו עם הארץ. ולא נהירא, דהתם לא קאי אהך שמעתתא כלל, דעם הארץ פשע במה שלא למד.

שחיללו על גבי אסימון. פרש"י כסף שאין עליו צורה. וקשה לר"ת מהא דאמרי' במה אשה יוצאה, בסלע שעל גבי הצינית. וקאמר בגמרא, אי משום אקושא, ליעבד לה סיכתא. אי משום צורתא ליעבד לה פולסא, אלמא יש עליו צורה. ומפר"ת, שיש עליו צורה, אלא שאינו יוצא בהוצאה אלא בדוחק, ולהכי מרבי ליה בפ' הזהב מדבר הנצרר ביד. ויש לישב פרש"י, דכל דבר שאינו עשוי כהלכתו קרוי פולסא, ושל כסף כשאין עליו צורה.

ונתן הכסף וקם לו. אין הפסוק [כן], אלא ויסף חמישית כסף ערכך עליו והיה לו. ודרך התלמוד לקצר המקראות, כמו בצר אל יורה בעירובין פ' הדר {דף סב.}, ולקמן פ' הרואה {דף נ"ה}, לקיים מה שנאמר כל החלומות הולכין אחר הפה, והיינו קרא דויהי כאשר פתר לנו כן היה. ותימ[ה], מה נפשך אם כסף דוקא אפילו כל מילי נמי לא, ואי כסף לאו דוקא אפילו קרקעות שפיר דמי. וי"ל, דדרשי' ליה בכלל ופרט וכלל. ונתן כלל, כסף פרט, והיה לו חזר וכלל, מה הפרט מפורש דבר המיטלטל וגופ[ו] ממון. ובת"כ פ' אם בחקותי דריש לה מקרא אחרינא, וכל ערכך יהיה בשקל הקדש. מה ת"ל בשקל, לפי שנאמר ופדה, יכול בעבדים ושטרות וקרקעות, ת"ל בשקל הקדש. אין לי אלא סלעים של קדש, מנין לרבות כל דבר המיטלטל, ת"ל ופדה. א"כ למה נאמר בשקל הקדש, פרט לעבדים ושטרות וקרקעות. פי' ת"ל ופדה דבתריה, דכתיב ואם בבהמה טמאה ופדה בערכך, ובכלל ופרט וכלל קא דריש. והא דמייתי הכא קרא דונתן הכסף וקם לו, דרך התלמוד להביא דרשות הפשוטות יותר וכהנה רבות בתלמוד.

ומצוה דרבים שאני. דאלים עשה דרבים דכתיב ונקדשתי בתוך בני ישראל, דהיינו עשה דמקדשין את [השם בעשרה] ברבים. ואפילו הוי מילתא דרבנן כגון לשמוע קדושה וברכו שלא מצינו לו עיקר מן התורה, אפי"ה דחי עשה דיחיד. דלא מסתבר לומר דאיירי בעשה דאורייתא, כגון לקרות פרשת זכור שהיא מן התורה, דמשמע דבכל ענין איירי. מכאן תשובה לבה"ג שכתב שאם נקבר לו לאדם מת בי"ט אחרון של חג שהוא מדרבנן, דאתי אבלות יום ראשון שהוא דאורייתא ודחי עשה דרבים שמחת רגל י"ט שהוא דרבנן. דהכא משמע דעשה דרבים דרבנן דחי עשה דלעולם בהם תעבודו. ועוד, שלא מצינו אבלות יום [ראשון] דאורייתא, ולא אמרינן הכי אלא לענין אנינות ולקדשים.

המחדדין זה לזה בהלכה. בתוך הסעודה, שהלכה חשובה כשלישי.

דף מ"ח

דף מח.

לצורת הדף ראה כאן

לית הלכתא ככל הני שמעתתא. [קאי] אהא דאמר ר' יהודה תשעה ונראין כעשרה, ואהא דרב הונא ט' וארון מצטרפין, ואהא דר' אמי שנים ושבת, ואהא דשני ת"ח, ואהא דקטן פורח. [והך ברייתא דאין מדקדקין בקטן, מוקי לה רב נחמן בקטן פורח] שלא הגיע לפלגות ראובן ואינו יודע למי מברכין, (או) א"נ באינו פורח אלא שיודע למי מברכין. אבל לא קאי אדריב"ל דאמר קטן המוטל בעריסה עושין סניף לעשרה אפילו אינו יודע למי מברכין ולמי מתפללין, דרב נחמן נמי ס"ל כריב"ל בברכת המזון, (ו)דקאמר ריב"ל קטן המוטל בעריסה אין מזמנין עליו, הא אם יודע למי מברכין מזמנין עליו. ובתפלה [נמי אפשר ד]לא פליג עליה, דאפילו אינו יודע מצי סבר דמצטרף. [ד]מדקאמר קטן היודע למי מברכין מזמנין עליו ולא איירי בסניף לעשרה, אלמא סבר אינו יודע עושין אותו סניף לעשרה, דכולה שמעתין מוכחא דזימון חמור מסניף לתפלה. מה שנהגו להתפיס לקטן ס"ת או חומש, לא מוכחא בשמעתתא אלא בפרקי דר' אליעזר איתיה גבי עיבור שנה, ומתוך אותו מדרש התירו גם כאן אע"ג דלא דמו אהדדי, דהתם לאו משום דבר שבקדושה הוא. וכן פי' רב האי גאון, דקטן עולה למנין עשרה, ונראה דהיינו טעמא דאמרי' אפילו מוטל בעריסה מצטרף, דכל בי עשרה שכינה שריא, דמונקדשתי בתוך בני ישראל גמרי' קדושה בעשרה. לא שנא גדולים ולא שנא קטנים קרינא ביה בתוך בני ישראל, ובלבד שיהו ט' גדולים, אבל בטפי מחד לא כדאמרינן גבי עבד דטפי מחד ליכא ליקרא דשמיא לצטרפן, ועבד נמי איתא בכלל ונקדשתי בתוך בני ישראל, דשכינה שריא אכל מחוייבי מצוה ובני ברית. ודוקא להצטרף, אבל לאפוקי אינהו אחרים ידי חובתן לא, דהא אמרינן בשלהי ר"ה {דף כט:}, דכל שאינו מחוייב בדבר אינו מוציא אחרים ידי חובתן. והא דסלקינן קטן ועבד ואשה דליתנהו בתלמוד תורה למנין שבעה {במגילה דף כג.}, משום דס"ת לשמיעה קאי, והברכה אינה לבטלה דלא מברכין אקב"ו על דברי תורה, אלא אשר בחר בנו ואשר נתן לנו ,עד הנה דברי ר"ת ז"ל. ואע"פ שהתיר ר"ת לעשות קטן סניף לעשרה לתפלה בלא חומש בידו, [הוא] לא היה נוהג לעשות מעשה כן. ומה שנהגו לתת חומש בידו, לא מצינו זה בשום מקום רק בפרקי ר' אליעזר לענין עיבור שנה, ושם מזכיר ס"ת. והכי איתא התם בשלשה מעברין השנה, ר' אליעזר אומר בעשרה ואם נתמעטו מביאין ס"ת וכו' ואין מזכיר שם שיהא הקטן אוחז הס"ת. ואפילו אם ישנו בשום מקום לענין תפלה, נראה דהיינו דוקא ס"ת או חומש אחד מחמשה חומשי תורה העשויין בגליון, אבל חומשין כעין שלנו לא הוו בימי חכמים. ומה שאמר בירושלמי, קטן וס"ת עושין (אותו) [אותן] סניף, היינו קטן או ס"ת. וס"ת, היינו [כעין] ט' וארון כעין גמרא דידן ולית הלכתא הכי. ויש ירושלמי שכתוב בהן קטן וס"ת עושין אותו סניף, וזה משמע קצת כמנהג העולם, או שמא ר"ל לקריאת התורה שעולה למנין ז'. וה"ר יוסף ז"ל כתב, דמסתבר דריב"ל סבר כרב אשי דפליג אמר זוטרא דלעיל בריש פרקין {דף מה:}, גבי קורין לו ומזמנין עליו דמיקל טפי בזימון עשרה מזימון ג', והתם פסקינן כמר זוטרא דמחמיר בעשרה, הילכך אין הלכה כריב"ל. ור"ח ז"ל פי', הא דאמר רב נחמן קטן היודע למי מברכין מזמנין עליו, היינו כשנכנס בשנת י"ג ולא הביא שתי שערות ידועות שעדיין חשוב קטן, ואע"פ כן כשהוא בן י"ג אם הוא יודע למי מברכין מזמנין עליו, אבל פחות מכאן אין מזמנין עליו כלל. והא דמייתי עובדא דאביי ורבא לאו לזמוני עלייהו, אלא אגב דאיירי בקטן היודע למי מברכין, מייתי הך עובדא להודיע שהיו חריפין בקטנותן. ובירושלמי גרסי', א"ר יוסי כמה זימנין אכלית עם תחליפא ועם בנימין בר שישי חביבי, ולא זמינו עלי עד דאתיתי שתי שערות. הילכך המחוור שבכלן [ש]אין עושין סניף לעשרה ולברכת המזון ולתפלה ולשלשה עד שיביא שתי שערות.

תשעה אכלו דגן ואחד ירק מצטרפין. ה"ה שלשה ירק ושבעה דגן, אבל טפי לא דרובא דמינכר בעינן כדמסיק. וה"ה שנים דגן ואחד ירק, אבל איפכא לא. ירושלמי. תנא, שנים פת ואחד ירק מצטרפין, מתניתין כרשב"ג. פי', מילתא דרשב"ג דמייתי בסמוך. ורב אלפס סתם, דשלשה אין מצטרפין עד שיאכל כזית דגן.

יהבו ליה כסא אחרינא ובריך. כי שתיה בכלל אכילה ומצי למימר שאכלנו, והוי מחוייב דאורייתא בברכה אחת מעין ג' ויכול לפוטרן, אע"פ שהם מחוייבין בברכת המזון מן התורה. ה"ר יוסף. והקשה ה"ר יעקב מקור"ביל, היאך נצטרף שמעון בן שטח עמהם, והלא כבר סלקו עצמם מלאכול ואמרו מאן יהיב לן גברא דמברך לן, ואמרינן בערבי פסחים {דף קג:}, ובפ' כסוי הדם {חולין דף פו:} כיון דאמריתו הב ונבריך, אסור לכו למשתי עד דברכיתו, ופרשב"ם ברכת המזון. ורב ושמואל נמי דלעיל {דף מז.}, דהוו יתבי בסעודתא, ולא נצטרף רב שימי בהדייהו אלא לפי שלא סלקו עצמן מלאכול, מדקאמר אלו מייתי ארדלייא וגוזליא וכו'. וי"ל, דבאמצע סעודה אמרו מאן יהיב לן גברא דמברך לן קודם שסלקו עצמן מלאכול.

עד שיאכל כזית דגן. פרש"י, אע"ג דכזית דגן שיעורא דרבנן כדאמר בפ' מי שמתו {דף כ:}, כיון דמחוייב מדרב' מחוייב בדבר קרינא ביה, ומוציא אחרים ידי חובת[ם]. והא דלא אמרינן הכי בקטן שלא הגיע לחנוך, איהו אפילו מדרבנן לא מיחייב, אלא חיובא על אביו לחנכו. ודבריו תמוהין, דהיאך מוציא מי שאינו מחוייב מן התורה לאותו שהוא מחוייב. ועוד, דבכולי תלמודא קרי לקטן שהגיע לחינוך חיובא דרבנן. הילכך נראה דאע"ג דלא אכל [אלא] שיעור' דרבנן, מה שהוא מוציא מי שאכל שיעור' דאורי', היינו טעמא דאפילו לא אכל כלל יכול להוציאם, כדאמרינן בפ' ראוהו ב"ד {ר"ה דף כט.}, כל הברכות כלן אע"פ שיצא מוציא, חוץ מברכת הלחם וברכת היין. וטעמא, משום דכל ישראל ערבין זה לזה. מ"מ ברכת הלחם והיין שהם מטעם שרוצין ליהנות ואסור ליהנות בעולם הזה בלא ברכה, (הילכך) אינו מוציא אלא א"כ צריך לה המברך. אבל קידוש וברכת [מצה] שאינה אלא מצוה מוציא אע"פ שיצא, וה"ה ברכת המזון. ואין צריך כזית דגן אלא (שיכול) [שיוכל] לומר שאכלנו, אבל להוציא אותן שאכלו מן התורה, יכול להוציאם אפילו בלא אכילה. מיהו בירושלמי בפ' מי שמתו גרסי'. תניא, כל המצות שאדם פטור מהן מוציא את הרבים ידי חובתן, חוץ מברכת המזון. והא תנינא כל שאינו מחוייב בדבר אינו מוציא את הרבים ידי חובתן, הא אם חייב [אפילו יצא] מוציא. א"ר אילא, שניי היא ברכת המזון דכתיב בה ואכלת ושבעת וברכת, מי שאכל הוא מברך. ושמא מדרבנן וקרא אסמכתא בעלמא הוא (אבל מן התורה יש לו לברך מי שאכל אם יודע לברך קודם שיברך לו מי שלא אכל). ומסקנא דמילתא אפילו בעלה של ירק או בשתים מצטרף לזימון, אבל להוציא אחרים ידי חובתן עד שיאכל כזית, ואז מוציא אף אותן שאכלו כדי שביעה. ולא כדברי ה"ג שכתב דמי שאכל כזית אינו מוציא אלא אותם שאכלו שיעורא דרבנן, דהא ינאי וחבריו אכלו כדי שביעה, ולכו"ע אם אכל שמעון בן שטח כזית היה מוציאם. ומיהו נראה, אם יודעים כולם לברך, מצוה מן המובחר שיברך אותו שאכל כדי שביעה, דומיא דינאי וחבריו שלא היו יודעים לברך ולכך הוציאם שמעון בן שטח.

עד שיאכל כזית דגן. אבל שתיה ועלה של ירק לא מהני, דבעינן אכילה דבר שראוי לברך עליו ג' ברכות, או שמא ברכה אחת מעין שלש שפיר דמי, מדנקט כזית דגן ולא נקט כזית פת. וטעמא שכיון שהיא אכילה ואיכא ברכה דאורייתא שפיר דמי.

דף מח:

לצורת הדף ראה כאן

דוד ושלמה תקנו בונה ירושלים. לא שלא ברכו אותה ברכה עד שבא דוד, דהא לקמן דרשינן כולהו מקראי. אלא דוד ושלמה תקנו המטבע, לפי מה שניתוסף טובה לישראל.

הטוב והמטיב ביבנה תקנוה. וקבעוה בברכת המזון שכלה הודאה. ואמרינן בירושלמי, כשנחרבה ביתר נגדעה קרן ישראל, ואין עתידה לחזור עד שיבא בן דוד. ולכך סמכו אותה אצל בונה ירושלים.

ובשבת מתחיל בנחמה ומסיים בנחמה. י"מ שפותח במקום רחם נחמנו, ומסיים כי בעל הישועות ובעל הנחמות אתה, ברוך אתה ה' מנחם ציון בבנין ירושלים. אבל רש"י לא פי' כן, דרחום נמי היינו נחמה. אלא ה"ק, אין צריך להתחיל ולא לסיים של שבת, אלא מתחיל ומסיים בנחמה, היינו [ד]תקון הברכה דבונה ירושלים קרי נחמה, בין שהתחיל רחם בין שיתחיל נחמנו. וה"ר יוסף פי', דרחם הוא לשון תפלה ואין לומר בשבת לשון תפלה, אבל נחם אינו לשון תפלה, אלא כמו והנחם על הרעה לעמך. ולא נהירא, דהכל לשון תפלה זה כמו זה. ואמרינן נמי בירושלמי דשבת פ' אלו קשרים, תניא אסור לאדם לתבוע צרכיו בשבת. ר' זירא שאל לר' חייא בר אבא, מהו מימר רוענו זוננו פרנסנו בשבת, אמר ליה טופס ברכות כך הוא, וכ"ש רחם שאינו כ"כ לשון תפלה יותר מנחם. ומה שכתב רב אלפס שחותם בשבת בא"י מנחם עמו בבנין ירושלים, הקשה עליו רבינו אפרים מהא דאמרינן לקמן, דאין אומר מושיע ישראל ובונה ירושלים משום דאין חותמין בשתים, ומנחם עמו ובונה ירושלים הוו להו שתים. ויש מתרצים, שאם היו אומרים מנחם עמו ישראל ובונה ירושלים, הוה ליה שתים. אבל כיון שאומר מנחם עמו ישראל בבנין ירושלים, דבר אחד הוא שירחם עמו ע"י הבנין. וה"ר יונה אומר, שגם זה נמי חשוב כשתים כמו שמצינו בהביננו {לעיל דף כט.}, שתקנו וישמחו צדיקים בבנין עירך זהומעין שתי ברכות, ישמחו צדיקים [מעין על הצדיקים, ובבנין עירך הוא מעין תשכון בתוך ירושלים. הנה שאמרו בבנין עירך והוא דבר בפ"ע. ה"נ אע"פ שאמר בבנין ירושלים, ענין אחר בפ"ע הוי]. אבל החותם מנחם ציון בבנין ירושלים, לא הוי חותם בשתים, דציון וירושלים חד הוא.

ר' אליעזר אומר [רצה לאומרה] בנחמה, אומרה. בברכת הארץ, אומרה. זו היא ראיה לפרש"י, דברכת ירושלים קרי לה נחמה.

וחכמים אומרים אינה אומרה אלא בנחמה בלבד. וטעמא כמו שפי' בירושלמי בפ' תפלת השחר, א"ר אחא בר יצחק בשם ר' חנינא דצפורי, יחיד בתשעה באב צריך להזכיר מעין המאורע, רחם ה' על ישראל עמך ועל ירושלים עירך ועל ציון משכן כבודך וכו'. ר' אבדימי דצפורי בעי קומי ר' מנא, היכן אומרה, א"ל עדיין אתה צריך לזו, כל דבר שהוא להבא אומרה בעבודה, וכל דבר שהוא לשעבר אומר בהודאה. ומתניתין אמרה כן, נותן הודאה למה שעבר וצועק על העתיד לבא. הילכך, אומר רצה והחליצנו בברכת רחם שהוא להבא, וכן יעלה ויבא. אבל על הנסים, אומר בברכת נודה לך, שהם לשעבר. וכן בתפלה, יעלה ויבא ברצה, ונחם בבונה ירושלים, ועננו בשומע תפלה, ועל הנסים בהודאה.

איכא בינייהו דיעבד. פרש"י, דרבנן סברי דבדיעבד לא יצא. וטעמא דרש"י, משום דאמרינן בכל דוכתא, דרבנן בתראי לחפויי קא אתו. והכא אינו נראה לי לפרש כן, דרבנן קיימי אר' אליעזר, דאמר אם רצה לאומרה בברכת הארץ אומרה אפילו לכתחלה. וחכ"א, א"א לכתחילה אלא בדיעבד. ר' יוסי אומר, צריך להזכיר תורה. פלימו אומר וכו'. כל הני תנאי לא פליגי, אלא מר אמר חדא ומר אמר חדא.

דף מ"ט

דף מט.

לצורת הדף ראה כאן

ומלכות בית דוד בבונה ירושלים לא יצא ידי חובתו. פר"ח דקיי"ל בכולהו אם לא אמר לא יצא ידי חובתו.

מאן דאמר אינה צריכה מלכות קסבר דאורייתא. פרש"י, ואע"פ שהיא מן התורה פותח בה בברוך ואע"פ דסמוכה לחברתה,לפי שכולה הודאה אחת היא ואין בה הפסק, ודומה לברכת הפירות וברכת המצות. ולא נהירא, כי למה יש לשנותה משאר ברכות שלפניה שאין פותחין בהם בברוך. הילכך נראה, דלמאן דאמר דאורייתא לא היה פותח בה בברוך, והיה חותם בה בברוך כשאר ברכות הסמוכות. ותניא נמי בתוספתא, ר' יוסי הגלילי היה מאריך בה וחותם בה. ומדהאריך בה משמע דסב(י)ר הטוב והמטיב דאורייתא, והיה עושה אותה ארוכה כמו שאר ברכות ולכך היה חותם בה, ומסתמא לא היה פותח בברוך. וכן אמרינן לעיל {דף מו:}, תדע דהטוב והמטיב לאו דאורייתא שהרי פותח בה בברוך ואינו חותם בה בברוך, משמע שאם היה מן התורה היה לה להיות כמו הארוכות, שתחתום בברוך ולא תפתח בברוך כיון דהיא ברכה הסמוכה לחברתה.

מאן דאמר צריכה מלכות קא סבר [דרבנן]. והכי נמי קאמר רב פפא לקמן לפרושי דברי ר' יוחנן, שצריכה שתי מלכיות לבר מדידה, חד בשביל בונה ירושלים וחד בשביל ברכת הארץ, אע"ג דברכת הארץ לא הויא צריכה מלכות כיון דסמוכה לחברתה, מ"מ כיון שתקנו בשביל בונה ירושלים דלא סגיא דלא תקון משום מלכות בית דוד, תקנו נמי משום ברכת הארץ. הילכך בבונה ירושלים אין לומר אבינו מלכנו רוענו, דמוכח הכא דלית בה מלכות [רק מה] שמזכירו באמצע ברכה מלכות. [ומ"מ יש להסתפק, שהרי אתה רואה] שלא דקדקו חכמי ישראל שסדרו סדר ברכות, שלא לומר מלכות באמצע הברכות באותם ברכות שאינן צריכות מלכות, כמו ברכה ראשונה של י"ח [ש]אומר בה מלך עוזר ומושיע ומגן, וכן באתה גבור מלך ממית ומחיה, וכן בכמה ברכות, וכן מ"ש מלך אוהב צדקה ומשפט, [הרי] כיון שאינו אומר מלך העולם כמטבע שאר ברכות שיש בו מלכות לא קרי לה מלכות.

ולא ידענא אי אמר בה שמחה. פרש"י, דר' זירא אמר לה. ולפי לישנא דתלמודא משמע דרב גידל אמרה.

אי אמר בה שמחה וכו'. דר"ח לא שייך בה שמחה, או שמא כיון דכתיב וביום שמחתכם ובמועדיכם ובראשי חדשיכם איתקש ר"ח ליום שמחה. ועוד, דשמחה כתיב ברגלים ומצינו ר"ח דאיקרו מועד, אבל בשבת לא אשכחן דכתיב ביה שמחה.

אי חתים אי לא חתים. מילתא דתמיה היא, היאך נסתפק בזה כיון שתקנו ברכה זו לאומרה בר"ח כמו בשבת ויום טוב, למה לא יחתום בה כמו כשבת ויו"ט. ואפשר דהנך ב' ספקות הך בהך תליא, דבשבת דקאמר לאות וברית הוי מטבע ארוך, כיון שמזכיר בה אות וברית וחותם בה. וכן בי"ט שמזכיר שמחה וזכרון. ונראה, דאע"ג דתלמוד[א] לא קא פשיט לה, נראה שאין לשנותה משבת ויו"ט, ויש לחתום בה. אע"פ שהיא סמוכה לחברתה פותח בה בברוך, כיון שהיא מדרבנן מידי דהוה אטוב והמטיב, ועוד שאינה אלא אקראי בעלמא. ולענין שמחה כיון דלא איפשטא, נראה שאין לאומרה ומסתבר למימר דלא שייך שמחה בר"ח. ואי איקלעו יו"ט ושבת בהדי הדדי, כולל ואומר ברוך שנתן שכתות למנוחה לעמו ישראל באהבה לאות וברית, וימים טובים לעמו ישראל לשמחה ולזכרון, ברוך מקדש השבת והזמנים. וכן שבת ור"ח.

דף מט:

לצורת הדף ראה כאן

אבל פתח בהטוב והמטיב חוזר לראש. וכאן אין עקירת הרגל אחר, אלא סילוק סדר הברכות דאורייתא הוי כמו הפסקה. וי"מ, כיון דעדיין לא סיים הטוב והמטיב אין צריך לחזור [לראש] ברכת המזון, דלא גרע ברכת הטוב והמטיב ממי שרגיל לומר תחנונים לאחר תפלתו, שאם טעה ולא אמר של ר"ח בעבודה, כל זמן שלא סיים לומר תחנונים אין צריך לחזור כל התפלה. הכא נמי, כל זמן שלא סיים ברכת הטוב והמטיב אינו צריך לחזור לברכת הזן, אלא חוזר לתחלת בונה ירושלים. ולא מסתבר לי, דשאני התם דשלש אחרונות כברכה אחת, שהרי אם טעה ולא הזכיר בשים שלום בספר חיים בעשרה ימים שבין ר"ה ליום הכפורים, וכן וכתוב לחיים במודים, לדברי ר"י דכתב דמחזירין אותו, אינו חוזר לאותה ברכה שדילג בה אלא לתחלת רצה, דהנך ג' חשובות ברכה אחת לענין דילוג. וכן ברכת המזון חשובות כלם כברכה אחת, וצריך לחזור לראש.

דאי בעי אכיל ואי בעי לא אכיל. לא משום דמותר להתענות בר"ח, כדאמרינן פ"ק (דר"ה) [דתענית] {דף י'} ובמגלת תענית דאסור להתענות. אלא ה"ק, אי בעי לא אכיל דבר שצריך ברכת המזון, שאפשר שיאכל פירות או ירקות רק שלא יתענה.

שבתות וימים טובים דלא סגיא ליה דלא אכיל. משמע הכא דבי"ט לא סגי בלא פת, דבר שצריך אחריו [ברכת המזון]. וקשה דבפ"ק דסוכה {דף כז.} קאמר גבי מתניתין, דקאמר ר' אליעזר י"ד סעודות חייב אדם לאכול בסוכה. וטעמא דר' אליעזר, דכתיב תשבו כעין תדורו, מה דירה אחת ביום ואחת בלילה, אף סוכה. ורבנן דאמרי אין לדבר קצבה, סברי כדירה, מה דירה אי בעי אכיל ואי בעי לא אכיל, אף סוכה אי בעי אכיל אי בעי לא אכיל. (ועוד) [וע"כ] היינו דלא אכיל פת כלל, דאי אכיל פת חייב לאכול בסוכה. הילכך נראה, הא דקאמר הכא ימים טובים דלא סגיא דלא אכיל, היינו דוקא בליל י"ט הראשון של פסח ובליל י"ט הראשון של חג. והא דאמרינן בפ"ב דביצה {דף טו:} ובפ' אלו דברים בפסחים {דף סח:} גבי י"ט, חלקהו חציו לאכילה ושתיה וחציו לבית המדרש דברי ר' יהושע, אפשר בבשר ופירי דאין בהם ברכת המזון. ומיהו קשה, דמשמע ימים טובים דומיא דר"ח, ור"ח דוקא ביום דאלו בלילה אפילו בתפלה אין מחזירין, דאין מקדשין את החדש בלילה. הילכך נראה לרבינו יהודה, דחייב אדם לאכול פת בי"ט משום שמחה כדאמרינן חלקהו חציו לאכילה, ועיקר האכילה הוא לחם. והא דקאמר בסוכה מכאן ואילך רשות דאי בעי לא אכיל, ה"ק רשות משום סוכה, אבל לעולם חובה הוא לשם שמחת י"ט. ותימ[ה] הא בהא תליא, דכיון שהוא אוכל צריך שיאכל בסוכה. וי"ל, דמשכחת לה כגון שהוא מצטער מפני ירידת גשמים ואינו חייב לאכול בסוכה, אבל חוץ לסוכה חייב לאכול משום שמחת י"ט. ודוקא מלילה ראשונה ואילך רשות, אבל בלילה ראשונה בכל ענין חובה, ואפילו יורדין גשמים חייב לאכול כזית בסוכה, דילפינן מחג המצות.

עד כמה מזמנין. ה"ה ברכת המזון בלא זימון, אלא רבותא אשמעינן דאפילו עד כזית מזמנין.

אם עבר צופים. פרש"י, מקום הוא ששמו צופים שרואים ממנו בהמ"ק. ולא נהירא, דא"כ הוה ליה למימר וכמדתה לכל רוח. כדאמרי' בפ' מי שהי' טמא {דף צג:}, אי זו היא דרך רחוקה מן המודיעים ולחוץ, וכמדתה לכל רוח. הילכך נראה, דצופים אינו שם מקום, אלא שם כללי בכל מקום שיוכל לראות בית המקדש משם. כדאמרינן בתוספתא, איזהו צופים, הרואה ואינו מפסיק. ובתוספתא דסוטה תניא גבי מערכי המלחמה, הצופים ופי' בכ"מ שיוכל לראות מלחמה משם.

ושורפו לפני הבירה. לאו משום דכל שפסולו בקדש באש תשרף, ואמרינן בפ' כל שעה שצריך לשורפו בעזרה. דא"כ אפילו אם עבר צופים נמי, כיון דמדאורייתא הוא. ועוד, דדוקא בקדשי קדשים ובאימורי קדשים קלים הוא דאמרינן הכי, כדאיתא בפרק כל שעה. אלא מדרבנן החמירו בקדשים קלים אטו קדשי קדשים, וכי עבר צופים לא אטרחוהו רבנן לחזור.

ר' מאיר סבר ואכלת זו אכילה ובכזית. נראה [דהני קראי אסמכתא בעלמא נינהו], מדאמרי' בפ' מי שמתו {דף כ:}, והם מדקדקין בעצמן עד כזית ועד כביצה, ש"מ שיעורא דרבנן וקרא אסמכת' בעלמא הוא. ואמרי' נמי בפ"ב {דף כ:}, כגון דאכל שיעורא דרבנן דאתי דרבנן ומפיק דרבנן. ופרש"י, שלא אכל אלא כזית. ואמרינן נמי בפ' ב' דסוכה דר' צדוק אכל פחות מכביצה ולא ברך, וה"ה פחות מכזית לר"מ. ואי כזית או כביצה הוי מן התורה ופחות משיעור זה אין צריך לברך כדחזינן בעובדא דר' צדוק, א"כ במאי משכחת לה הא דאמרינן בפ' מי שמתו דאבל שיעורא דרבנן דחייב לברך מדרבנן. והא דאמרי' לעיל {דף מ"ח}, ולהוציא אחרים ידי חובתן עד שיאכל כזית דגן, לאו משום דכזית הוי שיעורא דאורייתא, דאפילו לא אכל כלל הי' יכול להוציא מן התורה כדפי' לעיל בעובדא דשמעון בן שטח. ונראה, דהלכה כר"מ [דאמר] בכזית. אע"ג דקי"ל דר"מ ור' יהודה הל' כר"י, הכא קם ליה ר' יוחנן בשיטתיה דאכל כזית מליח וברך עליו תחלה וסוף. ואמרי' לעיל נמי אינו מוציא אחרים ידי חובתן עד שיאכל כזית דגן. [ועוד], ר' יוחנן נמי אמר מוחלפת השיטה. וכן פסקו ר"ח וה"ג ושאלתות דרב אחאי פרשת והיה עקב דהלכה כר"מ דאמר כזית. אע"ג דלענין יה"כ [בעינן] ככותבת, היינו טעמא משום יתובי דעתא. וכן לענין שתיה נראה שצריך לברך על היין לאחריו אפילו שתה פחות ממלא לוגמיו. אע"ג דלענין יה"כ בעינן מלא לוגמיו, לענין ברכת היין לא בעינן כולי האי כמו שחלקתי לענין אכילה. וגם לענין קידוש אמרי' בפ' ערבי פסחים {דף קח:} דבבציר מרביעית סגיא. ודוקא בברכה אחרונה בעי שיעורא, אבל ברכה ראשונה אפילו כל דהו, דאסור ליהנות בעולם הזה בלא ברכה, ולעיל בפ' כיצד מברכין כתבתיו.

בשלשה אומר נברך. וא"א לומר ברכו, משום דהוי משמע שיכולין לזמן אפילו בשנים. אע"ג דכתיב קרא גדלו לה', כיון דכתיב אתי, הוי כמו נברך. ה"ר יוסף.

נברך אלהינו. ולא גרסי' לאלהינו בלמ"ד, דגבי שיר והודאה כתיב בלמ"ד כמו שירו לה', הודו לה', וכן גדלו לה'. אבל גבי ברכה לא מצינו בזה הלשון, והכי איתא בסדר רב עמרם.

אמר שמואל [לעולם] אל יוציא אדם [את] עצמו מן הכלל. ירושלמי. אמר שמואל אין מוציא אדם עצמו מן הכלל. מתיבי, הרי ברכת התורה הוא אומר ברכו, א"ר אבין מכיון שאומר המבורך אינו מוציא עצמו מן הכלל. וה"ר יהודה ברצולני כתב בשם רב סעדיה גאון, שהעולה לס"ת אחר שאמר ברכו, והשומעים אומרים ברוך ה' המבורך לעולם ועד, גם הוא יש לו לחזור ולומר ברוך [ה'] המבורך. דכי היכי דאמרינן לעיל שהמברך ברכת המזון חוזר למקום שפסק ואומר ברוך שאכלנו משלו ובטובו חיינו כמו שאמרו האחרים, ה"ה נמי הכא חוזר ואומר מה שאמרו האחרים. ואע"פ שאמר המבורך, (ו)לא הוציא עצמו מן הכלל. ה"נ המברך כשאומר נברך, אינו מוציא עצמו מן הכלל, ואפ"ה חוזר ואומר ברוך שאכלנו משלו.

תנן בשלשה והוא אומר ברכו. קס"ד השתא דברכו עדיף, דברכו היינו ציווי לברך את השם, אבל נברך אינו אלא נטילת רשות.

דף נ'

דף נ.

לצורת הדף ראה כאן

אלא ש"מ אף ברכו ש"מ. ה"ג רש"י, ובספרים היה כתוב ש"מ נברך עדיף. ולא נהירא, דליכא למשמע מהכא דנברך עדיף, אלא הא ודאי שמעינן דברכו לא עדיף מנברך. ומיהו, יש לקיים גירסת הספרים דנברך עדיף היינו חשוב, כמו דכ"ע הקש עדיף וגז"ש עדיפא {פ' איזהו מקומן דף מח.}, שר"ל שהקש חשוב ואין לבטלו מפני גז"ש, כי חשובים זה כזה. הכי נמי קאמר נברך חשוב כמו ברכו, וכיון ששניהם שוין טוב לו לאדם שלא יוציא עצמו מן הכלל. וכענין זה נמי יש לישב נברך עדיף, דכיון שהם שוין עדיף טפי למימר [נברך].

והנקדנין תופסין אותו על כך. פרש"י דווקנין. ובערוך פי' הנקרנין פי', מדקדקין בדבר שלא לצורך כמו תרנגול המנקר באשפה. וכן אמרינן במס' דרך ארץ [זוטא] {פ"ו}, לא יהא אדם מן הנקרנין ומן העקמנין. וכן בנדרים {דף מט:}, אמר רב חסדא מאן דשאיל להו להני נקרנין דהוצל דייסא היכי אכלי, כלומר מדקדקין בדבר שלא לצורך. ירושלמי. ובאש לר' זעירא דצווח ר' יעקב בר אחא נוקראה.

[ובטובו] חיינו הרי זה ת"ח. דמשמע בטוב שהשפיע לנו אנו חיין. אבל (ובטובו) [מטובו] משמע מטוב שעמו, אבל לא השפיע לנו.

על המזון הרי זה בור. דמשמע שמברך לבעל הבית, דאי להקב"ה מברך למה הוא מזכיר מזון, בלא מזון נמי יש לנו לברכו על כמה טובות שעושה עמנו.

אמר רבא (הלכתא) [הלכה] כר' עקיבא. בהא דקאמר בין בעשרה בין ברבוא הכל שוין, אבל במאי דקאמר ברכו [את] ה' נהוג עלמא כר' ישמעאל. ואע"ג שבעשרה אומר על המזון, מיהו אם אינו רוצה להזכיר המזון הרשות בידו, דלא אמרינן לעיל אלא דבעשרה מצי להזכירו, דכיון דאיכא שם שמים מוכחא מילתא.

שמע ריש גלותא ואיקפד. משום שלא היו נמנין עמו, דברוב עם הדרת מלך. ואע"פ שנתחייבו בברכת השם בעשרה, טוב להם זה ממה שלא היו יוצאים בברכת המזון, שלא היו יכולים לשמוע את המברך. וגם היו יודעין שלא יוכל ריש גלותא להשתיקם.

אינהו נפקי בזימון דידיה. אע"פ שברך כבר, מצי למימר ברוך שאכלנו משלו, דלא גרע מבא בסוף הסעודה ואכל עלה של ירק שאומר עמהם ברוך היא שאכלנו. ודוקא שנים עם האחד, אבל אם ברכו שנים אין השלישי יכול לזמן עמהם, דאי לא תימא הכי א"כ לשמעי' רבותא טפי. וכי תימא דאשמעינן הך רבותא דאפילו אחד אינו יוצא בזימון השנים כיון שברך דאין זימון למפרע, הא מילתא דפשיטא היא דכיון שברך אין זימון למפרע.

קמ"ל כי הא דא"ר אבא אמר שמואל שלשה שישבו לאכול וכו'. ועדיין לא אכלו, אלא ברכו ברכת המוציא ועדיין לא אכלו שיעור ברכה, אינן רשאין ליחלק. וחומרא הוא שהחמירו חכמים בדבר, וממשנה יתירה שמע לה, דקתני ג' שאכלו כאחת ומפרש לה שהתחילו לאכול. ובירושלמי גרס בריש פרקין, הכא אתמר חייבין לזמן, והכא אתמר אין רשאין לחלק, שמואל אמר כאן בתחלה כאן בסוף. איזו היא בתחלה ואיזו היא בסוף. תרין אמוראי, חד אמר, נתנו דעתן לאכול זהו בתחלה, אכלו כזית זהו בסוף. ואחרינא אמר, אכלו כזית זהו בתחלה, גמרו לאכול זהו בסוף, והך דירושלמי הוי כעין גמרא דידן. והא דקאמר, הכא אתמר [אין] רשאין ליחלק, לאו דרך קושיא קאמר, אלא כלומר מאי קמ"ל היינו רישא, ומשני שבא להוסיף בתחלה. ומה שפירשתי שברכו ברכת המוציא ועדיין לא אכלו שיעור ברכה, היינו כמ"ד כזית זהו בתחלה. וכזית דנקט לאו דוקא, אלא לאפוקי ממ"ד נתנו דעתם לאכול זו היא בתחלה, דמשמע רק שגמרו [בדעתם] לאכול אע"פ שלא ברכו ברכת המוציא. ואי הוה מפרשינן שישבו לאכול ואע"פ שלא ברכו ברכת המוציא, אז הוי כמ"ד נתנו דעתם לאכול זהו בתחלה, אבל לא מסתבר לפרושי כן, דחומרא יתירא היא. ורב אלפס גורס ג' שישבו לאכול, אע"פ שכל אחד ואחד אוכל לעצמו אינן רשאין לחלק. וכן פר"ח, ג' שאכלו כאחד וכל אחד אוכל מככרו, מצטרפין לזימון. אבל לשון הירושלמי לא משמע כפירושם, וגם לישנא דמתניתין ג' שאכלו כאחד לא מישתמע שפיר כפירושם.

דף נ:

לצורת הדף ראה כאן

אבל אזמין עלייהו בדוכתייהו פרח זימון מינייהו. פרש"י, כגון שנצטרפו אלו עמהם לזימון כדאמר לעיל קורין לו ומזמנין עליו וברכו החבורות, ואלו לא היו שם אלא כדי נברך וברוך הוא שאכלנו ועכשיו באין לברך, לא מזמני, דפרח מינייהו חובת זימון ותו לא הדר עלייהו. והקשה ה"ר יהודה, דהא מילתא דפשיטא היא שלא יזמנו עוד שהרי כל אחד יצא ידי זימון עם חבורתו. וגם לא שייך על זה לומר פרח זימון מינייהו, שהרי זימנו כבר ולא פרח מהם אלא יצאו ידי זימון כמו אחרים, והיאך יצטרפו ויאמרו פעם אח[ר]ת. ועוד אין הנדון דומה לראיה, שמביא ממטה שחלקוה דפרח טומאה ישנה ממנה אפילו החזירוה. דהכא לא שייך חזרה, דכיון שנפטרו ידי זימון, אפילו נקבצו השלשה יחד חבורה חדשה היא ואין כאן חזרה. ופירש הוא, דאלו החבורות היה בכל אחד ד', ופירש אחד מכל החבורה ונצטרפו לחבורה אחת וזימנו השלשה הנשארים. והא דקאמר אזמין עלייהו בדוכתייהו, לא שהיו עמהם אלא ה"ק, זימנו עמהם כאלו היה שם כי נשאר להם כדי זימון, פרח זימון מינייהו. [ד]כיון שחבריהם זימנו, הוי כמו מטה שנחלקה שפרחה ממנה טומאה ישנה, ולא תחזור עוד אפילו החזירוה. הכא נמי לא יצטרפו עוד לזימון.

מטה שנגנבה חציה וכו'. מיירי שלא נשאר יחד ארוכה ושתי כרעים וקצרה ושתי כרעים, דהא תנן בפ' י"ח דכלים, חכמים אומרים מטה מטמאת איברים, פי' לא נטהרה ע"י שנחלקה לאיברי'. ומפרש לה בפ"ק דסוכ' {דף טז.}, כגון שנשאר ארוכה ושתי כרעים וקצרה ושתי כרעים, למאי חזי למסמך אגודה ומשדא אשלי. א"נ, הא דקאמ' מטמא איברים, היינו להבא, אבל טומאה ישנה פרחה ממנה ואע"ג דחזיא למיסמך אגודה.

תנא אם יש שמש ביניהן השמש מצרפן. ולא מבעיא שתי חבורות שאוכלות בבית אחד, אלא אפילו בשני בתים שאין רואין כלל אלו לאלו השמש מצרפן. וכפר"ח, דאורחא דמילתא נקט מתניתין ב' חבורות שאוכלות בבית אחד, דה"ה בשני בתים, וכן פירש בה"ג. וכן משמע בירושלמי, ר' יונה ור' אבא בר זמינא בשם ר' זעירא לשני בתים נצרכה, א"ר יונה והוא שנכנסו משעה ראשונה על מנת כן. אילין בית נשיא מה את עביד להון, כבית אחד או כשתי בתים. אם היה דרכן לעבור אלו על אלו מזמנין. ר' ברכיה מוקי לאמוראי אתרעא מציעא דבי מדרש', והוא מזמן על אילין ועל אילין.

ונוטלין ממנו לידים. פרש"י, דשם מים עליהם ומי פירות מקרי. משמע מתוך פירושו, דכל מי פירות ראויין לנטילת ידים, אבל משנתן לתוכו מים הוי שם יין עליו ואין נטילה ביין. ותימ[ה], דבפ' כל הבשר {חולין דף קז.} אמרינן דקפדינן אמנא ואחזותא, ותנן במס' ידים {פ"א}, מים שנפל לתוכו קומוס או קנקנתום ונשתנו מראיהן, פסולין. אלמא, אפילו מראה מים בעינן, ומי פירות אין בהם אפילו מראה מים. ושמא יש לחלק, דמים שנשתנו מראיהם גריעי ממי פירות שעומדין במראיתן, ושם מים עליהם.

כמאן אזלא הא דאמר שמואל עושה אדם כל צרכו בפת [כמאן] כר' אליעזר. פסק ר"ח כרבנן, וגם ברייתא דבסמוך דאין סומכין הקערה בפת פליגא אדשמואל, הילכך אין הלכה כשמואל. מיהו, בפרק ב' דביצה {דף כא:} אמרינן, הני מופלי דחיותא ביומא טבא היכי עבדינן להו. ומסיק, דמטלטלין להו אגב ריפתא כדשמואל דאמר עושה אדם כל צרכו בפת, אלמא סתמא דתלמודא סבירא ליה כשמואל. ובה"ג גבי קידוש והבדלה כתב, והלכתא כרבנן דאמרי עד שלא נתן לתוכו מים מברכין עליו בורא פרי הגפן, ואין נוטלין ממנו לידים. ואע"ג דאמרינן כמאן אזלא הא דאמר שמואל עושה אדם כל צרכו בפת, כר' אלעזר, וקיי"ל הלכתא כותיה דשמואל. ה"מ, במידי דלא מאיס, אבל במידי דמאיס לא. ונראה לומר, דאפילו שמואל מודה במידי דמאיס דאסור. וכן מוכח בשבת בפ' במה טומנין {דף נ:}, בעי מיניה מרב ששת, מהו לפצוע זיתים בשבת, פי' ליטול ידיו במים היוצאים מהם, שחזקים הם ומעבירין הזוהמא, כדתנן { ע"ז, דף עה.} מולגים במי זיתים. א"ל וכי בחול מי התירו לך, קא סבר משום הפסד אוכלין. לימא פליגי אדשמואל, דאמר עושה אדם כל צרכו בפת. אמרי פת לא מאיסי, הני מאיסי. והא דקאמר הכא כמאן אזלא הא דקאמר שמואל כר' אליעזר, ה"ק, ר' אליעזר סבירא ליה כשמואל ועדיפא מיניה, ומתיר אפילו היכא דממאיס. הילכך קיי"ל כשמואל דהיכא דלא ממאיס עושה כל צרכו בפת, ומותר לסמוך הקערה בפת אי לא ממאיס. ויש נוהגין לאכול דייסא או חביצה בפת במקום כף, כיון שאוכלין הפת אח"כ, אבל במס' סופרים אוסרו, ושמא ההיא דלא כשמואל. וזה לשון מס' סופרים {פ"ג}, אין נוהגין בזוי באוכלין, ואין זורקין אוכלין ממקום למקום. לא ישב אדם על גבי קופה מלאה תמרים או גרוגרות, אבל יושב הוא על גבי קופה מלאה קטניות או ע"ג עיגול של דבלה מפני שנהגו כן. אין סומכין באוכלין, ואין מכסין באוכלין, ואין אוכלין באוכלין, אלא א"כ ראויין לאכילה.

למאי חזי, א"ר זירא חזי לקורייטי. כלומר, במאי אישתנו לעילויא. ומשני, דלהאי גוונא אישתני, הילכך בכל ענין מברכין עליו בורא פרי הגפן. והכי אמרינן בפ' ערבי פסחים {דף קח.} גבי ד' כוסות, דשתאן חי יצא, ואמר רבא ידי יין יצא ידי חירות לא יצא.

אין מעבירין כוס מלא על הפת. בהני תלת שמואל מודה, דאין מעבירין כוס מלא על הפת, ולא מניחין בשר חי עליו, וגם אין זורקין, אבל סומכין אי לא ממאיס.

אבל לא בימות הגשמים. אע"ג שבאגוזים האוכל שבתוכו אינו נמא, מ"מ כשנופלין מאיס. ועכשיו שנהגו לזרוק חטים בבית חתנים, היה צריך שלא יזרקם אלא במקום נקי שיהיו ראויין ללקטן.

והא דתניא בולען במשקין. פר"ח, ואין מברך עליהם משום דאידחו להו מתורת משקין דאינן ראויין לשתות לכל אדם, הלכך אין להקפיד בברכתו ואפילו יכול לברך ע"י הדחק, משום שנאמר ימלא פי תהלתך. הילכך, יש ליזהר שלא יכנ[י]ס אדם דבר בתוך פיו בשעה שהוא מברך.

דף נ"א

דף נא.

לצורת הדף ראה כאן

טבל ועלה בעלייתו אומר אקב"ו על הטבילה. פר"ח בשם הגאון, דדוקא בטבילת גר דאכתי גברא לא חזי, (אלא) [אבל] בשאר טבילות מברך עלייהו עובר לעשייתן. ונראה כדפרש"י, שפי' שבימיהן היו בעלי קריין אסורין בד"ת והיו צריכין לברך אחר הטבילה, ובשביל דטבילת בעל קרי שכיחא תקנו כך בכל הטבילות. ואע"ג דהשתא בעל קרי מותר בד"ת, לא נשתנה המנהג. והיינו נמי טעמא שמברכין ענ"י אחר הנטילה, שלפעמים גברי לא חזי לברך קודם הנטילה, כגון שבא מבית הכסא, הילכך לא פלוג רבנן בכל הנטילות אפילו בנוטל לסעודה. ועוד, איכא טעמא אחרינא לנטילת ידים, דאמרינן בפ"ק דסוטה (דף ד:) כל האוכל בלי ניגוב ידים כאלו אכל לחם טמא, הילכך אחר הנטילה וקודם ניגוב מיקרי שפיר עובר לעשייתן.

הואיל ואידחי אידחי. הילכך לא קיי"ל כרבינא, ואם גמר סעודתו לא הדר מברך.

ת"ר אספרגוס יפה ללב וכו'. אגב דקתני לעיל ד' דברים נאמרו בפת, נקט נמי הכא מילי דאספרגוס משום דבעי למימר ששה דברים נאמרו באספרגוס. וגם נמי, משום דלעיל קתני יין עד שלא נתן לתוכו מים, ואספרגוס קתני אין שותין אותו אלא כשהוא חי.

חי ומלא. וא"ת, הא אמרי' לעיל מודים חכמים (לר"מ) [לר"א] בכוס של ברכה שאין מברך עליו עד שיתן לתוכו מים, ואמרינן נמי בשבת בפ' המוציא יין {דף עו:} כדי מזיגת כוס יפה, מאי כוס יפה, כוס של ברכה. ומפרש התם, דהיינו רובע רביעית כדי שימזגנו ויעמוד על רביעית. ובהלכות רב אלפס גריס חי עד ברכת הארץ, ובברכת הארץ נותן לתוכו מים כדתנן מודים חכמים לר' אליעזר בכוס של ברכה שאין מברכין עליו עד שיתן לתוכו מים, והיינו מברכת הארץ ואילך שמזכיר שבח הארץ ואז ימזוג היין כדי שיהא ניכר שבח הארץ, להודיע שהיינות חזקים וצריכין לערבן במים רבים. ולשון אין מברכין עליו לא משמע כפירושו. ועוד, משמע שצריך שיהא מלא בשעת הברכה, וכיון שאין בו אלא רובע רביעית אז הוא חסר הרבה, [ואנן מלא בעינן]. הילכך נראה כפר"ת, שיהיה מזוג קצת ולא כולו, דמזיג ולא מזיג מיקרי שפיר חי, כדאיתא בפ' בן סורר ומורה {סנהדרין דף ע.}, ובברכת הארץ מוזגו כדינו. ורש"י פי', שיתננו לתוך כוס של ברכה חי וימזגנו בתוכו, א"נ מוציאו מתוך החבית לשם ברכה. חי פרישק"ו בלעז. וי"מ, דכל הני דברים שמזכיר, איירי בכוס עצמו. ומפרשים חי, שלם כדאיתא בבבא קמא פ' הכונס {דף נ"ד}, שבירתן של כלים זו היא מיתתן. ואמרינן נמי בפ' בתרא דמכות {דף טז:} ריסק ט' מנלים וא' חי משלימו לכזית, לוקה.

אמר ר' יוחנן אנו אין לנו אלא ד' דברים. נראה דר' יוחנן לא פליג אההיא דמקבלו בשתי ידיו ונותן בו עיניו כדאמר לקמן, א"ר יוחנן ראשונים שאלו שמאל מהו שתסייע לימין, ואמר רב אשי כיון דלא איפשט להו עבדינן לחומרא, משמע שהיו נוהגין כך. ואמרינן נמי לעיל בפ' כיצד מברכין {דף מג:}, אוחז הכוס בימינו, דלכל מצוה ימין עדיף. ואמוראי דלקמן [ד]עבדי עיטור ועיטוף, היו מחמירין על עצמן לכבוד הברכה.

נוחל לשני עולמות, שנאמר ים ודרום ירשה. ותימ[ה], האיך לומד מכאן דזוכה לעולם הבא. ויש לפרש, דלא איצטרך למילף אלא שזוכה לעולם הזה, מפני ששכר רוב המצות הוא לעולם הבא. ויש מהם שאוכל פירותיהן בעולם הזה והקרן קיים לעולם הבא, וכיון שמכלם יש שכר לעולם הבא, לא צריך קרא להם אלא שנוטל שכר בעולם הזה, וממילא שמעינן לעולם הבא.

דף נא:

לצורת הדף ראה כאן

אין מסיחין על כוס של ברכה. פרש"י שלא יסיח המברך משנתנו לו הכוס לברך. ונראה, דה"ה נמי המסובין שם אין להסיח, דבעינן שיתכוין שומע ומשמיע כיון שיוצאין בברכה, ואין להפסיק שמיעתו בשיחת חולין כמו שאין המברך רשאי לשיח. ואע"ג דאמרינן {ר"ה דף ל"ד} גבי תקיעות, שמע תשע תקיעות בתשע שעות ביום יצא, ומסתמא הסיח בנתים, היינו בדיעבד אבל לכתחילה צריך לשומעם על הסדר (הוא), ושלא יסיח בנתים.

אין מברכין על כוס של פורענו', מאי כוס של פורענו', כוס שני. תניא נמי הכי, השותה כפלים לא יברך וכו'. אין לפר' אם שתה כוס אחד, לא יברך ברכת המזון על כוס שני, משום דהוי זוגות ואתי לידי סכנה, מדקתני השותה כפלים לא יברך, משמע שכבר שתה שתי פעמים קודם שיברך. הילכך צריך לפרש, דאם שתה בתוך הסעודה שתי כוסות, לא יברך על השלישי ברכת המזון, משום שנאמר הכון לקראת אלהיך ישראל, וכיון ששתה זוגות המזיקין שולטין בו, ואין לבו עליו לכוין מפני שירא מפני המזיקין. וא"ת, כ"ש שיברך על כוס שלישי כדי לבטל הזוגות, דהא אמרינן בפסחים כוס של ברכה מצטרף לטובה. וי"ל, דהיינו דוקא בכוסות של פסח דהוי תקנת חכמים, דאפילו עני שבישראל לא יפחתו לו מד' כוסות של יין, וכיון שצריך לשתותם מצטרף עם שנים לבטל הזוגות, אבל הכא שאינו מחוייב בו אלא כשיש לו יין, אינו מצטרף עם השנים הראשונים לבטל הזוגות, [ד]כיון שאינו בא כי אם לצורך ברכה, אינו מענין הראשונים ואינו מצטרף עמהם.

סליק פרקין הדרן עלך שלשה שאכלו