תוספות הרא"ש על הש"ס/ברכות/פרק א

דף ב'

דף ב.

V

לצורת הדף ראה כאן

מאימתי קורין את שמע בערבין משעה שהכהנים נכנסין לאכול בתרומתן. פירש רש"י ואנו שקורין את שמע בבית הכנסת קודם צאת הכוכבים, אין אנו יוצאין ידי חובה אלא בק"ש שעל מטתנו פרק ראשון. ומה שאנו קורין, כדי לעמוד בתפלה מתוך דברי תורה. והכי תניא בברכות ירושלמי {פ"א, ה"א}, הקורא את שמע קודם לכן לא יצא, אם כן למה קורין אותה בבהכ"נ, לא (להוציא את הרבים)^[1] [לצאת]^[2] ידי חובתן, אלא כדי לעמוד בתפלה מתוך דברי תורה, [וכן כתבו הריב"א והרי"ץ גיאת ז"ל]^[3]. וכן כתב רב עמרם ז"ל, שצריך לברך אשר קידשנו במצוותיו וציוונו לקרות ק"ש^[4] כשהוא קורא לפני מטתו (וכן כתב ריב"א)^[5]. מתוך דבריהם משמע שאדם יוצא ידי חובה באותה קריאה. ולא נהירא לר"ת, שהרי ק"ש שעל מטתנו אין אנו קורין כי אם פרק ראשון^[6] ושלא בברכותיה ^[7], ובבית הכנסת אנו קורין אותה כולה ובברכותיה בלא זמנה. ועוד דקאמר בגמרא {לקמן ה.} אם תלמיד חכם הוא אינו צריך לקרות [ק"ש]^[8] על מטתו. ויש לדחות דמיירי היכא שקרא בזמנה בבית הכנסת ^[9]. ועוד הקשה דאם כן אנו נוהגין (הוי)^[10] כרבי יהושע בן לוי {לקמן ד:} שאמר בגמרא תפלות באמצע תקנום, ותניא בגמרא כר' יוחנן דקאמר ק"ש דערבית ואחר כך תפלה, וקיימא לן כוותיה. ופירש רבינו תם דק"ש שבבית הכנסת עיקר. ומה שאנו קורין אותה מבעוד יום, [ד]קיימא לן^[11] כר' יהודה^[12] דאמר לקמן ^[13][ב]פרק תפלת השחר {כו.} תפלת המנחה עד פלג המנחה, והוא שעה ורביע קודם הלילה. ומשם ואילך הוי לילה לענין תפלת [הערב]^[14], והוא הדין לענין ק"ש. ואמרינן (נמי)^[15] לקמן {כז.} דעבד כמר עבד ודעבד כמר עבד. ואמרינן נמי לקמן {כז:} רב צלי של שבת בערב שבת, אלמא חשיב ליה לילה לענין תפלת הערב, והוא הדין לענין ק"ש. ואם תאמר, הא דפריך לקמן ר' יהודה לרבי מאיר דאמר משעה שהכהנים טובלין לאכול בתרומתן, והלא הכהנים מבעוד יום הם טובלים. אדרבה קשה טפי לדידיה, שהרי קורין אותה מפלג המנחה שהוא יום גדול. ויש לומר דהכי קאמר ליה, לדידך שאתה סובר כרבנן דפליגי עלי בפרק תפלת השחר ואמרי תפלת המנחה עד הערב, אם כן אותה שעה הוא יום לענין ק"ש. ומה שאומר בירושלמי שהיו קורין את שמע כדי לעמוד בתפלה מתוך דברי תורה, לא שהיו קורין בברכותיה, אלא שהיו קורין פרשת שמע כמו שאנו רגילין לקרות אשרי קודם תפלת מנחה. ומיהו קשה קצת, דלענין תפלת המנחה (אחר פלג המנחה)^[16] עבדינן כרבנן ומתפללין לפעמים תפלת המנחה אחר פלג המנחה. ולענין ק"ש חשבינן ליה לילה כמו ר' יהודה, והוי כמו שדרה וגלגולת [תרי קולי]^[17] דסתרן אהדדי {עירובין ז.}. והא דקאמר לקמן דעבד כמר עבד ודעבד כמר עבד, ה"פ לא איפסיקא הלכתא לא כר' יהודה ולא כרבנן, ומי שירצה יעשה הכל כר' יהודה או הכל כרבנן ולא שיתפוס קולא של שניהם. ויש לומר, דלענין תפלה הקלו. ולא נהירא לי מה שהביא ראיה [מתפילת המחנה שהיא עד]^[18] (מ)פלג המנחה, דתפלות כנגד תמידין תקנום ותמיד של בין הערבים היה קרב והולך עד פלג המנחה, אבל לענין ק"ש לאו זמן שכיבה הוא. ומדרב דצלי של שבת בערב שבת אינה ראיה, דילמא כר' יהושע בן לוי סבירא ליה וק"ש היה קורא אחר צאת הכוכבים. ונראה לקיים המנהג שאנו סוברים כשאר התנאים שמקדימין זמן ק"ש לצאת הכוכבים {לקמן ב:}. ^[19][ו]אע"ג דלית הלכתא כר' אליעזר לגבי ר' יהושע ולא כרבי מאיר לגבי ר' יהודה, מכל מקום בתפלה הקלו. וגם מתוך הדחק נהגו כן לפי שמתקבצין (עם)^[20] הצבור לתפלת המנחה, ואלו לא [היו]^[21] קורין את שמע ומתפללין תפלת הערב עד צאת הכוכבים, היה כל אחד הולך לביתו, והיה טורח להם להתאסף לאחר מכאן ולא היו מתפללין בצבור. ולפיכך נהגו העם לקרוא את שמע ולהתפלל קודם צאת הכוכבים, וסמכו על הני תנאי כדפירשתי^[22]. ושאלו מרב האי גאון, לענין צבור שמתפללין ערבית וקורין שמע קודם צאת הכוכבים ולא מצי איניש לעכובינהו. איזהו עדיף, לצלויי בהדייהו ולשבוק ק"ש עד צאת הכוכבים [או לעכובי עד צאת הכוכבים]^[23] ולצלויי ביחיד כדי לסמוך גאולה לתפילה. והשיב דבארץ ישראל עושין כן, ומתפללין של ערבית ואחר כך קורין ק"ש בזמנה, ולא איכפת להו למסמך גאולה לתפלה של ערבית. וחזינא דק"ש בעונתה דהיינו אחר צאת הכוכבים, עדיף ממסמך גאולה לתפלה היכא דלא אפשר לצלויי. ואי צלי ראשונה דבהדי צבור רשות ושניה חובה, שפיר דמי. כך השיב רב האי גאון, משום שנראה לו שיותר טוב שיתפלל תפלתו עם הצבור מפלג המנחה ולמעלה כר' יהודה, ממה שיתפלל ביחיד ויסמיך גאולה לתפלה. וכל שכן לדידן שאין אנו סומכין גאולה לתפלה של ערבית, שאנו מפסיקין בפסוקים ויראו עינינו וקדיש^[24]..

עד סוף האשמורה הראשונה. בהכי פליגי, ר' אליעזר סבר בשכבך כל זמן שעוסקין בשכיבה, דומיא ^[25]ד[ו]בקומך ^[26][ד]לא משמע כוליה יומא [אלא]^[27] כל זמן שעוסקין בקימה. ורבן גמליאל סבר, האי כמשמעותיה והאי כמשמעותיה. דבשכבך משמע שפיר כל זמן שאדם שוכב, אבל ^[28][ו]בקומך לא משמע אלא בשעה שהוא קם.

גמרא. לתני דשחרית ברישא. שעיקר המצות נוהגות ביום, הילכך מצוה דיום חביבא ליה לאקדומה. ובקרא נמי הקדים תמיד של שחר לתמיד של בין הערבים.

והא קמ"ל דכפרה לא מעכבא להו. ואם תאמר מאי קמשמע לן, מתניתין היא בנגעים {פי"ד, מ"ג} ומייתי [לה]^[29] ביבמות ^[30][ב]פרק הערל {ע"ד:}, טבל ועלה אוכל במעשר, העריב שמשו אוכל בתרומה, הביא כפרתו אוכל בקדשים. ויש לומר, כיון שאינו מאריך כל כך בלשונו, דרך התנא להשמיענו אגב אורחיה אע"פ ששנוי במקום אחר. וכן בפרק נערה בכתובות {מח./מח:}, לעולם היא ברשות האב עד שתכנס לחופה. מאי לעולם, לאפוקי ממשנה ראשונה [אע"פ]^[31] שהיא משנה שלימה בפרק אע"פ {שם נ"ז./נז:}, בית דין של אחריהם אמרו עד שתכנס לחופה. וכן בריש [יבמות]^[32] {ג.}.

וממאי דהאי ובא השמש וטהר^[33] ביאת שמשו הוא. פירש רש"י, ביאת שמשו, שקיעת החמה. דילמא ביאת אורו הוא, שיאור השמש ויטהר האיש [בהבאת]^[34] קרבנותיו. וקשה לרשב"ם, שלא מצינו ביאה לגבי שמש אלא לשון שקיעה. כי בא השמש {בראשית כ"ח, י"א}, עד בא השמש {שמות כ"ב, כ"ה}, ולא תבוא עליו השמש {דברים כ"ד, ט"ו}. ובלשון זריחה הוא אומר, השמש יצא על הארץ {בראשית י"ט, כ"ג}, כצאת השמש בגבורתו {שופטים ה', ל"א}. ועוד בני מערבא דפשטוה מברייתא דלאו ביאת אורו אלא ביאת שמשו דהיינו טהר יומא, לפשטוה ממתניתין דנגעים {פי"ד, מ"ג} העריב שמשו אוכל בתרומה. וממתניתין נמי, דקתני משעה שהכהנים נכנסין לאכול בתרומתן, דהיינו בערבין. [ע"כ]^[35] (ו)פירש רשב"ם, ממאי דהאי ובא השמש וטהר^[36] ביאת שמשו הוא, שנשקע כל השמש ברקיע לגמרי. ומאי וטהר טהר יומא, דהיינו צאת הכוכבים. דילמא ביאת אורו הוא, כלומר תחלת שקיעתו של שמש, שנכנס הגלגל ברקיע ואור השמש כהה, ועדיין יש שהות חמשת מילין עד שיהא כלו נכנס ברקיע. ומאי וטהר, טהר גברא, כדאשכחן קראי טובא [וטמא]^[37] עד הערב וטהר {ויקרא י"ז, ט"ו}. ומשני, אם כן לימא קרא ויטהר. אע"ג דבדוכתא טובא כתיב, ורחץ בשרו במים וטהר {שם ט"ו, י"ג), הכא דאיכא למיטעי הוי ליה למכתב ויטהר. ובערוך {ערך אֹר (אור א')} פירש כרשב"ם, [אלא]^[38] שמהפך הגירסא, וגרס ביאת אורו במקום ביאת שמשו.

---

דף ב:

V

לצורת הדף ראה כאן

משעה שהעני נכנס (לביתו)^[39] לאכול פתו במלח עד שעה שעומד ליפטר מתוך סעודתו. ואם תאמר ועני זה מתי יקרא את שמע, וכי בעניים [נכרים]^[40] יהיב שיעורא למילתיה. וכן נמי קשה למאן דאמר לקמן בשעה [שרוב]^[41] (ש)בני אדם נכנסין להסב, דמשמע שיקרא ויתפלל אחר אכילה. ויש לומר, שיקרא ויתפלל בשעה שיכינו לו סעודתו. ולהכי נקט משעה שעני נכנס, משעה שרוב בני אדם נכנסין. [ורבנו חננאל גורס עד שעה שעומד לישן. ^[42][ו]משמע לגירסתו שיתפלל ויקרא ק"ש אחר אכילתו קודם שילך לישן. ולא נהירא, דאמרינן לקמן {לקמן ד:} אדם בא מן השדה וכו' וקורא ק"ש ומתפלל ואוכל פתו ומברך.]^[43]

ואע"פ שאין ראיה לדבר זכר לדבר. ואם תאמר, והלא ראיה גדולה היא, דדרשינן מיניה במגילה {כ:} דמצאת הכוכבים עד עמוד השחר הוי לילה לענין כל דבר שמצותו בלילה. ויש לומר, דודאי לילה [גמור הוא]^[44], אבל לענין שכיבה שתהא זמנה באותה שעה אינ[ו]^[45] אלא זכר. ותימא כיון דקיימא לן דצאת הכוכבים לילה הוא, ואמרינן בשילהי במה מדליקין {לה:} כוכב אחד יום, שנים בין השמשות, שלושה לילה, אם כן למה נחלקו ^[46][שם {לד:} ה]תנאים לענין בין השמשות, ניחזי אנן בכוכבים. ויש לומר, שאין אנו בקיאין בשיעור הכוכבים, דאמרינן התם לא גדולים הנראין ביום ולא קטנים הנראין בלילה אלא בינונים. ותימא, למה לא נחלקו כמו כן בעמוד השחר, ויתנו בו זמן מתי הוא. ויש לומר, לפי שזמנו קבוע מתי הוא. והכי איתא בירושלמי {ברכות פ"א, ה"א} (כמה)^[47] [ר' חנינא]^[48] חבריהון דרבנן בעי, כמה דתימר בערבית נראו ג' כוכבים אע"פ שהחמה נתונה באמצע [הרקיע, לילה הוא]^[49], ויימר אף בשחרית כן. אמר (רבא)^[50] [ר' אבא]^[51] כתיב השמש יצא על הארץ {בראשית י"ט, כ"ג}, וכתיב ובא השמש וטהר {ויקרא כ"ב, ז'}. הקיש יציאתו לביאתו, מה ביאתו משיתכסה מן הבריות, אף יציאתו לכשיתודע לבריות. אמר רבי (אבא)^[52] [בא]^[53] כתיב הבקר אור {בראשית מ"ד ,ג'}, התורה קראה לבוקר אור. תני ר' ישמעאל בבקר [בבקר]^[54] {שמות ט"ז, כ"א}, כדי(ן)^[55] ליתן תחום לבקרו של בקר. א"ר יוסי בר בון אם אומר אתה ליתן עוביו של רקיע ללילה בין בערבית בין בשחרית, נמצאת אומר שאין היום והלילה שוין. [ותני באחד בתקופת ניסן ובאחד בתקופת תשרי היום והלילה שוין. א"ר הונא]^[56] נלפינה מדרך הארץ. שרי מלכא נפיק, אע"ג דלא נפק אמרי דנפק, שרי (מלכא)^[57] על[יל]^[58], לא אמרי דעל עד שעתא דייעול^א.

ר' אחאי ואמרי לה ר' אחא ^[59] משעה שרוב בני אדם נכנסין להסב. פירש רש"י בלשון אחר בערבי שבתות. ולא נהירא, דלפי מאי דמסקינן דעני וכהן לאו חד שיעורא, משמע שחוזר לסברתו הראשונה להא דקאמר דעני ובני אדם בערבי שבתות חד שיעורא הוי. דאם לא כן אלא תלתא שיעורא הוו, אם כן היה לו לדקדק עני ובני אדם הי מיניהו מאוחר. אלא עני ובני אדם חד שיעורא, ואם כן קשיא דר' אחא היינו ר' חנינא. הילכך נראה כפירוש שני דבחול איירי, ופשיט ליה שהוא מאוחר מכולם. שאין דרך בני אדם למהר סעודתן בחול, דהא מתעסקין בצרכיהן קצת בבואם מבית הכנסת קודם שיאכלו.

ר' חנינא היינו ר' אליעזר. ^[60](ו)תימ[ה]^[61], ולימא ב' שיעורין הן עני וקדוש היום. ויש לומר, דלא מסתבר ליה לחלק כ"כ בשיעור[י]^[62] (ד)זמן שכיבה ^[63][ד]קודם צאת הכוכבים. ורב האי גאון פירש דחלוקתם של הני רבנן שנחלקו בברייתא, כל חדא וחדא תלויה בדבר. דר' אליעזר דאמר משעה שקדש היום סבר, ובא השמש ביאת שמשו הוא, דהיינו תחילת שקיע(ו)תו^[64]. ומאי וטהר, טהר גברא. וקדש היום רצונו לומר, שהוא ראוי לקדש, שהוא זמן הראוי להוסיף [מן החול אל הקדש]^[65], ולא בבין השמשות שהוא חצי מיל. ורבי יהושע סבר ביאת אורו, ומאי וטהר טהר יומא. ורבי מאיר כרבי יהושע, אלא דמקדים מעט כשיעור טבילה. ורבי חנינא אומר דלא תלינן שיעורא בתחילת הלילה, אלא משעה שהעני נכנס לאכול פתו לאחר שמספר עם שכיניו, ואז הוא זמן שכיבה לרוב בני אדם. ורבי אחא אומר משעה שרוב בני אדם נכנסין להסב שהוא מאוחר יותר, לפי שמספרים בתחילת הלילה ברחוב העיר על פתחיהן זה עם זה. וכיון שכן הוא, אי שיעורא דרבי חנינא קדים לשיעורא דרבי יהושע, אין לך שיעור אחר לתלות אלא שיעור דרבי אליעזר דהוא ביאת שמשו.

דף ג'

דף ג.

V

לצורת הדף ראה כאן

תרי תנאי אליבא דרבי מאיר. ואם תאמר, אמאי לא משני דאידי ואידי חד שיעורא הוא. ויש לומר, דלא מסתבר ליה למימר שימהרו בני אדם כל כך לאכול בערבי שבתות בזמן שהכהנים טובלים שהוא מבעוד יום. ועוד, דאסיקנא דעני ובני אדם חד שיעורא הוא, ואם כן הוי [אחר]^[66] צאת הכוכבים, דשיעור דעני מאוחר. וגם לאידך לישנא דרש"י שבני אדם נכנסין להסב בערבי שבתות, א"כ רבי מאיר היינו ר' אחאי.

ואגב אורחיה קמ"ל דאיכא משמרות ברקיעא כי היכ[י]^[67] דאיכא משמרות בארעא. דליכא למימר דעד סוף האשמורה הראשונה דקאמר היינו באשמורת דארעא, ^[68][ד]א"כ מאי קמ"ל, [לימא]^[69] עד שליש הלילה, דמאי נפקא מינה דאיכא משמרות בארעא. אבל משמרות דרקיע[א]^[70] ניחא כדמפרש בתר הכי, דהקב"ה יושב ושואג וראוי לו לאדם שיהא מיצר ודואג באותם שעות ולשפוך תחנה על חורבן ביהמ"ק, כמו שנאמר קומי רוני בלילה לראש אשמורות. ואכתי לא ידעינן פירושא דמתניתין אי הוי שליש הלילה או רביע. אלא אברייתא קא סמיך, דתניא ר' אליעזר אומר שלש משמרות הוי הלילה.

כי קא חשיב [משמרה]^[71] ראשונה בסופה. כתוב בספר ר' יהודא [בן]^[72] ברזילי, משום דתנ[ן]^[73] בפרק קמא דיומא {כ.} בכל יום היו תורמין המזבח בקריאת הגבר או סמוך לו בין לפניו בין לאחריו, וביום הכפורים מחצות, וברגלים מאשמורה [הראשונה]^[74]. וכשנזכר הקב"ה אותן עונות^[75] שהיו משמשין לפניו במקדש, בסוף [משמרה]^[76] ראשונה ובחצי הלילה ובתחלת האחרונה, כביכול אין שמחה לפניו. ויהיב בהו תנא סימנא שיכיר בהן אדם כדמפרש לקמן.

לעולם סוף [משמרה]^[77] קחשיב. ואם תאמר, אמאי לא קאמר נמי תחלת [משמרה]^[78] קא חשיב, ונפקא מינה ליום המעונן דאין הכוכבים נראין. ויהיב תנא סימנא, דלא ליתי למקרא ק"ש ביממא. ויש לומר דלא אתי למיטעי, דדרך העולם להמתין זמן גדול עד שיצאו מיד ספק. ועוד, דמסתבר ליה למימר דלסוף משמרות יהיב ר' אליעזר סימנא, כדי לידע סוף אשמורה ראשונה דקאמר במתניתין.

כיון דחזי דתינוק יונק וכו' ידע דמטי זמן ק"ש וניקום. לא שיקרא מיד, דהא ר' אליעזר קאמר במתניתין דזמן ק"ש משיכיר בין תכלת לכרתי. אלא מתוך שיעמוד בעמוד השחר, יכוין לזמן ק"ש.

אוי שהחרבתי את ביתי. אית דלא גריס לי(ה)^[79]. ולקמן נמי לא גריס אוי לאב^[80]. ויש לומר ^[81][ד]הכי פירושו, הרבה יש [לי]^[82] להתאונן ולהצטער על זאת. אי נמי, אוי למחריבי ביהמ"ק שגרמו לי.

היה לך להתפלל תפילה קצרה. תימ[ה]^[83], הא אמרינן לקמן בפרק תפלת השחר {כט:} דתפלה קצרה אין מתפללין אלא במקום גדודי חיות, אבל לא בדרך שלא במקום סכנה. ואי בהביננו מיירי, הא לא אשכחן לקמן {כ"ט.} דקרי לה תפלה קצרה, אלא קורא אותה מעין י"ח. ועוד, דאמרינן לקמן מאי איכא בין הביננו לתפלה קצרה, מכלל דהביננו לא מקרי תפלה קצרה. ועוד, דלקמן אמרינן בכל יום מתפלל אדם הביננו, ואביי ^[84][ד]לייט עלה ^[85](ד)לא אשכחן דמפליג (אביי)^[86] בין דרך לעלמא. וצריך לומר דתפלה קצרה דהכא היינו הביננו, ומודה אביי דבדרך מתפללין אותה. [והאי]^[87] דקאמר לקמן מאי איכא בין הביננו לתפלה קצרה, במקום תפלה קצרה קרי לה הביננו, אבל בסתמא קרי לה תפלה קצרה שפיר. וכן משמע לקמן דהביננו נתקן בדרך, דקאמר בפרק תפלת השחר מאי איכא בין הביננו לתפלה קצרה. איכא, דאילו הביננו צריך לומר שלש ראשונות ושלש אחרונות, וכי אתי [לביתיה]^[88] לא הדר מצלי.

ועונין יהא שמו הגדול מבורך. כך נמצא בכל הספרים ישנים. מכאן נראה דלא כמו שכתבו בפירוש קדיש {מחזור ויטרי הלכות שחרית, סימן ט'}, אמן יהא שמיה רבא, כלומר יהא שמו גדול, פירוש, שם י"ה שמשתמשין בו בגלות יהא גדול ושלם. דהכא משמע שאינו אלא תרגום של שמו הגדול. ומה [שפירש שם]^[89] {שם, סימן מ"ח}, שאומר אותו בלשון תרגום לפי שהוא שבח נאה ויקנאו מלאכי חבלה ויקטרגו אם יבינוהו. אבל בלשון ארמי אינם מכירין, ^[90](ו)לא נהירא האי טעמא. אלא נראה הטעם, לפי שהיו רגילין לומר אותו אחר הדרשה, והי[ו]^[91] שם עמי הארץ שלא היו מכירין אלא לשון ארמי, כדאיתא בשלהי סוטה {מט.} אמאי מיקיים עלמא, אסדרא דקדושא, ואיהא שמיה רבא דאגדתא.

מיד הקב"ה מנענע את ראשו. וזהו מה שאנו אומרים בקדיש תושבחתא ונחמתא, שצריך כביכול תנחומים על צער החורבן. וגם, על כן נהגו לומר זכור רחמיך י"י וחסדיך {תהילים כ"ה, ו'} כשמתחיל שליח ציבור קדיש, על שם מדת רחמים שזוכר באותה שעה.

---

דף ג:

לצורת הדף ראה כאן

במקומן חיישינן. ואם תאמר, והא אמרינן בתרי [ופריצי]^[92] דליכא ^[93][א]לא חשד ולא מזיקין. ^[94][ו]יש לומר דהיינו בסתם, אבל הכא מיירי שידוע שמזיקין רגילין שם. אי נמי איפכא, דמסתמא יש לחוש למזיקין, אבל התם מיירי שידוע לנו שאין מזיקין רגילין שם כלל.

ארבע משמרות הוי הלילה. ודרש מקולו ושלש שאגות.

ראש האשמורה התיכונה. במלחמת מדין משתעי, ומלכותא דרקיע[א]^[95] כעין מלכותא דארעא.

ר' יהושע אומר עד שלש שעות. שכן דרך בני מלכים להיות ישנים עד שתי שעות, ויקראו בשעה השלישית.

אלא [אפילו]^[96] לדברי תורה וכל שכן במילי דעלמא. ואם תאמר, והא אמרינן לקמן {יח.} דדברי תורה אסור[ים]^[97] לפני המת משום לועג לרש {משלי י"ז, ה'}, והא לא שייך במילי דעלמא. ויש לומר, דהיינו תוך ארבע אמות כדאיתא לקמן {שם}, ובהאי איכא איסורא. והכא חוץ לארבע אמות, ובהא ליכא איסורא. אלא מפני כבוד המת אין ראוי לספר כלום אלא בדבריו של מת, ואף בדברי תורה וכל שכן במילי דעלמא.

כיון שהגיע חצי הלילה רוח צפונית מנשבת בו. דארבע רוחות מנשבות בכל יום. רוח מזרחית בשש שעות ראשונות, ורוח דרומית בשש שעות אחרונות, ורוח מערבית בשש שעות ראשונות של לילה, ורוח צפונית [בחצות הלילה. ואע"ג דאמרינן בפרק לא יחפור {בבא בתרא כה.} ורוח צפונית]^[98] מנשבת עם כולם, מ"מ אינה אז בגבורתה לעורר הכינור. מכאן משמע שלעולם יש שתים עשר שעות ביום, ושתים עשר שעות בלילה. וכן משמע בפרק מפנין {שבת קכט:} גבי שצ"ם חנכ"ל, דקאמר [קיימא]^[99] מאדים (נזוף) [בזווי]^[100]. וכן ר' יהושע דקאמר במתניתין {ט:} שלש שעות , ולקמן בפרק תפלת השחר {כו.} דקאמר תפלת השחר עד ארבע שעות, ^[101](ו)אם היו משתנות השעות לפי סדר היום, היה לו להזכיר שליש היום ורביע היום.

אין הקומץ משביע את הארי. פירש רבינו האי גאון, הגומא שעומד בה הארי אינו משביעו אם לא ילך לבקש את טרפו. ויורידוהו לבור מתרגם, ואחתנוהו לקומצא. ודרך הארי להיות בחפירה, שנאמר {נחום ב', י"ג} וימלא טרף חוריו ומעונותיו טרפה. ויש מפרשים, דרך הארי כשהוא רעב ורוצה לטרוף, מניח קומצו לתוך פיו ומוצץ.

ואין הבור מתמלא מחוליתו. פרש"י, אם עקר חוליא דבור כרוי(ה)^[102] וחוזר ומשליכה לתוכ[ו]^[103], אין הבור מתמלא ממנה. וקשה לרבינו תם, דלפי זה אין המשל דומה לענין. שאילו נוטלין ממון מהעניים וחוזרין ונותנין להם, אז היה דומה למשל. ופירש רבינו תם מחוליתו, ממקורו, ^[104][ש]אין הבור מתמלא ממקום נביעתו. וכן מוכח במדרש שמואל, דקאמר אין הבור מתמלא מחוליתו, אלא אם כן ממשיכין לו אמת המים ממקום אחר. וכן אין פרנסה לעניים, אם לא שיביאו להם ממקום אחר. והא דאמרינן בפרק הרואה {נט.} שנטל הקב"ה שני כוכבים מכימה והביא מבול לעולם, ואח"כ נטל שני כוכבים מעש והחזירן לכימה. ופריך, ונמליה מדידיה. ומשני, אין הבור מתמלא מחוליתו. לפרש"י אתיא שפיר, דאלו החזיר לו אותן כוכבים עצמן, לא היה מתמלא. ולפירוש רבינו תם צריך לומר, שאותן ב' כוכבים שנטל, העבירם המקום ולא היו בעולם. והא דפריך ונמליה מדידיה, כלומר כמכה בקורנס ומצדד להרחיב שאר הכוכבים שסביב הנקב למלאותן. ומשני, אין הבור מתמלא מחוליתו, אלא א"כ יביאו לו ממקום אחר. ולא תקשי היכא אשכחנא בור [מים]^[105] נובעין, דלא מיקרי בור אלא מים מכונסין. דטובא אשכחנא, כגון בור הגולה דמדות {פ"ה, מ"ד} ובור של עולי בבל {נדרים מח.}. וריב"א פירש, אין הבור מתמלא מחוליתו, כמו חולית הבור והסלע {שבת פי"א, מ"ב}. כלומר, אין רגילין לעשות שפה גדולה וגבוה[ה]^[106] לבור, שאם תשליך החוליא לתוך עומקו שיתמלא ממנה. ונראה לפרש שאם תחפור בבור חוליא מצד זה ותניחנה בצד זה, אינו מתמלא, כי מה שנתן בצד זה חסר בצד זה. וכן מה שנפרנס את העניים, חסר מן העשירים.

ונמלכין בסנהדרין. כדתנן {סנהדרין פ"א, מ"ה} אין מוציאין למלחמת הרשות אלא על פי בית דין של שבעים ואחד. וגם היו בעלי עצה וגבורה.

וכן הוא אומר ועצת אחיתופל. מפרש בירושלמי {סנהדרין פרק חלק ה"ב} שהיו שואלין בדבריו, ושואלין אח"כ באורים ובתומים [ומוצאים כדבריו]^[107] שנאמר {שמואל ב', טז-כג} כאשר ישאל איש בדבר האלהים.

דף ד'

דף ד.

לצורת הדף ראה כאן

ה"ג ר"ת. יהוידע בן בניהו זה סנהדרין, וכן הוא אומר ובניהו בן יהוידע על הכרתי ועל הפלתי. ולמה נקרא שמם כרתי, שכורתין את דבריהם. פירוש, חותכין ודנין דין אמת לאמתו. פלתי, שמופלאין בדבריהם, כמו מופלא שבבית דין. ואביתר אלו אורים ותומים, שכן מצינו בדוד ששאל לו באורים ותומים. ומייתי ראיה כי היכא דבניהו בן יהוידע היה ראש סנהדרין, כן היה אביו יהוידע.

תנא לא מפי בושת שמו אלא איש בושת שמו. כך היא הגרסא בספרים. ואינו נראה לר"ת, דלא מצינו בכל המקרא אלא מפיבושת בן שאול בן רצפה בת איה, והוא נקרא אש בעל בדברי הימים. ואיש בושת בן שאול לא נזכר עם בני שאול, לא בשמואל ולא בדברי הימים. וגם איש בושת בן שאול נהרג בתחלת מלכות בית דוד.

---

דף ד:

לצורת הדף ראה כאן

וקורא ק"ש ומתפלל ואוכל פתו ומברך. מכאן משמע שמשעה שהגיע זמן ק"ש של לילה שאין לאדם להתחיל בסעודה עד שיקרא ק"ש ויתפלל.

מסייע ליה לר' יוחנן, דא"ר יוחנן וכו'. וקיי"ל כר' יוחנן ולא כריב"ל, וכן עמא דבר, וכן פוסק בה"ג. ותימא על מנהגנו שאין אנו סומכין גאולה של ערבית לתפלה, שהרי אנו מפסיקין בפסוקים ויראו עינינו וקדיש. ואין לומר דסבירא לן כרב דאמר לקמן בפרק תפלת השחר דתפלת ערבית רשות ולהכי אין אנו חוששין לסמוך, דא"כ ר' יוחנן דמצריך לסמוך ס"ל דהיא חובה, ורב ור' יוחנן הלכה כר' יוחנן. ושמא ר' יוחנן נמי סבר כמו רב, ואפילו הכי מחייב לסמוך. ומנהג ^[108][זה פשט] משום שבימים הראשונים היו בתי כנסיות שלהם בשדה, והיו יראים להתעכב שם אחר תפלת ערבית. ותקנו להם פסוקים אלו שיש בהם י"ח אזכרות כנגד י"ח ברכות של שמנה עשרה, ותקנו אחרי [כן ברכת]^[109] יראו עינינו. והשתא נמי שמתפללין תפלת ערבית בבית הכנסת לא נתבטל המנהג הראשון, ויש מן הגדולים שנהגו שלא לאומרן. והאומרים אותן נותנין לדבריהם טעם שאין בו ממש, ואומרים כיון שנהגו לומר כן הוי כגאולה אריכתא.

תהלה לדוד. זהו תחלת המזמור. ואשרי יושבי ביתך קבעו בתחלתו, משום דמיניה נפקא לן לקמן צריך אדם שישהה שעה אחת קודם שיתפלל. וגם אנחנו נברך יה בסופו, לסמוך הללויה [לתהילת]^[110].

דאילו במיכאל כתיב ויעף אלי אחד מן השרפים. תימה דאמרינן ביומא פרק אמר להם הממונה {לז.} וכן אתה מוצא בג' מלאכים שבאו אצל אברהם, מיכאל וגבריאל ורפאל, התם קרי ליה מלאך, והכא קרי ליה שרף. ומשמע באגדתא של פסח דשני ענינים הם, דכתיב ועברתי בארץ מצרים אני ולא מלאך, והכיתי כל בכור אני ולא שרף. וי"ל דודאי שני עניינים הם, אלא דזימנין דקרי ליה הכי וזימנין דקרי ליה הכי, הכל לפי השליחות.

דף ה'

דף ה:

לצורת הדף ראה כאן

ונגעים לא [והתניא]^[111] כל שיש בו וכו'. וא"ת בפרק ג' דערכין {ט"ז.} ובפרק קמא דשבועות {ח.} על ז' דברים נגעים באים, וחטאת מצורע אינו בא על חטא משום דמנגעיה איכפר ליה. אלמא נגעים באים בעון האדם ואינן יסורין של אהבה. וי"ל דהכי פריך ונגעים לא, והלא הם מזבח כפרה יותר משאר יסורין, אם כן פעמים הם של אהבה יותר משאר יסורין, וקשה ליה דר' יוחנן דאמר אינן יסורין של אהבה, כך נראה לומר.

הא לן והא להו. פרש"י בני א"י שמשתלחין חוץ לערי חומה אינן יסורין של אהבה. והקשה הרב אלחנן מהא דאמרינן בערכין פרק המקדיש שדהו {כט.} דאין בתי ערי חומה נוהגין אלא בזמן שהיובל נוהג. ואם כן בא"י עצמו יכול לחלק כאן בזמן שהיובל נוהג, כאן בזמן שאין היובל נוהג. וי"ל דשמא אף על פי שאין בתי ערי חומה נוהג, קדושת שילוח מחנות נוהג עכשיו למ"ד קדושת הארץ קדשה לעתיד לבא. ומיהו נוכל לפרש הא לן והא להו לענין טומאה, שנזהרים בא"י יותר מבבל.

דין גרמא דעשיראה ביר. פרש"י ואדם גדול כר' יוחנן לא בא לו [אלא]^[112] רק יסורין של אהבה. וקשה דהא מסיק דהיכא דלית ליה כלל לא הוי יסורין של אהבה. והרי כמה צדיקים לא היו להם בנים, וגם יהושע לא היו לו בנים. ואי משום בנות, גם ר' יוחנן היו לו בנות כדאיתא פרק בתרא דקדושין {עא.}. וי"ל דהכי פריך, דין גרמא דעשיראה ביר, אלמא היה רגיל לנחם אחרים בכך, ואם לא היו יסורין של אהבה לא היה מנחם בהם אחרים.

ה"ג אין כל אדם זוכה לשתי שולחנות. ול"ג אין אדם זוכה, דהא כמה צדיקים זוכין לשתי שולחנות, כדאמרינן בפרק בתרא דהוריות {י:} אשרי צדיקים שמגיע להם כמעשה רשעים של עוה"ז בעולם הזה.

ואי משום בני. תימא והא הוי ליה רבי פדת, כדאמר לקמן {יא:} אורי ליה ר' אליעזר לר' פדת בריה, אהבה רבה. וי"ל דעדיין לא נולד או שמא נפטר בחייו.

וכי עביד קב"ה דינא בלא דינא. הרבה צדיקים יש שלוקין בגופם ובממונם. אבל הם היו יודעים דלא יהיב שבשתא לאריסיה, והיו רוצין לומר לו שלא יעשה עוד.

שלא יהא דבר חוצץ בינו לבין הקיר. והארון והתיבה שמניחין עליהם ס"ת, כיון שקבועין ועומדין לא מיקרי חציצה.

אלא אימא סמוך למטתי. פירוש שלא יעשה מלאכה בעמדו ממטתו עד שיתפלל, ורש"י פירש גם לתלמוד לא היה מפסיק. ותימא מנא ליה הא. ואפשר דמיירי באדם שמתפלל בבית מדרשא ואינו הולך לבהכ"נ, דאיכא למיחש דילמא מיטריד בגירסיה ויעבור זמן ק"ש ותפלה.

טורפין לו תפלתו בפניו. פירש ר"ת דוקא בבית הכנסת שלהם שהיו רחוקים מן העיר, ושמא גם בשלנו בלילה. ור"י היה רגיל להמתין אפילו ביום, ודוקא כשהיה עומד ומתפלל.

דף ו'

דף ו.

לצורת הדף ראה כאן

כי כסלא לאוגיא. פירוש כעין התלמים המקיפין את הערוגה כדאמרינן בריש נדרים {ו:}, הדין אוגיא להוי פיאה.

חד לא מכתבן מיליה בספר הזכרונות. פירוש עם הרבים, אבל בספר לבדו נכתבין, דהא תנן וכל מעשיך בספר נכתבין {אבות פ"ב}, וכ"ש מדה טובה שהיא מרובה.

וכי מאחר דאפילו תלתא עשרה למה לי. תימא דבמסכת אבות פרק עקביא בן מהללאל תנן, מנין אפילו חמשה. וכיון דידעינן [שלשה]^[113], חמשה למה לי. וי"ל דמשנה דהתם מיירי בדברים שצריך חמשה דיינים, כגון [חליצה]^[114] למאן דאית ליה, ומדידת עגלה [וכיוצא בהם]^[115]. וסלקא דעתך אמינא שאינן חשובין אפילו כשאר דין, שאינו [צריך]^[116] אלא ראיה בעלמא (הוא)^[117] קמ"ל.

מנין שהקב"ה מניח תפילין. דמיון ישראל. כמו שאנו עושין חטיבה לזכרו בשימה כנגד הלב ועל המוח, כן הקב"ה עושה חטיבה לישראל לזוכרם תמיד לטובה.

ובזרוע עוזו אלו תפילין של יד. והכי נמי אמרינן בריש נזיר {ג:}, מנין לימין שהיא שבועה, שנאמר, נשבע י"י בימינו. לשמאל שהיא שבועה, שנאמר, ובזרוע עוזו. אלמא זרוע משמע ליה שמאל.

ותניא ר' אליעזר הגדול אומר אילו תפילין שבראש. פרש"י שרוב אותיות שד"י כתובות בו, השי"ן בקמט העור והדלי"ת בקשר. ולא נהירא, דהא אמרינן בפרק בתרא דמגלה {כו:}, תשמישי קדושה נרתק תפילין ורצועותיהן, אלמא לא קרי להו אלא תשמישי קדושה בעלמא. ועוד דאמרינן בשבת פרק במה מדליקין {כח:}, לא הוכשרו למלאכת שמים אלא עור של בהמה טהורה בלבד. ואמרינן למאי הילכתא, אילימא לעורן, והאמר מר שי"ן של תפילין הלכה למשה מסיני. אלא לרצועותיהן, והאמר ר' יצחק רצועות שחורות הלכה למשה מסיני. ואי הוי הדלי"ת והיו"ד מן השם, הוי ליה לאקשויי כמה שהקשה גבי שי"ן. אלמא שאין חשובות מאותיות השם, אלא קשר בעלמא, כדאמרינן לקמן {ז.}, מלמד שהראה הקב"ה למשה קשר של תפילין. על כן נראה לומר, אלו תפילין שבראש, ^[118](ש)לפי שהן בגובה הראש ונראין לכל, אבל של יד אינן נראין, שנאמר, לך לאות ולא לאחרים לאות.

---

דף ו:

לצורת הדף ראה כאן

בשעה שהקב"ה בא לביהכ"נ ולא מצא שם עשרה מיד כועס. וא"ת והא אמרינן דבעשרה קדמה שכינה ואתיא וממתנת להם. וי"ל דהתם מיירי בעשרה המתפללין שלא בביהכ"נ, כדמשמע לישנא מנין [לעשרה]^[119] (ל)המתפללין ששכינה עמהם, דמשמע בכל מקום שמתפללין אע"פ שאינו מקום קבוע לתפלה. אבל הכא בביהכ"נ, כי לא אתו בזמנייהו דרגילי למיתי, מרתח רתח.

הקובע מקום לתפלתו. לא בעי למימר [אלא]^[120] [שיהא רגיל להתפלל בביהכ"נ]^[121] אחת אבל [אם]^[122] הוא מתפלל באחת תמיד, אפילו בשני מקומות שפיר דמי, דאמרינן בירושלמי פרק תפלת השחר א"ר תנחום ב"ר חייא צריך אדם לייחד לו מקום ^[123][ל]ביהכ"נ שנאמר {שמואל ב. טו, לב} ויהי דוד בא עד הראש אשר ישתחוה שם לאלהים, השתחוה לא נאמר אלא ישתחוה.

אגרא דפרקא רהטא. פירש"י זהו עיקר שכרם, שיש בני אדם שאינן מבינים הדרשה מפי הרב. ותימא, דר' זירא גופיה קאמר לעיל דמחללי שבתא כי רהט[י]^[124], והשתא קאמר דהוא עיקר השכר. ונראה לפרש שאם רוצה לעשות מצוה שלימה כמאמרה בלא חסרון, יעשה כל הדברים דבסמוך.

אגרא דבי טמיא שתיקותא. אין נראה לומר דמיירי באבל ושותק ומקבל שכר כדכתיב, {ויקרא י'} וידום אהרן. דכל הני מיירי במי שעושה המצוה, והאבל אינו עושה שום מצוה. הילכך נראה לומר דמיירי ^[125][ב]אותם שבאים לבית האבל, שיש להם לישב ולשתוק, ולשמוע דברי הגדול המנחם אותו. ואם היו אחרים מדברים, אין זה כבוד ותנחומין לאבל. וטמיא על שם עצמות המת, ^[126](כדמתרגם בעצם אדם), [כדמפרש רבינו שלמה]^[127] בטמא נפשא דאינשא [לשון עצם אדם]^[128]. ובמדרש, אנדריאנוס שחיק טמיא, ^[129][פי' שחוק עצמות]. ובערוך פירש טמא, אבל. באטב"ח האל"ף טי"ת, ובאלב"ם המי"ם בי"ת והלמ"ד אל"ף.

כל המתפלל אחורי ביהכ"נ. פרש"י שכל בתי כנסיות שלהם היו פתוחות למזרח. והכי תניא בתוספתא דמגילה {פ"ג}. ואחוריהם למערב. והמתפלל אחורי ביהכ"נ ואינו מחזיר פניו לביהכ"נ, נראה ככופר במי שמתפללין לפניו. וקשה לפירושו דלפי שיטת התוספתא, משמע שהיו משתחוים למערב, או משום דילפינן ממשכן או משום ^[130][ד]ירושלם למערב ובעינן והתפללו [אליך]^[131] דרך ארצם, וא"כ כשעומד אחורי ביהכ"נ ופניו למערב, הרי הופך פניו לאותו רוח שהצבור מתפללין, ואינו נראה ככופר. ויותר היה נראה כשתי רשויות אם הופך פניו למזרח. על כן נראה לומר דאחורי ביהכ"נ, היינו מי שהוא אחורי העם במזרח ביהכ"נ. ואע"פ שהפתח במזרח קורהו אחורי ביהכ"נ, לפי שהוא אחורי העם ההופכים פניהם למערב. וכן משמע לקמן בפירקין {ח:} ובפרק הרואה {סא.} דקאמר אסור לעבור אחורי ביהכ"נ בשעה שהצבור מתפללין. ומסיק הני מילי דליכא פתחא אחריתי, פירוש, דכיון שהוא לפני הפתח נראה שאינו חושש ליכנס. משמע שבאותו צד שהיה הפתח, קורא אחורי בהכ"נ, ופתחים שלהם היו במזרח כדמפרש"י. ומיהו קשה, ^[132]ד(ל)אחורי ביהכ"נ משמע כמו אחורי המשכן, שקורין אחורי, אותו צד שהופכין לו פניהם. ויש לקיים פרש"י, דכי מהדר אפיה לגבי כנשתא לית לן בה. אע"פ שאינו מהפך פניו לאותו רוח שהצבור הופכין פניהם, לא מחזי כשתי רשויות, כיון שכולן הופכין פניהם כנגד הארון ששם התורה מונחת. כדאמרינן במכילתין (שד') [שמארבעה]^[133] רוחות הופכין פניהם כלפי הכפורת, אע"פ שיש לחלק דמשום שכינה שאני.

לא נענה אלא בתפלת המנחה. תימא למה נקרא שמה מנחה. אי משום מנחה שבערב, גם בבקר יש מנחה. י"ל משום דערבית ושחרית יש להם שם אחר, קורא זו תפלת המנחה.

דף ז'

דף ז.

לצורת הדף ראה כאן

רגע כמימריה שנאמר כי רגע באפו. כך כתוב בכל הספרים, ותימא והאיך משמע מכאן דרגע כמימריה. וטפי הוי ניחא אי גרסינן וכמה זעמו רגע, שנאמר, כי רגע באפו, ואומר חבי כמעט רגע. ובתר הכי גרסינן וכמה רגע כמימריה. ותימא מה היה יכול לומר בשעה מועטת כזו. וי"ל שהיה יכול לומר כלם. א"נ אם היה מתחיל קללתו באות[ה]^[134] שעה, היתה מתקיימת. וכן משמע בפרק חלק, דקאמר התם מברכותיו של אותו רשע אתה למד מה היה בלבו לומר, שלא יהיה להם בתי כנסיות ובתי מדרשות ולא תמשך מלכותם וכו'.

תחת גערה במבין. פירש רבינו נסים {ר"נ גאון על הדף} בלב, כדאמרינן לקמן {סא.} הלב מבין.

כשרציתי לא רצית. כלומר כשה[ו]רשת^[135] לראות מה שהייתי מרשה לך לראות, לא רצית. עכשיו שאתה רוצה לראות כבודי, איני רוצה. ותימא הוא^[136] למה הענישו על כך.

---

דף ז:

לצורת הדף ראה כאן

עד שבא אברהם וקראו אדון, שנאמר, ויאמר אדני אלהים במה אדע כי אירשנה. ואע"ג דכתיב י"י אלהי שם ויהי כנען {בראשית ט'}, פירש ה"ר שמעיה דנקט האי קרא משום שנכתב באל"ף דל"ת דמשמע לשון אדנות. ואכתי קשה דכתיב קרא אחרינא דאל"ף דל"ת מקמי האי, ויאמר (אדני אלוהים במה אדע כי אירשנה)^[137] אדני אלוהים מה תתן לי. וי"ל ^[138][ש]התלמוד לא דקדק כ"כ. ולפי מה דפירש בפ"ק דשבת {יא.} דהך קרא דבמה אדע היה בבין הבתרים, שהיה אז אברהם בן שבעים שנה. וקרא דמה תתן לי היה אחר שכבש המלכים, ואז היה בן שבעים ושלוש כמו שמוכיח בסדר עולם, ניחא הכא (אקרא)^[139] [דהביא מקרא]^[140] דבמה אדע דנאמר תחלה, ואין מוקדם ומאוחר בתורה.

את מקדשך השמם למען י"י. האי קרא נמי נכתב באל"ף דל"ת.

דף ח'

דף ח.

לצורת הדף ראה כאן

אימא כשיעור שני פתחים. פירוש שלא ימהר ויתפלל מיד כשיכנס, אלא ישהה כשיעור שני פתחים, אבל אם יושב סמוך לפתח שפיר דמי. ומיהו בירושלמי דפרק אין עומדין {הלכה א'} גרס, רב חסדא אמר זה שנכנס לביהכ"נ צריך ליכנס לפנים משני פתחים. מה טעם, אשרי אדם שומע לי לשקוד על דלתותי גו'. ואם עשה כן מה כתיב אחריו, כי מוצאי מצא חיים.

רב ששת מהדר אפיה וגריס. וא"ת והא אמרינן בסוטה בפרק אלו נאמרין {לט.} כיון שנפתח ס"ת אסור לדבר אפילו בדבר הלכה, שנאמר ובפתחו עמדו כל העם. ואין לומר שאני הכא דמהדר אפיה, דא"כ הוי ליה לאתויי מילתיה דרב ששת התם. ונ"ל דהא דקאמר התם אסור לדבר היינו דוקא בקול רם לפי שמעכב את אחרים מלשמוע, אבל בלחש שפיר דמי. והא דמהדר אפיה, ה"ה ^[141][דב]דלא מהדר אפיה מצי למגרס בלחש, אלא רבותא נקט דאפילו דמהדר אפיה שנראה כמניח ס"ת, שרי. והוא היה מהפך פניו כדי שיכוין לבו לגרסתו. ורב אלפס פירש דוקא רב ששת שתורתו אומנתו, אבל איניש אחרינא אסור.

ישלים פרשיותיו עם הצבור. נראה דכל השבוע מקרי עם הצבור, הואיל וממנחתא דשבתא מתחילין לקרות הפרשה, ^[142]אע"ג דלא מיקרי קמי שבתא אלא מרביעי ואילך. במדרש יש צוה רבי את בניו אל תאכלו לחם בשבת עד שתשלימו כל הפרשה. ומיהו אם לא השלים אותה קודם אכילה, משלים אחר אכילה.

^[143][שנים מקרא ואחד תרגום]^[144]. יש מפרשים דה"ה לכל הלועזות, ^[145][ד]לעז שלהם הוי כמו תרגום. כי התרגום הוא בשביל ע[מי]^[146] הארץ שאינן מכירין בלשון הקודש, וא"כ ה"ה לעז למכירין בו. ולא נהירא, משום שהתרגום מפרש כמה דברים שאין להבין מתוך המקרא, כדאמר רב יוסף אלמלא תרגו[מא]^[147] דהאי קרא לא ידענא מאי קאמר. ונראה דהקורא בפירוש התורה יוצא ידי תרגום, כיון שמתפרש בו כל מלה.

---

דף ח:

לצורת הדף ראה כאן

אפילו עטרות ודיבון. פרש"י שאין בו תרגום. וקשה דהוי מצי למימר אפילו ראובן ושמעון וכיוצא בהם. ונראה דנקט עטרות ודיבון לפי שיש נוסחא שכתוב בהן תרגום, וגם (הוא)^[148] בירושלמי הוא מתורגם. ולהך פירושא נקט עטרות ודיבון אע"פ שאין צורך כ"כ בתרגום, אבל ראובן ושמעון וכיוצא בהן אין צריך לקרותן ג' פעמים. מ"מ נהגו להחמיר כפרש"י.

סבר לאשלומי פרשייתא דכולא שתא (השתא)^[149]. ר"ח גריס פרשיית[א]^[150] דכלה, כי ^[151][מ]ראש חודש אלול היו מתקבצים לדרוש בהלכות המועדות ולא היה להם פנאי לגמור הפרשה.

וכי בתשעה מתענין. הקשה הרב [שמואל]^[152] מאנביילה, ומאי קשיא ליה, הא כתיב בראשון בארבעה עשר יום לחודש בערב תאכלו מצות. ופירושו, בערב של י"ד דהיינו ליל ט"ו. הכא נמי הכי קאמר, בערב של תשיעי דהיינו ליל עשירי, ועניתם את נפשותיכם. וי"ל דלא דמי, דהתם כתיב ועניתם קודם בתשעה, משמע שגם בתשיעי יהיה העינוי.

הלכה כר"ג. ואין צריך להחמיר ולהרחיק עד חצות לגבי ק"ש כמו לשאר דברים. מ"מ אין לו לאכול ולא לישן מתחילת הלילה עד שיקרא ויתפלל, כדאמרינן בריש פרקין שלא יאמר אוכל קימעא [וכו']^[153].

לעולם ליליא הוא. פירוש, בלשון העולם נקרא לילה לפי שעדיין לא האיר היום. וכן חשוב יום בדיעבד לכל אותם [דברים]^[154] שמצותם ביום. והא דנפיק ביה [בשל]^[155] (ב)לילה, משום דאיכא אינשי דגנו בההיא שעתא. הילכך מי שנאנס ולא היה יכול לקרות בלילה, יכול לקרות עד הנץ החמה. ועתה לא פליגי הני תרי אהדדי, האי דקאמר ר' שמעון אליבא דנפשיה, וכן ר"ג [דקאמר]^[156] דק"ש של ערבית דוקא עד שיעלה עמוד השחר, היינו בדלא אניס. אבל אי אניס, יכול לקרות עד הנץ החמה, ובניו של ר"ג לא היו אנוסים אלא נמשך לבם אחר המשתה. והא דקאמר ר' שמעון אליבא דר' עקיבא דק"ש של שחרית דוקא אחר הנץ החמה, היינו בדלא אניס. והא דקאמר אליבא דר' עקיבא אחר הנץ החמה, תקשה לך דהא לקמן קאמר ר' עקיבא משיכיר בין חמור לערוד. וצ"ל דתרי תנאי אליבא דר' עקיבא. א"נ הא דקאמר אחר הנץ החמה, [לאו דוקא, דה"ה נמי קודם הנץ החמה]^[157], אלא נקט אחר הנץ החמה לאשמועינן דלאחר הנץ החמה אינו יכול לקרות ק"ש של ערבית ואע"פ שנאנס.

דף ט'

דף ט.

לצורת הדף ראה כאן

ואלו אכילת פסחים לא קתני. ותימא, מנא לן דלא קתני ליה, דילמא הוי בכלל ^[158][ה]נאכלין ליום אחד, דהכי נמי אמרינן בפסחים פרק אלו דברים {ע.}, מה פסח נאכל ליום ולילה, אף חגיגה וכו'. וי"ל דלא דמי, דהתם נקט יום ולילה, פירוש, שחיטתו ביום ואכילתו בלילה. אבל הכא שלא הזכיר לילה משמע ^[159][ד]לא איירי כלל.

הא ר' אלעזר בן עזריה הא רבי עקיבא. סתמא דמתניתין דהכא כראב"ע, וכן סתם מתניתין דשלהי פסחים {קכ:} וכן סתם מתניתין דאיזהו מקומן {זבחים נו:}. ואין לדקדק מהנך סתמות דהלכה כראב"ע, דהא איכא נמי חדא סתמא במגילה {כ:} כר' עקיבא, ואמרינן ^[160] בפרק מצוות חליצה {יבמות קא:} מה לי חדא סתמא מה לי תרי סתמא. ואין לדקדק דהלכה כר"ע מהא דתני לה גבי הלכתא פסיקתא ^[161][ב]מגילה, דלא דמיא להך דהשוכר את האומנין {ב"מ עו.} כל החוזר בו ידו על התחתונה. דהתם שונה יחד דברים שהם דומין זה לזה אע"פ [שאין זה מקומן]^[162], שכל המשנה אין מקומו לשנות שם, אלא אגב כל החוזר נקטיה. אבל התם שונה יחד כל שזמנו בלילה. ^[163][ו]אדרבא ההיא דאיזהו מקומן נראה ^[164](ד)יותר הילכתא פסיקתא, שהרי שונה באותה משנה זמנם של כל הקדשים. ולספרים דגרסינן לקמן והני תנאי כהני תנאי ומוקי ר' יהושע כר' עקיבא, משמע קצת ^[165][ד]הלכה כר' עקיבא. ומשום דמספקא לן כמאן הילכתא, צריך להחמיר לאכול מצה של אפיקומן קודם חצות, כדאיתא בפסחים {קכ:} דלר' אליעזר בן עזריה צריך לאכול מצה של חובה קודם חצות.

יכול יהא נאכל כקדשים ביום, ת"ל בלילה. ולרבי אלעזר בן עזריה ממילא שמעינן ליה ^[166][ד]לילה למעוטי יום. אי נמי כמו שפירש הרב יוסף דגזרה שווה אינה אלא מהזה הזה, ובלילה איצטריך למעוטי יום.

סד"א הואיל ופסח קדשים קלים ושלמים קדשים קלים. אע"ג דתודה נמי קדשים קלים, מ"מ מקשינן ליה לשלמים לקולא, משום דמותר ^[167][ה]פסח קרב שלמים.

והני תנאי כהני תנאי. ומשמעות דורשים איכא בינייהו. הני תנאי דרשי מהך קרא, וראב"ע ור"ע דרשי מקראי דלעיל. א"נ הני תנאי אית להו הנך דרשות דראב"ע ור"ע, וכל אחד מיישב הך קרא דשם תזבח לפי סברתו.

---

דף ט:

לצורת הדף ראה כאן

בין תכלת שבה ללבן שבה. פרש"י דקאי אגבבא דעמרא שנתן ביורה ^[168][ו]לא נקלט הצבע יפה בכל מקום. ולא נהירא, דהא בברייתא לא קתני גבבא. ועוד דבמנחות פרק התכלת משמע דאיירי בציצית דקאמר התם {מג:} ראה מצוה זו ^[169][וזכור] מצוה אחרת, ואיזו זו, ק"ש, כדתנן מאימתי קורין [את]^[170] שמע בשחרית משיכיר בין תכלת ללבן. הילכך על ציצית קאי, והכי פירושו משיכיר בין חוליא של לבן לחוליא של תכלת המוטל בציצית. וכן מוכח בירושלמי דפרקין דמפרש על מתניתין, כיני [מתניתין]^[171] בין תכלת שבה ללבן שבה. מ"ט דרבנן, וראיתם אותו מן הסמוך לו. ומ"ט דר"א, וראיתם אותו כדי שיהא ניכר בין הצבועים, פירוש, בין שני צבועים הדומין זה לזה כגון תכלת וכרתי. וכן פירש בערוך בערך תכלת.

אחרים אומרים. האי אחרים לאו היינו ר"מ דלעיל. וכי האי גוונא בפרק שלשה שאכלו {מז:}, וכן בסוטה פרק [היה]^[172] נוטל {כב.}. וכן יש בפרק קמא דבבא בתרא {טו:} יש אומרים שאינו ר' נתן, שהרי נזכר שם ר' נתן גבי איוב.

כדי שיראה את חבירו ברחוק ארבע אמות ויכירנו. ירושלמי {פרקין ה"ב}, במה אנן קיימין, אי ^[173][ב]רגיל ביה, אפילו רחיק כמה הא חכים ליה. ואי בשאינו רגיל ביה, אפילו קריב ליה הא לא חכים ליה. אלא כ[י]^[174] אנן קיימין ברגיל ושאינו רגיל, כההוא דאזיל לאכסניא ואתי לקיצין.

לתפילה כאחרים. פירוש, לתפילין. תימא, אמאי נקט תפילין שיש מי שאומר במנחות פרק הקומץ {לו:} דמצותן בלילה, וכן הלכה אלא שאין מורין כן. ושבק לציצית דקיי"ל כרבי שמעון {שם מג.} דהוי מצוות עשה שהזמן גרמא, ואין מצותו אלא ביום. וי"ל דסבירא ליה לאביי דזמן ציצית הוי לאחרים משיכיר בין תכלת שבה ללבן שבה כדפרישית לקמן.

לק"ש כותיקין, דאמר ר' יוחנן ותיקין היו גומרין אותה עם הנץ החמה. פירוש, היו גומרין אותה קודם הנץ החמה כדמוכח לקמן בסוף מי שמתו {כב:} דקתני מתניתין ירד לטבול אם יכול לעלות ולהתכסות ולקרות עד שלא יהא הנץ החמה, יעלה ויתכסה ויקרא. ואם לאו, יתכסה במים ויקרא. ותימא, א"כ על מה אנו סומכין שהרי אנו קורין אחר הנץ החמה. נהי דא"ר יהושע עד שלש שעות, וא"ר יהודה אמר שמואל לקמן הלכה כר' יהושע, הא אביי אמר הכא כותיקין והוא בתראה. וי"ל דותיקין נמי מודו דזמנה עד שלש שעות. וכן מוכח לקמן בפרק מי שמתו {כה:} דקאמר בגמרא עלה דהך משנה דירד לטבול, לימא תנן סתמא כר' אליעזר דאמר עד הנץ החמה. אפילו תימא כר' יהושע וכותיקין, דאמר ר' יוחנן ותיקין כו'. אלמא משמע בהדיא דותיקין סברי כר' יהושע, אלא דממהרין לקרותה עם הנץ החמה. ואביי נמי הכי קאמר לתפילין כאחרים, דודאי הלכה כאחרים, ותפילין שצריך להניחם קודם ק"ש יעשה כאחרים, אבל ק"ש אע"פ שזמנו מתחיל כאחרים, צריך לאחר מעט עד סמוך להנץ החמה כדי שיקרא ויגמור עם הנץ החמה, ויסמוך גאולה לתפלה אחר הנץ החמה, כדכתיב ייראוך עם שמש שהוא אחר זריחת השמש, והך קרא בתפלה כתיב. ולקמן נמי בפרק תפלת השחר {כט:} דריש מיניה דתפלת מנחה עם דמדומי חמה מדכתיב ולפי ירח דור דורים, ועם משמע בסמוך או לפניו או לאחריו, עם הנץ החמה מיירי קודם הנץ החמה, ועם השמש משמע יותר אחר זריחת החמה. ובירושלמי משמע כדפרישית, דגרסינן בירושלמי דפירקין דמאן דאמר כדי שיהא רחוק מחבירו ד' אמות ומכירו כמאן דאמר בין תכלת ללבן, אבל אמרו מצותה עם הנץ החמה כדי שיסמוך לה תפלה ונמצא מתפלל ביום. א"ר זעירא ואנא אמרית טעמא ייראוך עם שמש. אמר מר עוקבא ותיקין היו משכימין וקורין אותה כדי שיסמכו תפלתם עם הנץ החמה. ואם תאמר, והא אמרינן ביומא פרק אמר להם הממונה {לז:} אף היא עשתה נברשת של זהב, בשעה שהחמה זורחת עליה, ניצוצות יוצאות הימנה וידעו הכל שהגיע זמן ק"ש. ואמר אביי לשאר עמא דבירושלם, משמע שתחלת זמן קריאתה אחר הנץ החמה. וי"ל, דהך זמנא נקבע להמון העם שאינם יכולים להקדים ולמהר כותיקין. ואם תאמר, והא לעיל אמר ר' שמעון בן יוחאי משום ר' עקיבא פעמים שאדם קורא ק"ש אחת קודם הנץ החמה ואחת לאחר הנץ החמה וכו' ופסיק ריב"ל הילכתא כותיה, אלמא תחלת זמן קריאה של יום הוי אחר הנץ החמה כמתניתין דיומא. ויש לומר, דאפילו אי פליג ריב"ל אאביי, הלכה כאביי דפסיק כותיקין שהוא בתראה. אי נמי, לא פסיק ריב"ל כר' שמעון, אלא במה שסובר דקודם הנץ החמה יוצא בשל לילה, כדאמרינן לעיל דלאו בפירוש אתמר אלא מכללא אתמר, דההוא זוגא דרבנן דאשתכור וכו', אבל במה דקאמר דתחלת זמנו של יום אחר הנץ החמה, לא פסיק כותייהו. אי נמי יש לומר, דר' שמעון גופיה מודה דזמן ק"ש של יום קודם הנץ החמה, והאי דלא נקט פעמים שאדם קורא ק"ש שני פעמים קודם הנץ החמה ויוצא בשל יום ובשל לילה דהוי רבותא טפי, איכא למימר דבא לאשמועינן שאינו יוצא בשל לילה אחר הנץ החמה ואע"פ שנאנס. ור"ח פירש דהאי גומרין, קורין. ופסק דזמן ק"ש מהנץ החמה עד שלש שעות כר' יהושע בן לוי דפסיק הילכתא כר"ש דאמר משום ר"ע כמתניתין דיומא. ומפרש ייראוך עם שמש היינו ק"ש, כלומר יקבלו עליהם עול מלכות שמים. ולא נהירא, מדקאמר כדי שיהא סומך גאולה לתפלה, ומייתי עליה קרא דייראוך עם שמש, משמע דקרא בתפלה מיירי. וכן לקמן בפרק תפלת השחר מייתינן לה אתפלה. וגם לישנא דגומרין אותה לא משמע כפירושו.

כל הסומך גאולה לתפלה אינו נזוק כל אותו היום. פירוש, כגון ותיקין. וכן משמע לקמן, זמנא חדא סמך גאולה לתפלה [וכו']^[175].

מכדי האי יהיו לרצון אמרי פי וכו' עד נימריה מעיקרא. תימא מאי קשיא ליה, יותר טוב לומר י"י שפתי תפתח מעיקרא ויהיו לרצון אמרי פי בסוף, לפי שכתוב בסוף מזמור. ויש לומר, משום דדרשינן בירושלמי סמיכת גאולה לתפלה מדכתיב י"י צורי וגואלי וסמיך ליה יענך, [משום הכי יש]^[176] לאומרו תחילה דהוי וגואלי סמוך לתפלה. ה"ר אלחנן.

דף י'

דף י.

לצורת הדף ראה כאן

כל פרשה שהיתה חביבה על דוד פתח בה באשרי. לאו דוקא נקט אשרי [אלא לישנא דקמייתא נקט, כלומר שחותם מעין פתיחה]^[177]. וכן יש מזמורים אחרים שחתימתן מעין פתיחתן, יש שמתחילין הללויה ומסיימין הללויה, וכן הודו, וכן י"י אדונינו מה אדיר שמך בכל הארץ [וכיוצא בהם]^[178]. ולכך תקנו חכמים ברוב ברכות מעין פתיחתן סמוך לחתימתן.

חטאים כתיב. ואע"ג דהיינו נמי חוטאים דהא לא קרינן חטאים בחטף פתח, מ"מ מדשני קרא בדיבוריה ולא כתב חוטאים בוא"ו יש לדורשו לשון עונות.

בריוני. לסטים ישראל. ועל שם שעומדים במדבר ללסטם את הבריות, קרי להו בריוני לשון ברא, תרגום של חוץ.

הוה בעי רחמי דלימותו. אע"ג דאמרינן גם ענוש לצדיק לא טוב ואפילו בצדוקין. שמא היו מצערין אותו יותר מדאי, או שמא היו רשעים יותר מדאי.

מעשה דשאול הוה ברישא. אע"פ שהרבה יש בתורה [אין]^[179] מוקדם ומאוחר, בהני תרתי עובדי דהוו בחד עניינא קא בעי. ורשב"ם פירש לפי הפשט. דסמך מעשה דאבשלום ללמה רגשו גוים, שלפי פשוטו היה בתחלת מלכותו, דכתיב וישמעו פלשתים כי משחו את דוד ויעלו [כל]^[180] פלשתים לבקש את דוד {שמואל ב'. ה', י"ז}^[181], שהיו רוצים להעבירו ממלכותו לפי שהיה עבד לאכיש, ואבשלום נמי רצה להעבירו ממלכותו, אבל בימי שאול לא היה מלך.

כך מקובלני מבית אבי אבא, אפילו חרב חדה וכו'. דכתיב בדברי הימים {א'. כ"א, ט"ז} וישא דוד את עיניו וירא את מלאך ה' עומד בין הארץ ובין השמים וחרבו שלופה בידו נטויה על ירושלים, וכתיב ויפול דוד והזקנים מכוסים בשקים על פניהם {המשך הפסוק שם}, ובקשו רחמים.

---

דף י:

לצורת הדף ראה כאן

ולא ראתה קרי עליהם. ואם תאמר, מאי האי דקאמר לעיל שהאשה מכרת באורחין יותר מן האיש, דילמא היינו לפי שראתה הסדינין. ויש לומר, דמ"מ נתנה לב לדקדק במעשיו ולראות יותר מבעלה.

רגל ישירה. פרש רש"י מדכתיב רגל דמשמע תרוויהו כחד רגל. אי נמי יש לומר, מדכתיב ישרה דמשמע שמכוונים ומיושרים רגליהם.

מכאן ואילך לא הפסיד כאדם שקורא בתורה. יש להסתפק אם רצונו לומר עד חצות כשיעור תפלה לרבנן, או עד ארבע שעות לר' יהודה, או אפילו כל היום כולו לא הפסיד. ורב האי גאון כתב, אף כל שעה רביעית ואע"פ שאינה עונתה, מברך שתים לפניה ואחת לאחריה. משמע שדוקא שעה רביעית שהוא זמן תפלה לר' יהודה, אבל מכאן ואילך הפסיד הברכות ויקרא בלא ברכה.

גדול הקורא ק"ש בעונתה יותר מן הקורא בתורה. ואם תאמר, מאי איריא ק"ש, אפילו תפלה נמי. דקיי"ל בפ"ק דשבת {י"א.} כגון אנו מפסיקין בין לק"ש בין לתפלה. ויש לומר, דהאי דנקט ק"ש, לרשב"י וחביריו שלא היו מפסיקין לתפלה כי אם לק"ש לפי שתורתם אומנתם, ולא היו מתפללים אלא מיום כיפור ליום כיפור. אי נמי הכי פירושו, גדול [הקורא]^[182] ק"ש בעונתה מתלמוד תורה פעם אחרת. דתלמוד תורה בעידן ק"ש אין זה חידוש, דאפילו תפלה נמי עדיפא, דזמן תורה לחוד וזמן תפלה לחוד.

בערב [כל אדם]^[183] יטו ויקראו. אע"ג דאמרינן בריש פרקין {ב.} אדקאי בשחרית מפרש מילי דשחרית, א"כ הוי ליה למימר בבקר תחלה. יש לומר, כיון דערב ובקר נפקי מקרא דובשכבך ובקומך, נקט סדר דקרא.

דף י"א

דף יא.

לצורת הדף ראה כאן

אי הכי אפילו כונס את האלמנה נמי. פירוש, כיון דאסיקנא דאפילו הולך לדבר מצוה פטור, א"כ אפילו כונס את האלמנה נמי, דלא גרע מהולך לדבר מצוה.

אי משום טרדא אפילו טבעה ספינתו בים נמי. תמיהא לי במאי טעה לפטור אפילו בטירדא דרשות, היאך מצי למדרשיה מבלכתך.

חוץ מן התפילין שנאמר בהן פאר. פירש רש"י, ואבל מעולל ב[ע]פר^[184] קרנו, ובפרק בתרא דמועד קטן {טו.} דריש ליה מדאמר ליה רחמנא ליחזקאל פארך חבוש עליך, מכלל דלכ"ע אסיר. ואם תאמר, מאי שנא דלגבי תלמוד תורה ילפינן מיחזקאל דקאמר התם אבל אסור בדברי תורה, מדאמר ליה רחמנא ליחזקאל האנק דום. ואמאי לא אמרינן מדאסר ליה רחמנא ליחזקאל, מכלל דלכולי עלמא שרי. ויש לומר, דאבילות דיחזקאל רחמנא לא אחמיר עליה יותר משאר אבלים, אלא הקל עליו, הילכך מדאסר עליו, כל שכן לשאר אבלים. אבל מאי דשרי ליה ודאי לשאר אבלים אסור, דאי לאו הכי לא היה צריך למשרי ליה. ^[185][ו]יש מפרשים דהכי קאמר, האנק דום ^[186][מתים אבל] לא תעשה (לך)^[187]. כלומר, בדברי תורה לא תדום, ^[188][ו]לא תעשה אבלות של מתים בזה, כי אתה מותר בדברי תורה. ^[189][ו]השתא הוי דומיא דתפילין.

[אמרו לו]^[190] זקנך מגודל, אמר להם יהיה כנגד המשחיתים. כלומר לקנתר הגוים והמינים המשחיתים את זקנם.

עשה כדברי ב"ש עשה, עשה כדברי ב"ה עשה. תימא, היכי מיירי. אי בתר בת קול, אמאי קאמר עשה כדברי ב"ש עשה. ואי קודם בת קול, אמאי קאמר רב יוסף לא עשה ולא כלום. ועוד, אמאי לא מוכח מהך בריתא דעשו ב"ש כדבריהם. ועוד, ממתניתין מעובדא דר' טרפון דעבד כב"ש הוה מצי לאוכוחי. ועוד, מאי שייכא הך פלוגתא הכא טפי מבכולי תלמודא. ותירץ ה"ר יהודה, דוקא הכא שייכא הך פלוגתא (טפי מבכולי תלמודא)^[191] ואפי' לאחר בת קול, משום דב"ה נמי מודו שיכולים לקרותה מוטין ועומדין ואינו נראה כחולק. ורב יוסף אמר דאפילו הכי לא עשה ולא כלום ולא יצא ידי קריאה, כדאשכחן גבי ר' יוחנן בן החורנית שהיה יושב ראשו ורובו בסוכה וקיים מצות סוכה מן התורה, ואפילו הכי אמרו לו ב"ש לא קיימת מצות סוכה מימיך משום גזירה שמא ימשך אחר שולחנו, הכא נמי איכא למיחש לפעמים שלא יוכל להטות וימנע מלקרות. להכי לא מייתי ראיה דעשו ב"ש כדבריהם, דהרואה אותו מוטה אינו אומר שעשה כן לעבור על דברי ב"ה. וכי האי גוונא משנינן התם בפ"ק דיבמות {יג:} הרואה אומר מלאכה הוא דלית ליה, הרואה אומר לאפושי אוירא הוא דעבד.

ב"ש פוסלין וב"ה וכו'. בפ"ק דסוכה מפרש דבתרתי פליגי, בסוכה גדולה שיושב סמוך לפתח, ובסוכה קטנה שאינה מחזקת אלא ראשו ורובו, מדנקט לשון פוסלין [ומכשירין]^[192] ולא נקט לשון אוסרין ומתירין.

אחת ארוכה ואחת קצרה. פירש רש"י, אמת ואמונה ארוכה והשכיבנו קצרה. וקשה לר"ת דמה אורך וקוצר יש בכאן בזו יותר מבזו. ועוד, גם בשחרית נמי הראשונה ארוכה מן השניה. ועוד, הכי הוי ליה למימר, ושתים לאחריה הארוכה לא יעשה קצרה והקצרה לא יעשה ארוכה. ועוד, דבתוספתא לא מדכר השכיבנו בהדי קצרות. ופר"ת דלא קאי אדלעיל, אלא תחלת דבר הוא. כלומר, בין ארוכה בין קצרה כמו אחת בתולות ואחת בעולות. מקום שאמרו לקצר אינו רשאי להאריך, כגון ברכת הפירות וברכת המצות וברכת הזימון, דקרי להו ברכות קצרות בתוספתא דברכות. ולא נהירא לי הך פירושא, דלמה הפסיק באמצע הלכות ק"ש לדבר בענין ברכות קצרות השנויות בתוספתא, ואין עניינם לכאן. ועוד, הקשה ר"ת על פירוש רש"י שפירש דארוכה היינו אמת ואמונה, ואינו רשאי לקצר בה מהא דאמרינן לקמן בפ"ב {יד:} אמר אני יי אלהיכם צריך לומר אמת, לא אמר אני יי אלהיכם אין צריך לומר אמת. והא בעי לאדכורי יציאת מצרים. דקאמר הכי, מודים אנחנו לך יי אלהינו שהוצאתנו מארץ מצרים ופדיתנו מבית עבדים ועשית לנו נסים וגבורות על הים ושרנו לך. ואק"ש של ערבית קאי, הרי מצינו שמקצר באמת ואמונה. ופירש ר"ת פירוש אחר, אחת ארוכה ואחת קצרה אאמת ואמונה קאי. כלומר, בין שהיא ארוכה בין שהיא קצרה, כי בשתי מטבעות נתקנה. כשאומר פרשת ציצית הויא ארוכה, וכשאינו אומר פרשת ציצית הויא קצרה. ואגב דתנא אחת ארוכה ואחת קצרה, תנא נמי מקום שאמרו להאריך אינו רשאי לקצר וכו', לחתום אינו רשאי שלא לחתום, וקאי אברכות קצרות השנויות בתוספתא, כגון ברכת המצות וברכת הפירות, דאינו רשאי להאריך בה יותר. וברכה ארוכה אינו רשאי לעשותה קצרה כאחת מן הברכות הקצרות, אבל הרשות בידו לקצר הארוכה מכמו שהיא, ובלבד שלא יעשנה כאחת מן הקצרות. וכן הרשות בידו להאריך יותר מכמו שהיא, ובלבד שלא תהא מהברכות הקצרות. כגון, ברכת הפירות וברכת המצות.

---

דף יא:

לצורת הדף ראה כאן

כדי להזכיר מדת יום בלילה ומידת לילה ביום. כתב רבינו אליהו משום דאמרינן בחולין פרק כסוי הדם {פז.} אמר ליה ההוא מינא לרבי, מי שברא רוח לא יצר הרים מי שיצר הרים לא ברא רוח, דכתיב {עמוס י"א, ב'} יוצר הרים ובורא רוח. אמר ליה, שטיא שפיל לסיפיה דקרא, י"י צבאות שמו. הכא נמי, כתיב יוצר אור ובורא חושך. לכך אנו מזכירין אותם יחד שיוצר אחד בראם.

אין אומרים אהבה רבה אלא אהבת עולם. מכל מקום כתבו הגאונים שיש לקיים דברי שניהם, ונהגו לומר שחרית אהבה רבה ^[193][ו]ערבית אהבת עולם. וכן סתמא דתלמודא מזכיר לקמן אהבה רבה בשל שחרית.

משקרא ק"ש אין צריך לברך שכבר נפטר באהבה רבה. בירושלמי {ברכות פ"א, ה"ה} מסיק עלה א"ר אבא והוא ששנה על אתר. ונראה דהיינו דוקא בברכה דאהבה רבה, דלא מתחזיא לשם ברכת התורה אלא כששנה על אתר, ואם שנה על אתר אף היא נראית ברכה לשם עסק התורה כמו לשם ק"ש. ואז לא יצטרך לברך כל אותו היום אפילו יפסוק ויעמוד וילמד, וכן המברך על התורה ולומד אין צריך לחזור ולברך אם הפסיק באמצע. ולכך הוצרך לומר והוא ששנה על אתר על הנפטר באהבה רבה ולא על המברך ברכת התורה. דאי לא תימא הכי, היה לו להשמיענו בעלמא דהפסק שבאמצע העסק הוי הפסק וצריך לחזור ולברך, וכ"ש הנפטר באהבה רבה. ואפי' את"ל דאין חילוק בין ברכת התורה ובין הנפטר באהבה רבה, מ"מ מסתבר דבני אדם שרגילים תדיר לעסוק בתורה, ואפילו כשיוצאין לעסקיהן ממהרין לעשות צרכיהן כדי לחזור וללמוד, ותמיד דעתם על לימודם, לא תשיב הפסק לענין ברכה. וכיוצא בזה שאל רבי יצחק מר"ת אם צריך לברך על השינה בסוכה, דיותר חמירא שינה מאכילה, דאכילת עראי מותר לאכול חוץ לסוכה ושינת עראי אסורה חוץ לסוכה. והיה ר"י ר"ל, הא דאין מברכין על השינה משום דשמא לא יוכל לישן, וכשנרדם בשינה אינו יכול לברך. אבל ר"ת השיב לו, דכל מצות סוכה שמקיים מסעודה לסעודה כגון שינה וטיול ושינון, ברכת לישב בסוכה שבירך על הסעודה פוטרתו מלברך עליהם. ולדבריו אפילו הסיח דעתו מלישן, כגון שיצא למלאכתו ושוב נמלך לישן [אין צריך לברך]^[194]. כ"ש מי שדעתו תדיר על לימודו, אם יצא למלאכתו ולעסקיו לא הוי הפסק. ואם רגיל לישן ביום שינם קבע על מטתו הוי הפסק וצריך לחזור ולברך. ומי שהשכים לקרות קודם שהלך לביהכ"ס ובירך על התורה, כשקורא פרשת קרבנות בבית הכנסת אין צריך לחזור ולברך, ואע"פ שאותו שקורא בתורה חוזר ומברך אשר בחר בנו אע"פ שכבר ברך כל הברכות קודם פרשת הקרבנות. לא דמי, דאותה ברכה נתקנה על קריאתו בציבור כמו שנתקנה ברכה שלאחריה, וכמו שתקנו ברכת אשר בחר בנביאים למפטיר.

ור' יוחנן אמר הערב נא^[195]. לפי מה שרגיל ר"ת לפרש דכל היכא שהברכות קצרות, אפילו ברכה הסמוכה לחברתה פותחת בברוך, כגון, ברכ[ות]^[196] של הבדלה וברכ[ות]^[197] של חופה. א"כ היה צריך דברכת הערב נא תהא פותחת בברוך, שאותה שלפניה קצרה. ואומר ר"ת שאין זה כי אם סיום ברכה ראשונה ואינם כי אם שתי ברכות.

אמר להם הממונה. פירש רש"י, היינו הסגן. ולא נהירא, דאמרינן בירושלמי {יומא פ"ג, ה"ח} על חמשה דברים הסגן ממונה ואלו הן וכו'. וכולם מפורשים בסדר יומא^[198] בתלמוד שלנו כל אחד במקומו, ולא מני הך דהכא. הילכך נראה דכהן אחר היה, שהיה ממונה על כך. וכן אמר להם הממונה בואו והפיסו {תמיד פ"ג, מ"א}, (וכן אמר להם הממונה)^[199] צאו וראו אם הגיע זמן שחיטה {יומא פ"ג, מ"א}.

ה"ג וברכו ג' ברכות אמת ויציב ועבודה וברכת כהנים. ולא כל י"ח ברכות, דאפילו זמן ק"ש לא הגיע. דתניא, {יומא לז:} הקורא עם אנשי משמר ועם אנשי מעמד לא יצא, שאנשי משמר מקדימין וכו'. ואלו הברכות היו אומרים, אמת ויציב משום ברכה שאחר ק"ש. ועבודה, היו מתפללין על קרבנם שיתקבל ברצון. וברכת כהנים, היינו שים שלום או שמא היו אומרים פסוקי ברכת כהנים כמו שאנו אומרים אותם אחר הודאה קודם שים שלום, ומסיים שים שלום. אבל לא היו נושאין כפיהם, דא"כ היה לו להאריך ולפרש דין נשיאות כפים במקדש כמו שמפרש בתמיד פרק החלו עולין^[200] {פ"ז, מ"ב}. ועוד (הוי ליה למיתני)^[201] בתענית {כו.} גבי ג' פעמים ביום הכהנים נושאים את כפיהם וכו'. [הוי ליה למיתני]^[202] ובמקדש ד' פעמים, אחת לפני הקטרה ואחת לאחר הקטרה. ובכל הספרים גרסינן וברכו את העם. וגם רש"י גריס ליה, ופירש עם העם ואי אפשר לקיימו, דאכתי לא הגיע זמן ק"ש.

דף י"ב

דף יב.

V+

לצורת הדף ראה כאן

כל ברכה שאין בה מלכות אינה ברכה. ואם תאמר, ברכת מעין שבע שאומר שליח ציבור [וי"ג הש"ץ] בליל שבת אמאי אין בה מלכות. ויש לומר, דהאל הקדוש שאין כמוהו חשיב כמו מלכות [וי"ג חשיב מלכות] כדאיתא [וי"ג כדאמר] בפרק בתרא דראש השנה {לב:}, שמע ישראל י"י אלהינו י"י אחד [זוהי]^[203] מלכות. וברכה ראשונה של י"ח כיון שיש בה האל הגדול הגבור והנורא הוי כמו מלכות. ויש מפרשים, לפי שאומר אלהי אברהם ועדיין לא המליכוהו עליהם העולם [וי"ג העולם עליהם], עד שבא אברהם והודיע טבעו בעולם. והיינו דכתיב אלהי השמים אשר לקחני מבית אבי.

ואמונתך בלילות. על שם המדרש {רבה. איכה ג'} חדשים לבקרים רבה אמונתך, שהאדם מאמין בהקב"ה ומפקיד רוחו בידו עייפה ומחזירה לו בבקר רגועה, ומחדש כחו. על כן הזכירו אמונה בערב וחסד בבקר [וי"ג ובבקר חסד].

---

דף יב:

V

לצורת הדף ראה כאן

כי כרע כרע כחיזרא. ^[204] ירושלמי, ^[205] {בפרקין, הלכה ה'} תני רבי חלפתא בר שאול, הכל שוחין עם ש"ץ בהודאה, ור' ז[ע]ירא^[206] אמר ^[207][ו]בלבד במודים. [רבי זעירא סבר לקרובה כדי לשוח עמו תחלה וסוף. וקאמר נמי]^[208] התם {שם} רבי שמואל בר נתן משמיה דר' אבא בר חנינא, מעשה באחד ששחה יותר מדאי והעבירו רבי. [אמר רבי אמי, אף ר' יוחנן הוה מעבר]^[209], א"ר חייא לא העביר(ו)^[210] אלא גער.

[כרע כחיזרא]^[211] פירש בערוך בשם רב האי גאון^[212], חיזרא הוא אחד ממיני קוצין שמצוי בבבל וקורין אותן אלחזר. וכשכורע לא יכרע מאמצע מתניו וראשו זקוף ועומד, אלא צריך [שיכוף]^[213] את ראשו כאגמון ולכוף צוארו. ובירושלמי דפרקין תאני {שם}, ובלבד שלא [ישחה]^[214] יותר מדי. א"ר ירמיה, ובלבד דלא לעביד כהדין ^[215][חדרו]נא^[216]. ופירש בערוך בערך ח[ד]ר^[217], הצב למינהו בתרגום ירושלמי ^[218][חדרו]נא. כלומר הצב דומה לצפרדע, כששוחה שוחה ממתניו וראשו עומד [זקוף]^[219] כברייתו.

זקיף כחיויא. בסוף פרק קמא דבבא קמא {טז.} אמרינן, שדרו של אדם לאחר שבעים שנה נעשה נחש, והוא דלא כרע במודים, והיינו מדה כנגד מדה. שהיה לו לכרוע ולזקוף כנחש במודים והוא לא עשה כן, יעשה נחש.

והילכתא כרבה דאמר המלך הקדוש והמלך המשפט. ^[220] ואע"ג דפשיטא, דרבה ורב יוסף הלכה כרבה. מ"מ הוצרך לומר הכא, משום דקאמר ר' אלעזר [אם]^[221] אמר האל הקדוש יצא^[222]. ויכול להיות דאפי' רבה מודה לר' אלעזר ^[223][ד]בדיעבד יצא. ואין מחזירין אותו אלא ^[224]ב[ה]מלך המשפט [לפי]^[225] שהוא משנה ממטבע שטבעו חכמים בברכות. ^[226] וכן זכרנו, ומי כמוך, וכתוב לחיים, ובספר חיים שמוסיפין בעשרת ימי תשובה, אם לא אמר מחזירין אותו בין ביחיד בין בצבור, דמשנה הוא ממטבע ^[227][ה]ברכות. ואם [הוא]^[228] מסופק (הוא)^[229] אם הזכיר(ו)^[230] אם לאו, יחזור ויתפלל, דאמרינן בירושלמי דתענית פרק קמא {הלכה א'}, תניא התפלל ואינו יודע אם הזכיר אם לאו, כל שלשים יום חזקה מה שלמוד הוא מזכיר, מכאן ואילך מה שהוא צריך הוא מזכיר, גבי משיב הרוח ומוריד הגשם. וה"ה לשאר דברים. ^[231]

בקשו לקבוע פרשת בלק בק"ש. ירושלמי, מפני מה קורין שתי פרשיות הללו בכל יום. ר' סימון אומר, מפני שכתוב בהן שכיבה וקימה. ר' לוי אומר, מפני שעשרת הדברות כלולים בהם. אנכי ה' אלוקיך, [שמע ישראל וכו'. לא יהיה]^[232] לך, ה' אחד. לא תשא, ואהבת [וכו'], מאן דרחים למלכא לא מישתבע בשמיה לשקרא. זכור [את יום השבת, למען תזכרו ועשיתם]^[233] את כל מצותי. ר' אמי^[234] אמר זו מצות שבת ששקולה כנגד כל המצות. כבד את אביך, למען ירבו ^[235][ימיכם. לא תרצח, ואבד]תם מהרה, מאן דקטיל מיקטל. לא תגנוב, ואספת דגנך ולא דגן חבירך. לא תנאף, לא תתורו ^[236][אחרי לבבכם ואחרי עיני]כם. א"ר לוי עינא וליבא [תרי]^[237] סרסורי [ד]עבירה^[238]. לא תענה, אני ה' אלוהיכם, וכתיב וה' אלוהים אמת. ^[239][מהו אמת, שהוא אלוהים חיים ומלך עו]לם. א"ר לוי^[240] [אמר הקב"ה]^[241] אם העדת בחברך עדות שקר מעלה אני [עליך]^[242] כאילו העדת(ם)^[243] בי שלא בראתי [שמים וארץ. לא תחמוד]^[244] בית רעך, וכתבתם על מזוזות ביתך ולא על [מזוזות]^[245] בית חבירך.

זו דעת צדוקית. והאי נמי בכלל עבודת כוכבים היא, וליכא אלא חמשה דברים.

דף יג

דף יג.

לצורת הדף ראה כאן

ר' אליעזר אומר בלאו. מר אמר חדא ומר אמר חדא ולא פליגי.

---

סליק פרקין הדרן עלך מאימתי

---

1. עיין בהערה הבאה.
2. כך נראה לענ"ד. אך בספר ברכה משולשת וכן בפסקי הרא"ש כתוב כאן "להוציא את הרבים". אך משפט זה אינו ברור, שהרי אין הדיון פה על להוציא ידי חובה אחרים, אלא על לצאת ידי חובה לעצמם. ולכך נראה להגיה כאן ובפסקים כפי שהגהתי ואתיא שפיר.
3. על פי פסקי הרא"ש. אלא ששם כתוב "וכן כתב" בלשון יחיד, אך אני כתבתי בלשון רבים "וכן כתבו", שכך נראה יותר כיון שהזכיר שני רבנים. וכן בפסקים נראה שיש להגיה כך.
4. בפסקים הגרסא היא "על ק"ש".
5. נראה שאינו מקומו, ועיין מה שהגהתי שתי הערות לפני.
6. בפסקים מובא כאן בלשון "פרשה ראשונה", ונראה יותר דכך צ"ל להשוות הלשון. אך אפשר לקיים הגרסא שלנו.
7. כאן ישנה תוספת דברים שיש הטוענים שהיא מגיליון שהשתרבב לתוך הספר, כיון שאינה נמצאת בפסקי הרא"ש. ולכן הוקפה ברוב הספרים בסוגרים עגולות ורשמתיה כאן להקל על רהיטות הלימוד בדברי רבינו. וכך לשונה: והא אמרינן אם כיון לבו יצא אע"פ שלא יקרא בברכותיה וכפר"ח.
8. ע"פ הפסקים. או שמא יש להגיה "אינו צריך לקרותה על מטתו"
9. גם כאן ישנה תוספת המוקפת בסוגריים מפני אותה סיבה כמו שתי הערות לפני כן. וכך היא: ואם אין אנו קורין כי אם פרק א' אין זה ממה שיקשה, שהרי ק"ש של ר' יהודא נשיא הוא פסוק ראשון לבד, כדאיתא לקמן {יג:}. ור' יהודה החסיד היה מכוין לצאת ידי ק"ש בפסוק ראשון שאומר אחר נוסח מה אנו מה חיינו. ודעתו היה שלפעמים קורין הציבור ק"ש בלא זמנה מפני הקרובות או זולתם, לפיכך היה אומר בשכמל"ו ולא היה מברך ברכות ק"ש. והכי מסתבר שאין הזמן מעכבן, מלשון הגמרא {יב.}, והוא אומרם שכל מי שאינו אומר אמת ואמונה ערבית לא יצא ידי חובתו. ואם הוא מתפלל של ערבית קודם צאת הכוכבים, לא יצא ידי חובה להוי לברכות ק"ש, לכן נראה שצדק רש"י בדבריו ממנו, כי כאשר קראו בבהכ"נ קודם זמנה כבר יצאו מחובת ברכות ק"ש, ובקריאת פרק ראשון בזמנו סגי.
10. כך הוא מוגה בספר ברכה משולשת בהתאם ללשון פסקי הרא"ש. וכן נראה לעין הלומד שאינו שייך.
11. ע"פ פסקי הרא"ש. ובדפוסים הישנים כתוב "ק"ל", וכפי הנראה שסופר קיצר המילים "קיימא לן" ל"ק"ל" במקום לאופן הקיצור שבו רגילים לקצרם. וכן החסיר את האות ד' מלפני כן. ועל כל פנים, ברור שהכוונה בראשי תיבות אלו ל-"קיימא לן". ולפיכך פתחתי ראשי התיבות כדבעי והוספתי את האות ד' כבפסקים.
12. כך הוא בפסקים ב-ה' ונראה. ובברכה משולשת כתוב "ר' יהודא", חוץ מלקמן שכתב פעם אחת ב-ה'. ולכך כתבתי לכל אורך דבריו בה', שניכר שזו הגרסא הנכונה בדבריו.
13. ע"פ הפסקים.
14. כך הגיהו בפסקים, וכך נראה מלשון רבינו בהמשך על ענין "רב צלי של שבת וכו'". והגרסא שלפנינו כאן ובפסקים היא, "תפילת המנחה".
15. אינו בפסקים, וכנראה שהוכנסה מילה זו בטעות מחמת הלשון הדומה לה בסמוך.
16. אינו בפסקים, וכן נראה מיותר.
17. ע"פ הפסקים. וניכר שחסרים מילים במשפט.
18. ע"פ הפסקים, ובהתאם לזה גם הוקפה האות מ' שבמילה שאחר כך.
19. ע"פ הפסקים.
20. טעות סופר ניכרת היא, וכן אינה בפסקים.
21. כך הוא בפסקים. ובברכה משולשת כתוב בשיבוש "היינו", והקיפוהו שם בסוגרים עגולות.
22. בפסקים מוסיף הרא"ש לומר כאן: אע"ג דלכתחלה אין לקרות ק"ש עד צאת הכוכבים כסתמא דמתניתין וכר' יהושע דפליג אדר' אליעזר בברייתא.
23. ע"פ הפסקים.
24. בפסקים מוסיף הרא"ש לומר כאן: מיהו, נראה דהנוהג כך צריך שיזהר שלא יתפלל תפלת המנחה מפלג המנחה ולמעלה, כיון דחשיב ליה לילה לענין תפלת הערב.
25. כך הוא בלשון תוס' ר"י שירליאון וכן נראה להגיה גם כאן. ועוד דכך הוא לשון הפסוק.
26. כך הוא בלשון תוס' ר"י שירליאון וכן נראה להגיה גם כאן. ובברכה משולשת כתוב "ולא משמע", ב-ו' ופחות נראה.
27. כך הוא מוגה בגרסת ברכה משולשת ע"פ לשון תוס' ר"י שירליאון. אך הגרסא המקורית היא אבל, והקיפוהו בסוגרים עגולות.
28. כך נראה להגיה, שהוא לשון הפסוק.
29. כך צ"ל, דמשנה לשון נקיבה היא. ואכן כך הוא בלשון תוס' ר"י שירליאון, אך בגרסת ברכה משולשת כתוב "ליה" בלשון זכר.
30. בהתאם ללשון תוס' ר"י שירליאון, ונראה.
31. כך צ"ל, וכן הוא בלשון תוס' ר"י שירליאון. ובגרסת ברכה משולשת כתוב אפי', והוקף שם בסוגרים עגולות.
32. בגרסת ברכה משולשת כתוב כאן "בריש ב"מ" בשיבוש, וכן נמצא בתוס' ר"י שירליאון כת"י. אך המסתבר שהיה כתוב "יבמות" ונשתבש, וכן בתוס' הנ"ל במנחות שדין בנידון שלנו, והביא את תוכן הראיה של דברי רבינו מהסוגיה של כתובות, וכתב אחר כך "וכן בריש יבמות", ולכך ניכר משם שזוהי גם הגרסא בדברי רבינו. ועוד שאם נאמר שהגרסא הנכונה היא בריש ב"מ, בהכרח פירושה הוא בתחילת פרק "ב' מידות" במנחות, דהיינו תוס' ד"ה "הכל" בדף צג.. אך קשה שהלא אינו בראש הפרק אלא בסופו. ולכך צריך לומר שהגרסא הנכונה היא "יבמות" ונשתבש מריבוי העתקות והגהות (וכן הוא מוגה בספר ברכה משולשת).
33. בספר ברכה משולשת הקיפו מילה זו בסוגרים עגולות. וכן נראה בעיני נכון, מכיוון שאינו בא לפרש את מילת "וטהר" בשלב זה, אלא רק את "ממאי דהאי ובא השמש". אך כתב המגיה על תוס' ר"י שירליאון שאינו נכון מה שהקיפוהו, מכיוון שכגרסא הזו נמצא בכמה כת"י של הגמ' וכן בראשונים.
34. כך הגיהו בברכה משולשת, ונראה. אך הגרסה המקורית שם היא "בביאת", והקיפוה בסוגרים עגולות.
35. כך נראה להגיה ע"פ לשון תוס' ר"י שירליאון, ובברכה משולשת אינו. ובהתאם לכך הקפתי את ה-ו' שבראש המילה שאחרי כן.
36. נראה מיותר, כיון שדן הוא על מילה זו בסמוך ולא בכאן. אך עיין דברי המגיה על תוס' ר"י שירליאון בהערה על לשון ה-"דיבור המתחיל" בדיבור זה.
37. ע"פ תוס' ר"י שירליאון כת"י, ובגרסת ברכה משולשת חסר.
38. כך נראה לענ"ד להגיה. ובברכה משולשת כתוב "אך", ואינו מתיישב לשונית.
39. כך הוא מוקף בספר ברכה משולשת.
40. בגרסת ברכה משולשת מובא כאן בלשון "כותים". אך הנראה ע"פ לשון תוס' ר"י שירליאון כת"י דצ"ל כפי שהגהתי, שהלא רוב דברי רבינו מושתתין על דבריו. ועוד, דמאי שנא כותים דנקט?. וכנראה נכתב כך מחמת הצנזורא.
41. כך משמע שהיא גירסתו מתירוצו בסוף דיבור זה ובהתאם לכך הגהתי, אך אינו בגרסת ברכה משולשת. ולפי זה האות ש' שבראש המילה שאחרי כן מיותרת, והקפתיה בסוגרים עגולות.
42. ע"פ תוס' ר"י שירליאון כת"י. ואינו בגרסת ברכה משולשת.
43. קטע זה נמצא בגרסת ברכה משולשת אחר המילים "שיעורא למילתיה" בדיבור זה. אך הנראה ע"פ לשון תוס' ר"י שירליאון דצריך לגורסו בסוף, כיון שאם נאמר שמקומו במקום ההוא, הרי הוא מפסיק בין הקושיא לתירוץ. ועוד שהוא אינו שייך לעצם הדיון ששם, אלא דיון בפני עצמו הוא.
44. תוקן בהתאם ללשון תוס' ר"י שירליאון שדומה ללשון רבינו. ובברכה משולשת חסר.
45. בברכה משולשת כתוב "אינה" בלשון נקיבה, והוגה בהתאם ללשון תוס' ר"י שירליאון שדומה ללשון רבינו. ועוד, שהוא מכוון במילה זו על דברי הפסוק (שהם הראיה כאן), ופסוק לשון זכר הוא.
46. ע"פ לשון תוס' ר"י שירליאון כת"י, ואינו בגרסת ברכה משולשת.
47. כך הוא מוקף בספר ברכה משולשת.
48. כך הוא מוגה בספר ברכה משולשת, וכן היא גירסתנו בגמ' שם.
49. ע"פ גרסת הגמ' שלפנינו, ונראה נכון. אך בגרסת ברכה משולשת חסר.
50. כך הוא מוקף בספר ברכה משולשת.
51. בברכה משולשת תיקנו לומר "רבי בא" וטעות הוא, מכיוון שהגיהו את שמו של רבי בא בתירוץ הבא. והסיבה שהכרעתי להגיה דווקא כך ולא בהיפך, היא מכח גרסתנו בגמ' שם.
52. כך הוא מוקף בספר ברכה משולשת.
53. כך מוגה בספר ברכה משולשת, וכך היא גרסתנו בגמ' שם.
54. כך הוא מוגה בספר ברכה משולשת, וכך היא גירסתנו בגמ' שם.
55. הוגה ע"פ גרסתנו בגמ' שם, והנראה לענ"ד שה-ן' טעות סופר היא.
56. כך הוא מוגה בספר ברכה משולשת, וכך היא גרסתנו בגמ' שם.
57. כך הוא מוקף בספר ברכה משולשת, וכן גרסתנו בגמ' שם בלא זה.
58. כך היא גירסתנו בגמ' שם, וכך נראה יותר מאשר לגרוס "על". וזאת כיון דרצונו לומר כאן "התחיל המלך להיכנס" בלשון הווה. ומילת "על" פירושה "נכנס" בלשון עבר.
59. נראה שיש להוסיף פה את המילה "אומר".
60. נראה מיותר לענ"ד.
61. בגרסת ברכה משולשת כתוב כאן "תימא". והגהתיו ב-ה' שהוא לשון תמיהה, כפי הנראה נכון לענ"ד.
62. כך נראה ע"פ לשון תוס' ר"י שירליאון כת"י, וכן נראה יותר נכון לשונית. ולפיכך הקפתי האות ד' שבראש המילה שאחרי כן. אך בברכה משולשת כתוב בלא יו"ד.
63. כן נראה לענ"ד להגיה ע"פ מבנה הלשון, וכן הוא בלשון תוס' ר"י שירליאון כת"י.
64. כן נראה לענ"ד להגיה, שהלא אינו מורגל לומר כך.
65. בברכה משולשת כתוב בשיבוש "מן הקדש אל החול", ותקנתי הדבר. אך אפשר שהגרסא הנכונה היית "שהוא זמן הראוי להוסיף אל הקודש מן החול" ונשתבש.
66. ע"פ תוס' ר"י שירליאון.
67. ע"פ פסקי הרא"ש ונראה. ובברכה משלושת כתוב "היכא".
68. כצ"ל לענ"ד לפי לשון המשפט.
69. כך נראה להגיה לענ"ד לפי לשון המשפט.
70. כצ"ל לענ"ד, וכן הוא בתוס' ר"י שירליאון.
71. גרסת ברכה משלושת היא "משמורה", ותיקנתיו בהתאם לגרסת התלמוד שלנו. וכן ע"פ כת"י השונים של תוס' ר"י שירליאון שדברי רבינו כאן סמוכים רבות על דבריו.
72. ע"פ לשון תוס' ר"י שירליאון כת"י.
73. ע"פ לשון תוס' ר"י שירליאון כת"י. אך בברכה משלושת כתוב "תנא".
74. כך הוא מוגה בברכה משולשת. ונמצאת שם המילה "אחרונה" מוקפת בסוגריים עגולות כיון שאינו נכון.
75. בלשון תוס' ר"י שירליאון כת"י כתוב כאן "עבודות", אך אפשר לקיים את הגרסא שבכאן.
76. כך נראה לענ"ד. ובברכה משולשת כתוב "משמורה".
77. כנ"ל בהערה קודמת.
78. כנ"ל בהערות הקודמות.
79. ע"פ הגהת הרב ניסן זק"ש על תוס' ר"י שירליאון, וכן כתב שיש לגרוס בתוס' הרא"ש. וכוונת רבינו שיש שאין גורסים: אוי "לי" שהחרבתי וכו', וטעם העניין מפני שאינו ראוי לומר כך כלפי מעלה. .
80. אלא גרסו "אוי שהגלה את בניו וכו' ואוי לבנים וכו'. ע"פ הערות הרב ניסן זק"ש על תוס' ר"י שירליאון.
81. בגרסת ברכה משולשת כתוב "והכי" ב-ו', והגהתיו דלענ"ד אינו שייך לפי לשון המשפט.
82. ע"פ לשון כת"י השונים של תוס' ר"י שירליאון. ורצונו לפרש איך מתיישבת הלשון "לי" בדברי הגמ'.
83. הגרסא בספר היא "תימא" ב-א', והחלפתיה ל-ה' שהוא לשון תמיהה. וכך נראה דצריך להגיה בכל מקום שכתוב ב-א' בדברי התוס'.
84. ע"פ תוס' ר"י שירליאון כת"י. אך בברכה משולשת הגרסא "ואביי לייט עלה, דלא אשכחן דמפליג אביי וכו'" וניכר השיבוש לעין הקורא.
85. עיין הערה קודמת.
86. נראה מיותר דהא כבר הזכיר קודם "אביי", ולא שייך שיאמר פעמיים "אביי, אביי". וכן אינו בלשון תוס' ר"י שירליאון.
87. כצ"ל. ובברכה משולשת כתוב "ודהאי" בשיבוש.
88. כצ"ל ע"פ לשון תוס' ר"י שירליאון כת"י. ובברכה משולשת כתוב כאן "לביתו" בלשון עברי, וזה אינו גרסא נכונה דהא כל הלשון פה בארמית נאמרה.
89. כך הוא בתוס' ר"י שירליאון כת"י, ואינו בגרסת בברכה משולשת. וכפי הנראה הושמטו כאן בטעות מילים אילו.
90. נראה יותר נכון להשמיט את ה-ו' בהתאם למבנה המשפט, וכן נראה מלשון תוס' ר"י שירליאון. ובברכה משולשת כתוב "ול"נ", ופתחתיו ל-"ולא נהירא" בהתאם ללשון תוס' ר"י שירליאון כת"י.
91. ע"פ לשון תוס' ר"י שירליאון כת"י. ובברכה משולשת כתוב "והיה" בשיבוש.
92. כצ"ל ע"פ לשון תוס' ר"י שירליאון כב"י, וכן הוא בתוס' שבדף. ובברכה משולשת כתוב "כשרי", ואפשר לקיימו.
93. כך צ"ל בהתאם ללשון תוס' חכמי אנגליה. ובברכה משולשת אינו כך.
94. ע"פ הרגל לשון בעלי התוס', וכן הוא בתוס' שבדף. ובברכה משולשת אינו.
95. כך נראה לענ"ד להגיה בהתאם ללשון המשפט. וכן הוא בלשון תוס' ר"י שירליאון כת"י.
96. כך הוא מוגה בספר ברכה משולשת.
97. ע"פ לשון תוס' ר"י שירליאון. וניכר שכך הוא, שהלא הוא אומר "דברי תורה" בלשון רבים, וא"כ גם כאן יש לו להשתמש בלשון רבים.
98. בברכה משולשת הגיהו אחרת ולא היה נראה לי כלל. והגהתיו ע"פ לשון רש"י ובהתאם ללשון רבינו כאן.
99. כך הוא מוגה בספר ברכה משולשת.
100. כנ"ל בהערה קודמת, וכך היא גרסתנו בגמ' שם.
101. בתוס' ר"י שירליאון הוא בלא ו' ולכן סימנתיו בסוגריים עגולות. וכן נראה נכון לפי מבנה הלשון.
102. תוקן ללשון זכר כיוון ש"בור" זכר הוא, וכן הוא בלשון רש"י. אך בברכה משולשת כתוב "כרויה" בשיבוש.
103. כך הוא בלשון תוס' ר"י שירליאון, וכך יותר נכון כיוון ד"בור" זכר הוא. אך בספרים שלפנינו כתוב "לתוכה" בלשון נקבה בשיבוש.
104. כך נראה קצת לומר, שבלא זה הלשון מרגשת חסירה. וכעין זה נמצא בלשון תוס' ר"י שירליאון כת"י, אך בברכה משולשת אינו.
105. כך הוא מוגה בספר ברכה משולשת.
106. כן נראה להגיה ע"מ להשוות הלשונות "גדולה וגבוהה" בלשון אחיד. אך בספרים שלפנינו כתוב "גדולה וגבוה".
107. ע"פ לשון תוס' ר"י שירליאון כת"י. ובברכה משולשת חסר.
108. כך נראה להגיה בהתאם לשון רבינו בפסקיו שכותב שם "ומנהג זה נהגו וכו'". אך בדפוסים הישנים כתוב "ומנהג פשוט" בשיבוש.
109. ע"פ לשון רבינו בפסקיו. אך בדפוסים הישנים כתוב "אחריה ברכות" בשיבוש.
110. כך נראה להגיה כאן. אך בדפוסים הישנים כתוב "הללויה הללויה" בשיבוש.
111. כך הוגה בספר ברכה משולשת. אך הגרסא המקורית שהועתקה לספר היית "והא"ר יוחנן" בשיבוש.
112. כך נראה להגיה וכן הגהתי בלשון תוס' ר"י שירליאון. ואולי יש להחליף את המילה "רק" ב-"אלא". וכן בלשון התוס' שבדף השתמשו במילה "אלא" להגדיר העניין ולא ב-"רק".
113. כך הוגה בספר ברכה משולשת.
114. כך הוגה בספר ברכה משולשת. אך הגרסא המקורית שהועתקה שם היית "חציצה" בשיבוש והוקפה בסוגרים עגולות.
115. ע"פ לשון תוס' ר"י שירליאון. כתב הרב ניסן זק"ש בהגהה שם שבאים מילים אלו לרבות סמיכת זקנים, הכולל בתוכו סמיכת זקנים על ראש פר העלם דבר של ציבור, וסמיכת זקנים כפשוטו, שיהיו הנסמכים נקראים בתואר "רבי".
116. ע"פ לשון תוס' ר"י שירליאון. אך בגרסת ברכה משולשת כתוב "צורך" בשיבוש.
117. כך הוא כתוב בספר ברכה משולשת, אך מיותר הוא ולכך הקפתיו. וכן אינו בלשון תוס' ר"י שירליאון.
118. נראה מיותר לפי מבנה לשון המשפט.
119. כך נראה לענ"ד נכון. ובספרים שלפנינו חסר וכתוב בשיבוש "להמתפללין", וכנראה הוסיפו הלמ"ד כדי לתקן הלשון, והקפתיה בסוגריים עגולות.
120. כך נראה לענ"ד שיש להוסיף. ובא לומר שמה שהקפידו חז"ל על קביעת מקום, הוא דווקא שלא יתפלל בשתי בתי כנסיות פעם בזה ופעם בזה. אבל בבהכ"נ אחד יוכל להתפלל בשני מקומות. וכן היא שיטת תוס' ר"י שירליאון שדבריו של הרא"ש מושתתים על דבריו על פי רוב.
121. כך הוגה בספר ברכה משולשת ע"פ לשון רבינו בפסקיו.
122. כנ"ל בהערה הקודמת.
123. כך הוא בלשון תוס' ר"י שירליאון, ונראה.
124. כך הוא בתוס' ר"י שירליאון. ובספרים שלפנינו כתוב "רהטא".
125. כך נראה לענ"ד נכון. ובספרים כתוב "הלכך נראה דמיירי דאותם שבאים לבהכ"נ וכו'", והלשון אינו נראה.
126. כך היא גרסת תוס' הרא"ש. אך אין גרסא זו נכונה כיוון ש-"בטמא נפשא דאינשא" אינו תרגום של "בעצם אדם" אלא של "טמא לנפש". ועניין "עצם אדם" המוזכר הוא פירושו של רש"י. לכך הגהתי את הדברים בהתאם ללשון תוס' ר"י שירליאון.
127. עיין בהערה הקודמת.
128. עיין בהערות הקודמות.
129. כך נראה לתקן ע"פ לשון תוס' ר"י שירליאון שזהה בחלק זה ללשון רבינו. אך בספרים כתוב "כמו ישחקו עצמותיו", ונראה שטעות סופר הוא.
130. כך נראה להגיה לענ"ד. ובספרים אינו.
131. כך הוא בלשון הפסוק. ובספרים חסר.
132. נראה מיותר.
133. כך מוגה כבר בספר ברכה משולשת. והגרסא המקורית שהכתבה שם היא "שד'" בשיבוש.
134. בגרסת ברכה משולשת כתוב "אותו", אך כיוון שמדובר ביחס לקללה שהיא נקבה ודאי הגרסא הנכונה היא "אותה"
135. כך הוא בתוס' רי"ש, וכך עדיף טפי. ובברכה משולשת גורס "כשהרשית".
136. בתוס' רי"ש כתוב בלא המילה "הוא".
137. נראה מיותר. וכן ליתא בתוס' רי"ש.
138. כך הוא בתוס' רי"ש.
139. כך הוא מוגה בספר ברכה משולשת.
140. עיין בהערה הקודמת.
141. כך הוא בתוס' רי"ש, והכי אתיא שפיר לשונית.
142. אולי נכון היה להוסיף כאן ו' קודם המילה.
143. בספרים דיבור זה מובא מיד אחרי הדיבור עטרות ודיבון ומחובר אליו. והעברתיו למקומו הראוי לו בדף א' כפי שהוא בתוס' שעל הדף, וכפי סדר הגמ'.
144. כך הוא לשון הד"ה בתוס' רי"ש ובתוס' שעל הדף ועוד.
145. ע"פ גרסת הבית יוסף באו"ח סימן רפ"ה סעיף ב'. ובספרים בלא ד'.
146. כך הוא בכל בעלי התוסק המקבילים. ובספרים כתוב "עם".
147. כך הוא בכל בעלי התוס' המקבילים ובגרסת הגמ' שלנו. ובספרים כתוב "תרגום".
148. כך הוא מוגה בספר ברכת משולשת, וכן נראה נכון.
149. כך הוא מוגה בספר ברכת משולשת, וכן נראה נכון.
150. כך היא הגרסא באור זרוע א', הלכות ק"ש סימן י"ב. וכן בתוס' רי"ש מקיים הגרסא של "פרשייתא" כמו שכתוב בדיבור המתחיל. ואומר שהשינוי בגרסא זו הוא רק, שבמקום "שתא" כתוב "כלה". אך בספרים של תוס' הרא"ש איתא "פרשייתי"
151. כך נראה נכון לשונית. והכוונה היא שמחמת שהיו עוסקים בהלכות המועד במהלך תקופת אלול וכן בתקופת אדר, לא היה להם פנאי לקרוא שמו"ת. ולכך רצה רב ביבי בר אביי להשלים הפרשיות של תקופת אלול בערב יוה"כ.
152. בספרים כתוב כאן "שמעון", אבל בתוס' שעל הדף וכן בתוס' רבינו פרץ איתא "רבינו שמאול בן ר' אהרון". וכפי הנראה שהיה כתוב כאן ראשי תיבות ר"ש, והמגיה פתחם ופרשם לרבינו שמעון בטעות.
153. כך הוא בספר תוס' רי"ש, וכן נראה נכון.
154. ניכר שהלשון חסירה, וכיוון שראיתי שבתוס' רי"ש שהשתמש בלשון "דבר" ביחס למצוות הנוהגות ביום, הגהתי כאן לשון "דברים". וכאמור זה אינו בספרים.
155. כך נראה לענ"ד נכון להגיה פה, מכיוון שהלשון "והא דנפיק ביה בלילה" אינה מתיישבת יפה כמו שהיא. ולכך מסברא הוספתי "בשל" והקפתי ה-ב' שאחריה. וזה כעין לשון הגמ' שאומרת "ויוצא בה אחת של יום ואחת של לילה".
156. נראה קצת שחסר כאן, ולכך הגהתי והשוותי לשונו ללשון שאמר ביחס לר' שמעון שקודם לכן ולר' עקיבא שאחרי כן.
157. כך הוא מוגה כבר בברכה משולשת.
158. ע"פ לשון תוס' רי"ש, וכן נראה נכון לשונית.
159. ע"פ לשון תוס' רי"ש, וכן נראה נכון לפי הרגל לשון בעלי התוס'. אך בגרסת הספרים כתוב "שלא".
160. בברכה משולשת מובאת כאן המילה "נמי" מוקפת בסוגריים עגולות, וניכר שאין נכון כאן.
161. כך הוא בתוס' רי"ש, וכך יותר מסתבר שהיה כתוב בתוס' הרא"ש גם כן. שהלא בא פה לומר שאולי נאמר שגם במגילה מה שנשנה שם הם הלכות פסוקות, ולא החליט העניין, ולכך לא שייך לומר "בהלכתא פסיקתא דמגילה" ב-ד', שמשמע מלשון זו כאילו הדבר ידוע ומוחלט בכל מקום שהם הלכות פסוקות. אלא בלשון "בהלכתא פסיקתא במגילה" ב-ב', שרצונו לומר, באותם הלכות שנראה מהם שהם הלכות פסוקות, במסכת מגילה. ומ"מ בספרים מכת"י כתוב "דמגילה" ב-ד'.
162. כך נראה לענ"ד שצריך להגיה כאן מסברא או כל כעין זה, מכיון שבלא זה הלשון קצת מגומגמת. ובברכה משולשת הקיפו את "אע"פ" בסוגריים עגולות, ואעפ"כ הלשון אינה עוברת חלק.
163. כן נראה נכון להגיה כאן לענ"ד, דכך יותר מסתדר מבחינה לשונית, אך אינו בספרים מכת"י.
164. בברכה משולשת מובאת כאן המילה "דיותר" מוקפת בסוגריים עגולות. ואחריה המילה "יותר" מוקפת בסוגריים מרובעות. א"כ סיבת ההקפה מחמת הד' בלבד, לכך רק אותה הקפתיה.
165. כן נראה לענ"ד דעתי נכון להגיה כאן, שכך הוא יותר מסתדר מבחינה לשונית. וכן שכן השתמש רבינו בלשון זו בעצמו לפני כן בתוס' זה. אך אינו בספרים מכת"י.
166. ע"פ לשון תוס' רי"ש, וכן נראה נכון.
167. ע"פ לשון תוס' רי"ש, וכן נראה נכון.
168. ע"פ לשון תוס' רי"ש, וכן נראה נכון. ובספרים אינו.
169. כך הוא בתוס' רי"ש, ובספרים כתוב "ונזכר".
170. כך הוא בתוס' רי"ש, ובספרים אינו.
171. כך הוא בתוס' רי"ש, ובספרים כתוב בטעות "מתניתא".
172. כך נקרא הפרק אצלנו, וע"פ זה תיקנתי. ובספרים אינו.
173. ע"פ תוס' רי"ש, וכן נראה נכון. ובספרים אינו
174. כך היא גרסתנו בירושלמי, ונראה יותר. ובספרים כתוב "כן".
175. כן נראה לענ"ד להגיה להוסיף כאן. ובספרים ובכת"י אינו.
176. כך הוא מוגה בספרים כבר. אך בכת"י אינו.
177. כך הוא בלשון תוס' רי"ש שזהה בלשונו בקטע זה וכן כעין זה בתוס' חכמי אנגליה. ובברכה משולשת הגיהו כאן אחרת, וכנראה מסברא. אך בספרים ובכת"י אינו.
178. כך הוא בלשון תוס' רי"ש. ובספר ברכה משולשת מובא בלשון הזו ""וכן י"י אדונינו וכו'", וכנראה המילה "וכו'" ששם, היית למעשה המילה "וכיוצא" ונשתבשה מריבוי העתקות. ואינו לא בספרים ולא בכת"י.
179. כך הוא בלשון תוס' רי"ש וכעין זה בתוס' חכמי אנגליה. ובספרים וכן בכת"י אינו.
180. ע"פ לשון הפסוק בשמואל ובדברי הימים. ובספרים ובכת"י חסר.
181. וכן בלשון כמעט זהה בדברי הימים א'. י"ד, ח'.
182. כך נראה לענ"ד להוסיף על פי לשון המשפט בדיבור המתחיל. אך בספרים ובכת"י אינו.
183. כך הוא מוגה בספר ברכה משולשת, ונראה נכון. אך בכת"י אינו.
184. כך נראה נכון יותר לגרוס, דכך היא גרסת לשון רש"י בכל בעלי התוס', וראשונים אחרים.
185. ע"פ לשון תוס' ר"י שירליאון, ונראה. אך בכת"י ובדפוסים ישנים אינו.
186. ע"פ לשון תוס' ר"י שירליאון, ונראה. אך בכת"י ובדפוסים ישנים כתוב "אבל מתים" וניכר השיבוש בגרסא בהתאם לפירוש הדבר.
187. נראה מיותר, וכן אינו בלשון תוס' ר"י שירליאון.
188. ע"פ לשון תוס' ר"י שירליאון, ונראה. אך בכת"י ובדפוסים ישנים אינו.
189. כך נראה נכון לענ"ד מבחינה לשונית.
190. ע"פ לשון תוס' ר"י שירליאון, ונראה. אך בכת"י ובדפוסים ישנים אינו.
191. כך הוא בברכת משולשת. אך אינו בכת"י שלפנינו, וניכר שהוא מיותר.
192. ע"פ לשון תוס' ר"י שירליאון, ונראה. אך בכת"י ובדפוסים ישנים אינו.
193. כך נראה נכון יותר לגרוס, וכן הוא נאמר בוא"ו בלשון תוס' ר"י שירליאון. אך בכת"י ובדפוסים קדומים אינו.
194. כך מוגה בספר ברכה משולשת. ובכת"י אינו.
195. בתוס' ר"י שירליאון הביא בדיבור המתחיל שגרסת ר"ת היא "והערב נא", וכן כתב הרא"ש בפסקיו. אך כאן בתוספותיו לא הזכיר העניין או שמא יש טעות סופר בדיבור המתחיל. אך אפשר שפשוט לא התמקד הרא"ש כאן בעניין הגרסא אלא רק בעניין ברכה הסמוכה לחבירתה. וכן בפסקיו נקט את גרסת הגמ' המקורית בלא וא"ו, ורק אחרי כן נקט שר"ת גרס בוא"ו.
196. ע"פ לשונו בפסקיו, ונראה נכון שהלא יותר מברכה אחת הן. אך בכת"י ובדפוסים ישנים הגרסא היא "ברכה" בלשון יחיד.
197. כנ"ל בהערה הקודמת.
198. יש להגיה את הדברים הללו כיוון שאין כולם מפורשים בסדר יומא אלא חלקם ביומא וחלקם בתמיד. ולכן אפשר שצריך להשמיט את המילים "בסדר יומא", או לגרוס וכולן מפורשים "בסדר הש"ס".
199. אריכות לשון שאין צורך בה, וכן אינו בלשון תוס' ר"י שירליאון. ונראה דטעות סופר הוא, אך בכת"י כתוב.
200. לפנינו המשנה הזו נמצאת בפרק "בזמן שכהן גדול" שהוא הפרק השביעי, ופרק החלו עולין הוא פרק שישי. אלא שבכת"י ובגרסת הגאונים והראשונים היית המסכת הזו מחזקת שישה פרקים בלבד, והפרק השביעי הוא בעצם המשך הפרק השישי (הרב ניסן זק"ש, הגהות על תוס' ר"י שירליאון}.
201. נראה להעביר מילים אלו להמשך מהטעמים שיבוארו. עיין בהערה הבאה.
202. כך נראה לגרוס, שלשונית נראה יותר שמקומו כאן. וכן מלשון תוס' שבדף ותוס' רבינו פרץ משמע כך, וכן קצת מלשון תוס' ר"י שיריליאון. אך אינו כך בכת"י ובדפוסים ישנים.
203. בכת"י ובפוסים ישנים כתוב כאן "הוי כמו", אך כפי הנראה שטעות סופר היא זו, ונשתבש מכח הלשון שכתובה אחרי כן לגבי שמונה עשרה. והגרסא הנכונה כפי שכתב התוס' ר"י שירליאון וכמו שהגהתי, מכיוון שהברייתא בגמ' אומרת בפירוש שהיא מלכות ולא כמו מלכות. ורק בסיפא לגבי שמונה עשרה שזהו חידוש של בעלי התוס' אפשר לומר לשון של "הוי כמו מלכות".
204. כך מתחילים דברי דיבור זה בלשון תוס' ר"י שירליאון. אך בלשון כת"י ולשון דפוסים ישנים של דברי רבינו יש ביניהם שינויי גרסאות משמעותיים בלשון הדיבור הזה, באופן שאינו מצוי כל כך. שחלק מהדברים המובאים בכת"י אינם מובאים בדפוס ישן, וכן חלק מהדברים בדפוס ישן אינם מובאים בכת"י. וכשמסתכלים בלשון תוס' ר"י שירליאון שדברי רבינו משותתים הרבה על דבריו, רואים שגם הדברים המובאים בכת"י וגם הדברים המובאים בדפוס ישן ישנם בלשון תוס' ר"י שירליאון, אלא שמחלוקים הם לשני דיבורים שלשון הדיבור המתחיל שלהם דומה. ומכך הסקתי שטעות ושיבוש נפלו בכת"י שלפני ובכת"י שממנו הועתק הדפוס הישן שהפכו את שני הדיבורים לדיבור אחד, ומכך נוצרו גרסאות משובשות שונות בדיבור זה ובדיבור שאביא אחריו. ומכח מסקנא זו תיקנתי הגרסאות וחילקתים לשני דיבורים כפי שהם מצויים בלשון תוס' ר"י שירליאון בתוספת חיסורים מלשון התוס' הנ"ל.
205. דברים אלו עד ל-"מעשה באדם אחד" לא כולל, מובאים בדפוס הישן בלבד, ועשיתים לתחילת הדברים בדיבור זה בהתאם ללשון תוס' ר"י שירליאון. ומ-"מעשה באחד" קיים גם בכת"י.
206. כך הוא בלשון תוס' ר"י שירלאון. אך בדפוס ישן איתא "זירא".
207. ע"פ לשון תוס' ר"י שירליאון.
208. כן הוא בלשון תוס' ר"י שירליאון, אך בדפוס ישן
209. כן הוא בלשון תוס' ר"י שירליאון. ובכת"י ובדפוס הישן חסר.
210. כך נראה כיון שאי אפשר לומר "העבירו", שלא היה זה אותו אחד שהעביר רבי.
211. דיבור זה הפרדתיו מהדיבור הקודם ועשיתיו לדיבור בפני עצמו בהתאם ללשון תוס' ר"י שירליאון. ותחילת דבריו לגבי לשון "חיזרא" מובאים בכת"י ובדפוס הישן בלשון הדיבור הקודם. והחלק השני של "הירושלמי" קיים בכת"י בלבד גם כן בלשון הדיבור הקודם. ובעניין ר' ירמיה שאמר "ובלבד וכו'" ישנם שני גרסאות שונות בכת"י ובדפוס ישן. ובררתי את הלשון הנכונה בהתאם ללשון תוס' ר"י שירליאון.
212. שם בערך "חזר=חיזרא" באמצע הערך. ויש שם תוספת דברים ע"ש.
213. בכת"י אזור מילה זו מחוק. ובדפוס הישן כתוב "ויכוון" אך אינו נראה. לכך הגהתיו בהתאם ללשון תוס' ר"י שירליאון.
214. כך נראה להגיה בהתאם לגרסת תוס' ר"י שירליאון, אלא ששם כתוב "ישוח". ובכת"י כתוב כאן "ישהא", ואפשר לישבו.
215. כן הוא בלשון תוס' ר"י שירליאון. ובדפוס הישן כתוב כאן "חיזרנא" בשיבוש.
216. בדפוס הישן מוסיף כאן "אלא כל עצמותיו".
217. כן הוא בלשון תוס' ר"י שירליאון וכן הוא בערוך. ובכת"י כתוב "חזר" בשיבוש.
218. כנ"ל בהערה הקודמת. ובכת"י כתוב כאן "חיזרונא" בשיבוש.
219. כן הוא בלשון תוס' ר"י שירליאון, וכן נראה. ובכת"י כתוב במקום "ממתניו", ולא ברור.
220. גם כאן כמו בדיבורים הראשונים ישנם שינויי גרסאות משמעותיים בין הכת"י לגרסת הדפוס הישן, ובררתי הלשון מתוך שני הגרסאות הכי קרוב שאפשר ללשון וסדר הדיבור של תוס' ר"י שירליאון. וניכר מלשון הדברים שחלקים מסוימים צורפו ושונו ע"י מגיהים וסופרים.
221. ע"פ לשון תוס' ר"י שירליאון.
222. ע"פ גרסת כת"י, אך בגרסת הדפוס ישן גורסים מתחילה ועד כאן בלשון אחרת.
223. כך נראה לפי לשון המשפט.
224. כך נראה להגיה בהתאם ללשון תוס' ר"י שירליאון, וכן ניכר הדבר לשונית.
225. בכת"י איזור זה מחוק והשלמתיו בהתאם ללשון תוס' ר"י שירליאון.
226. ככאן ישנה תוספות בגרסת הדפוס הישן וכך לשונה: מדקאמר ר' אלעזר אפילו לא אמר האל הקדוש יצא, מכלל דלרב אפילו בדיעבד לא יצא, ורבה סבירא ליה כרב. ונראה שנוספה מאוחר יותר ע"י מגיה דהלא ניכר שהעתיק הרא"ש מדברי תוס' ר"י שירליאון ושם לא נאמרו דברים אלו.
227. כך נראה להגיה בהתאם ללשון תוס' ר"י שירליאון, וכן ניכר הדבר לשונית.
228. כך היא בגרסת הכת"י. אך בהמשך הדברים גורס הכת"י אחרת.
229. הוקף בהתאם להגהה ע"פ גרסת הכת"י.
230. כך נראה להגיה בהתאם ללשון תוס' ר"י שירליאון, וכן היכר הדבר קצת לשונית.
231. ובכת"י כתוב כאן: ור"י (או ר') הזקיק לאדם אחד לחזור ולהתפלל מפני.... אומר שאינו חוזר. ונראה שמגיה הוסיף קטע זה.
232. בכת"י נמצא באיזור מחוק והושלם ע"פ לשון תוס' ר"י שירליאון.
233. כנ"ל בהערה הקודמת.
234. בלשון תוס' ר"י שירליאון מובא זה בשם ר'.
235. בכת"י נמצא באיזור מחוק והושלם ע"פ לשון תוס' ר"י שירליאון.
236. כנ"ל בהערה הקודמת.
237. ע"פ לשון תוס' ר"י שירליאון, אך אינו בכת"י של רבינו.
238. כנ"ל בהערה הקודמת. ועיין בלשון תוס' ר"י שירליאון להמשך דברים בזה.
239. בכת"י נמצא באיזור מחוק והושלם ע"פ לשון תוס' ר"י שירליאון.
240. בלשון תוס' ר"י שירליאון ישנם כת"י שגורסים אמר ר'.
241. כן הוא בלשון תוס' ר"י שירליאון, וכן מסתבר מלשון הדברים.
242. ע"פ לשון תוס' ר"י שירליאון, וכן ניכר מכיון שהתחיל בלשון יחיד. ובכת"י כתוב עליכם.
243. ניכר שכך מכיון שהתחיל בלשון יחיד.
244. כנ"ל בהערה הקודמת.
245. ע"פ לשון תוס' ר"י שירליאון, אך אינו בכת"י של רבינו.