ברכות יח א
| ראשונים נוספים על הש"ס: ראשונים | אחרונים
ואין מברכין עליו ואין מזמנין עליו ופטור מקריאת שמע ומן התפלה ומן התפילין ומכל מצות האמורות בתורה ובשבת מיסב ואוכל בשר ושותה יין ומברך ומזמן ומברכין עליו ומזמנין עליו וחייב בכל המצות האמורות בתורה. רשב"ג אומר מתוך שנתחייב באלו נתחייב בכולן וא"ר יוחנן מאי בינייהו תשמיש המטה איכא בינייהו קתני מיהת פטור מקריאת שמע ומן התפלה ומן התפילין ומכל מצות האמורות בתורה אמר רב פפא תרגמא אמחזיר פניו ואוכל רב אשי אמר כיון שמוטל עליו לקוברו כמוטל לפניו דמי שנאמר (בראשית כג, ג) ויקם אברהם מעל פני מתו ונאמר ואקברה מתי מלפני כל זמן שמוטל עליו לקוברו כמוטל לפניו דמי מתו אין אבל משמרו לא והתניא המשמר את המת אע"פ שאינו מתו פטור מק"ש ומן התפלה ומן התפילין ומכל מצות האמורות בתורה משמרו אע"פ שאינו מתו מתו אע"פ שאינו משמרו מתו ומשמרו אין אבל מהלך בבית הקברות לא והתניא אלא יהלך אדם בבית הקברות ותפילין בראשו וספר תורה בזרועו וקורא ואם עושה כן עובר משום (משלי יז, ה) לועג לרש חרף עושהו התם תוך ארבע [אמות] הוא דאסור חוץ לארבע אמות חייב דאמר מר מת תופס ד' אמות לק"ש הכא חוץ לד' אמות נמי פטור:
גופא בהמשמר את המת אע"פ שאינו מתו פטור מקריאת שמע ומן התפלה ומן התפילין ומכל מצות האמורות בתורה היו שנים זה משמר וזה קורא וזה משמר וזה קורא בן עזאי אומר היו באים בספינה מניחו בזוית זו ומתפללין שניהם בזוית אחרת מאי בינייהו אמר רבינא חוששין לעכברים איכא בינייהו מר סבר חיישינן ומר סבר לא חיישינן:
ת"ר גהמוליך עצמות ממקום למקום הרי זה לא יתנם בדסקיא ויתנם על גבי חמור וירכב עליהם מפני שנוהג בהם מנהג בזיון ואם היה מתירא מפני נכרים ומפני לסטים מותר וכדרך שאמרו בעצמות כך אמרו (ד)בספר תורה אהייא אילימא ארישא פשיטא מי גרע ספר תורה מעצמות אלא אסיפא:
אמר רחבה אמר רב יהודה דכל הרואה המת ואינו מלוהו עובר משום לועג לרש חרף עושהו ואם הלוהו מה שכרו אמר רב אסי עליו הכתוב אומר (משלי יט, יז) מלוה ה' חונן דל (משלי יד, לא) ומכבדו חונן אביון:
רבי חייא ורבי יונתן הוו שקלי ואזלי בבית הקברות הוה קשדיא תכלתא דרבי יונתן אמר ליה רבי חייא דלייה כדי שלא יאמרו למחר באין אצלנו ועכשיו מחרפין אותנו אמר ליה ומי ידעי כולי האי והא כתיב (קהלת ט, ה) והמתים אינם יודעים מאומה אמר ליה אם קרית לא שנית אם שנית לא שלשת אם שלשת לא פירשו לך (קהלת ט, ה) כי החיים יודעים שימותו אלו צדיקים שבמיתתן נקראו חיים שנאמר (שמואל ב כג, כ) ובניהו בן יהוידע בן איש חי רב פעלים מקבצאל הוא הכה את שני אריאל מואב והוא ירד והכה את הארי בתוך הבור ביום השלג
רש"י
[עריכה]
ואין מברכין עליו - אין צריך שיברכו לו אחרים בברכת הלחם:
ואין מזמנין עליו - אין מצטרף עם שלשה לזימון:
תשמיש המטה איכא בינייהו - לר"ש חייב אבל בעונה בשבת:
קתני מיהת פטור מק"ש ומכל ברכות - ואפילו כשהוא אוכל בבית חברו:
תרגמא - להא דתני פטור אמי שאין לו בית אחר דקאמר מחזיר פניו ואוכל:
רב אשי אמר - לעולם אכולא ומתניתין נמי אפילו בבית אחר נמי פטר ליה דכל שמוטל עליו לקוברו קרי מוטל לפניו:
ויקם אברהם וגו' וכתיב ואקברה מתי מלפני - וההיא שעתא לאו לפניו הוה:
משמרו - אדם אחר שאינו קרובו אלא משמרו:
תופס ד' אמות לק"ש - שאסור לקרות בתוך ארבע אמות שלו משום לועג לרש:
פטור מק"ש - משום דעוסק במצוה:
חוששין לעכברים - תנא קמא חייש לעכברים אפילו בספינה:
דסקיא - מרצוף גדול של עור:
ואם היה מתירא - וצריך לרכוב על הסוס ולרוץ:
אלא אסיפא - אם היה מתירא רוכב:
מלוה ה' חונן דל - קרי ביה מלוה את המקום מי שחונן את הדל ואין לך דל מן המת והמלוה אותו כאלו מלוה את המקום:
דלייה - הגביהנו:
לא שנית - לא חזרת עליו פעם שנית כדי שתתבונן בו:
אלו צדיקים - ומאי יודעים שימותו נותנים אל לבם יום המיתה ומושכים ידיהם מן העבירה ורשעים אינם יודעים מאומה שעושים עצמם כאינם יודעים וחוטאים:
הוא הכה - השפיל את השנים של דורות משני מקדשים שלא היה בהם כמותו:
אריאל - זה בית המקדש שנא' הוי אריאל אריאל קרית חנה דוד (ישעיהו כט):
מואב - על שם שבנאו דוד דאתי מרות המואביה:
תוספות
[עריכה]והתניא פטור מתקיעת שופר אית לך למימר בחול ולא בי"ט בתמיה ומשני א"ר חנינא מכיון שהוא זקוק להכין לו ארון ותכריכין כדתנן (שבת קנא.) מחשיכין על התחום להביא לו ארון ותכריכין כמו שהוא נושא משאו דמי אלמא משמע דבשבתות וי"ט אינו רשאי לברך ולהתפלל דטרוד להחשיך לו על התחום להביא ארון ותכריכין וקשיא מסיפא דקתני בשבת מברכין עליו ומזמנין עליו וכן תניא נמי בירושלמי בד"א בחול אבל בשבת מיסב ואוכל ומברך ועונים אחריו אמן. ואומר הר"י דפליגי אהדדי רישא וסיפא בירושלמי. ורבי נתנאל היה אומר דאפשר לישבו דודאי אם דעתו להחשיך על התחום אז יש לנו לומר דטרוד להחשיך ואינו רשאי לברך אבל בסיפא מיירי בשאין דעתו להחשיך על התחום ומיהו האי טעמא לא שייך לטעמא דמשום כבודו. ומן הירושלמי דמשני דפטור מנטילת לולב דמיירי בחול המועד דטרוד לישא משאו למדנו שבחול המועד שייך אנינות כשמתו מוטל לפניו וכיון דכשמוטל לפניו שייך אנינות כי מוטל עליו לקוברו כמוטל לפניו דמי וכן איפכא מי שמתו מוטל לפניו ואין עליו לקוברו אינו נוהג אנינות וכן משמע בירושלמי נמסר לרבים אוכל בשר ושותה יין נמסר לכתפים כנמסר לרבים ועל כרחך נמסר לרבים ר"ל אפי' לפניו דאי שלא לפניו תיפוק ליה שמיד חל עליו אבלות משיצא מפתח ביתו וכיון דלא חל עליה אנינות א"כ אדם שאינו יכול לקבור מתו כגון אדם שמת בבית האסורים ואין המושל מניחו לקוברו נראה שאין חייב לנהוג בו אנינות שהרי אין זה מוטל עליו לקברו מפני שאינו יכול לפדותו ולהוציאו לקברו כדתניא במסכת שמחות (פ"ב) נתיאשו בעליו מלקוברו מתאבלין עליו ופסיק מיניה תורת אנינות מיהו באותו שתפסו מושל גם אבילות אינו חייב דלא דמי לנתיאשו מלקוברו ששם אינו קוברו תו אבל הכא עדיין הוא מצפה אם יוכל לעשות פשרה עם המושל להניחו לקברו וכן מעשה דר' אליעזר בר"ש בבבא מציעא (דף פד:) דפסק מצות אנינות ומעשה שמתה אחותו של ר"ת בשבת והודיעו לו במוצאי שבת בעיר אחרת ואכל בשר ושתה יין ואמר כיון שיש לה בעל שחייב בקבורתה אינו אסור בבשר ויין ואפשר שגם ר"ת אם היה בעיר עצמו היה מיקל מאותו הטעם:
וספר תורה בזרועו וקורא. והוא הדין דעל פה אסור לקרות:
וירכב עליהם. אבל אי מפשילן לאחוריו על החמור שפיר דמי וכן בס"ת ואפילו אם בדעתך לאסור ס"ת אבל בנביאים ובכתובים שפיר דמי מדנקט ס"ת ולא מסתבר לומר משום שריותא דנכרים ולסטים דהא פשיטא דמותר דלמה יהיה אסור ועוד דבהדיא אמר בירושלמי דסקיא מלאה ספרים או שהיו בה עצמות של מת הרי זה מפשילן לאחוריו ורוכב עליו:
אלא אסיפא משום לסטים מותר לרכוב עליהם. וה"ה לאחוריו מותר אפילו בלא לסטים:
למחר באין אצלנו ועכשיו מחרפין אותנו. ותימה והא אמרי' בפ' התכלת (מנחות דף מא.) ההיא שעתא ודאי רמינן ליה פי' נותנין ציצית בטליתותיהן משום לועג לרש וי"ל דה"פ הכא דמביישין אותם במה שהחיים מצווים והמתים אינם מצווים וגדול המצווה וכו' וההיא דהתכלת היינו דרמו חוטים למתים ועכשיו אנו מסלקין אותן ומאי שנא אומר ר"ת דוקא הם שהיו רגילים כולם בחייהם ללבוש טלית בד' כנפות וללבוש ציצית וגם לכל העוסקים בהם יש להם ציצית והוה לועג לרש אם לא היה להם ציצית או משום דכתיב לדורתם לדור תם אבל אנו שגם בחיינו אין מנהגינו ללבוש תמיד ציצית אי הוי רמינן להו הוי כמו לועג לרש וכ"ת נשים לאותם שהיה להם בחייהם א"כ יהיה לועג לרש לאחרים ועוד אר"ת ששמע מאנשי לותי"ר דמסירים הציצית דציצית עולה למנין תרי"ג עם ח' חוטין וחמשה קשרים ואם לובש ציצית נראה כאילו קיים כל התורה ומיחזי כשיקרא וזה לא נהירא דגם חיים עתה למה לובשים הלא לא קיימו כל התורה כולה ומיהו י"ל דאנו סומכים על מסכת שמחות (פי"ב) שצוה אבא שאול לבניו הטילו תכלת מאפיליוני ואע"פ שהגמרא חולק עליו יש דברים שאנו מניחין הגמ' שלנו ואנו עושין כספרים החיצונים כמו מחזון ישעיהו כפסיקתא וכמו ויחל שיש בגמ' (מגילה דף לא.) דבתענית קורין ברכות וקללות ובמס' סופרים (פי"ז) מפרש ויחל והריצב"א היה רגיל שלא להסירם מן הכנף אלא לקושרם ולהדקם בתוך הכנף לאפוקי נפשיה מפלוגתא אם הם חייבין בציצית יש להם ציצית ואם לאו הרי הם מכוסין:
שני אריאל מואב. על שם דוד ושלמה שבנו את הבית ובאו מרות המואביה:
עין משפט ונר מצוה
[עריכה]מתוך: עין משפט ונר מצוה/ברכות/פרק ג (עריכה)
ה א מיי' פ"ד מהל' תפילין הלכה כ"ג, ומיי' פי"ד מהל' אבל הלכה י"ג, [ ומיי' פ"י מהל' ס"ת הלכה ו' ], סמ"ג עשין כב, טור ושו"ע או"ח סי' מ"ה סעיף א', וטור ושו"ע או"ח סי' ע"א סעיף ז', [ וטור ושו"ע יו"ד סי' רפ"ב סעיף ד', וטור ושו"ע יו"ד סי' שס"ז סעיף ב' וסעיף ג ]:
ו ב מיי' פ"ד מהל' ק"ש הלכה ג', טור ושו"ע או"ח סי' ע"א סעיף ג' וסעיף ד, ובטור ושו"ע יו"ד סי' שמ"א סעיף ו':
ז ג מיי' פי"ד מהל' אבל הלכה י"ד, סמג עשין ב, טור ושו"ע יו"ד סי' ת"ג סעיף י':
(ד) [ מיי' פ"י מהל' ס"ת הלכה י"א, טור ושו"ע יו"ד סי' רפ"ב סעיף ג' ]
ח ד (מיי' וסמג שם), טור ושו"ע יו"ד סי' שס"א סעיף ג'
(ה) [ טור ושו"ע או"ח סי' כ"ג סעיף א', ובטור ושו"ע יו"ד סי' שס"ז סעיף ד' ]:
ראשונים נוספים
פרק ג.
דאמר מר מת תופש ד' אמות לקרית שמע. עיקרה במסכתא סוטה בפרק משוח מלחמה (סוטה דף מג) כי אתא רב דימי אמר ר' יוחנן משום ר' אליעזר בן יעקב מת תופש ד' אמות לקרית שמע דכתיב (משלי יז ה) לועג לרש חרף עושהו:
מברך ואינו מזמן ואין מברכין ואין מזמנין עליו: ירושלמי: ואם בירך אין עונין אחריו אמן ואחרים שברכו אין עונין אחריהם אמן.
תשמיש המטה איכא בינייהו: ירושלמי: "רבי יהושע בן פזי בשם ריב"ל הלכה כרשב"ג". ואינו נראה כן בגמרין דהא אמרינן במועל קטן (כד.) דברים שבצנעא נוהג. ואמרינן נמי בריש פ"ק דכתובות (ד.) בועל בעילת מצוה ופורש וכו' מסייע ליה לר' יוחנן דאמר דברים שבצנעה נוהג.
רבי אשי אמר מוטל עליו לקברו כמוטל לפניו דמי: הורו רבותינו הצרפתים זכרונם לברכה במי שמת בתפיסה ביד המושל, שאינו מניח לקברו, שאין הקרובים אסורים בבשר ויין לפי שאינו מוטל עליהם לקברו דומה למה שאמרו בירושלמי דפרק בתרא דמועד קטן במת שמפנין אותו מקבר לקבר שאין מונין לו משיסתם הגולל הראשון אלא מן השני ומסתמא פסקו אנינות משנקבר בראשון וגם זה מכיון שאין מוטל עליו לקברו אין, כאן אנינות. ומיהו אין מונין לו אלא משעה שיקבר ואינו דומה למי שנתיאשו עליו לקוברו שחלה עליהם אבלות מאותה שעה דהתם נתיאשו אבל כאן עדיין לא נתיאשו שעדיין מצפין אולי יתרצה המושל ויקבר.
וספר תורה בזרוע וקורא בו: לאו לוקא אלא דהוא הדין דלא יקרא בעל פה.
כדרך שאמרו בעצמות כך אמרו בספר תורה: ופרישנא(?) שאם היה מתירא מפני גוים או מפני לסטים מניחו על החמור ורוכב עליו, שזו היא שמירתו, הא לאו הכי אסור דלא גרע מעצמות. ומיהו דוקא לרכוב עליהם אבל להפשילן לאחריו על גבי החמור- מותר. וגרסינן בירושלמי "דסקיא שהיא מלאה ספרים או שהיו עצמות המת לתוכה הרי זה מפשילן לאחריו ורוכב.
דליוה דלא לימרו למחר באין אצלנו ועכשיו מחרפין אותנו: מכאן נראה שאין מטילין ציצית בטלית של מת. ובמסכת שמחות נמי אמרינו אבא שאול צוה את בניו "קברוני תחת מרגלותיו של אבא והתירו תכלת מטליתי". ואי קשיא לך הא דאמרינן במנחות (מא.) אמר שמואל כלי קופצא חייבין בציצית. ומודה שמואל בזקן שעשאה לכבודו שפטורה מן הציצית. וההיא שעתא ודאי רמינן לה משום לועג לרש חרף עושהו. יש לומר ההיא אליבא דשמואל קאמרינן דאמר בשבת פרק שואל (קנא:) מצוות אינן בטלות לעתיד לבא וכיון שהוא אינו יכול להטיל לעצמו אם לא יטילו לו מי שקוברים אותו איכא משום לועג לרש. ואנן קיימא לן כר"י דאמר בנדה (סא:) מצות בטלות לעתיד לבא. ובהא איתרצא לן אחריתי דאיכא למידק מאי שגא דלענין ציצית אמרינן התם דאם לא יטילו לו איכא משום לועג לרש ואילו ששבגד שאבד בו כלאים אמכינן עושין אותו תכריכין למת? ולא היא דההיא הא אוקימנא לה במסכת נדה דוקא לספדו אבל לקרבו אסור, וכמ"ד מצות אינן בטלות לעתיד לבא אבל למאן דאמר בטלות, בין לספדו בין לקברו, מותר, וליכא משום לועג לרש.
ואם תאמר מכל מקום מאי שנא מהא דאמרינן הכא דלייה כי היכי דלא לימרו מחר הן באין אצלנו ועכשיו מחרפין אותנו? תירץ רש"י ז"ל שאין בכלאים משום לועג לרש עכשיו כשהוא בקבר, שאפילו בחי דומיא דמת אינו אסור, דאינו נהנה, והעלאה דרך לבישה אסרה תורה ומוכרי כסות מוכרין כדרכן ובלבד שלא יתכוין בחמה מפני החמה ובצנה מפני הצנה. ורבינו תם ז"ל תירץ דשאני ציצית הואיל ושקולה כנגד כל המצות. ומה שאמרו במדרש בסמכה פרשת מקושש לפרשת ציצית לומר שהמתים חייבין בציצית - סברי לה כשמואל דאמר מצוות אינן בטלות לעתיד לבא, וכן העידו משמו של רבינו תם ז"ל שאין מטילין ציצית בטליתו של מת, וכן עמא דבר.
ובשבת מסב ואוכל בשר וכו': ודוקא בשבת שאין מוטל עליו לקברו כלל אבל ביום טוב ואפילו ביום טוב ראשון כיון דאיכא עסקי קבורה דאיפשר על ידי עממין מוטל עליו הוא הילכך אסור בבשר ויין ופטור מכל המצות. וכ"נ בירושלמי, ומכאן יש ראיה למעשה שהיה בצרפת:
א"ר פפא תרגמא אמחזיר פניו ואוכל: כלומר הא דקתני ופטור מק"ש וכו' לא קאי אלא היכא דאין לו דבר לעשות מחיצה מחזיר פניו ואוכל דקסבר רב פפא דאין זה הפטור משום כבודו אלא כשהוא עמו בבית. רב אשי אמר כל זמן שמוטל עליו לקוברו, כלומר כל זמן שעומד ליקבר כמוטל לפניו דמי:
המשמר את המת אע"פ שאינו מתו: פי' שאינו קרובו אלא ששומרו מן העכברים פטור משום דעוסק במצוה הוא:
התם תוך ד' אמות אסור: שהמת תופס ד' אמות לטומאה שכל מי שעומד בתוך ד' אמותיו טמא ואסור לכהן לעמוד סביביו:
אמר רבינא חוששין לעכברים איכא בינייהו: כלומר במיעוט זמן כזה דליכא שהות כל כך:
וכדרך שאמרו בעצמות כך אמרו בספר תורה אהייא וכו' אלא אסיפא: כלומר שאם היה ירא מפני לסטים מותר להניחו על גבי החמור מפני שהוא רוכב כנגד ספר תורה אבל לא עליה ולא אסרו אלא לרכוב אבל אם מפשילן לאחריו מותר דבהדיא אמרינן בירושלמי דסקיא שהיתא מלאה ספרים או שהיו עצמות המת בתוכה הרי זה מפשילן לאחריו ורוכב:
כל הרואה המת ואינו מלוהו עובר משום לועג לרש: דאומר למה אגמול לו חסד הלא אין בידו עוד לשלם לי גמול. ויש אומרים דלכל הפחות יש לו ללותו ארבע אמות:
אמר ליה ר' חייא דלייה שלא יאמרו למחר באין אצלינו ועכשו מחרפין אותנו: שמעינן מהכא שמותר ללבוש ציצית בבית הקברות מדחזינן שלא חשש אלא דלא לרמי תכלתיה על הקברים ולא אסר ליה ללבוש דלא דמי לתפילין או שאר מצות דאמרינן לעיל לא יהלך אדם בבית הקברות ותפילין בראשו וכו' דהתם היא מצוה מיוחדת בפני עצמה אבל הכא בציצית שהוא חובת מנא מותר שאינו יכול להסיר המלבוש שלובש בשעה שמהלך בבית הקברות אלא שיש לו להזהר שידלה הציצית.
ויש שמוכיחין מכאן שאין מטילין ציצית בטלית של מת ולאו ראיה היא דאפילו תמצא לומר דמטילין עדיין יש להן חלישות הדעת שהחיים לובשים אותו בחיוב מצוה והם אינם חייבים במצות כלל. ובבבא בתרא משמע דציצית היו להן ממתי מדבר אע"ג דלאו ראיה גמורה היא דהתם מחיים היו נקברים לשם ולמחר היו נבדלים החיים מתוך המתי' אבל יש ראיה מדאמרי' במנחו' פ' התכלת אמר שמואל כלי קופסא חייבין בציצית ומודה שמואל בזקן שעשאה לכבודו שפטורה מן הציצית וההיא שעתה ודאי רמינן לה משום לועג לרש אם מכסין אותו טלית בלא ציצית, ואי קשיא לך הא דתניא במס' שמחות אבא שאול צוה את בניו קברוני תחת מרגלותיו של אבא והתירו תכלת מאפיליוני איכא למימר דהתם בציצית שנשתמש בו מחיים בטליתו משום מצוה וכיון דכן הוא הוו להו שירי מצוה וקסבר אבא שאול שירי מצוה אין נזרקין דאית בהו קדושה ורבנן פליגי עליה וקסברי דשירי מצוה נזרקין ולית בהו קדושה וכן בכל דבר שנעשית מצותו והוא מסלק דעתו מהם אע"פ ששירי מצוה הן אין בהם קדושה אבל בציצית שעושין למתים בטליתם אפילו אבא שאול מודה דאין בהם משום קדושה דההיא ציצית לא חאיל עליה שם מצוה כלל הילכך אפילו לאבא שאול מטילין להם ציצית כשמכסין להם טלית.
וא"ת אליבא דאבא שאול מי חמיר ציצית מס"ת שגונזין אותו אצל תלמיד חכם ששונה הלכות, יש לומר דהתם מיירי בספר תורה שבלה שאינו ראוי למצותו והוא ראוי לגניזה אבל הכא מיירי שעדיין אלו הציצית ראויין למצותן ומשום הכי סובר אבא שאול דאין מבטלין אותן ממצותן ויש בהן משום קדושה ורבנן סברי דכל היכא דמסלק דעתו מהן רשאי לבטלן ממצותן. וא"ת ומ"ש ציצית מכלאים דציצית רמינן להו משום לועג לרש ואלו בבגד שאבד בו כלאים אמרינן דעושים אותו תכריכין למת. יש לומר דהתם בבגד שאבד בו כלאים לא מוכחא מילתא ואליבא דמ"ד מצות בטלות לעתיד לבא כלומר לתחיית המתים דאלו אין בטלות אסור להלבישן איסורין כיון שהם עתידי' לעמוד בלבושיהם ק"ו מחטה, אבל למ"ד בטלות אע"פ שעומדי' בלבושיהן מותר:
ואין מברכין עליו. דלא תימא הוא אין לו לברך, אבל אחרים יאכלו עמו ויברכו ברכת המוציא ויצא הוא בשמיעה. וכן ואין מזמנין עליו.
ואין (מזמנין) [מברכין] עליו. פרש"י שאין צריך שיברך ברכת המוציא. ומשמע שאם רצה לברך הרשות בידו, ולא משמע כן בשמעתין דקאמר הכא חוץ לד' אמות נמי אסור מכלל שאינו יכול לברך, ויש שנוהגין לברך ואומרים דהא דמשמע דאסור לברך היינו כשצריך לעסוק בצרכי המת אבל אם כבר עסק או יש שם עוסקים אחרים יכול לברך. ובירושלמי לא משמע כן דגרסינן התם אינו אוכל כל צרכו ואינו אוכל בשר ולא שותה יין ולא מברך ואם ברך אין עונין אחריו אמן, ואחרים שברכו אין עונה אחריהם אמן. ובעניית אמן אינו מתבטל מצרכי המת ואפ"ה אסור ועוד אמרינן לקמן בפירקין {דף י"ט} אין המת מוטל לפניהם הם עומדין ומתפללין והוא יושב ודומם ומצדיק עליו את הדין, ואינו עוסק בצרכי המת מדקאמר יושב ודומם והיה יכול לכוין בפסוק ראשון, הילכך נראה שאסור להתפלל כל מי שמוטל עליו האבלות, וכן משמע בירושלמי דפירקין דגרסי' התם תני אם רצה להחמיר על עצמו אין שומעין לו [למה] מפני כבודו של מת או משום שאין לו מי שישא משאו, מאי נפיק מביניהון כשיש לו מי שישא משאו אי תימא מפני כבודו של מת אסור ואי תימא מפני שאין לו מי שישא משאו הרי יש לו מי שישא משאו והא תניא פטור מתקיעת שופר אית לך למימר בחול ולא בי"ט אמר ר' חנינא מכיון שהוא זקוק לו להביא ארון ותכריכים כדתנן התם מחשיכין על התחום לפקח על עסקי כלה ועל עסקי המת להביא לו ארון ותכריכין כמו שנושא משאו דמי, ולא סבירא ליה לירושלמי דאנינות נוהג בשבת דהא בירושלמי נמי קתני בד"א בחול אבל בשבת מיסב ואוכל כל צרכו כדרכו ושותה כל צרכו אוכל בשר ושותה יין ומזמנין עליו ואם ברך עונין אחריו אמן אלא מייתי ראיה משבת ק"ו לי"ט שמותר להתעסק בדבור ולעבור עליו משום שבות הילכך בי"ט שמותר לקברו ע"י עממין וגם הוא יכול להתעסק עמהם ולהחשיך על התחום נושא משאו קרינא ביה וכל דין אנינות נוהג בו אבל בשבת כיון שאין קוברין אותו בשבת אף ע"פ שמותר להחשיך עליו חייב במצות. כך כתב הרמב"ן.
רשב"ג אומר מתוך שנתחייב באלו נתחייב בכלן. בירושלמי פסק כרשב"ג ובה"ג כתב דהלכה כתנא קמא דאסר ולית' לדרשב"ג. ולא שייך. כאן הלכה כדברי המיקל באבל משום דאכתי לא חל עליה אבלות ואם איתא דתלמוד דידן סבר דהלכה כרשב"ג (הוא) [הוה] פסק כוותי'.
רב אשי אמר כל זמן שמוטל עליו לקוברו כמוטל לפניו דמי. מעשה באחד שתפסו המושל ומת בתוך התפיסה ולא נתנו המושל לקבורה כמה ימים ופסק ר"י ז"ל שאין אנינות חל על הקרובים דלא קרינן כי האי גוונא מי שמתו מוטל לפניו כיון דאין עליהם לקברו, ומכל מקום. אין לדמותו לנתיאשו מלקברו [לענין שיחול עליהם אבילות כגון בהרוגי ביתר דהתם ודאי נתיאשו לקוברן] ע"פ המלכות ומיד חלה עליהם אבלות וכן בדביתהו דר' אלעזר ב"ר שמעון כיון שלא היה עומד ליקבר חלה עליהם אבלות מיד אבל האי עובדא נהי שאין בידם להוציאו מן הכותים מ"מ אינן מתיאשין לגמרי מקבורתו ומצפים לישועת השם אולי יתרצה המושל ליתנו לקבור' ואוננין מיהא לא הוו כיון שאין יכולים להתעסק בקבורתו, ואפילו למאן דאסר תשמיש המטה בשבת למי שמתו מוטל לפניו שאני התם דשייך ביה קצת עסק קבורה להחשיך על התחום כדאיתא בירושלמי [ודמיא להא דאיתא בירושלמי] פרק בתרא דמועד קטן דמת שמפנין אותו מקבר לקבר כשהיה בדעתם מתחלה לפנותו שאין מונין לו אבלות משיסתום הגולל הראשון אלא משיסתום הגולל השני, ומסתמא כשנקבר בקבר הראשון פסק האנינות, וגם אונן שעומד בבית האסורים לא גרע מנמסר לכתפים כיון שאין מוטל עליו לקברו וכשנפטרה אחות ר"ת הודיעוהו בעיר אחרת שהיה שם ואכל בשר ושתה יין ונתן טעם לדבריו דכיון שיש לה בעל שחייב בקבורתה אינו אסור בבשר ויין, ולפי טעם זה אף אם היה בעיר הי' מותר ומילת' דתמיהא היא דא"כ לא נהיגא אנינות אלא בבנים שחייבין בקבורת אביהם ולא באביו ולא באחיו ולישנא דתלמודא לא משמע הכי אלא כל המתאבלין הוו נמי [כמו כן] אוננין.
ומכל מצות האמורות בתורה. אמרו שפעם אחת היה רבינו יהודא אונן (ואבל) [ואכל] בלא הבדלה ואמרו לו תלמידיו נבדיל לפניך ותצא בשמיעה א"ל הא אמרינן בירושלמי שאם ברכו לפניו אין עונה אחריהם אמן ולמחרתו כשבא מבית הקברות אמרו לו למה אינך עושה הבדלה הא אמרינן טעם מבדיל והשיב להם מאחר שהיה אמש פטור משום שהיה אונן גם עתה נמי פטור שכן מצינו בפ"ק דחגיגה {דף ט.} חגר שנתפשט ביום שני כיון שנדחה ביום ראשון מלעלות לרגל ידחה ושוב אינו חייב
וס"ת בזרועו וקורא. ה"ה בעל פה שאסור לקרות.
וירכב עליהם. אבל (אין) [אם] מפשילן לאחוריו על החמור שפיר דמי וכן בספר תורה. ואפילו אם נפשך לאסור בס"ת בנביאים ובכתובים שפיר דמי, [ומיהו נראה דאף לס"ת שפיר דמי מדתני בסיפא] (מדנקט) כך אמרו בס"ת דלא מסתבר למימר דמשום שריותא (דגנבים) [דמפני כותים] ולסטים דוקא נקטיה דהא מילתא דפשיטא היא שינהג בהם מנהג בזיון ולא ימסרו ביד כותים ולסטים אלא משום (דנקט) [דיוקא] דרישא נמי נקטיה דשרי להפשילן לאחוריו, ובהדיא אמרו בירושלמי דיסקיא שהיא מליאה ספרים או שהיו עצמות המת בתוכה הרי זה מפשילן לאחוריו ורוכב.
דלייה דלא לימרו למחר באים אצלינו ועכשיו מלעיגים עלינו. מכאן אין ראיה שאין להטיל ציצית למתים דאפילו היה להם ציצית כיון שאין מקיימין המצות קרי מלעיג, ומעובדא דרבה בר בר חנה בפ' המוכר את הספינה שהיו למתי מדבר ציצית אין ראי' שצריך להטיל ציצית (לקברים) [לנקברים] מתים, דשאני התם שהיו נכנסין לקבריהם במלבושיהן כדאמרינן במדרש איכה רבתי, ויש להביא ראי' מהא דאמרין במנחות פ' התכלת {דף מא.} אמר שמואל כלי קופסא חייבין בציצית וכו' ומודה שמואל בזקן שעשאה (לפי) לכבודו שפטורה מן הציצית, פי' שעשה בגדים לתכריכין, וההיא שעתא ודאי רמינן ליה משום לועג לרש, פי' לכשימות מטילין לו ציציות לתכריכיו. ויש דוחין ראיה זו ומפרשים וההיא שעתא כלומר שמתעסקין בו להוליכו לקברו מטילין לו ציצית משום לועג לרש [חרף עושהו שהמכתפין אותו יש להן ציציות והוא אין לו וכשמשימין אותו בקבר אז מסירין אותן], ותימא לאותן המפרשים שצריך לעשות להם ציצית משום לועג לרש מאי שנא מכלאים דתנן במס' כלאים ומייתי לה בפסחים ובעבודת כוכבים ובנדה בגד (שאגד) [שאבד] בו כלאים כו' אבל עושין אותו תכריכין למת וה"ה בלא (אגדו) [אבדו] כדתנן במס' כלאים תכריכי המת ומרדעת החמור אין בהם משום כלאים ולמה אין כאן לועג לרש, ואומר ר"ת דשאני מצות ציצית שהיא שקולה כנגד כל המצות כדאיתא במנחות ורמז לדבר דציצית עם ח' חוטין ה' קשרים (עליו) [עולה] תרי"ג הילכך יש כאן לועג לרש יותר, ורשב"ז תירץ דלא שייך לועג לרש בכלאים דאפילו לחי בכי האי גוונא שאינו נהנה אין כאן (מכרה) [עבירה] כדאמרינן אמוכרי כסות מוכרין כדרכן, ולא נהירא דציצית נמי לא אשכחן בכי האי גוונא שיתחייב אם אינו נהנה דמוכרי כסות נמי פטורין מציצית. וה"ר יהודא תירץ דההיא דציצית דאמרינן במנחות ההיא שעתא ודאי רמינן (עליה) [ליה] אליבא דשמואל איירי התם דשמואל לטעמא דאית (ביה) [ליה] בשבת פ' השואל {דף קטו.} מצות אינן בטילות לעתיד לבא ואם לא יטילו ציצית נמצא לעתיד לבא כשיעמדו צדיקים בלבושיהן יהיו בלא ציצית והא דתלי טעמא משום לועג לרש ולא בהא דמצות אינו בטילות לפי שבא ליתן טעם שהעומדים שם מוטל עליהם לעשות לו ציצית דאם לא כן הוי כלועג לרש שאינן חוששין עליו והוא אינו יכול לעשות לעצמו, ומתניתין דכלאים דעושין אותו תכריכין למת מוקי שמואל כר' ינאי דאמר בנדה פ' האשה {דף סא.} לא שנו אלא לסופדו אבל לקוברו אסור, ור' יוחנן פליג התם ואית ליה מצות בטלות לעתיד לבא ושרי אפילו לקברו ודרשינן במתים חפשי כיון שמת אדם נעשה חפשי מן המצות. ומה שנהגו האידנא להסיר הציצית מטלית של מתים אומר ר"ת כי שמע מזקני (לעיל) [לותי"ר] כי ציצית עדות שקיים את התורה, ואין הדור עכשיו ראוי לאותו עדות, ונראה דהיינו טעמא לפי שבימי חכמים הראשונים שהיו רגילין [כולן] להתעטף בטלית בת ארבע כנפות והיו להם ציצית בחייהם [וגם לכל העוסקים בהם יש להם ציצית והוי לועג לרש אם לא היו להם ציצית או משום דכתיב לדורתם לדור תם אבל אנו שגם בחיינו אין מנהגנו ללבוש תמיד ציצית] אם יעשו (מהם) [עמהם] במותם מה שלא קיימו בחייהם אין לך לועג לרש גדול מזה ואם יעשו לאותן שהיה להם בחייהם ולאותם שלא קיימו בחיים לא יעשו היו אחרים מתביישין כדאמרינן בפרק בתרא דנדה {דף עא.} בתחלה היו מטבילין על גבי נדות מתות והיו נדות חיות מתביישות ותקנו שיהו מטבילין על הכל ובפרק בתרא דמועד קטן חשיב טובא דכי האי גוונא, וכן הכא נמי נהגו מטעם זה שלא יטילו ציצית אפילו לאותן שקיימו בחייהם שלא יהיו אותם שלא קיימו מתביישין, וכי נאמר אדרבא בהכי ניחא טפי דליכספו, י"ל דאין להענישן על זה דודאי בימי דורות הראשונים שהיו רגילין להתעטף בטלית בת ד' כנפות ראוי להענישן על כך כדאמרינן במנחות בעידן ריתחא ענשינן אבל עתה שאין רגילין לעשות מלבוש של ד' כנפות אפילו בעידן ריתחא לא ענשינן. ומ"מ מצוה הוא שיקנה אדם טלית בת ד' כנפות ולברך עליה בכל יום כדי לקיים המצוה כדאמרינן בסוטה [דף יד.} וכי משה היה דחוק ליכנס לארץ כדי לאכול מפריה ולשבוע מטובה אלא כדי לקיים המצות היה דחוק, ועוד יש סמך למנהגנו במס' שמחות {פי"ב} דקאמר התם אבא שאול צוה את בניו קברוני תחת מרגלותיו של אבא והתירו תכלת מאפיליוני, וכמה דברים אנו נוהגים ע"פ ספרים החיצונים כמו ויחל משה בתעניות ובמס' מגילה אמרי' (שאומר) [שקורין] ברכות וקללות, וכן אמרו במגילה {דף לא.} ר"ח אב שחל להיות בשבת מפטירין חדשיכם ומועדיכם שנאה נפשי ואנן נהיגינן על פי הפסיקתא להפטיר בה בשבת שלפני תשעה באב וטעמא לא אתבריר למה צוה להתיר הציציות והרמב"ן כתב שנמצא בברייתא דמס' ציצית שהיא אחת מז' מס' קטנות דתני התם אין מטילין ציצית על המת אבא שאול בן בטנית מתיר אמר אבא שאול אבא אמר לי כשאמות התירו לי ציצית לפי שיש בה משום קדושה וחכמים אומרים אין בה משום קדושה אלא עושה אותה תכריך למת ומרדעת לחמור ומן הטעם הזה צוה אבא שאול לבניו להתיר תכלת מטליתן כדרך שצוה לו אביו שיש בה משום קדושה. והלכה כדברי חכמים ואין צריך להתיר ציצית מטליתן של מתים ואפילו אבא שאול מודה בזקן שעשה לכבודו דבההיא שעתא ודאי רמינן ביה ציצית דהתם ליכא משום קדושה לפי שהטלית פטורה ואין הציצית שבה תשמיש מצוה כלל אלא משום לועג לרש אלא שהוא צוה להתיר הציצית שהיה בטליתו מחיים לפי שהי' בו קדושה.
מתוך: מאירי על הש"ס/ברכות/פרק ג (עריכה)
המשמר את המת אע"פ שאינו מן הראוים להתאבל עליו פטור מק"ש ומן התפלה ומן התפלין ומכל מצות האמורות בתורה כאלו מתו מוטל עליו לקברו אחר שהוא משמרו:
היו שנים משמר אחד וקורא אחד וכשהשלים זה הקורא הולך ומשמר והאחר קורא ואע"פ שאמרו העוסק במצוה פטור מן המצוה הרי אפשר לו לקיים את שתיהן ואע"פ שבהולכים לדבר מצוה אמרו פטורים מן הסוכה בין ביום בין בלילה דוקא כל שיש לחוש שיארע להם בשחרית קצת איחור בואתה מצוה מצדי ישיבת הסוכה וכמו שהוזכר שם דרב חסדא ורבה דכי הוו עיילי לשבתא ברגלא הוו גנו אריקתא דסורא כדי שיהא מעברא מזומן להם בבקר:
היה בספינה עם המת לא יאמר אין בספינה חשש גנבים או כלבים או חיות אניחהו בזוית זה ואתפלל בזוית אחר שהרי מכל מקום יש לחוש לעכברים:
לא יהלך אדם בבית הקברות ותפלין בראשו וספר תורה בזרועו וכן לא יקרא על פה או יתפלל וכל שכן לפני המת עצמו, ואם עשה כן נאמר עליו לועג לרש חרף עושהו בד"א בתוך ד' אמות של קבר או של מת אבל חוץ לד' אמות מותר:
המוליך עצמות ממקום למקום אסור לו ליתנם בדיסקיא להניחם על החמור לרכוב עליהם שמנהג בזיון הוא, אבל אם היה עושה כן מפני אימת לסטים או גוים מותר, והוא הדין לספר תורה וכשחשש לבזיון עצמות וספר תורה לא אמרו אלא כשרוכב עליהם אבל אם מפשילן לאחוריו אע"פ שמחזיר פניו מהם מותר שאי אפשר להיבאם ממקום למקום בדרך אחרת אלא אם כן בדוחק גדול, וגדולי המחברים כתבו בספר תורה כל שלא במקום סכנה נותנה לפניו כנגד לבו ואף במקום סכנה יש מפרשים בספר תורה שלא הותר לרכוב עליו ממש אלא כנגדה ובתלמוד המערב אמרו דיסקיא שהיתה מלאה ספרים או עצמות המת הרי זה מפשילן לאחוריו ורוכב:
כל הרואה את המת ואני ומלווהו עובר משום לועג לרש שעושה כמי שחושב עליו גם אהבתו גם שנאתו כבד אבל ואם לאו שכרו מרובה וכלל ידוע בדבר די לואי יילווניה דיספד יספדוניה:
טלית שכורכין בו את המת ומביאים אותו בו וגונזים אותו בו, הרבה מפרשים נתחבטו בענינו אם מטילים ציצית אם לאו מפני שממה שמצינו בסוגיא זו נראה שאין בו ציצית ממה שאמרו ר' חייא בר יונתן הוו אזלי בבית הקברות הוה שדי תכלתא דר' יונתן על קברי ואמר ליה ר' חייא דלייה ר"ל הגבה ציציותיך שלא יאמר למחר הם באים אצלנו ועכשיו הם מחרפים אותנו כלומר ואיכא לועג לרש, ואע"ג דבתפלין בראשו לא סאגי בהצנעה ההיא לא מלבוש הוא אבל אין ראוי לומר שיהא פושט את לבושו ועוד שמא כל מלבושיו מציוצין היו, ומכל מקום כשהם נגררין על הקבר ראוי להגביהם ולהצניעם שלא יהא לועג לרש לגמרי, ואע"פ שבבגד שאבד בו כלאים אמרו שעושה תכריכין למת מצוה, פרשוהו מפני שמכיון שאינו נראה ליכא לועג לרש, וגדולי הרבנים מתרצים שזו ראוי להתיר שהרי אף לחי דומיא דמת מותר כל שאינו נהנה ולא מתכוין ליהנות כמו שאמרו (משנה, כלאים ט, ה) מוכרי כסות מוכרים כדרכן ובלבד שלא יתכוין בחמה מפני החמה וכו' ומתים נהנים ולא מתכונים ליהנות, ומכל מקום למדנו מכאן לטלית של מתים שאין בו ציצית וכן יראה ממה שאמרו באבל רבתי באבא שאול שצוה לבניו קברוני תחת מרגלותיו שלא אבא והתירו תכלת מאפיליוני א"ל שיתירו הציצית מטליתו, ובמסכת מנחות (דף מא.) בשמועת כלי קופסא נראה בהפך שאמרו שם אמר שמואל כלי קופסא חייבים בציצית ומודה שמואל בזקן שעשאן לכבודו ר"ל לצורך תכריכין הואיל ולא נעשו לשם חי אשר תכסה בה והאי לאו לאיכסויי עבדיא בההיא שעתא ר"ל כשיהו כורכים אותו בן רמי לי משום לועג לרש אלמא מטילין בו ציצית, וכן בשאלתות כתבו יום טוב שני לגבי מת וכו' אפילו למיגד ביה גלימא ולמרמא ביה תכלתא, ואף בדרש אמרו למה נסמכה פרשת ציצית ופרשת מקושש לומר שהמתים חייבים בציצית, ומתוך בלבול הדברים כתבו קצת גאונים דרך פשרה בין השמועות שמוציאין אותו בטלית מצויין משום לועג לרש וכשגוזנים אותו מסירים את הציצית מטליתו על שם במתי חפשי, ומה שאמר אבא שאול (מסכת שמחות, יב) התירו תכלת מאפיליוני פירושו בשעת גניזה אבל בשעת הולכה מוליכין אותו בטלית מצויצת כדי שלא יהיו נושאי המטה מצוייצין והוא אינו מצוייץ, ובשעת גניזה מסירים אותו מדין במתים חפשי, ומה שאמר בבתרא פרק הספינה (דף עד.) במתי מדבר אנא חזינא להו ורמי תכלתא בלבושייהו, ההיא הם היו קוברין עצמם ואין יודעים איזה הוא חי ואי זה ימות שם ומתוך כך היו כולם מטילים מספק, וכן מה שאמרו במדרש שהמתים חייבים בציצית פירשו שאנו חייבים להטיל בהולכתו לשם משום לועג ומכל מקום אין אנו נוהגים בזה כלל.
וראיתי בשם אחרוני הרבנים שלא נאמר כן אלא באותם הזמנים שלא היו הולכים בלא ציצית בכל בגדיהם ואף בהליכה לעקיהם אבל עכשיו שאף הזריזים במצוה זו אין נוהגין בה אלא בלבוש אחד על כל בגדיהם, וכן שאין נוהגים בה אלא בשעת תפלה אין בה משום לועג לרש, אבל רבותי היו נוהגים כשהיה מזדמן להם לויה למת בשעת יציאה מבית הכנסת שהיו נכנסים בבתיהם ופושטים טליתם והולכים ומלוין את המת, ומכל מקום בבריתא של מסכת ציצית שהיא אחת משבע מסכתות קטנות אמרו אין מתירין ציצית על המת אבא שאול מתיר אמר אבא שאול אמר לי אבא התיר לי ציצית ר"ל צוני להתירו לפי שיש בה משום קדושה וחכמים אומר אין בה משום קדושה אלא עושה אותה תכריכין למת מצוה, ומרדעת לחמור אלמא שזו שציוה אבא שאול לבניו להתיר ציציותיו משום קדושה היה, ואנו כבר פסקנו תשמישי מצוה נזרקים, ואף אבא שאול מודה שבכלי קופסא ההיא שעתא רמינן ביה שהרי באותו מקום שמטלין באותה שעה אין בו קדושה אלא שנעשית משום לועג לרש, ומכל מקום הלכה כחכמים ואף בישן מותר, וזו שאמרו בסוגיא זו דלייה וכו' לא מפני שאינן נקברים בציצית אלא מפני שהם עסוקים במצוה והם פטורים אע"פ שנקברו בציצית וזו שבכלאים שלא חששו ללועג לרש כבר ביארנו הטעם.
ואחרוני הרבים פרשו שבציצית הוא שאמרוה מפני ששקולה כנגד כל המצות כדכתיב וזכרתם את כל מצות ה', ומאחר שהלכה כחכמים למדנו שקוברים את המת בטלית מצוייצת ועושים אותו אף מרדעת למור ואע"פ שיש בה נויי מצוה והרי אמרו (שבת כב, א) אין מתירין מבגד לבגד, ההיא מפני שעדיין הוא בא לנהוג בו תורת מצוה אבל כל שבא לבטלו מתורת מצוה איו חוששין לבזוי כסוכה ולולב אחר מצותן שנזרקין וכן בכל תשמישי מצוה, ומטעם זה קבלנו על הרב בעת התוספות שציוה לתלמידיו שיטילו ציצית בסדינו ויחפו אותו בתוך כנפי כסותו, והרבה רבנים ראינו שמצוים לקברם בטלית מצוייצת שלהם בלא שום פקפוק, ואך לגדולי קדמונינו אשר בנרבונאה שמענוה כן:
מתוך: שיטה מקובצת על הש"ס/ברכות/פרק ג (עריכה)
ובשבת מסב ואוכל בשר וכו' - ודוקא בשבת שאין מוטל עליו לקברו כלל אבל ביום טוב ואפילו ביום טוב ראשון כיון דאיכא עסקי קבורה דאיפשר על ידי עממין מוטל עליו הוא הילכך אסור בבשר ויין ופטור מכל המצות. וכן נראה בירושלמי. ומכאן יש ראיה למעשה שהיה בצרפת:
אמר רב פפא תרגמא אמחזיר פניו ואוכל - כלומר הא דקתני ופטור מק"שׁ וכו' לא קאי אלא היכא דאין לו דבר לעשות מחיצה מחזיר פניו ואוכל דקסבר רב פפא דאין זה הפטור משום כבודו אלא כשהוא עמו בבית:
רב אשי אמר כל זמן שמוטל עליו לקוברו - כלומר כל זמן שעומד ליקבר כמוטל לפניו דמי:
המשמר את המת אף על פי שאינו מתו - פירוש שאינו קרובו אלא ששומרו מן העכברים פטור משום דעוסק במצוה הוא:
כל המספר אחר מטתן של תלמידי חכמים - יש מפרשים אחרי מטתן לשון הטייה כלומר שנוטה מדרך הישרה ואומר העבירות שעשה ואסור לו לעשות כן דכיון שהוא תלמיד חכם יש לו לחשוב בלבו שעשה תשובה כדאמרינן אם ראית תלמיד חכם שעבר עבירה בלילה אל תהרהר אחריו ביום שודאי עשה תשובה. ואסיקנא דוקא בעבירות הגוף אבל בעבירות של ממון לא עד שיחזיר לבעליו. ויש פירוש אחר שמספר ממנו גנאי אחר מיתתו כההוא דאמר דוגמא השקוה דאחר מיתתן הוה:
התם תוך ארבע אמות אסור - שהמת תופס ארבע אמות לטומאה שכל מי שעומד בתוך ארבע אמותיו טמא ואסור לכהן לעמוד סביביו:
אמר רבינא חוששין לעכברים איכא בינייהו - כלומר במיעוט זמן כזה דליכא שהות כל כך:
וכדרך שאמרו בעצמות כך אמרו בספר תורה אהייא וכו' אלא אסיפא - כלומר שאם היה ירא מפני לסטים מותר להניחו על גבי החמור מפני שהוא רוכב כנגד ספר תורה אבל לא עליה. ולא אסרו אלא לרכוב אבל אם מפשילן לאחריו מותר דבהדיא אמרינן בירושלמי דסקיא שהיתא מלאה ספרים או שהיו עצמות המת בתוכה הרי זה מפשילן לאחריו ורוכב:
כל הרואה המת ואינו מלוהו עובר משום לועג לרש - דאומר למה אגמול לו חסד הלא אין בידו עוד לשלם לי גמול. ויש אומרים דלכל הפחות יש לו ללוותו ארבע אמות:
אמר ליה ר' חייא דלייה שלא יאמרו למחר באין אצלינו ועכשיו מחרפין אותנו - שמעינן מהכא שמותר ללבוש ציצית בבית הקברות מדחזינן שלא חשש אלא דלא לרמי תכלתיה על הקברים ולא אסר ליה ללבוש. דלא דמי לתפילין או שאר מצות דאמרינן לעיל לא יהלך אדם בבית הקברות ותפילין בראשו וכו' דהתם היא מצוה מיוחדת בפני עצמה אבל הכא בציצית שהוא חובת מנא מותר שאינו יכול להסיר המלבוש שלובש בשעה שמהלך בבית הקברות אלא שיש לו להזהר שידלה הציצית. ויש שמוכיחין מכאן שאין מטילין ציצית בטלית של מת. ולאו ראיה היא דאפילו תמצא לומר דמטילין עדיין יש להן חלישות הדעת שהחיים לובשים אותו בחיוב מצוה והם אינם חייבים במצות כלל. ובבבא בתרא [ע"ד ע"א] משמע דציצית היו להן ממתי מדבר. אף על גב דלאו ראיה גמורה היא דהתם מחיים היו נקברים לשם ולמחר היו נבדלים החיים מתוך המתים. אבל יש ראיה מדאמרינן במנחות פרק התכלת אמר שמואל כלי קופסא חייבין בציצית ומודה שמואל בזקן שעשאה לכבודו שפטורה מן הציצית. וההיא שעתה ודאי רמינן לה משום [דהוי] לועג לרש אם מכסין אותו טלית בלא ציצית. ואי קשיא לך הא דתניא במסכת שמחות [פי"ב] אבא שאול צוה את בניו קברוני תחת מרגלותיו של אבא והתירו תכלת מאפיליוני. איכא למימר דהתם בציצית שנשתמש בו מחיים בטליתו משום מצוה וכיון דכן הוא הוו להו שירי מצוה וקסבר אבא שאול שירי מצוה אין נזרקין דאית בהו קדושה ורבנן פליגי עליה וקסברי דשירי מצוה נזרקין ולית בהו קדושה וכן בכל דבר שנעשית מצותו והוא מסלק דעתו מהם אף על פי ששירי מצוה הן אין בהם קדושה. אבל בציצית שעושין למתים בטליתם אפילו אבא שאול מודה דאין בהם משום קדושה דההיא ציצית לא חאיל עליה שם מצוה כלל הילכך אפילו לאבא שאול מטילין להם ציצית כשמכסין להם טלית. וא"ת אליבא דאבא שאול מי חמיר ציצית מספר תורה שגונזין אותו אצל תלמיד חכם ששונה הלכות. יש לומר דהתם מיירי בספר תורה שבלה שאינו ראוי למצותו והוא ראוי לגניזה אבל הכא מיירי שעדיין אלו הציצית ראויין למצותן ומשום הכי סובר אבא שאול דאין מבטלין אותן ממצותן ויש בהן משום קדושה ורבנן סברי דכל היכא דמסלק דעתו מהן רשאי לבטלן ממצותן. וא"ת ומאי שנא ציצית מכלאים דציצית רמינן להו משום לועג לרש ואלו בבגד שאבד בו כלאים אמרינן דעושים אותו תכריכין למת. יש לומר דהתם בבגד שאבד בו כלאים לא מוכחא מילתא ואליבא דמאן דאמר מצות בטלות לעתיד לבא כלומר לתחיית המתים. דאילו אין בטלות אסור להלבישן איסורין כיון שהם עתידים לעמוד בלבושיהם קל וחומר מחטה אבל למאן דאמר בטלות אף על פי שעומדים בלבושיהן מותר:
מפני שאני קבורה במחצלת של קנים - והיתה מתביישת מפני הרוחות אחרות ששטות. ואף על פי שהגוף אינו זז ממקומו יש לומר דדוגמת מה שמכוסה הגוף כך נראית הנשמה. והאי סוגיא סבר לה כמאן דאמר הכל נידונים בראש השנה:
קישורים חיצוניים
צורת הדף: באתר היברובוקס • באתר דף יומי (עם אפשרות האזנה) • באתר שיתופתא
הדף עם פרשנים: באתר "תא שמע" • באתר "על התורה" • באתר "ספריא" • באתר "מרכז שטיינזלץ" • ביאור "חברותא" באתר ויקישיבה