משנה שבת יא ב

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

זרעים · מועד · נשים · נזיקין · קדשים · טהרות
<< | משנה · סדר מועד · מסכת שבת · פרק יא · משנה ב | >>

משנה זו במהדורה המבוארת

[עריכה]

כיצד.

שתי גזזטראות זו כנגד זו ברשות הרבים, המושיט והזורק מזו לזו, פטור.

היו שתיהן בדיוטא אחת, המושיט חיב, והזורק פטור, שכך היתה עבודת הלוים ו, שתי עגלות זו אחר זו ברשות הרבים, מושיטין הקרשים מזו לזו, אבל לא זורקין.

חלית הבור והסלע שהן גבוהין עשרה ורחבן ארבעה, הנוטל מהן והנותן על גבן, חיב, פחות מכן, פטור.

משנה מנוקדת

[עריכה]

כֵּיצַד?

שְׁתֵּי גְּזֻזְטְרָאוֹת זוֹ כְּנֶגֶד זוֹ בִּרְשׁוּת הָרַבִּים,
הַמּוֹשִׁיט וְהַזּוֹרֵק מִזּוֹ לָזוֹ פָּטוּר.
הָיוּ שְׁתֵּיהֶן בִּדְיוּטָא אַחַת,
הַמּוֹשִׁיט חַיָּב, וְהַזּוֹרֵק פָּטוּר;
שֶׁכָּךְ הָיְתָה עֲבוֹדַת הַלְוִיִּם,
שְׁתֵּי עֲגָלוֹת זוֹ אַחַר זוֹ בִּרְשׁוּת הָרַבִּים,
מוֹשִׁיטִין הַקְּרָשִׁים מִזּוֹ לָזוֹ,
אֲבָל לֹא זוֹרְקִין.
חֻלְיַת הַבּוֹר וְהַסֶּלַע שֶׁהֵן גְּבוֹהִין עֲשָׂרָה וְרָחְבָּן אַרְבָּעָה,
הַנּוֹטֵל מֵהֶן וְהַנּוֹתֵן עַל גַּבָּן חַיָּב.
פָּחוֹת מִכֵּן, פָּטוּר:

נוסח הרמב"ם

כיצד שתי כצוצריות זו כנגד זו ברשות הרבים המושיט והזורק מזו לזו פטור היו שתיהן בדייטי אחת המושיט חייב והזורק פטור שכן הייתה עבודת הלויים שתי עגלות זו אחר זו ברשות הרבים מושיטין את הקרשים מזו לזו אבל לא זורקין חולית הבור והסלע שהן גבוהין עשרה ורוחבן ארבעה הנוטל מהן והנותן על גבן חייב פחות מכן פטור.

פירוש הרמב"ם

כיצד שתי גזוזטראות זו כנגד זו בר"ה כו': חוליות הבור והסלע שהן גבוהים י' כו': גזוזטראות כצוצריות והוא בנין מעצים יוצא מן הכותל ולחוץ בעליות על רשות הרבים ועושין אותו כדי להרחיב העליה יהיו אותן הגזוזטראות רשות היחיד גמורה וכבר הקדמנו זכירת מצריה וכשהיתה אותה הגזוזטרא יוצאה לרשות הרבים מזה הצד וגזוזטרא אחרת מצד אחר יהיה רשות הרבים באמצע ורשות היחיד מכאן ורשות היחיד מכאן. בדיוטא אחת שיהיו שתיהם בשוה בעליה אחת האחת נמשכת אחר חברתה ורשות הרבים ביניהם כזאת הצורה inset המושיט חייב כי כן היתה עבודת הלוים כאשר יתבאר והזורק פטור כמו שאמרו חכמים כי זורק מרשות היחיד לרשות היחיד ורשות הרבים באמצע פטור והדין היה כמו כן במושיט לולי שהיא עבודה נשתמשו בה במשכן וכל המלאכות ממשכן גמרינן להו ודע כי אמרם המושיט חייב ואפילו למעלה מי' לפי שהלוים למעלה מי' היו מושיטין ואחר כן חזר לבאר איך היתה עבודת הלוים ואמרו שתי עגלות זא"ז מושיטין את הקרשים מזו לזו כי העגלות היו נושאין עליהם הקרשים על זאת הצורה inset וכל אחת מאלו העגלות היה רשות היחיד: חולית הבור הוא הרפש והטיט הנמצא בקרקעיתו והודיענו כי כשיש בעומק הבור עם החוליא עשרה טפחים יצטרף הבור עם החוליא להשלים עשרה טפחים: ואמרם הנוטל מהם ונותן שיטול מהם ויתן ברשות הרבים והנותן עליהם שיטול מרשות הרבים ויניח עליהם [כפי] העקרים שבארנו בתחלת זאת המסכתא:


פירוש רבי עובדיה מברטנורא

כיצד - רבנן קאמרי ליה:

שתי גזוזטראות - והן נסרים יוצאים מכותל העליה ולחוץ על רשות הרבים, והגזוזטראות עצמן הן רשות היחיד, וכשהן זו כנגד זו בשני צדי רשות הרבים המושיט והזורק מזו לזו פטור, שלא מצינו זריקה והושטה במלאכת המשכן מרשות היחיד לרשות היחיד ורחב רשות הרבים מפסיק ביניהן:

היו שתיהן בדיוטא אחת - כלומר בעליה אחת באורך רשות הרבים, ויש הפסק רשות הרבים ביניהן:

הזורק פטור - הואיל ולמעלה מעשרה הוא, ולא מצינו זריקה מרשות היחיד לרשות היחיד דרך רשות הרבים במשכן, והמושיט חייב, ואע"פ שמושיט למעלה מעשרה, שמצינו הושטה כיוצא בה במשכן מרשות היחיד לרשות היחיד ואורך רשות הרבים מפסיק ביניהן:

שכן היתה עבודת הלוים - מושיטים מזה לזה למעלה מעשרה ה ואורך רשות הרבים באמצע, כיצד [שתי] עגלות זו אחר זו ברשות הרבים ופורקי המשכן היו מושיטין לאותם שעל העגלות שאצלן הן סמוכות וקרובות והן מושיטין לאלו שלפניהם, וכל אחת מהעגלות רשות היחיד הן:

אבל לא זורקים - שאין הקרשים נזרקין מפני כובדן:

חוליית הבור - עפר שמוציאין מחפירת הבור רגילין ליתן סביבות פי הבור כמין חומה להיקף, ואשמעינן דבור וחולייתו מצטרפין לעשרה, ותני בור לעמקו ותני סלע לגבהו:

הנוטל מהן - ומניח ברשות הרבים, או הנוטל מרשות הרבים ונותן על גבן, חייב:

פירוש תוספות יום טוב

כיצד. פי' הר"ב רבנן קאמרי ליה. והדר פי' למתני' דלמעלה מעשרה. וכן פי' רש"י ונימוקו עמו דגזוזטראות דומיא דעגלות והן היו גבוהות עשרה שהרי רשות היחיד הן כמ"ש הר"ב. וקשיא להר"ב שפי' במתני' דלעיל דבלמעלה מי' ד"ה דפטור וא"כ מתני' ככולי עלמא ואמאי כתב דרבנן קאמרי ליה [* אבל לרש"י ל"ק דמפ' במתני' כס"ד דרבא בסוגי' דדילמא בלמעלה מי' פליגי אבל בלמטה מי' ד"ה חייב וזה דרכו של רש"י ברוב המקומות לפרש כדס"ד דהסוגיא כמו שאני מזכיר בזה בהרבה מקומות]. ועוד מאי כיצד דהכא בלמעלה מי' לא שייך למיתני כיצד כיון דלא קאי אדלעיל דבלמטה מי' איירי. וכתבו התוספות בירושלמי יש איכא דתני כיצד ואיכא דלא תני כיצד ומפרש התם דההוא אמורא דמוקי פלוגתא למעלה מי' תני כיצד וההוא דמוקי לה למטה מי' לא תני כיצד:

שכך היתה עבודת הלוים. והוצאה מלאכה גרועה היא. ולפיכך הוצרך למצוא הושטה דתולדה היא שהיתה במשכן. תו' ריש מכילתין [ועיין מ"ש שם]:

פירוש עיקר תוספות יום טוב

(ה) (על הברטנורא) וה"נ גזוזטראות דומיא דעגלות והן היו גבוהות עשרה שהרי רה"י הן. ועתוי"ט:

(ו) (על המשנה) עבודת הלוים. והוצאה מלאכה גרועה היא ולפיכך הוצרך למצוא הושטה דתולדה היא שהיתה במשכן. תוספ':

מלאכת שלמה (שלמה עדני)

שתי גזוזטראות:    אית דתני גזוזטראות ואית דתני גזוזטאות ויש גזוזטריות ויש גזוזריות ויש גצוצריות ויש גצוצטריות ואית דתני כצוצריות ואית דתני כסוסטריות כן כתב בערוך:

פטור:    שלא מצינו זריקה והושטה במלאכת המשכן מרה"י לרה"י ורוחב רה"ר מפסיק ביניהם שלא היתה עבודת הלוים כך להושיט קרשים מעגלה לעגלה שבצדה אלא לעגלה שלפניה ושלאחריה שד' עגלות היו לבני מררי שהיו נושאין קרשי המשכן והן הולכין שתים כאחד זו בצד זו וכשהיו פורקים המשכן לטעון על העגלות היו מעמידין העגלות כדרך הליכתן שתים זו אצל זו סמוך למשכן ושתים זו אצל זו לפניהם דרך הליכתם לארך רה"ר שהיו רוצין להלך אחר עמוד הענן ההולך לפניהם ופורקי המשכן היו מושיטין הקרשים לאותם שעל שתי העגלות הסמוכות למשכן והם מושיטין אותם לשלפניהם אבל מעגלה לעגלה שבצדה לא היו צריכין להושיט שהרי שתיהן סמוכות לפורקי המשכן רש"י ז"ל: ולהיות כי ראיתי מי שחלק עמי בהבנת פירוש דברי רש"י ז"ל לכן ראיתי לצייר פה צורה זו כפי הנראה לע"ד ובהסכמת חכמים אחרים עמדי י"צ וזו היא הצורה:

%?[משכן עגלה והיא. רשות היחיד כנגד עגלה והיא רשות היחיד לא היו מושיטיו מזו לזו שבצדה שום קרש ולא אותה לזו שהרי אתה רואה ששתיהן סמוכות למשכן אלא כל אחת משתי אלו העליונות היתה צריכה להושיט לשלפניה בשעת נסיעה דהיינו לשתים המצוירות למטה: לא היו מושיטיו מזו לזו שבצדה שום קרש ולא אותה לזו שהרי אתה רואה ששתיהן סמוכות למשכן אלא כל אחת משתי אלו העליונות היתה צריכה להושיט לשלפניה בשעת נסיעה דהיינו לשתים המצוירות למטה: רשות הרבים רשות הרבים עגלה והוא רשות היחיד ושעל גבה היתנ מושיטה לה הקרש מפני שזו רחוקה מן המשכן והן שתי עגלות זו אחר זו וכל א' משתי עגלות אלו התחתונות בשעת פריקה היו צריכות הן להושיט למצוירות על גביהן: רשות הרבים עגלה והוא רשות היחיד ושעל גבה היתנ מושיטה לה הקרש מפני שזו רחוקה מן המשכן והן שתי עגלות זו אחר זו וכל א' משתי עגלות אלו התחתונות בשעת פריקה היו צריכות הן להושיט למצוירות על גביהן: ]?

נמצא לפי זה שהשתי עגלות המצוירות ראשונה הן נקראות זו כנגד זו שהרי רה"ר בינתים והן כנגד שתי כצוצריות זו כנגד זו דתנן בהו המושיט והזורק מזו לזו פטור שלא היה ג"כ עבודת הלוים להושיט מזו לזו שכנגדה כנזכר לעיל ומאי דתנן היו שתיהן בדיוטא אחת דזורק פטור ומושיט חייב שכך היתה עבודת הלוים הנך רואה שהיו צריכין הלוים להושיט מעגלה לעגלה דהיינו אותן המצוירות זו למטה מזו שבשעת טעינה הסמוכה למשכן מושיטה לשלפניה ונקרא לפי זה זו אחר זו הסמוכה למשכן אחרי זו הרחוקה ממנו שבצדה ובשעת פריקה מושיטה זו הרחוקה מן המשכן לסמוכה למשכן להקים המשכן ולפי זה זו אחר זו יהיה פירושו זו הרחוקה אחר זו הסמוכה למשכן ולפי זה תנינן במתני' שלשה צדדין לפטור ואחד לחיוב ובזה הנדון דומה לראיה בכל אפניו כך נראה לענ"ד וכמו שכתבתי לפי שיטת רש"י ז"ל. אכן הרמב"ם ז"ל פי"ג דהל' שבת נראה שהיתה לו שטה אחרת וז"ל המושיט מרשות היחיד לרה"י ורשות הרבים באמצע חייב ואפילו הושיט למעלה מאויר רה"ר שכן היתה עבודת הלוים במשכן מושיטין את הקרשים מעגלה לעגלה ורה"ר בין שתי העגלות וכל עגלה ועגלה רה"י בד"א כשהיו שתי רשויות היחיד בארך רה"ר כמו שהעגלות מהלכות ברה"ר זו אחר זו אבל אם היו שתי הרשויות בשני צדי רה"ר אף המושיט מרה"י זו לרה"י שכנגדה פטור ע"כ. וכתבו תוס' ז"ל שתי גזוזטראות מיירי שסתום מלמטה בשום דבר ואין גדיים בוקעין תחתיהן או שיש מחיצות למעלה מן הגזוזטרא דתו לא חיישי לבקיעת גדיים וכן עגלות היו רה"י אע"פ שתחתיהן רה"ר לפי שיש מגוף העגלה עד למעלה מן הקרשים הרבה יותר מעשרה עכ"ל ז"ל. ירושלמי רב אמר לית כאן פטור אלא מותר. עוד שם. המושיט חייב ר' אחא בשם ר' מיאשא ובלבד ע"י שנים בכל אתר את אמר שנים שעשו פטורין והכא את אמר שנים שעשו חייבין שנייא היא שכך היתה עבודת הלוים באהל מועד שתי עגלות זו אחר זו ברה"ר מושיטין את הקרשים מזו לזו אבל לא זורקין תני בר קפרא שלא לנהוג בקדשים בזיון וכאן פירש רש"י ז"ל מפני כובדן אמנם בפ"ק דמכלתין דף ד' פירש ולא היו זורקין אותן כדי שלא יתקלקלו: וי"ס דגרסי הזורק פטור והמושיט חייב שכך היתה וכו'. וכתב הר"מ דילונזאנו ז"ל רי"ף ורש"י ור"ע ז"ל גרסי הזורק פטור והמושיט חייב וכן נ"ל עיקר אע"פ שבנכ"י והרא"ש ור"מ ובבבלי וירושלמי המושיט חייב והזורק פטור ע"כ:

שתי עגלות זו אחר זו:    פי' וכן שתי עגלות אחרות זו אחר זו בצדיהן של אלו השתים מושיטין אלו לאלו גם כן וקל להבין דאי לא תימא הכי הא ד' עגלות הוו:

חולית הבור והסלע וכו':    לשון ר"ע ז"ל עד ואשמועי' דבור וחולייתו וכו'. אמר המלקט מדה"ל למיתני הבור. הסלע ודרך התנא להשמיענו בקוצר אע"פ שכבר שנה אותו במקום אחר בערובין בור ברה"ר וחולייתו גבוהה עשרה טפחים חלון שעל גביו ממלאין ממנו בשבת ומוקמינן לה התם בסמוכה לה וקמ"ל דבור וחולייתו מצטרפי' לעשרה וה"נ אשכחן בברכות דאמרי' מלתא אגב אורחיה קמ"ל אע"ג דמשנה שלימה היא א"נ מיתורא דמתני' שמעינן דמצטרפין לד' ולהשתמש על גבה מיירי משום דמנח עליה מידי ומשתמש ואתי שפיר דקתני גבוהין ונקט נמי על גבן תוס' ז"ל ועיין במ"ש ז"ל בפ' חלון (עירובין דף ע"ח) והביאוה הם ז"ל בפ"ק דסוכה דף ד' ובפ"ק דסנהדרין דף ט"ז:

הנוטל מהן והנותן על גבן חייב:    כתבו תוס' ז"ל דמשמע ליה לתלמודא דמיירי בכל ענין בין בזורק בין במושיט כדמיירי ברישא ע"ש:

תפארת ישראל

יכין

כיצד:    רבנן קאמרי כיצד. דמדתני סתמא. משמע אף בגזוזטרא שלמטה מיו"ד פוטר את הזורק. והיינו כרבנן (ואף דמתני' מייתי ראי' מעגלות של משכן. והן היו גבוהות י'. מדהו"ל רה"י. י"ל דרק לענין מושיט מייתי ראי' מעגלות. דבדיוטא א' חייב מושיט בכל גוונא אפי' למעלה מיו"ד מדהוה דוגמת הושטה שבעגלות המשכן. אבל מתני' בכל גוונא מיירי. דאפי' למטה מיו"ד פטור הזורק):

שתי גזוזטראות:    בניין בולט מאמצע כותל מעלייה לרה"ר לישב שם. (אלטאן) בל"א. ובלשון רומי קסיסטום:

זו כנגד זו ברשות הרבים:    בב' צדי רה"ר. ושניהן למעלה מג' טפחים ולמטה מי' טפחים:

המושיט והזורק מזו לזו פטור:    מדלא אשכחן במשכן הושטה וזריקה מרה"י לרה"י ורוחב רה"ר באמצע:

היו שתיהן בדיוטא אחת:    בצד א' ברה"ר. ועכ"פ יש הפסק אורך רה"ר ביניהן:

המושיט חייב:    אף שמושיט למעלה מי'. עכ"פ מדהוה דכוותה במשכן. וכדמסיק. חייב:

שתי עגלות זו אחר זו ברשות הרבים מושיטין הקרשים:    קרשי המשכן:

מזו לזו:    מעגלה לעגלה. ועגלה רה"י היא. מדגבוה י' ואורך רה"ר באמצע:

אבל לא זורקין:    מפני כובד הקרשים. וי"א מפני קדושתן:

חולית הבור:    העפר שחפרו מהבור. שהניחוה סביב שפתה. נקרא חולית הבור. וגבוה י' בצירוף עומק הבור:

והסלע:    ר"ל או סלע שגבוה בעצמו י"ט:

שהן גבוהין עשרה ורחבן ארבעה הנוטל מהן:    והניח ברה"ר:

והנותן על גבן:    ממה שנטל מרה"ר:

חייב:    דכרה"י דמי:

בועז


להלכתא גבירתא של תפארת ישראל לחץ כאן

פירושים נוספים