רמב"ם על שבת יא
שבת פרק יא
[עריכה]- ראו גם: נוסח המשנה שבת יא רמבם
דע כי רשות הרבים מגיע עד עשרה טפחים, ולמעלה מעשרה טפחים ברשות הרבים הוא מקום פטור.
והמחלוקת ביניהם הוא, כי הזורק דבר מרשות היחיד לרשות היחיד, ועבר על רשות הרבים, רבי עקיבא אומר, כי אם עבר אותו החפץ שזרק על אויר רשות הרבים בתוך עשרה, שהוא כאילו נח, ורבנן אינן אומרים כן. אבל אם זרק למעלה מעשרה, אפילו רבי עקיבא פוטר.
והלכה כחכמים:
כצוצריות - גזוזטראות, והוא בנין מעצים יוצא מן הכותל ולחוץ בעליות על רשות הרבים, ועושין אותו כדי להרחיב העליה, והיו אותן הגזוזטראות רשות היחיד גמורה, וכבר הקדמנו זכירת מצריה.
וכשהיתה אותה הגזוזטרא יוצאה לרשות הרבים מזה הצד, וגזוזטרא אחרת מצד אחר, יהיה רשות הרבים באמצע ורשות היחיד מכאן ורשות היחיד מכאן.
בדיוטא אחת - שיהיו שתיהם בשווה בעליה אחת, האחת נמשכת אחר חברתה ורשות הרבים ביניהם, כזאת הצורה:
המושיט חייב - כי כן היתה עבודת הלווים כאשר יתבאר.
והזורק פטור - כמו שאומרים חכמים, כי זורק מרשות היחיד לרשות היחיד ורשות הרבים באמצע פטור.
והדין היה כמו כן במושיט, לולי שהיא עבודה נשתמשו בה במשכן, וכל המלאכות ממשכן גמרינן להו. ודע כי אמרם המושיט חייב ואפילו למעלה מעשרה, לפי שהלווים למעלה מעשרה היו מושיטין.
ואחר כן חזר לבאר איך היתה עבודת הלוים ואמרו שתי עגלות זו אחר זו, מושיטין את הקרשים מזו לזו, כי העגלות היו נושאין עליהם הקרשים על זאת הצורה:
וכל אחת מאלו העגלות היה רשות היחיד.
חולית הבור - הוא הרפש והטיט הנמצא בקרקעיתו.
והודיענו, כי כשיש בעומק הבור עם החוליא עשרה טפחים, יצטרף הבור עם החוליא להשלים עשרה טפחים.
ואמרם הנוטל מהם ונותן, שיטול מהם ויתן ברשות הרבים.
והנותן עליהם - שיטול מרשות הרבים, ויניח עליהם [כפי] העיקרים שבארנו בתחילת זאת המסכתא:
כבר בארנו בתחילת זה הפרק, כי למעלה מעשרה טפחים ברשות הרבים מקום פטור הוא, וכן למטה מעשרה בארץ, והעיקר אצלנו כי "המעביר ארבע אמות ברשות הרבים, חייב".
ואמרו כזורק בארץ - רוצה לומר שהוא חייב, ובתנאי שיהיה אותו הדבר שזרק נדבק בכותל, כמו הטיט השמן או הבצק ודומה לו, אז נמדוד מן המקום שהוא עומד בו (בעמידה) ברשות הרבים לאותו דבר שדבק בכותל אחר, שנדמה קו בכותל ישר שיצא מן המקום שזרק ממנו מרשות הרבים לאותו הדבר הדבק, ואם יהיה באותו קו ארבע אמות וגובה אותו הדבר הדבק בכותל עשרה טפחים או פחות אז יהיה חייב, לפי שזרק מתחלת ארבע לסוף ארבע ברשות הרבים.
ואמרו פטור, באותו שזרק לתוך ארבע אמות ונתגלגל חוץ לארבע אמות - מבואר ביותר לפי שהוא לא נתכוון לזריקה של איסור.
ואמרו בהפך זה חייב - בתנאי שינוח חוץ לארבע אמות ואפילו זמן מועט, אבל אם לא נח כלל פטור:
הים - היא כרמלית.
ופירוש רקק מים - אמת המים.
ועניין אמרו רשות הרבים מהלכת בו בתוכו - שיהיו בני אדם מהלכין בו.
וכשיהיה בגובה אותו רקק עשרה טפחים או יותר אינה נחשבת מרשות הרבים, לפי שהיא חולקת רשות לעצמה כמו שנתבאר פעמים.
ומה שכפל "מהלכת בו" פעמים, ללמדך אפילו שמהלכין בו רבים בדוחק ועמל, כי העיקר אצלנו "הילוך על ידי הדחק, שמיה הילוך".
ומה שכפל "רקק מים" שני פעמים, ללמדך אפילו היה רוחבו ארבע אמות, כיון שיש בגבהו פחות מעשרה טפחים, רשות הרבים נחשוב אותו כיון שמהלכין בו רבים. וכשיהיה בגובה זה הרקק עשרה טפחים, אפילו היה ברוחבו פחות מארבע טפחים שבני אדם יכולים לעברו במהירות, לא יחשב כרשות הרבים. והשווה בזה ימות החמה וימות הגשמים:
כבר בארנו כי הים כרמלית.
ואמרו קשורות, מטלטלין מזו לזו - אחר עשיית העירוב, לפי שהן כמו שתי חצרות.
ומוקפות - הוא שיקיף ביניהם כלום מחיצה מיריעות וכיוצא בהם:
כשתדקדק לשון זאת המשנה תמצא בה קושיא, והוא כי הוא אמר כשנזכר שהוא אסור, ואחר כן קלטו אחר לאותו דבר שזרק שהוא פטור, ואם לא קלטו אחר אלא שנפל לארץ יהיה חייב וזה אחר שנזכר, ואחר כן אמר כל חייבי חטאות אינן חייבין, עד שתהא תחילתן וסופן שגגה, ושיערוה בתלמוד כך "הזורק ונזכר לאחר שיצאת מידו, או שלא נזכר וקלטה אחר, או קלטה כלב או נשרפה - פטור; הא נחה - חייב חטאת; במה דברים אמורים? כשחזר ושכח, אבל לא חזר ושכח - פטור, שכל חייבי חטאות אינן חייבין עד שתהא תחילתן וסופן שגגה":
משנה שבת, פרק י"א:
הדף הראשי • מהדורה מנוקדת • נוסח הרמב"ם • נוסח הדפוסים • ברטנורא • עיקר תוספות יום טוב