רמב"ם על שבת י
שבת פרק י[עריכה]
- ראו גם: נוסח המשנה שבת י רמבם
משנה א[עריכה]
שיעור זאת המשנה הוא זה, "המצניע קודם השבת לזרע ולדוגמא ולרפואה, ושכח למה הצניעו, והוציאו בשבת סתם חייב עליו בכל שהוא, שעל דעת הראשונה הוציאו".
וכאשר נשלמה כוונתו, והוציא אותו דבר שהצניע לאותה הסיבה או סתם כאשר פרשתי פעמים אז שלמה מחשבתו, ואחר כן כשהוציאו אם הכניסו אחר כן היה יחוס אותו דבר לו כיחוסו לשאר בני אדם, ומפני זה כשחזר והכניסו אינו חייב אלא כשיעורו, וכבר קדם זכר השיעורין כולם.
ופירוש דוגמא - משל ודמיון, רוצה לומר שהצניע אותו דבר להראותו לעיון:
משנה ב[עריכה]
אסקופה - נקראת המשקוף התחתון ממשקופי הבתים והדיורין וזולתם, כמו שקוראין המשקוף העליון "משקוף".
ואסקופה החיצונה - היא אצטבא שהיא לפני משקוף פתחי הבתים, ונקראת חיצונה לפי שהיא לצד רשות הרבים.
וזאת האסקופה שמדבר בה בזאת ההלכה היא כרמלית, וכבר קדמו (מצרי) [מגדרי] הכרמלית ודיניה בתחילת זאת המסכתא.
ופירוש בבת אחת - בפעם אחת, לפי שאינה נקראת מלאכה אלא העתקת דבר מרשות הרבים לרשות היחיד, או מרשות היחיד לרשות הרבים, אם לא יהיה ביניהם רשות אחרת, כאשר נתננו העיקר בתחילת דברינו בזאת המסכתא:
משנה ג[עריכה]
הוצאת בני קהת לארון היתה בכתף, וקראה השם יתברך עבודה שנאמר "כי עבודת הקדש עליהם, בכתף ישאו"(במדבר ז, ט).
לאחר ידו - פירוש על גב ידו.
מרפקו - כך נקרא בערבי "מרפק", והוא הפרק האמצעי מן הזרוע.
אפונדתו - הוא בגד הזיעה והוא בגד צר ילבש אותו האדם דבק לבשרו, ובו מקומות תפורים חלולים כמו חריטין, ומצניע שם האדם מה שהוא רוצה, ולובש עליו בגדו הנקרא חלוק, וכאשר יהפך אפונדתו מלמטה למעלה ישוב פתיחת אותן החריטין למטה, ויפול מה שבתוכם מדבר שיש לו כובד בלי ספק.
שפת חלוקו - שפת בגדו התחתונה:
משנה ד[עריכה]
סינר - חגור.
וכאשר תתלה דבר בסינר שלה, בין מלפניה בין מלאחריה חייבת, לפי שהוא סובב כלומר חוזר.
ומקבלי פתקין - הם הלוקחים הכתבים והאגרות, רוצה לומר שלוחי המלך הרגלים כלומר הרצים, כי נותנין אלו הפתקין בעצים חלולים בצורת קנה חלול ותולין אותן בצואריהן.
רבי יהודה אומר, כי זה הקנה החלול הוא סובב בצוארו, וחוזר מצד אל צד כלומר לפניו ולאחריו.
ואין הלכה כרבי יהודה:
משנה ה[עריכה]
השמיעך בזו ההלכה העיקר שהקדמנו בראש פרק ראשון מזאת המסכתא, והוא כי המלאכה כששנים גומרין אותה שהן פטורין. העושה את כולה ולא העושה מקצתה.
ורבי שמעון אמר, אפילו לא יכול אחד להוציאו, והוציאוהו שנים פטורין.
ואין הלכה כרבי שמעון:
משנה ו [נוסח הרמבם][עריכה]
העיקר אצלנו כי כזית מן המת ומן הנבלה וכעדשה מן השרץ הוא המטמא כפי טומאת מינו, ופחות מזה השיעור אינו מטמא, ועוד יתבארו עיקרים אלו במקומם.
וטעם רבי שמעון, כי הוא רואה כי אין כוונת המוציא דבר מן הדברים האחרים ככוונת המוציא אלו הנזכרים, אבל כוונתו הסרת הטומאה, אם כן תהיה הוצאתו מלאכה שאינה צריכה לגופה שהוא פטור עליה.
וחכמים רואין כי אין הפרש בין המוציא דבר מאלו הטומאות ובין המוציא דבר אחר.
ודע כי העיקר אצלנו "החי נושא את עצמו", ולפיכך המוציא אדם חי אינו משאוי, אלא אם היה כפות הוא משאוי לדברי הכל, אבל בהמה חיה ועוף אף על פי שהם חיים משאוי הם לדעת חכמים.
ואין הלכה כרבי שמעון:
משנה ו[עריכה]
וכן שערו, וכן שפמו, וכן זקנו - רוצה לומר מי שנטל אלו בידו מעצמו כמו צפרניו בזה הוא המחלוקת שזכר, אבל מי שנטל אחת מהם במספרים ודומה לו מכלי הגלוח, כיון שנטל שתי שערות יתחייב לו לדברי הכל. וכמו כן אם עשה בזה לאדם אחר אפילו ביד, שהוא חייב. ודע כי שער הראש כשנפסק או נתלש רובו, ונשאר תלוי מן הראש ומצער אותו, מותר לו לכרתו בידו בשבת.
וגודלת - היא האשה היודעת לגדל השער ולעשותו עבות.
ופוקסת - היא הנותנת שער על הצדעים, והיא ממין גדילת השער.
וכוחלת - היא הנותנת בעין כחל.
ורבי אליעזר אומר, כי כל אלו תולדות, כי גודלת תולדות בונה, וכוחלת תולדת כותב.
וחכמים אומרים כי עניין גדילת השער אינו עניין בנין, ועניין הכוחל אינו עניין הכתיבה.
והעיקר אצלנו "עציץ נקוב הרי הוא כארץ", ושיעור הנקב כדי שורש קטן, וכבר בארנו זה בפרק חמישי ממסכת דמאי.
ורבי שמעון אינו סובר שיהיה כארץ לעניין שיתחייב סקילה.
ואין הלכה כרבי שמעון, והלכה כחכמים:
משנה שבת, פרק י':
הדף הראשי • מהדורה מנוקדת • נוסח הרמב"ם • נוסח הדפוסים • ברטנורא • עיקר תוספות יום טוב