משנה שבת י ה

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

זרעים · מועד · נשים · נזיקין · קדשים · טהרות
<< | משנה · סדר מועד · מסכת שבת · פרק י · משנה ה | >>

משנה זו במהדורה המבוארת

[עריכה]

המוציא כיכר לרשות הרבים, חייב.

הוציאוהו שניים, פטורין.

לא יכול אחד להוציאו והוציאוהו שניים, חייבים.

ורבי שמעון פוטר.

המוציא אוכלין פחות מכשיעור בכלי, פטור אף על הכלי, שהכלי טפלה לו.

את החי במיטה, פטור אף על המיטה, שהמיטה טפלה לו.

את המת במיטה, חייב.

וכן כזית מן המת וכזית מן הנבילה וכעדשה מן השרץ, חייב.

ורבי שמעון פוטר.

משנה מנוקדת

[עריכה]

הַמּוֹצִיא כִּכָּר לִרְשׁוּת הָרַבִּים, חַיָּב.

הוֹצִיאוּהוּ שְׁנַיִם, פְּטוּרִין.
לֹא יָכֹל אֶחָד לְהוֹצִיאוֹ וְהוֹצִיאוּהוּ שְׁנַיִם, חַיָּבִים;
וְרַבִּי שִׁמְעוֹן פּוֹטֵר.
הַמּוֹצִיא אֳכָלִין פָּחוֹת מִכַּשִּׁעוּר בִּכְלִי,
פָּטוּר אַף עַל הַכְּלִי,
שֶׁהַכְּלִי טְפֵלָה לוֹ.
אֶת הַחַי בְּמִטָּה,
פָּטוּר אַף עַל הַמִּטָּה,
שֶׁהַמִּטָּה טְפֵלָה לוֹ.
אֶת הַמֵּת בְּמִטָּה, חַיָּב.
וְכֵן כַּזַּיִת מִן הַמֵּת וְכַזַּיִת מִן הַנְּבֵלָה וְכָעֲדָשָׁה מִן הַשֶּׁרֶץ,
חַיָּב;
וְרַבִּי שִׁמְעוֹן פּוֹטֵר:

נוסח הרמב"ם

המוציא כיכר לרשות הרבים חייב הוציאוהו שנים פטורין אם לא יכל אחד להוציאו והוציאוהו שנים חייבין רבי שמעון פוטר.

המוציא אוכלים פחות מכשעור בכלי פטור אף על הכלי שהכלי טפילה לו את החי במיטה פטור אף על המיטה שהמיטה טפילה לו את המת במיטה חייב וכן כזית מן המת וכזית מן הנבילה וכעדשה מן השרץ חייבין ורבי שמעון פוטר.


פירוש הרמב"ם

המוציא ככר לרשות הרבים חייב כו': השמיעך בזו ההלכה העיקר שהקדמנו בראש פ' א' מזאת המסכתא והוא כי המלאכה כששנים גומרין אותה שהן פטורין העושה את כלה ולא העושה מקצתה ורבי שמעון אמר אפילו לא יכול אחד להוציאו והוציאוהו שנים פטורין. ואין הלכה כרבי שמעון:

המוציא אוכלין פחות מכשיעור בכלי כו': העיקר אצלנו כי כזית מן המת ומן הנבלה וכעדשה מן השרץ המטמא כפי טומאת מינו ופחות מזה השיעור אינו מטמא ועוד יתבארו עקרים אלו במקומם וטעם ר"ש כי הוא רואה כי אין כוונת המוציא דבר מן הדברים האחרים ככוונת המוציא אלו הנזכרים אבל כוונתו הסרת הטומאה אם כן תהיה הוצאתו מלאכה שאינה צריכה לגופה שהוא פטור עליה וחכמים רואין כי אין הפרש בין המוציא דבר מאלו הטומאות ובין המוציא דבר אחר. ודע כי העיקר אצלנו החי נושא את עצמו ולפיכך המוציא אדם חי אינו משאוי אבל אם היה כפות הוא משאוי לדברי הכל אבל בהמה חיה ועוף אע"פ שהם חיים משאוי הם לדעת חכמים. ואין הלכה כרבי שמעון:


פירוש רבי עובדיה מברטנורא

הוציאוהו שנים פטורים - כדילפינן (ויקרא ד) בעשותה אחת מכל מצות ה', העושה את כולה ולא העושה מקצתה:

ור"ש פוטר - דסבר אפילו כשאין יחיד יכול לעשותה אם עשאוה שנים פטורים. ואין הלכה כר"ש:

את החי במטה - על החי לא מחייב בהוצאתו אם אינו כפות, לפי שהוא נושא את עצמו יב. וה"מ אדם אבל בהמה חיה ועוף לא, דכמאן דכפותין דמו:

וכן כזית מן המת - חייב אם הוציאו, דהואיל ומטמא, הוצאה חשובה היא להציל עצמו מן הטומאה. וכן כזית מן הנבלה וכעדשה מן השרץ, דהכי הוי שיעורן לטומאה יג:

ורבי שמעון פוטר - אפילו במת שלם, דהוי מלאכה שאינה צריכה לגופה, דכל שאינו אלא לסלקו מעליו הויא מלאכה שאינה צריכה לגופה יד ולאו מלאכת מחשבת היא. ואין הלכה כרבי שמעון:

פירוש תוספות יום טוב

הוציאוהו שנים פטורין. פירש הר"ב כדילפינן בעשותה וכו' וברפ"ק ילפינן מיניה נמי לזה עוקר וזה מניח כמ"ש הר"ב שם. והיינו דמיעוטי אחריני כתיבי (במדבר ט"ו) ואם נפש אחת תחטא וגו' בעשותה נפש ואחת נמי מיעוטי. כדאיתא הכא בגמ'. והא דנקט הברייתא בעשותה תירצו התוס' משום שהוא מיעוט האחרון שבפסוק ובהא פליגי תנאי דברייתא הלכך נקטה הברייתא בעשותה ע"כ. ואע"ג דבין למר ובין למר בעשותה לא אתיא לא לדלעיל ולא לדהכא אלא תרוייהו נפקי חד מנפש תחטא וחד מאחת תחטא דתרוייהו מיעוטי נינהו ומיעוטא דבעשותה מפקי להו ר"ש לזה אינו יכול וזה אינו יכול. ות"ק למעוטי יחיד שעשה בהוראת ב"ד. מ"מ נמשך הר"ב אחר לשון הברייתא:

את החי במטה פטור. פירש הר"ב על החי לפי שהוא נושא את עצמו. כתבו התוספות תימא לר"י למה פטור והלא אפי' במשא קל יותר חייב. ואי משום דשנים שעשאוה פטורים הא הוי זה יכול וזה אינו יכול שאין הנישא יכול לישא עצמו בלא הנושא והנושא יש בו כח לנושאו אפילו הוא מת. ואור"י דממשכן גמרינן שלא היו נושאים דבר חי שהתחשים והאילים היו הולכים ברגליהם והחלזון מיד היו פוצעים אותו טרם ימות דכמה דאית ביה נשמה טפי ניחא ליה כי היכי דליצלל צבעיה ע"כ. ועיין במ"ב דפרק י"ח ומ"ש שם בס"ד ורפי"ט וספ"ק דר"ה:

וכן כזית מן המת וכו'. פירש הר"ב דהואיל ומטמא וכו' וכ"כ רש"י והכי מוכח בגמ'. לכאורה דלפום כן אף המוציא ממשמשי עבודת כוכבים לחייב וכן משמע דהא האי ת"ק דר"ש הוא ניהו ר"י דמשנה ו' דפ"ט דלעיל דהא בר פלוגתא דר"ש במלאכה שאינה צריכה לגופה רבי יהודה הוא. ועוד הוכיחו בתו' מברייתא דגמ' דר"י הוא. ומ"מ פסקו הרמב"ם בפירושו ובחיבורו וכן הר"ב דאין הלכה כר"ש ולעיל פסקו דאין הלכה כר"י. משום דלעיל טעמא דאין כשר להצניע שאין שום צורך לאדם במשמשי עבודת כוכבים אבל הכא יש צורך בכולם דנבלה ושרץ מצניעין אותו לכלבו או לשונרו ומת דאסור בהנאה מצניעין אותו כדי לקוברו מידי דהוי אמקק ספרים דפרק דלעיל ולפיכך פסקו בהך דהכא כר"י. אבל קשה דהוי לי' להלוך אחר שיעור שרגיל להצניע ולא אחר שיעור טומאתן ואפשר דלכלבו או לשונרו הוי שעורא רבה משיעור טומאתן ואזלינן לחומרא כדלעיל משנה ט' פ"ז. ובמת נמי אפשר שעל פחות מכזית אינו מצווה לקברו. ועוד דלא שכיח פחות מכזית ושכיח ולא שכיח אזלינן בתר שכיח לקולא כדלעיל שם:

ורבי שמעון פוטר. דהוי מלאכה שא"צ לגופה. כלומר א"צ למת ברה"ר ובמשכן היו צריכין לחפצים שהוציאו ועיין מ"ש במ"ה פ"ב בס"ד. ומ"ש הר"ב דאין הלכה כר"ש כ"כ ג"כ שם. ועיין במשנה ה' פ"ב דעדיות ובמשנה ב' פ"ק דביצה:

פירוש עיקר תוספות יום טוב

(יב) (על הברטנורא) תימא לר"י למה פטור והלא אפילו במשא קל יותר יחייב כו'. ואור"י דממשכן גמרינן שלא היו נושאים דבר חי כו'. תוספת:

(יג) (על הברטנורא) אבל במשמשי ע"ג אין הלכה כר"י עמש"ש אבל הכא יש צורך בכולם דנבלה ושרץ מצנען לכלבו ולשונרו. ומת מצניעו לקוברו. ויהיב שיעוריהו כטומאתן לחומרא. עתוי"ט:

(יד) (על הברטנורא) כלומר א"צ למת ברה"ר ובמשכן היו צריכים לחפצים שהוציאו:

מלאכת שלמה (שלמה עדני)


פירושים נוספים