ביאור:משנה שבת פרק י

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
הבהרה:

דף זה הוא במרחב הביאור של ויקיטקסט, ומכיל פרשנות וביאורים של משתמשים בני ימינו, ולא מייצגים בהכרח את הפרשנות המסורתית.


משנה מבוארת        משנה עם מפרשים

משנה מבוארת למסכת שבת: א ב ג ד ה ו ז ח ט י יא יב יג יד טו טז יז יח יט כ כא כב כג כד

מסכת שבת עם מפרשי המשנה: א ב ג ד ה ו ז ח ט י יא יב יג יד טו טז יז יח יט כ כא כב כג כד

גבולות ההוצאה בשבת[עריכה]

חטיבה I: הוצאה חלקית: פחות מהשיעור או פחות מההוצאה[עריכה]

ראו לעיל ז, ג, שאם אדם מצניע פחות מהשיעור, והוציא כמות זו בשבת - הוא חייב, ואחרים פטורים.

אבל אם חזר בו המצניע, אפילו באותה השבת - חוזרים לדין הרגיל.

(א) המצניע לזרע, ולדוגמא, ולרפואה, והוציאו בשבת - חייב בכל שהוא.

וכל אדם אין חייב עליו - אלא כשיעורו.
חזר והכניסו - אינו חייב עליו, אלא כשיעורו:


כאן מקומה הטבעי של המשנה מתחילת המסכת, העוסקת בחלוקת מלאכת ההוצאה לשני אנשים. וראו שם דיון בשאלת שינוי הסדר.

האסקופה מתוארת כאן ככרמלית, שאין להוציא אליה פירות לכתחילה אבל אינו חייב אם עשה כך. וראו גם תוספתא א, ב-ג.

(ב) המוציא אוכלין ונתנן על האסקופה סף הדלת

בין שחזר והוציאן, בין שהוציאן אחר - פטור
מפני שלא עשה מלאכתו בבת אחת.

קופה קופסה שהיא מלאה פירות, ונתנה על האסקופה החיצונה

אף על פי שרוב הפירות מבחוץ
פטור, עד שיוציא את כל הקופה:


חטיבה II: הוצאה בשינוי[עריכה]

החיוב הוא רק על הוצאה "כדרך המוציאים". המשנה מערבת מונח זה עם המונח "משא בני קהת", מתוך הנחה שמנהג בני קהת הוא המנהג הקיים תמיד. וראו גם לקמן יא ב, גם שם מגייסים את בני לוי (שם בני מררי) כדי להסביר איסור לא מובן.

והשוו תוספתא י, ד-ז.

(ג) המוציא, בין בימינו בין בשמאלו

בתוך חיקו או על כתפו - חייב
שכן משא בני קהת. מוסב רק על הכתף, שנאמר להם "בכתף ישאו" (במדבר ז, ט)

לאחר ידו, ברגלו, בפיו ובמרפקו, באזנו ובשערו

ובפונדתו מעין פאוץ' ופיה למטה - בין פונדתו לחלוקו, ובשפת חלוקו
במנעלו, בסנדלו - פטור
שלא הוציא כדרך המוציאין:


השוו סנהדרין ט, ב, וראו גם כריתות ד, ג. החיוב מתקיים אם התכוון לעבור, ועשה עבירה. ר' שמעון מחיב רק אם עשה את העבירה שהתכוון לה. לכאורה, מדוע אם "בא לו לאחריו" פטור?

רבא (שבת צב ב) מסביר, שלמרות שהתכוון לעבור, לא עשה זאת בדרך מוצלחת, ולא נעשה רצונו, ולכן פטור.

יתכן גם להסביר שאם "בא לו לאחריו" לא הרגיש שעשה את ההוצאה, למרות שרצה בה, כלומר המשנה עוסקת במודעות לקיום העבירה לעומת "מתעסק", הנזכר בכריתות שם.

(ד) המתכוון להוציא לפניו, ובא לו לאחריו בטעות נגרר החפץ מאחריו - פטור

לאחריו, ובא לו לפניו - חייב.

באמת אמרו: האשה החוגרת בסינר, בין מלפניה בכיס שלפניה ובין מלאחריה - חייבת

שכן ראוי להיות חוזר. דרך הסינר להסתובב ולאשה לא איכפת.
רבי יהודה אומר: אף מקבלי פתקין: דוור שיש לו תיק התלוי על צוארו.


שורת פטורים של ר' שמעון, מסיבות שונות:

  1. הוצאה על ידי שנים לדעתו אינה הוצאה כדרכה, אפילו אם אין אחד יכול להוציא.
  2. הוצאת המת וכל הטומאות אינה הוצאה לשם הוצאה, אלא כדי לפנות את הטומאה מהבית. והשוו לדעת ר' יהודה, לעיל ט, ו.
  3. תלישה מעציץ נקוב אינה קטיף, כי לדעת ר' שמעון אין העציץ נחשב כקרקע, וראו כלאים ז, ח.

(ה) המוציא ככר לרשות הרבים - חייב.

הוציאוהו שנים - פטורין. שלא הוציאו כדרך המוציאים.
לא יכל אחד להוציאו, והוציאוהו שנים - חייבים.
ורבי שמעון פוטר.

חטיבה III: דינים טפלים להוצאה[עריכה]

המוציא אוכלין פחות מכשיעור בכלי - פטור אף על הכלי

שהכלי - טפלה לו.
את החי במטה האדם החי באלונקה - פטור אף על המטה, שהמטה טפלה לו. ומותר להוציא אדם חי בשבת.
את המת במטה - חייב.
וכן: כזית מן המת, וכזית מן הנבלה, וכעדשה מן השרץ אלו השיעורים לעניין הטומאה - חייב.
ורבי שמעון פוטר:


משנה ו מרחיבה את העקרון של הוצאה כדרכה למלאכות נוספות, שגם בהן אם עשה בשינוי - פטור.

ר' שמעון אינו מבדיל בין עציץ נקוב לעציץ שאינו נקוב, ראו גם תוספתא שביעית ח, י ותוספתא כלאים ד, יא.

לעניין הכוחלת ראו תוספתא י, י, ומוחלפת השיטה.

(ו) הנוטל צפרניו זו בזו, או בשניו, ולא בכלי, ואין דרך הקיצוץ בכך.

וכן שערו, וכן שפמו, וכן זקנו
וכן הגודלת, וכן הכוחלת, וכן הפוקסת איפור של אשה היה בדרך כלל נעשה ע"י אשה אחרת, וכאן היא עושה לעצמה.
רבי אליעזר מחייב, וחכמים אוסרין משום שבות.

התולש מעציץ נקוב - חייב, ושאינו נקוב - פטור.

ורבי שמעון פוטר בזה ובזה: