ביאור:משנה שבת פרק ז

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
הבהרה:

דף זה הוא במרחב הביאור של ויקיטקסט, ומכיל גם פרשנות וביאורים של משתמשים בני ימינו, שאינם מייצגים בהכרח את הפרשנות המסורתית.



משנה מבוארת        משנה עם מפרשים

משנה מבוארת למסכת שבת: א ב ג ד ה ו ז ח ט י יא יב יג יד טו טז יז יח יט כ כא כב כג כד

מסכת שבת עם מפרשי המשנה: א ב ג ד ה ו ז ח ט י יא יב יג יד טו טז יז יח יט כ כא כב כג כד

כללי השבת[עריכה]

חטיבה I: חישוב מספר השגגות במלאכות השבת[עריכה]

הכלל "גדול", כי הוא חורג מהלכות שבת ונוגע לעצם מושג השגגה בהלכה בכלל. ועיינו כריתות ג, י, שם עוסקים בשאלת ההעלם הדומה לשאלת הידיעה במשנתנו, וראו גם ספרא חובה פרק א, ז.

למרות שהשגגה היא מעשה שנעשה מתוך אי-מודעות, המשנה קובעת את מספר החטאות לפי מחשבת העבריין, ולא לפי מעשיו. לא המעשה האסור הוא המחייב חטאת, אלא הטעות - למרות שטעות בלי מעשה אינה מחייבת כפרה. הדין הזה נועד לעודד אדם ללמוד ולדעת.

וראו תוספתא ט, ד, המדגימה את מי ששכח עיקר שבת בגר שהתגייר בין הגויים ומעולם לא שמע על מצוות השבת, ובכל זאת הגיור בתוקף.

בכל זאת יש כאן ייחוד לשבת, המופיע בסוף המשנה. לפי המשנה בכריתות שם, המשנה שלנו היא בדעת ר' עקיבא, שהעושה מלאכות הרבה חייב על כל אב מלאכה, וראו תוספתא י, יג. ר' אליעזר סובר שחייב על כל מלאכה ומלאכה, ואין לדעתו מקום למנות את אבות המלאכה.

איסור המלאכה בשבת מופיע בתורה מספר פעמים, ראו למשל שמות לא יד.

(א) כלל גדול אמרו בשבת:

כל השוכח עיקר שבת, ועשה מלאכות הרבה בשבתות הרבה -
אינו חייב אלא חטאת אחת.
היודע עיקר שבת, ועשה מלאכות הרבה בשבתות הרבה
חייב על כל שבת ושבת. כי שכח שהוא שבת
היודע שהוא שבת, ועשה מלאכות הרבה בשבתות הרבה -
חייב על כל אב מלאכה ומלאכה. כי שכח את האיסור המסויים

העושה מלאכות הרבה מעין מלאכה אחת השייכות לאותו "אב מלאכה" - אינו חייב אלא חטאת אחת:


(ב) אבות מלאכות ארבעים חסר אחת:

רשימת אבות המלאכה אינה מוגדרת כ"כלל גדול", אלא מובאת כנספח לסוף משנה א, שפטרה את "העושה מלאכות הרבה מעין מלאכה אחת".

בימינו נהוג לראות דווקא את הרשימה הזאת כבסיס הלכות השבת, אבל עריכת המשנה מדגישה את איסורי ההוצאה כבסיס השבת! - וכך גם בכלל השני שבמשנה ג.

בתורה שבכתב מופיעות מעט מלאכות כאסורות בשבת: איסוף המן, חריש וקציר, הבערת אש וקישוש עצים. הנביאים מוסיפים על כך את איסור הכנסת הסחורה לשערי העיר.

התורה שבע"פ אינה נותנת כלל אחד לאיסורי השבת (כגון: מה שמחייב מאמץ, או מה שמביא פרנסה, או מה שמאפשר שליטה בעולם, וכו') - אלא בוחרת ברשימה ארוכה שאינה קשורה לעיקרון משותף יחיד.

הרשימה מבוססת על רצף של מלאכות של הכנת הפת (השוו תוספתא ברכות ו ב), הכנת החוט והבד, הכנת הספר וכתיבה בו, וכן זוגות: בונה וסותר, מכבה ומבעיר - ובסופה שתי מלאכות בודדות.

ניתן להסביר את ההתמקדות בהכנת הפת, הכנת הבגדים והכתיבה לאור סיפור גן עדן, בו נתקלל האדם בעבודת האדמה, לבש בגדים ואכל מעץ הדעת.

המספר "ארבעים חסר אחת" כמספר המלאכות האסורות בשבת מבוסס על דרשה של מניית התוצרים במלאכת המשכן, ראו מאמר של הרב יואל בן נון, ולא על ניתוח של מלאכות האדם האפשריות: המספר קדם לרשימה, ולא ההפך. על הקשרים בין מלאכת המשכן לאיסורי המלאכה בשבת ראו גם מכילתא דרשב"י כ ט.

הזורע, והחורש, והקוצר שנאמר "בחריש ובקציר תשבות",

והמעמר.

הדש, והזורה. להפרדת הגרעינים מהמוץ

הבורר, הטוחן, והמרקד. הכנת הקמח

והלש,

והאופה.

הגוזז את הצמר, המלבנו, והמנפצו, והצובעו. הכנת הצמר לטווייה

והטווה, והמסך. יצירת החוטים וקשירתם לנול

והעושה שני בתי נירין, בשתי והאורג שני חוטין, והפוצע שני חוטין. אורג את הערב או מתיר אותו. אין משמעות לאריגת חוט יחיד.

הקושר, והמתיר. הטרמת העיקרון של זוגות המלאכות שיודגש בהמשך

והתופר שתי תפירות, הקורע על מנת לתפור שתי תפירות. שיעור הקריעה. לא מדובר על מטרה.

הצד צבי, השוחטו, והמפשיטו, המולחו, והמעבד את עורו. פעולות בצבי

והמוחקו, והמחתכו. גירוד וחיתוך העור

הכותב שתי אותיות, והמוחק על מנת לכתוב שתי אותיות. גם כאן מדובר על שיעור, וראו תוספתא יב, ז.

הבונה, והסותר.

המכבה, והמבעיר.

המכה בפטיש.

המוציא מרשות לרשות.

הרי אלו אבות מלאכות - ארבעים חסר אחת:


חטיבה II: הגדרת הכמות האסורה בהוצאה[עריכה]

הכלל השני נוגע לשיעורי איסור ההוצאה, ותולה אותם במנהג המקובל "להצניע כמוהו" - או בדעתו של המוציא (ראו תוספתא ט, ה.) כלומר, המנהג הוא המגדיר את איסורי השבת!

גם לכלל זה יש פירוט, המתחיל במשנה ד ומסתיים בפרק י.

נראה שאנשי ים המלח סברו שאיסור הוצאה בכל שהוא.

(ג) ועוד כלל אחר אמרו:

כל הכשר להצניע, ומצניעין כמוהו, שנהוג לשמור כמות זו. זו הגדרת "כשר להצניע"
והוציאו בשבת - חייב עליו חטאת אפילו אם המוציא אינו נוהג להצניע כמות כזו - חייב
וכל שאינו כשר להצניע, ואין מצניעין כמוהו
והוציאו בשבת - אינו חייב, אלא המצניעו: רק אם המוציא נוהג להצניע כמות זו - חייב


פירוט השיעור ש"מצניעים כמוהו". הפירוט הזה יימשך עד סוף פרק ט.

כאן נרמז כלל נוסף, לפיו שני דברים ששוו בשיעוריהן מצטרפים לעניין איסור ההוצאה.

אבל השוואת שיעוריהם עצמה נובעת מכך שהדברים מיועדים לאותה מטרה, כגון מיני אוכל שונים ששיעורם כגרוגרת ומצטרפים זה עם זה. וראו תוספתא ט, ו, ששיעור ההוצאה של מורסן תלוי במטרת ההוצאה: לאכילה או לבהמה.

נראה שהשוואת השיעור משמשת כקריטריון משפטי ולא מהותי.

(ד) המוציא תבן - כמלא פי פרה.

עצה - כמלא פי גמל.
עמיר - כמלא פי טלה.
עשבים - כמלא פי גדי.
עלי שום ועלי בצלים לחים - כגרוגרת, יבשים - כמלא פי גדי. שאינם ראויים למאכל אדם אלא לגדי
ואין מצטרפין זה עם זה, מפני שלא שוו בשעוריהן.

המוציא אוכלים כגרוגרת - חייב

ומצטרפים זה עם זה, למשל אם הוציא חצי גרוגרת ממאכל אחד וחצי גרוגרת ממאכל אחר מפני ששוו בשעוריהן.
חוץ מקליפיהן וגרעיניהן ועוקציהן, וסובן ומורסנן. שאינם נאכלים ולכן אינם נמדדים לעניין השיעור.

רבי יהודה אומר: חוץ מקליפי עדשים, שמתבשלות עמהן: ולכן נחשבות במדידת השיעור.