ביאור:משנה שבת פרק יב

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
הבהרה:

דף זה הוא במרחב הביאור של ויקיטקסט, ומכיל פרשנות וביאורים של משתמשים בני ימינו, ולא מייצגים בהכרח את הפרשנות המסורתית.


משנה מבוארת        משנה עם מפרשים

משנה מבוארת למסכת שבת: א ב ג ד ה ו ז ח ט י יא יב יג יד טו טז יז יח יט כ כא כב כג כד

מסכת שבת עם מפרשי המשנה: א ב ג ד ה ו ז ח ט י יא יב יג יד טו טז יז יח יט כ כא כב כג כד

סדר הדיון מכאן עד סוף פרק טו הוא לפי שיעורי האיסור.

עיקרון סידור משני הוא על פי משנת אבות המלאכות, מסופה לתחילתה - תוך התיחסות לקבוצות שבתוכה. בכל קבוצה הדיון הוא מתחילתה לסופה.

ניתן לראות את המלאכות בפרק גם כפירוט של מלאכות הקמת קרשי המשכן, וראו במשנה ג.

שיעורי מלאכה בעלי משמעות[עריכה]

חטיבה I: מלאכות שחייב בהן על כל שהוא[עריכה]

הדיון כאן הוא לפי סדר אבות המלאכה שנמנו לעיל ז, ב, בקבוצה "הבונה והסותר, המכבה והמבעיר והמכה בפטיש".

הסבר נוסף - הדיון הוא לפי הכמויות הנחשבות "מתקיימות", כלומר שאינן לחינם. ההסבר השני הוא הסיבה לאיזכור החורש וכו' בתחילת משנה ב. וראו תוספתא יב, ג, שר' שמעון חולק על הכמות "כלשהו".

"המכה בפטיש" מוצג כסעיף של המסתת, ויתכן שת"ק במשנה זו ראה גם את המסתת כאב מלאכה.

רשב"ג מרחיב את איסור ההכאה בפטיש, ורואה כל מכה בפטיש כאיסור, אפילו אם לא שינה כלום, שהכה לחינם על הסדן ולא על החפץ המתוקן. בכך הוא מחייב אפילו פחות מ"כלשהו" - אם הכה בשעת המלאכה.

(א) הבונה, כמה יבנה ויהא חייב? - כל שהוא

והמסתת, והמכה בפטיש ובמעצד, גרזן הקודח כל שהוא - חייב.

זה הכלל: כל העושה מלאכה, ומלאכתו מתקיימת בשבת - חייב.

רבן שמעון בן גמליאל אומר: אף המכה בקורנס על הסדן בשעת מלאכה - חייב

מפני שהוא כמתקן מלאכה:


(ב) החורש כל שהוא, המנכש, והמקרסם, והמזרד כל שהוא - חייב.

חטיבה II: מלאכות ששיעורן תלוי בכוונה[עריכה]

המלקט עצים או עשבים יכול לעשות זאת לשתי מטרות שונות: לנקות את השדה או לצורך העצים והעשבים. השיעור של האיסור תלוי במטרה: ניקוי השדה אסור בכל שהוא, והעצים והעשבים אסורים אם הכמות משמעותית. וראו לעיל ז, ד וכן לעיל ט, ה, ששיעורי האיסור זהים לשיעורי ההוצאה. לכן בתוספתא י, יב נוסף מקרה שתלש כדי לאכול בעצמו. וראו הערתנו בתחילת פרק ט.

המלקט עצים: מקושש אם לתקן - כל שהן. כאמור בתחילת המשנה אם להסיק - כדי לבשל ביצה קלה.

המלקט עשבים: אם לתקן - כל שהוא. אם לבהמה - כמלא פי הגדי:


(ג) הכותב שתי אותיות, בין בימינו בין בשמאלו אם רגיל לכתוב בימינו או בשמאלו

בין משם אחד, בין משני שמות, ראשי תיבות של שתי מילים בין משני סממניות, שני סוגי דיו בכל לשון - חייב.

כאן נדונה הפיסקה "הכותב שתי אותיות והמוחק ע"מ לכתוב שתי אותיות" במשנת אבות המלאכות. אבל דין הכותב דומה לדין המלקט עצים, כי הוא תלוי בכוונתו.

לכאורה ת"ק מחייב רק על כתיבת שתי אותיות בעלות משמעות. למשל, במילה קצרה או בראשי תיבות (וראו לקמן משנה ה, לגבי ראשי תיבות באות אחת.), ואילו ר' יוסי מחייב על "רושם", כלומר על כתיבת שתי אותיות כלשהן. לדעתו כל צירוף של שתי אותיות או סימנים יכול להיות בעל משמעות, למשל כקוד מוסכם. לכן חייבים גם אם הכותב לא התכוון לסמן. רבי מסכים עם ת"ק שצריכה להיות משמעות לשתי האותיות, אבל לא בהכרח זו שהתכוון אליה הכותב. וראו גם ספרא חובה פרק א.

הבבלי מפרש שת"ק הוא ר' יוסי, והמילה "סממניות" מתפרשת כסימנים שאינם אותיות.

נראה שכולם מסכימים שאם לא התכוון לכתוב שתי אותיות - פטור, ראו לקמן משנה ה.

אמר רבי יוסי: לא חייבו שתי אותיות אלא משום "רושם"

שכך היו כותבין על קרשי המשכן, לידע איזהו בן זוגו.

אמר רבי: מצינו שם קטן משם גדול:

"שם" מ"שמעון" ו"שמואל", "נח" מ"נחור", "דן" מ"דניאל", "גד" מ"גדיאל":


(ד) הכותב שתי אותיות בהעלם אחד - חייב.

השוו גיטין ב, ג, לגבי תוקף הכתיבה בדבר שאינו מתקיים, וכן על בשרו.

המסרט על בשרו - לשון מקרא, ראו ויקרא יט כח. אמנם מלקות חייב רק אם סרט על המת, ראו מכות ג, ה. מכל מקום אין מקובל לכתוב כך, ולכן פוטר ר' יהושע, וראו גם תוספתא יב, ט.

הביטוי "ר' X מחייב חטאת" מופיע רק עם ר' אליעזר, וראו לקמן יט, ד, פסחים ו, ה, כריתות ד, ב-ג.

כתב בדיו, בסם, בסקרא, בקומוס ובקנקנתום, ובכל דבר שהוא רושם אבל לא בדבר שאינו מתקיים. ראו משנה ה.

על שני כתלי זויות, ועל שני לוחי פנקס - והן נהגין זה עם זה נראים כמילה אחת - חייב.

הכותב על בשרו - חייב.

המסרט על בשרו: רבי אליעזר מחייב חטאת, ורבי יהושע פוטר:


(ה) כתב במשקין, במי פירות, באבק דרכים, באבק הסופרים

ובכל דבר שאינו מתקיים - פטור.

לאחר ידו, ברגלו, בפיו ובמרפקו,

כתב אות אחת סמוך לכתב, והשלים מילה כתב על גבי כתב
נתכוון לכתב ח' וכתב שני ז'
אחד בארץ ואחד בקורה
כתב על שני כתלי הבית, על שני דפי פנקס - ואין נהגין זה עם זה - פטור.

כתב אות אחת נוטריקון, ראש תיבה רבי יהושע בן בתירא מחייב, וחכמים פוטרין:


כתב אות אחת, ונזכר ששבת היום, ושכח שוב וכתב אות שניה. חכמים פוטרים כי האות השניה היא כ"סמוך לכתב" ממשנה ה. רבן גמליאל מחייב כי לדעתו שני חצאי הכתיבה מצטרפים.

ראו השלמה למשנה בתוספתא יב, יא, ליום כיפור שחל בערב שבת. וראו גם מכילתא ויקהל.

(ו) הכותב שתי אותיות בשני העלמות, אחת שחרית ואחת בין הערבים

רבן גמליאל מחייב, וחכמים פוטרין: