משנה שבת כא

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש


שבת פרק כא: משנה תוספתא ירושלמי בבלי


<< · משנה · סדר מועד · מסכת שבת · פרק עשרים ואחד ("נוטל אדם") · >>

פרקי מסכת שבת: א ב ג ד ה ו ז ח ט י יא יב יג יד טו טז יז יח יט כ כא כב כג כד

משנה א · משנה ב · משנה ג ·

נוסח הרמב"ם · מנוקד · מפרשים
פרק זה במהדורה המבוארת | במהדורה המנוקדת

לצפייה בכתבי יד סרוקים של המשנה ב"אוצר כתבי יד תלמודיים" של הספרייה הלאומית לחצו כאן


משנה א[עריכה]

נוטל אדם את בנו והאבן בידו, וכלכלה והאבן בתוכה.

ומטלטלין תרומה טמאה עם הטהורה ועם החולין.

רבי יהודה אומר, אף מעלין את המדומע באחד ומאה.

משנה ב[עריכה]

האבן שעל פי החבית, מטה על צדה והיא נופלת.

היתה בין החביות, מגביהה ומטה על צדה והיא נופלת.

מעות שעל הכר, נוער את הכר והן נופלות.

היתה עליו לשלשת, מקנחה בסמרטוט.

היתה של עור, נותנין עליה מים עד שתכלה.

משנה ג[עריכה]

בית שמאי אומרים, מגביהין מן השולחן עצמות וקליפין.

ובית הלל אומרים, נוטל את הטבלה כולה ומנערה.

מעבירין מלפני השולחן פירורין פחות מכזית ושער של אפונין ושער של עדשים, מפני שהוא מאכל בהמה.

ספוג, אם יש לו עור בית אחיזה, מקנחין בו, ואם לאו, אין מקנחין בו.

(וחכמים אומרים) בין כך ובין כך, ניטל בשבת, ואינו מקבל טומאה.

משנה מנוקדת[עריכה]

פרק עשרים ואחד

(א) נוֹטֵל אָדָם אֶת בְּנוֹ וְהָאֶבֶן בְּיָדוֹ, וְכַלְכַּלָּה וְהָאֶבֶן בְּתוֹכָהּ. וּמְטַלְטְלִין תְּרוּמָה טְמֵאָה עִם הַטְּהוֹרָה וְעִם הַחֻלִּין. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, אַף מַעֲלִין אֶת הַמְדֻמָּע בְּאֶחָד וּמֵאָה:

(ב) הָאֶבֶן שֶׁעַל פִּי הֶחָבִית, מַטָּהּ עַל צִדָּהּ וְהִיא נוֹפֶלֶת. הָיְתָה בֵין הֶחָבִיּוֹת, מַגְבִּיהָהּ וּמַטָּהּ עַל צִדָּהּ וְהִיא נוֹפֶלֶת. מָעוֹת שֶׁעַל הַכַּר, נוֹעֵר אֶת הַכַּר וְהֵן נוֹפְלוֹת. הָיְתָה עָלָיו לִשְׁלֶשֶׁת, מְקַנְּחָהּ בִּסְמַרְטוּט. הָיְתָה שֶׁל עוֹר, נוֹתְנִין עָלֶיהָ מַיִם עַד שֶׁתִּכְלֶה:

(ג) בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים, מַגְבִּיהִין מִן הַשֻּׁלְחָן עֲצָמוֹת וּקְלִפִּין. וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים, נוֹטֵל אֶת הַטַּבְלָה כֻלָּהּ וּמְנַעֲרָהּ. מַעֲבִירִין מִלִּפְנֵי הַשֻּׁלְחָן פֵּרוּרִין פָּחוֹת מִכַּזַּיִת וְשֵׂעָר שֶׁל אֲפוּנִין וְשֵׂעָר שֶׁל עֲדָשִׁים, מִפְּנֵי שֶׁהוּא מַאֲכַל בְּהֵמָה. סְפוֹג, אִם יֶשׁ לוֹ עוֹר בֵּית אֲחִיזָה, מְקַנְּחִין בּוֹ, וְאִם לָאו, אֵין מְקַנְּחִין בּוֹ. (וַחֲכָמִים אוֹמְרִים) בֵּין כָּךְ וּבֵין כָּךְ, נִטָּל בַּשַּׁבָּת, וְאֵינוֹ מְקַבֵּל טֻמְאָה:

נוסח הרמב"ם[עריכה]

(א) נוטל אדם את בנו והאבן בידו כלכלה והאבן בתוכה ומטלטלין תרומה טהורה עם הטמאה ועם החולין רבי יהודה אומר אף מעלין את המדומע באחד ומאה.

(ב) האבן שעל פי החבית מטה על צידה והיא נופלת הייתה בין החביות מגביהה ומטה על צידה והיא נופלת מעות שעל הכר נוער את הכר והן נופלות אם הייתה עליו לשלשת מקנחה בסמרטוט הייתה על של עור נותנין עליה מים עד שתכלה.

(ג) בית הלל אומרין מעבירין מעל השולחן קליפין ועצמות בית שמאי אומרין מסלק את הטבלה כלה ונוערה מעבירין מעל השולחן פירורין פחות מכזית ושיער של אפונין ושל עדשים מפני שהוא מאכל בהמה ספוג אם יש לו עור בית אחיזה מקנחין בו ואם לאו אין מקנחין בו וחכמים אומרים בין כך ובין כך ניטל בשבת.

פירושים[עריכה]