ביאור:משנה שבת פרק כא

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
הבהרה:

דף זה הוא במרחב הביאור של ויקיטקסט, ומכיל פרשנות וביאורים של משתמשים בני ימינו, ולא מייצגים בהכרח את הפרשנות המסורתית.


משנה מבוארת        משנה עם מפרשים

משנה מבוארת למסכת שבת: א ב ג ד ה ו ז ח ט י יא יב יג יד טו טז יז יח יט כ כא כב כג כד

מסכת שבת עם מפרשי המשנה: א ב ג ד ה ו ז ח ט י יא יב יג יד טו טז יז יח יט כ כא כב כג כד

טלטול מוקצה מן הצד, בדרך עקיפה[עריכה]

נוטל - ניטל, מסגרת לפרק, העוסק בטלטול.

לגבי העלאת המדומע וערבוב התרומה הטהורה והטמאה, ראו תרומות ה, ד ואילך: יתכן שר' יהודה חולק על הנאמר בסוף הפרק בתרומות "אם מזיד אסור", כלומר שאין לבטל תרומה במזיד; וכאן מתיר ר' יהודה להוסיף חולין כדי לטלטל את התערובת. וראו גם תוספתא טו, ח.

יתכן גם שלא מדובר בערבוב מכוון, אבל כיוון שבשבת מטלטלים את התרומה עם החולין - יתכן שיתערבבו, ואם יהיה מספיק חולין - מותר להעלות את התרומה מהתערובת ולתתה לכהן, למרות שאין מפרישים בשבת תרומות מן הטבל.

(א) נוטל אדם את בנו - והאבן בידו

וכלכלה סל - והאבן בתוכה.

ומטלטלין תרומה טמאה עם הטהורה, ועם החולין.

רבי יהודה אומר: אף מעלין את המדומע באחד ומאה:


כיצד אפשר להשתמש בחבית שעל המכסה שלה מונחת אבן מוקצית?

השוו לעיל ד, ב, לגבי טלטול "מן הצד" של גיזי צמר, שגם הן מוקצה כמו האבן, וכן תוספתא ד, ט, לטלטול הנר.

(ב) האבן שעל פי החבית - מטה על צידה, והיא נופלת.

היתה בין החביות - מגביהה את החבית מבין החביות ומטה על צידה, והיא האבן נופלת.

מעות שעל הכר - נוער את הכר, והן נופלות.

היתה עליו לשלשת - מקנחה בסמרטוט.
היתה של עור - נותנין עליה מים, אם אפשר לסלק את הלשלשת בלי סמרטוט - זה עדיף. עד שתכלה:


ניקוי השולחן לאחר הסעודה: בית שמאי מתירים כל מה שקשור לסעודת שבת, כולל גם נקיון.

בית הלל מחמירים אם אין הקליפות ראויות אפילו למאכל בהמה.

אם כן, או אם נוטל כמויות קטנות - גם הם מתירים, וראו לעיל, יח, ב.

ראו תוספתא יז, ד, על זכריה בן אבקולס שהחמיר וזכה לגינוי.

וראו גם ברכות ח, ג, על דיני הסעודה בכלל.

הספוג יכול להיות עשוי מחתיכת צמר שנתפר אליה עור כידית, אבל אז לא ברור מדוע אין הכלי מקבל טומאה. לכן נראה שמדובר בחתיכת עור כבש עם הצמר שעליו.

וראו אמצעי ניקוי נוספים בתוספתא יז, ה.

(ג) בית שמאי אומרים: מגביהין מן השולחן עצמות וקליפין. לניקוי השולחן

ובית הלל אומרים: נוטל את הטבלה הלוח של השולחן המונח על רגלי השולחן כולה ומנערה. בטלטול "מן הצד", כמו במשנה ב

מעבירין מלפני השולחן פרורין פחות מכזית, שאינם ראויים לאכילת אדם, אפילו לדעת המחמירים.

ושער של אפונין ושער של עדשים, מפני שהוא מאכל בהמה לדעת המחמירים, וראו בהערה משמאל.

ספוג, שספוג מהנוזלים שבו אם יש לו עור בית אחיזה ידית מעור שבה אוחזים אותו - מקנחין בו מנקים בו את השולחן.; ואם לאו - אין מקנחין בו. שלא יסחט אותו בטעות.

(וחכמים אומרים): בין כך ובין כך ניטל בשבת, ואינו מקבל טומאה: