ביאור:משנה מסכת דמאי
| הבהרה: | ||
|---|---|---|
|
מסכת דמאי: נאמנות, הדרה וגבולותיהם
[עריכה]מבוא למסכת דמאי
[עריכה]תקנת הדמאי יוצאת דופן משאר תקנות חז"ל, בכך שהיא היתה מקובלת על חלק קטן יחסית מהציבור היהודי בארץ. זמנה ההיסטורי לוט בערפל; אבל בתלמודים היא נקשרת לדמותו של יוחנן כהן גדול, השליט החשמונאי הראשון (ירושלמי מעשר שני ה ה), שלו מיוחס גם ביטול "וידוי המעשרות" (סוטה ט, י.) אבל יתכן שהיא קדומה עוד יותר, ושורשיה בהעברת המעשרות לכוהנים בירושלים במקום חלוקתם ללוויים (ראו כבר נחמיה י מ). ניתן להסביר את התקנה בשתי דרכים: לפי הנימוק לה ולפי התוצאה שלה.
הנימוק הוא העובדה שכנראה רוב הציבור לא הקפיד על הפרשת תרומות ומעשרות כראוי. לפי ההלכה, האחריות להפריש תרומות ומעשרות מוטלת על החקלאי המגדל את היבולים, וכנראה לא כולם קיימו מצווה זו. התקנה היא להפריש אותם שוב, מספק. כך ההפרשה הופכת ממצווה המוטלת על היצרן - למצווה המוטלת על הצרכן, בדומה לדיני הכשרות של ימינו. תקנת הדמאי נובעת אפוא מהעובדה שצרכני המזון אינם מייצרים אותו בעצמם, אלא רוכשים אותו בשוק. לפיכך, השוק והתפתחותו הם מאבני היסוד של הסיטואציה הבסיסית במסכת זו. ניתן לראות בתקנת הדמאי את אבות אבותיו של הממסד הענף המוכר היום כמערכי הכשרות הציבוריים, המטילים את האחריות לכשרות המזון על הצרכן, והגובים כסף תמורת פתרון הבעיה הזאת. אבל בשונה מהמצב היום, הסיטונאים לא חויבו בהפרשת הדמאי, אפילו אם החמירו לעצמם (ראו לקמן ב, ד.) הקלה זו נבעה כנראה מהתחרות העסקית שבה עמדו, והתירה להם להתעלם מכך שחלק מלקוחותיהם יאכלו דמאי.
התוצאה של תקנת הדמאי היא הרחבת הפער בין המקפידים על הדמאי לבין שאר הציבור, ויצירת תת-חברה נפרדת במידה מסויימת, שהמשתתפים בה (המכונים "נאמנים") מוכרים כמפרישי תרומות ומעשרות. יתכן שבעיני חלק מהנאמנים עצם יצירת החברה האליטיסטית הזאת הפך למטרה בפני עצמה, המאפשרת להם להתרחק מעמי הארץ, המכונים "דמוס" [המון העם] ביוונית. לצד האליטה של ה"נאמנים" צמחה גם אליטה פנימית יותר, של "חברים", המקפידים בנוסף לגזירת הדמאי גם על אכילת חולין בטהרה, כפי שמתואר לקמן, ב, ג. גם בהקשר זה ניתן לראות בתקנת הדמאי התחלה של תהליך הנמשך עד ימינו, והכרוך בהתפתחות קבוצות חברתיות אליטיסטיות.
כיוון שהתקנה כרוכה בהפסד כספי ניכר, פטרו ממנה את העניים. אמנם היו עניים שהחמירו לעצמם, אבל החמרה זו נחשבה כמידת חסידות. הנורמה של הדמאי נחשבה חובה על שאר הציבור, אבל ברור שחובה זו לא כובדה על ידי כולם. כך הפכה תקנת הדמאי גם את הפערים הכלכליים לחלק מהריבוד החברתי.
הציבור הרחב, שלא נכנס לאליטות של ה"נאמנים" הגיב לעיתים בכעס על ההתרחקות שלהם משורותיו. היו שהדירו את הנאמנים מהנאה מנכסיהם, והביעו בכך את הפגעותם מהתקנה. היו אחרים שנהגו לשקר ולהציג את עצמם כ"נאמנים" למרות שלא היו כאלה, כמתואר לקמן ד, ב. כתוצאה מכך התפתח גם משבר אמון בין הסיעות השונות.
גישה אחרת הניכרת במסכת משתדלת לצמצם עד למינימום את הפער החברתי הזה, ולאפשר לנאמנים ליצור קשרים עם הציבור הרחב. מחירה של מגמה זו הוא הקלה בדיני הדמאי והסתכנות באכילת טבל, ובמסכת מוצעות דרכים שונות לפתרון הבעיה. נראה שבין עורכי המסכת זכתה גישה זו להעדפה, למרות הקשיים שבה. הדבר ניכר במיוחד בבחירת הנושאים בפרק הראשון והאחרון: פרק א מוקדש לרשימת ההקלות השונות בדיני הדמאי, והפרק האחרון עוסק בשורת הצעות המאפשרות לנאמן לאכול אצל עם הארץ. בסוף הפרק האחרון מוצגים ספקות שונים המוטלים גם על נאמנים, ובכך נרמז להם שגם הם - למרות ההקפדה שלהם - אינם חסינים מפני ספקות ואינם יכולים להניח בוודאות שמזונם מעושר כולו.
המגמה לעודד את הקשרים בין חלקי העם ניכרת גם בדיונים על הנאמן שחמותו אינה כזו (ראו סוף פרק ג), או שאחיו ואביו אינם כאלו (ראו לקמן ו, ט.) במיוחד בשבת, שבה היה מקובל לארח ולהתארח זה אצל זה, הקילו חכמים בדיני הדמאי - כדי לא להעמיק מדי את הפירוד בציבור (ראו בתחילת פרק ד).
כאמור, פרק א הוא רשימת הקלות בתקנת הדמאי, מנימוקים שונים. פרק ב הוא המשקל שכנגד, והוא מפרט את החומרות בתקנה זו. פרק ג מעלה את השאלה המעשית של התנהלות הנאמן בעולם שאינו כזה, ופרק ד מציג פתרונות לבעיות המתעוררות בשבת, וכן אצל נאמן שמגיע למקום לא מוכר לו, וחשוד בשקר בעניין ההפרשה. פרק ה מפרט את סדרי ההפרשה של הדמאי לאור עולם השוק, שבו עוברת הסחורה כמה ידיים, ופרק ו מטפל בשאלת הפרשת המעשרות כאשר הבעלות על השדה או הסחורה מחולקת בין נאמנים לשאינם כאלה. פרק ז, כאמור, חוזר לשאלה החברתית ומציע לה פתרונות שונים, ובסופו מופיעים ספקות שונים המתגלים גם אצל הנאמנים עצמם.
וראו גם
פירוט הפרקים
[עריכה]פרק א: "הקלין שבדמאי" - דינים המדגישים את ההקלות בדמאי
- פירות שאין צורך להפריש מהם דמאי
- קולות במעשר שני שהופרש מן הדמאי
- סוגי מוצרים שאין צורך להפריש מהם דמאי
- קולות בדמאי שעדיין לא תוקן
פרק ב: "ואלו דברים" - חומרות בדיני דמאי
פרק ג: "מאכילים את העניים" - אחריות הנאמן כלפי אחרים וגבולותיה
פרק ד: "הלוקח פירות" - נאמנות עמי הארץ במקרים מיוחדים
פרק ה: "הלוקח מן הנחתום" - הפרשת תרומות ומעשרות ממקורות שונים
- קניית לחם
- קניית מוצרים ממי שיש לו יותר ממקור אספקה אחד
- עירוב טבל ממקורות שונים
- תרומה שניתנה שלא לצורך
פרק ו: "המקבל שדה מישראל" - דיני תרומות ומעשרות בשותפויות
- אריס וחוכר נאמן ממי שאינו נאמן
- אריס מכהן או לוי, וכהן או לוי אריסים של ישראל
- חלוקת רכוש משותף בין חבר לעם הארץ
- חבר שקנה מעם הארץ ופטור מדמאי
פרק ז: "המזמין את חברו" - קיום יחסים תקינים, ומניעת גבהות הלב