ביאור:משנה דמאי פרק ז

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
הבהרה:

דף זה הוא במרחב הביאור של ויקיטקסט, ומכיל פרשנות וביאורים של משתמשים בני ימינו, שאינם בהכרח מייצגים את הפרשנות המסורתית.


משנה מבוארת        משנה עם מפרשים

משנה מבוארת למסכת דמאי: א ב ג ד ה ו ז

מסכת דמאי עם מפרשי המשנה: א ב ג ד ה ו ז

הפרק עוסק בשורת הצעות המאפשרות לנאמן לאכול אצל עם הארץ. הרעיונות בו אינם מופיעים בגוף המסכת, והם כוללים הפרשה עתידית או וירטואלית. בסופו מוצגים ספקות שונים המוטלים גם על נאמנים, ובכך נרמז להם שגם הם - למרות ההקפדה שלהם - אינם חסינים מפני ספקות ואינם יכולים להניח בוודאות שמזונם מעושר כולו.

קיום יחסים תקינים, ומניעת גבהות הלב[עריכה]

חטיבה I: הפרשת מעשרות עתידית[עריכה]

(א) המזמין את חברו שיאכל אצלו, והוא אינו מאמינו על המעשרות,

אומר מערב שבת: "מה שאני עתיד להפריש מחר - הרי הוא מעשר

ראו לעיל ד, ב. כאן מדובר במי שלא אמר לו "מעושרים הם", או בשבת שניה ומעלה. בזמן הארוחה צריך המעשר להפריש תרומת מעשר בלבד.

הפתרון כאן מאפשר לאכול אצלו גם בלי להאמין בו, ולא להעמיק את הפער, אפילו אם לא הדיר את החבר. נראה שהמשנה בפרק ד לא הכירה את ההצעה הזאת, או שפסלה אותו, כר' יהודה בתוספתא ח, ג.

ראו תוספתא ג, ט-י, שמסיקים מהאפשרות המוצגת כאן שאין השתתפות החבר או בנו בסעודה מלמדת על כשרותה.

ושאר מעשר - סמוך לו.
זה שעשיתי מעשר - עשוי תרומת מעשר עליו, ומעשר שני - בצפונו" או "בדרומו,
ומחולל על המעות".


(ב) מזגו לו את הכוס - אומר: מערב שבת: כשימזגו לי כוס... "מה שאני עתיד לשייר בשולי הכוס - הרי הוא מעשר, ושאר מעשר - סמוך לו

סדר המשנה עוקב אחרי סדר הסעודה הקלאסית, וראו גם תוספתא ברכות ד, ח.

זה שעשיתי מעשר - עשוי תרומת מעשר עליו, ומעשר שני - בפיו, מעשר שני אינו מפריש למעשה אלא רק מגדיר אותו בפיו. ומחולל על המעות".


משנה זו עוסקת בימי חול. כאן מדובר במצב של כפיפות החבר לעם הארץ, ועולה שאלת ההיתר לשייר (ראו במשנה הקודמת).

הצורך לפתור את הבעיה כאן הוא אקוטי לגבי היכולת של החבר לעבוד אצל עם הארץ.

לגבי זכויות הפועל ראו בבא מציעא, ז, א.

לדעת ר' שמעון אין הפועל רשאי להשתמש בזכותו לאכול - כדי להפריש תרומות ומעשרות.

לדעת ר' יוסי אינו צריך להפריש, כי לפי תנאי בית דין מותר לפועל לאכול דמאי, וראו לעיל ג, א, ולכן אין לו רשות להחמיר על עצמו.

(ג) פועל שאוכל בזמן הקטיף שאינו מאמין לבעל הבית, נוטל גרוגרת אחת ואומר:

"זו ותשע הבאות אחריה - עשויות מעשר על תשעים שאני אוכל
זו עשויה תרומת מעשר עליהן, ומעשר שני - באחרונה, ומחולל על המעות."
וחושך אינו אוכל את הגרוגרת, אלא מפריש אותה לתרומת מעשר גרוגרת אחת.

רבן שמעון בן גמליאל אומר: לא יחשוך, מפני שהוא ממעט מלאכתו של בעל הבית.

רבי יוסי אומר: לא יחשוך, מפני שהוא תנאי בית דין:


בתוספתא ח, ה מוסבר שמדובר במי ששכח להפריש תרומות ומעשרות מיום ששי, לשיטת ר' מאיר, ומתקן את הטבל בשעה ש"ספק חשכה ספק לא" (ראו שבת ב, ז.) אבל ר' יוסי ור' שמעון אוסרים לעשות כך. המשנה אינה מזכירה שבת, וקשה לתלות בה פירוש כזה, ויתכן שר' מאיר הרחיק לכת מהמשנה שלנו.

לפי פשט המשנה היא עוסקת בסוחר שקנה כמות גדולה של יין משומרונים, ורוצה משום מה לשתות ממנו מיד (או לטעום ממנו כדי לעמוד על טיבו). הוא הדין גם למי שקנה יין טבל מכל מקור אחר.

(ד) הלוקח יין מבין הכותים, אומר:

"שני לוגין שאני עתיד להפריש - הרי הן תרומה,
ועשרה - מעשר, ותשעה - מעשר שני".
ומחל ושותה: מתחיל מיד לשתות.


(ה) היו לו תאנים של טבל בתוך ביתו, והוא בבית המדרש או בשדה, אומר:

המשנה מציגה מקרה נוסף של הפרשה עתידית: המפריש אינו ליד הפירות, אבל רוצה לתקן אותם.

ההבדל בין טבל לדמאי הוא שבדמאי אינו צריך להפריש תרומה. אין במשנה איזכור לברכת ההפרשה.

"שתי תאנים שאני עתיד להפריש כשאגיע הביתה - הרי הן תרומה,
ועשר - מעשר ראשון, ותשע - מעשר שני".

היו דמאי, אומר: "מה שאני עתיד להפריש - הרי הוא מעשר,

ושאר מעשר - סמוך לו.
זה שעשיתי מעשר - עשוי תרומת מעשר עליו, ומעשר שני - בצפונו" או "בדרומו, ומחולל על המעות":


חטיבה II: ספקות לאחר ההפרשה ופתרונם[עריכה]

כאן הספק נובע מהפרשה לא תקינה.

במקרה השני, הכלכלה השניה לא מעושרת, כי אין להפריש מהפטור על החייב. וראו לעיל ה, י.

בפנים פירשתי על פי התוספתא ח, יב-יג.

(ו) היו לפניו שתי כלכלות סלים של טבל, ואמר "מעשרות זו - בזו" - הראשונה מעושרת. ויכול לאכול ממנה מיד

"של זו - בזו, ושל זו - בזו" - הראשונה מעושרת. אבל רק לאחר שיפריש את המעשרות מהשניה
"מעשרותיהן מעושרות, כלכלה בחברתה" - קרא שם: שתיהן מעושרות ואסורות באכילה עד שיפריש מאיזו שירצה, כי ערבב את פירות הטבל.


המשנה סתומה, ור' זירא מכנה אותה "דברי חכמים וחידותם" (משלי א ו) - ראו ירושלמי דמאי ז ו.

כאן הפריש כראוי אבל לאחר מכן התערבו טבל חולין ומעשר זה בזה, וראו תוספתא ה, יד.

התרומה ותרומת המעשר מתבטלות באחד למאה, ואת הטבל מעשר כרגיל, אבל תרומת המעשר צריכה להילקח מהחלק הלא מעושר, למרות שהיא מתבטלת במאה, משום מראית העין. והשוו תרומות פרק ה.

(ז) מאה טבל, מאה חולין אם התערבבו מאה יחידות של טבל במאה של חולין מעושר - נוטל מאה ואחד. ומעשר אותם כרגיל.

מאה חולין מתוקנים, מאה מעשר - נוטל מאה ועשר. את המאה מעשר כרגיל, ועשר יחידות לפחות הן מהמעשר והן מוגדרות כתרומת מעשר.

מאה טבל, תשעים מעשר

תשעים טבל, ושמונים מעשר - לא הפסיד כלום. מפריש תרומות ומעשרות כרגיל מהטבל

זה הכלל: כל זמן שהטבל מרובה ביחס של 10:9 או יותר טבל - לא הפסיד כלום:


כאן הפריש מעשר ראשון ואינו זוכר למה התכוון (אולי היה שיכור), והמשנה מציעה לו הצעות חסכוניות יחסית להפרשת תרומת מעשר:

במקרה הראשון - לוקח שתי חביות מהפינות. במקרה השני עליו להפריש את כל ארבע הפינות.

במקרה השלישי יקח את כל עשר החביות שבאחד האלכסונים, ובמקרה הרביעי יקח עשרים - משני האלכסונים.

במקרה החמישי יקח עשירית מכל חבית. בכל מקרה מוכר את מה שלקח לכהן חוץ ממחיר של חבית אחת.

(ח) מי שהיו לו עשר שורות של עשר עשר כדי יין,

ואמר: "שורה החיצונה - אחת מעשר" השורה החיצונה היא מעשר ראשון ואין ידוע איזו היא, למה התכוון במילים "השורה החיצונה"
נוטל שתי חביות לוכסן.
"חצי שורה החיצונה - אחת מעשר" חמש החביות שבחצי השורה החיצונה היא מעשר ראשון על 50 חביות ואין ידוע איזו היא
נוטל ארבע חביות מארבע זויות.
"שורה אחת אחת השורות היא מעשר ראשון - מעשר" ואין ידוע איזו היא - נוטל שורה אחת לוכסן.
"חצי שורה - אחת אחת מחצאי השורות היא מעשר ראשון מעשר" ואין ידוע איזו היא - נוטל שתי שורות לוכסן.
"חבית אחת - מעשר על עשר חביות" ואין ידוע איזו היא - נוטל מכל חבית וחבית:


לעיון נוסף[עריכה]