ביאור:משנה בבא מציעא פרק ז

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
הבהרה:

דף זה הוא במרחב הביאור של ויקיטקסט, ומכיל פרשנות וביאורים של משתמשים בני ימינו, ולא מייצגים בהכרח את הפרשנות המסורתית.


משנה מבוארת        משנה עם מפרשים

מסכת בבא מציעא: א ב ג ד ה ו ז ח ט י

מסכת בבא מציעא עם מפרשי המשנה: א ב ג ד ה ו ז ח ט י

מצוות בעניין זכויות העובדים[עריכה]

חטיבה I: "בני אברהם יצחק ויעקב" או "מנהג המדינה"?[עריכה]

(א) השוכר את הפועלים ואמר להם להשכים ולהעריב,

מקום שנהגו שלא להשכים ושלא להעריב - אינו רשאי לכופן.

מקום שנהגו לזון - יזון, לספק במתיקה - יספק.

אם שכר אותם סתם - אינו יכול לדרוש מהם להשכים ולהעריב, אבל אם התנה עמהם מראש - יכול.

ר' יוחנן בן מתיא מייצג את הגישה של החסידים הראשונים. הוא מחפש את הזכויות האובייקטיביות של הפועלים, ומכנה אותן "יציאה ידי חובה", מונח השמור בדרך כלל למצוות שבין אדם למקום. מתברר שאי אפשר לתת זכויות אלו, ולכן מנסה ר' יוחנן להתחמק מהן.

סעודת שלמה - ראו מלכים א ה ב

ר' שמעון בן גמליאל, כמו ת"ק, קובע את הכלל "הכל כמנהג המדינה" שמגדיר את הזכויות לפי הציפיות הסובייקטיביות של הפועלים, התלויות במנהג המדינה.

בכך מוותרת המשנה על זכויות בני אברהם יצחק ויעקב, ומחזירה את הדיון לרמה אפשרית ומעשית.

הכל כמנהג המדינה.

מעשה ברבי יוחנן בן מתיא שאמר לבנו "צא שכור לנו פועלים".

הלך, ופסק להם מזונות.
וכשבא אצל אביו, אמר לו "בני, אפלו אם אתה עושה להם כסעודת שלמה בשעתו
- לא יצאת ידי חובתך עמהן, שהן בני אברהם יצחק ויעקב!
אלא, עד שלא יתחילו במלאכה, צא ואמר להם,
'על מנת שאין לכם עלי אלא פת וקטנית בלבד'."

רבן שמעון בן גמליאל אומר: לא היה צריך לומר; הכל כמנהג המדינה:

חטיבה II: אכילה בזמן העבודה[עריכה]

זכויות האכילה דומות לפועל ולבהמה: הפועל - מדין "ואכלת כנפשך שבעך" (דברים כג כה), והבהמה - מדין "לא תחסום שור בדישו" (דברים כה ד). וראו גם משנה ג,ד,ו,. וראו מדרש בתוספתא ח, ג.

(ב) ואלו אוכלין מן התורה:

העושה במחובר לקרקע - בשעת גמר מלאכה,
ובתלוש מן הקרקע - עד שלא נגמרה מלאכתו, ובדבר שגדולו מן הארץ.

ואלו שאין אוכלין:

העושה במחובר לקרקע - בשעה שאין גמר מלאכה כגון בגיזום, ובתלוש מן הקרקע - מאחר שנגמרה מלאכתו כגון העובד במאפיה,
ובדבר שאין גדולו מן הארץ כגון העובד במשחטה


ראו ספרי תצא עז: המחלוקת נאמרה שם לגבי השור, והורחבה כאן לעניין הפועל.

(ג) היה עושה בידיו אבל לא ברגליו, ברגליו אבל לא בידיו, אפלו בכתפו - הרי זה אוכל.

רבי יוסי בר יהודה אומר: עד שיעשה בידיו וברגליו:


(ד) היה עושה בתאנים - לא יאכל בענבים, בענבים - לא יאכל בתאנים.

ראו מעשרות ב, ז-ח.

שלא כדין התורה קבעו חכמים שהפועל והחמור לא אוכלים בזמן עבודתם, כדי לחסוך זמן עבודה.

זו דוגמא נוספת לכך שחכמים משנים את זכויות הפועל מהכתוב בתורה, משיקולים מעשיים.

אבל מונע את עצמו עד שמגיע למקום היפות, ואוכל.
וכולן - לא אמרו, אלא בשעת מלאכה,
אבל משום השב אבידה לבעלים שלא יעשו הפסקת אוכל בזמן העבודה, אלא בזמנם החפשי! אמרו:
פועלים אוכלין בהליכתן מאומן לאומן, ובחזירתן מן הגת,
ובחמור - כשהיא פורקת:


(ה) אוכל פועל קישות - אפילו בדינר, וכותבת - אפילו בדינר.

לדעת חכמים יכול הפועל לאכול כרצונו, ואפילו לפני שהתחיל בעבודה, אבל מסבירים לו שזה לא כדאי, שהרי אם יאכל יותר מדי יימנעו מלהעסיק אותו. וראו תוספתא ח, ב והלכה ד.

רבי אלעזר בן חסמא אומר: לא יאכל פועל יתר על שכרו.
וחכמים מתירין, אבל מלמדין את האדם שלא יהא רעבתן, ויהא סותם את הפתח בפניו:


(ו) קוצץ אדם מוותר על זכויות האכילה שלו על ידי עצמו, על ידי בנו ובתו הגדולים, על ידי עבדו ושפחתו הגדולים, על ידי אשתו

דוגמא שלישית: יכול הפועל לוותר על זכויותיו.

מפני שיש בהן דעת.

אבל אינו קוצץ על ידי בנו ובתו הקטנים, ולא על ידי עבדו ושפחתו הקטנים,

ולא על ידי בהמתו - מפני שאין בהן דעת:


מעיקר הדין אין לפועלים רשות לאכול במקרים אלו, כי הפירות חייבים באכילה בירושלים או במעשרות; אבל אם שכר אותם סתם, והיו סבורים שהעבודה היא בדרך המאפשרת לאכול, הזכויות שלהם באכילה הן מההסכם ביניהם ולא מדין התורה. בכך מציגה המשנה מקרה הפוך למקרה של "קוצץ".

(ז) השוכר את הפועלים לעשות בנטע רבעי שלו - הרי אלו לא יאכלו.

אם לא הודיען - פודה ומאכילן.

נתפרסו עגוליו, נתפתחו חביותיו - הרי אלו לא יאכלו.

אם לא הודיען - מעשר ומאכילן:


(ח) שומרי פירות אוכלין מהלכות מדינה, אבל לא מן התורה.

חטיבה III: אונס בשמירה – גבול האחריות של השומרים[עריכה]

שומר שכר ושוכר נשבעים על המתה באונס. האונס מפורט בהמשך. ראו תוספתא ח, ו.

"השבורה והשבויה" - לשון מקרא שמות כב ט

ארבעה שומרין הן: שומר חנם, והשואל, נושא שכר, והשוכר.

שומר חנם - נשבע על הכל, והשואל - משלם את הכל,

ונושא שכר והשוכר נשבעים על השבורה ועל השבויה ועל המתה,

ומשלמין את האבידה ואת הגניבה:


לגבי הזאבים - השוו תענית ג, ו.

לגבי רשימת חיות הטרף - השוו ב"ק א, ד.

(ט) זאב אחד - אינו אונס, שני זאבים - אונס.

רבי יהודה אומר: בשעת משלחת זאבים, אף זאב אחד - אונס.

שני כלבים - אינו אונס.

ידוע הבבלי [אומר] משום רבי מאיר: מרוח אחת - אינו אונס, משתי רוחות - אונס.

הלסטים - הרי זה אונס.

הארי והדב והנמר והברדלס והנחש - הרי זה אונס.

אימתי? - בזמן שבאו מאליהן,
אבל אם הוליכן למקום גדודי חיה ולסטים - אינו אונס:


(י) מתה כדרכה - הרי זה אונס.

סיגפה, ומתה - אינו אונס.

עלתה לראשי צוקין ונפלה ומתה - הרי זה אונס.

העלה לראשי צוקין ונפלה ומתה - אינו אונס.

חטיבה IV: הסכמה על שחרור השומרים מאחריות ועל ויתור על זכויות האכילה[עריכה]

מתנה שומר חנם להיות פטור משבועה, והשואל - להיות פטור מלשלם,

נושא שכר והשוכר - להיות פטורין משבועה ומלשלם:


ראו ב"ב ח, ה: אין אדם יכול לשנות את דיני הירושה, כי אינו בוחר להפעילה: המוות מפעיל אותה, וזה תנאי שיש מעשה בתחילתו. אבל יכול לתת מתנה מראש, וכך לעקוף את דין הירושה.

אם התנאי אפשרי לקיום, והתנה אותו לפני שקיבל את האחריות לשמור או לעבוד – התנאי בתוקף, אפילו אם הוא בניגוד לדין התורה. לכן ניתן לקיים את דין "קוצץ" ואת החובות בדין מדינה, ומאותה סיבה יכול בעל הבית לשנות או לוותר על זכויותיו לשמירה לפי התורה.

להשלמת כללי התנאים ראו גם תוספתא קידושין ג, ח-ט, ותוספתא גיטין ה, יג.

(יא) כל המתנה על מה שכתוב בתורה - תנאו בטל.

וכל תנאי שיש מעשה בתחילתו והתנאי הוא בדיעבד, לאחר המעשה, - תנאו בטל.

וכל שאפשר לו לקיימו בסופו, והתנה עליו מתחילתו - תנאו קיים: