ביאור:ספרי דברים/כי תצא/כג

ספרי דברים לפרשת כי תצא פרק כג

פיסקה רמו

על דברים כג א

(דברים כג א) "לֹא יִקַּח אִישׁ אֶת אֵשֶׁת אָבִיו", מִכָּאן אָמְרוּ (יבמות יא א): נוֹשְׂאִים עַל הָאֲנוּסָה וְעַל הַמְּפֻתָּה

הדרשה בהשראת סמיכות הפרשיות לעניין האונס.
המשנה עוסקת במקרה שאבי האנוסה או המפותה סירב להשיא את בתו. במקרה כזה רשאים האונס והמפתה לשאת אפילו את קרובותיהן של האנוסה והמפותה, אבל אם אנס או פיתה את קרובת אשתו חייב מדין גילוי עריות. המשנה צוטטה כאן כי ר' יהודה, שאוסר על אדם לשאת את אנוסת אביו או את מפותתו – דן אותן כ'אשת אביו' אפילו אם לא נישאו לאב – ראו תוספתא יבמות יב א.

וְהָאוֹנֵס וְהַמְּפַתֶּה עַל הַנְּשׂוּאָה – חַיָּב.
נוֹשֵׂא אָדָם אֲנוּסַת אָבִיו וּמְפֻתַּת אָבִיו, אֲנוּסַת בְּנוֹ וּמְפֻתַּת בְּנוֹ.
רַבִּי יְהוּדָה אוֹסֵר בַּאֲנוּסַת אָבִיו וּבִמְפֻתַּת אָבִיו.
לְכָךְ נֶאֱמַר: "לֹא יִקַּח אִישׁ אֶת אֵשֶׁת אָבִיו".

פיסקה רמז

על דברים כג ב
(דברים כג ב) "לֹא יָבֹא פְצוּעַ דַּכָּא", אֵיזֶהוּ פְצוּעַ דַּכָּא? כֹּל שֶׁנִּפְצְעוּ הַבֵּצִים שֶׁלּוֹ, וַאֲפִילּוּ אַחַת מֵהֶן.

אֵין לִי אֶלָּא כֻּלָּן; מִנַּיִן אַף מִקְצָתָן? תַּלְמוּד לוֹמַר "דַּכָּא".

ראו יבמות ח ב. דורש 'פצוע', שהאשך קיים אבל פצוע.

"וּכְרוּת שָׁפְכָה" – כֹּל שֶׁנִּכְרַת הַגִּיד.

אָמַר רַבִּי יִשְׁמָעֵאל בְּרַבִּי יוֹחָנָן בֶּן בְּרוֹקָה: שָׁמַעְתִּי בְּכֶרֶם בְּיַבְנֶה: 'מִי שֶׁאֵין לוֹ אֶלָּא בֵּיצָה אַחַת – זֶהוּ סְרִיס חַמָּה'.

ראו תוספתא יבמות י ג. המסורת מיבנה היא על מי שנולד עם אשך אחד, והסירוס שלו אינו בידי אדם.
"הלכת רופאים" היא טענה רפואית המשפיעה על ההלכה. בדוגמא שלפנינו – פצוע דכא עשוי להחלים וכרות שופכה לא היה יכול להחלים.

מַה בֵּין פְּצוּעַ דַּכָּא לִכְרוּת שָׁפְכָה? אֶלָּא שֶׁפְּצוּעַ דַּכָּא חוֹזֵר, וּכְרוּת שָׁפְכָה אֵינוֹ חוֹזֵר; זוֹ הִלְכַת רוֹפְאִים.

"בִּקְהַל ה'", רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: אַרְבַּע קְהָלּוֹת הֵן: קְהַל כֹּהֲנִים, קְהַל לְוִיִּם, קְהַל יִשְׂרָאֵל, קְהַל גֵּרִים.

ראו תוספתא קידושין ה א. ר' יהודה רואה גם את הגרים כקהל מקודש ולכן אוסר עליהם לקדש ממזרים וכדומה; ואילו חכמים מתירים.

וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: שָׁלֹשׁ.

פיסקה רמח

על דברים כג ג

(דברים כג ג) "לֹא יָבֹא מַמְזֵר בִּקְהַל ה'" – בֵּין אִישׁ בֵּין אִשָּׁה.

ראו יבמות ח ג. בניגוד לעמון ומואב, שבהם הותרו הנקבות (ראו שם), הממזרות אסורות.

"לֹא יָבֹא מַמְזֵר", כֹּל שֶׁהוּא מַמְזֵר.

דורש ממזר – מזר, שאביו בא על אמו והיה אמור להיות זר אליה.

אֵיזֶהוּ מַמְזֵר? כָּל שְׁאֵר בָּשָׂר שֶׁהוּא בְּ"לֹא יָבוֹא", דִּבְרֵי רַבִּי עֲקִיבָה.

שֶׁנֶּאֱמַר: "לֹא יִקַּח אִישׁ אֶת אֵשֶׁת אָבִיו... וְלֹא יָבֹא מַמְזֵר בִּקְהַל ה'".

ראו גם יבמות ד יג. לפנינו שלוש דרשות דומות עם מסקנות שונות: ר' עקיבא מחמיר ומשווה את האיסור שעליו עברו הורי הממזר ללשון 'לא יבא' שנאמר בו עצמו, כלומר כל חייבי לאו – בנם ממזר, ואפילו המחזיר את גרושתו; שמעון התמני גוזר ממזרות רק על בן שנולד מאיסורי כרת; ור' יהושע גוזר אותו רק על בן שנולד מאיסור שיש עליו מיתה בבית דין.

מָה אֵשֶׁת אָב מְיֻחֶדֶת, שֶׁהִיא שְׁאֵר בָּשָׂר שֶׁהוּא בְּ'לֹא יָבוֹא', וְהַוָּלָד מַמְזֵר,
כָּךְ כָּל שְׁאֵר בָּשָׂר שֶׁהוּא בְּ'לֹא יָבוֹא' – הַוָּלָד מַמְזֵר.
שִׁמְעוֹן הַתִּימָנִי אוֹמֵר: כֹּל שֶׁחַיָּבִים עָלָיו כָּרֵת בִּידֵי שָׁמַיִם – הַוָּלָד מַמְזֵר.
שֶׁנֶּאֱמַר: "לֹא יִקַּח אִישׁ אֶת אֵשֶׁת אָבִיו... וְלֹא יָבֹא מַמְזֵר".
מָה אֵשֶׁת אָב מְיֻחֶדֶת, שֶׁחַיָּבִים עָלֶיהָ כָּרֵת בִּידֵי שָׁמַיִם, הַוָּלָד מַמְזֵר,
כָּךְ כֹּל שֶׁחַיָּבִים עָלָיו כָּרֵת בִּידֵי שָׁמַיִם – הַוָּלָד מַמְזֵר.
רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ אוֹמֵר: כֹּל שֶׁחַיָּבִים עָלָיו מִיתַת בֵּית דִּין – הַוָּלָד מַמְזֵר.
שֶׁנֶּאֱמַר: "לֹא יִקַּח אִישׁ אֶת אֵשֶׁת אָבִיו... וְלֹא יָבֹא מַמְזֵר".
מָה אֵשֶׁת אָב מְיֻחֶדֶת, שֶׁחַיָּבִים עָלֶיהָ מִיתַת בֵּית דִּין, וְהַוָּלָד מַמְזֵר,
כָּךְ כֹּל שֶׁחַיָּבִים עָלָיו מִיתַת בֵּית דִּין – הַוָּלָד מַמְזֵר.

"דּוֹר עֲשִׂירִי", נֶאֱמַר כָּאן "דּוֹר עֲשִׂירִי", וְנֶאֱמַר לְהַלָּן (דברים כג ד) "דּוֹר עֲשִׂירִי".

ראו יבמות ח ג: איסור הממזרים נלמד בגזירה שווה מאיסור עמון ומואב הסמוך לו, אבל נקבות העמונים והמואבים מותרות, בניגוד לנקבות הממזרים; וראו גם בתחילת הפיסקה.

מַה דּוֹר עֲשִׂירִי הָאָמוּר לְמַטָּה – עַד עוֹלָם, אַף דּוֹר עֲשִׂירִי הָאָמוּר כָּאן – עַד עוֹלָם.

פיסקה רמט

על דברים כג ד

(דברים כג ד) "לֹא יָבֹא עַמֹּנִי וּמוֹאָבִי בִּקְהַל ה'",

שתי דרשות המביאות לטענה שהאיסור חל רק על גברים עמוניים ומואביים, ומאפשרת להכשיר את רות המואביה ואת נעמה העמונית.

בַּזְּכָרִים הַכָּתוּב מְדַבֵּר, וְלֹא בַּנְּקֵבוֹת: "עַמּוֹנִי", וְלֹא עַמּוֹנִית; "מוֹאָבִי", וְלֹא מוֹאָבִית, דִּבְרֵי רַבִּי יְהוּדָה.
וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: "עַל דְּבַר אֲשֶׁר לֹא קִדְּמוּ אֶתְכֶם בַּלֶּחֶם וּבַמָּיִם", מִי דַּרְכּוֹ לְקַדֵּם? אֲנָשִׁים וְלֹא נָשִׁים!

שֶׁהָיָה בַּדִּין: וּמַה מַּמְזֵר, שֶׁלֹּא נֶאֱמַר בּוֹ "עַד עוֹלָם", עָשָׂה בּוֹ נָשִׁים כַּאֲנָשִׁים –

ראו לעיל פיסקה רמח, שם הודגש הקל וחומר הנדון כאן: לפי הפשט חמורים העמונים והמואבים מהממזרים, שהרי דווקא בהם מופיע האיסור 'עד עולם'; ולמרות זאת העמוניות והמואביות מותרות ואילו הממזרות אסורות, וראו גם יבמות ח ג. הדרשה מציגה את הקושי כגזירת הכתוב, כדרשת ר' יהודה – בניגוד ל'ממזר', שמתפרש כחל על זכרים ונקבות.

עַמּוֹנִים וּמוֹאָבִים, שֶׁנֶּאֱמַר בָּהֶם "עַד עוֹלָם", אֵינוֹ דִּין שֶׁנַּעֲשֶׂה בָּהֶם נָשִׁים כַּאֲנָשִׁים?
אוֹ חִלּוּף: מַה עַמּוֹנִים וּמוֹאָבִים, שֶׁנֶּאֱמַר בָּהֶם "עַד עוֹלָם", לֹא עָשָׂה בָּהֶם נָשִׁים כַּאֲנָשִׁים –
מַמְזֵר, שֶׁלֹּא נֶאֱמַר בּוֹ "עַד עוֹלָם", אֵינוֹ דִּין שֶׁלֹּא נַעֲשֶׂה בּוֹ נָשִׁים כַּאֲנָשִׁים?
תַּלְמוּד לוֹמַר: "לֹא יָבֹא מַמְזֵר", בֵּין אִישׁ בֵּין אִשָּׁה! אַחַר שֶׁרִבָּה הַכָּתוּב – מִעֵט.
הָא אֵין עָלֶיךָ לָדוּן אֶלָּא כַּדִּין הָרִאשׁוֹן: וּמַה מַּמְזֵר, שֶׁלֹּא נֶאֱמַר בּוֹ "עַד עוֹלָם", עָשָׂה בּוֹ נָשִׁים כַּאֲנָשִׁים –
עַמּוֹנִים וּמוֹאָבִים, שֶׁנֶּאֱמַר בָּהֶם "עַד עוֹלָם", אֵינוֹ דִּין שֶׁנַּעֲשֶׂה בָּהֶם נָשִׁים כַּאֲנָשִׁים?
תַּלְמוּד לוֹמַר "עַמּוֹנִי" וְלֹא עַמּוֹנִית, דִּבְרֵי רַבִּי יְהוּדָה.

אִם נֶאֱמַר "דּוֹר עֲשִׂירִי", לָמָּה נֶאֱמַר "עַד עוֹלָם"? מֻפְנֶה לְהַקִּישׁ, וְלָדוּן גְּזֵרָה שָׁוָה

הדרשה הופיעה לעיל בפסקה רמח.

נֶאֱמַר כָּאן "דּוֹר עֲשִׂירִי", וְנֶאֱמַר לְמַעְלָה "דּוֹר עֲשִׂירִי".
מַה "דּוֹר עֲשִׂירִי" הָאָמוּר כָּאן – "עַד עוֹלָם", אַף "דּוֹר עֲשִׂירִי" הָאָמוּר לְמַעְלָה – "עַד עוֹלָם"!

פיסקה רנ

על דברים כג ה-ו
(דברים כג ה) "עַל דְּבַר אֲשֶׁר לֹא קִדְּמוּ אֶתְכֶם בַּלֶּחֶם וּבַמַּיִם"

כְּשֶׁהוּא אוֹמֵר "עַל דְּבַר" – אַף עַל הָעֵצָה

דורש 'דבר' – דיבור, הוא העצה שנתן בלעם בעניין בעל פעור, ראו במדבר לא טז.

וְכֵן הוּא אוֹמֵר (מיכה ו ה): "עַמִּי זְכָר נָא מַה יָּעַץ בָּלָק מֶלֶךְ מוֹאָב".
"בַּדֶּרֶךְ" – בִּשְׁעַת טֵרוּפְכֶם.

"בְּצֵאתְכֶם מִמִּצְרָיִם" – בִּשְׁעַת גְּאֻלַּתְכֶם.

שעת הטירוף נראית כך בעיני האדם הבודד, שנדרש לצאת ממקומו לדרך; אבל במבט כולל היא גם שעת הגאולה.

"וַאֲשֶׁר שָׂכַר עָלֶיךָ אֶת בִּלְעָם בֶּן בְּעוֹר" – הֲרֵי דְּבַר נוֹי לְבִלְעָם.

(דברים כג ו) "וְלֹא אָבָה ה' אֱלֹהֶיךָ לִשְׁמֹעַ אֶל בִּלְעָם" – מְלַמֵּד שֶׁהַמְּקַלֵּל הוּא הַמְּקֻלָּל

בלעם זוכה למחמאה על יכולותיו העל טבעיות; אבל אין הן עומדות כנגד רצון הקב"ה. שתי דרשות מסיקות שהמקלל, הוא בלעם – קולל כשניסה לפגוע בישראל: 'לא אבה' וכן 'ויהפוך'. לפי הדרשה שלפנינו בלעם אכן קילל את ישראל, שלא כמו בסיפור שבספר במדבר – אבל הקב"ה הפך את הקללה לברכה, והיסב את הקללה למקלל; שאם לא כן, מדוע קולל בלעם?

"וַיַּהֲפֹךְ ה' אֱלֹהֶיךָ לְּךָ אֶת הַקְּלָלָה לִבְרָכָה" – מְלַמֵּד שֶׁאַף הַמְּקַלֵּל מִתְקַלֵּל.
מִפְּנֵי מָה? "כִּי אֲהֵבְךָ ה' אֱלֹהֶיךָ".

פיסקה רנא

על דברים כג ז

על עמון ומואב מוחל למעשה דין שבעת העממים, שאין קוראים להם לשלום – ראו לעיל פסקאות רא-רב; וחמור מכך – אין להם אפשרות לחזור בתשובה ולהתגייר, כפי שיכולים לעשות שבעת העממים!

(דברים כג ז) "לֹא תִדְרֹשׁ שְׁלֹמָם וְטֹבָתָם",
מִכְּלָל שֶׁנֶּאֱמַר (דברים כ י) "כִּי תִקְרַב אֶל עִיר לְהִלָּחֵם עָלֶיהָ וְקָרָאתָ אֵלֶיהָ לְשָׁלוֹם" –
יָכוֹל אַף כָּאן כֵּן? תַּלְמוּד לוֹמַר: "לֹא תִדְרֹשׁ שְׁלֹמָם".
"וְטֹבָתָם", מִכְּלָל שֶׁנֶּאֱמַר על הגר (דברים כג יז) "בַּטּוֹב לוֹ לֹא תוֹנֶנּוּ",
יָכוֹל אַף כָּאן כֵּן? תַּלְמוּד לוֹמַר: "וְטֹבָתָם".

הדרשה מרחיבה את השנאה לעמון ומואב גם לימות המשיח שבעתיד; אבל ראו ידים ד ד, שלמעשה הפקיעו את דין עמון ומואב כבר ביבנה.

"כָּל יָמֶיךָ לְעוֹלָם" – וּלְעוֹלְמֵי עוֹלָמִים.

פיסקה רנב

על דברים כג ח

(דברים כג ח) "לֹא תְתַעֵב אֲדֹמִי", מִפְּנֵי מָה? "כִּי אָחִיךָ הוּא", וּגְדוֹלָה אַחֲוָה.

לדברי ר' אלעזר, ראו דרשה זהה בשם ר' יוסי בברכות סג ב, שהמצרים רצו לנצל את כשרונם של ישראל; והשוו לעניין היחס לרומאים בדברי ר' יהודה בשבת לג ב: למרות שפיתוח הארץ היה לצורך עצמם – יש להכיר להם טובה.

"לֹא תְתַעֵב מִצְרִי", מִפְּנֵי מָה? "כִּי גֵר הָיִיתָ בְּאַרְצוֹ".
אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר בֶּן עֲזַרְיָה: הַמִּצְרִים לֹא קִבְּלוּ אֶת יִשְׂרָאֵל אֶלָּא לְצֹרֶךְ עַצְמָם – וְקָבַע לָהֶם הַמָּקוֹם שָׂכָר!
וַהֲלֹא דְּבָרִים קַל וָחֹמֶר: אִם מִי שֶׁאֵין מִתְכַּוֵּן לִזְכּוֹת וְזָכָה, מַעֲלֶה עָלָיו הַכָּתוּב כְּאִלּוּ זָכָה –
הַמִּתְכַּוֵּין לִזְכּוֹת – עַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה!

רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר: מִצְרִים – הֵם טִבְּעוּ אֶת יִשְׂרָאֵל בַּמַּיִם, וְאֱדוֹמִים קִדְּמוּ אֶת יִשְׂרָאֵל בַּחֶרֶב

ר' שמעון מדגיש את הפער בין המצרים והאדומים לבין עמון ומואב, ומסיק שהתקפה רוחנית חמורה יותר מהתקפה פיזית.

וְלֹא אֲסָרָם הַכָּתוּב אֶלָּא עַד שְׁלֹשָׁה דוֹרוֹת.
עַמּוֹנִים וּמוֹאָבִים, מִפְּנֵי שֶׁנָּטְלוּ עֵצָה לְהַחֲטִיא אֶת יִשְׂרָאֵל – אֲסָרָם הַכָּתוּב אִסּוּר עוֹלָם!
לְלַמֶּדְךָ שֶׁהַמַּחֲטִיא אֶת הָאָדָם קָשֶׁה לוֹ מִן הַהוֹרְגוֹ,
שֶׁהַהוֹרְגוֹ – אֵין מוֹצִיאוֹ אֶלָּא מִן הָעוֹלָם הַזֶּה, וְהַמַּחֲטִיאוֹ – מוֹצִיאוֹ מִן הָעוֹלָם הַזֶּה וּמִן הָעוֹלָם הַבָּא!

פיסקה רנג

על דברים כג ט

ראו יבמות ח ג. ר' שמעון מרחיב את היתר הנשים ומחיל אותו גם על מצריות, כגון בת פרעה שנישאה לשלמה המלך.

(דברים כג ט) "בָּנִים" – בָּנִים וְלֹא בָּנוֹת, דִּבְרֵי רַבִּי שִׁמְעוֹן.
וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: "אֲשֶׁר יִוָּלְדוּ לָהֶם" – לְרַבּוֹת אֶת הַבָּנוֹת.
אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן: קַל וָחֹמֶר הַדְּבָרִים! וּמָה אִם בְּמָקוֹם שֶׁאָסַר זְכָרִים אִסּוּר עוֹלָם – הִתִּיר אֶת הַנְּקֵבוֹת מִיָּד,
מָקוֹם שֶׁלֹּא אָסַר אֶת הַזְּכָרִים אֶלָּא עַד שְׁלֹשָׁה דּוֹרוֹת – אֵינוֹ דִּין שֶׁנַּתִּיר אֶת הַנְּקֵבוֹת מִיָּד?
אָמְרוּ לוֹ: אִם הֲלָכָה – נְקַבֵּל, וְאִם לְדִין – יֵשׁ תְּשׁוּבָה.
אָמַר לָהֶם: לֹא, כִּי הֲלָכָה אֲנִי אוֹמֵר, וְהַכָּתוּב מְסַיְּעֵנִי: "בָּנִים", וְלֹא בָּנוֹת!

ההנמקה 'כי גר היית בארצו' נכונה רק ליוצאי מצרים, ולכן מעלה הדרשה על דעתה שהדורות הראשונים של המצרים, הסמוכים ליציאת מצרים – מותרים והאחרונים אסורים.

"דּוֹר שְׁלִישִׁי", יָכוֹל רִאשׁוֹן וְשֵׁנִי מֻתָּר וּשְׁלִישִׁי יְהֵא אָסוּר? תַּלְמוּד לוֹמַר: "דּוֹר שְׁלִישִׁי יָבֹא לָהֶם בִּקְהַל ה'"
אֱמֹר מֵעַתָּה: רִאשׁוֹן וְשֵׁנִי אָסוּר, וּשְׁלִישִׁי מֻתָּר.

ראו תוספתא קידושין ה ו, שם מתיר ר' עקיבא את בנימין לבוא בקהל; אבל מתוספתא ידים ב יח נראה שההשהיה של גיור המצרי עדיין בתוקף, בניגוד לאיסור הגיור של בני עמון והמואבים. ונראה שמחלוקת לפנינו. מחלוקת נוספת היא בחישוב שלושת הדורות: לדברי חכמים לעיל (בניגוד לר' שמעון) וכן מדברי בנימין הגר – עולה שגם הנשים בשלושת הדורות הן גיורות או בנות גיורות.

אָמַר רַבִּי יְהוּדָה: בִּנְיָמִן גֵּר מִצְרִי הָיָה לִי חָבֵר מִתַּלְמִידֵי רַבִּי עֲקִיבָה,
וְאָמַר: אֲנִי גֵּר מִצְרִי, וְנָשׂוּי אֲנִי אִשָּׁה גִּיּוֹרֶת מִצְרִית, וַהֲרֵינִי הוֹלֵךְ לְהַשִּׂיא אֶת בְּנִי אִשָּׁה בַּת גִּיּוֹרֶת מִצְרִית,
כְּדֵי שֶׁיְּהֵא בֶּן בְּנִי רָאוּי לָבוֹא בַּקָּהָל!
לְקַיֵּם מַה שֶּׁנֶּאֱמַר: "דּוֹר שְׁלִישִׁי יָבֹא לָהֶם בִּקְהַל ה'".

פיסקה רנד

על דברים כג י

השוו לסוף פיסקה קצ.

(דברים כג י) "כִּי תֵצֵא מַחֲנֶה עַל אֹיְבֶיךָ", כְּשֶׁתְּהֵא יוֹצֵא – הֱוֵי יוֹצֵא בְּמַחֲנֶה.
"עַל אֹיְבֶיךָ" – כְּנֶגֶד אוֹיְבֶיךָ אַתָּה נִלְחָם.

לפי הפשט יש סתירה בין הביטוי המרחיב 'כל דבר רע' לבין הביטוי המצמצם 'ערוות דבר'. הדרשה פותרת את הסתירה לפי ההקשר, שמדובר בעבירות שגלו עליהן הכנענים והן מסלקות את השכינה, והן ע"ז, ג"ע וש"ד, וכן קללת השם. בסופה נוספת גם עבירת לשון הרע, הנלמדת מ'דבר' – עבירה בדיבור; כלומר 'דבר' נתפס גם כ'עניין' וגם כ'דיבור'.

"וְנִשְׁמַרְתָּ מִכֹּל דָּבָר רָע", שׁוֹמֵעַ אֲנִי בִּטְהָרוֹת וּבְטֻמְאוֹת וּבְמַעְשְׂרוֹת הַכָּתוּב מְדַבֵּר?
תַּלְמוּד לוֹמַר (דברים כג טו) "עֶרְוָה". אֵין לִי אֶלָּא עֶרְוָה, מִנַּיִן לְרַבּוֹת עֲבוֹדָה זָרָה וּשְׁפִיכַת דָּמִים וְקִלְלַת הַשֵּׁם?
תַּלְמוּד לוֹמַר "וְנִשְׁמַרְתָּ מִכֹּל דָּבָר רָע",
אִי "וְנִשְׁמַרְתָּ", יָכוֹל בִּטְהָרוֹת וּבְטֻמְאוֹת וּבְמַעְשְׂרוֹת הַכָּתוּב מְדַבֵּר? תַּלְמוּד לוֹמַר "עֶרְוָה" –
מָה עֶרְוָה מְיֻחֶדֶת, מַעֲשֶׂה שֶׁגָּלוּ עָלָיו כְּנַעֲנִים, וּמְסַלֵּק אֶת הַשְּׁכִינָה,
כָּךְ כָּל מַעֲשֶׂה שֶׁגָּלוּ עָלָיו כְּנַעֲנִים וּמְסַלֵּק אֶת הַשְּׁכִינָה!
כְּשֶׁהוּא אוֹמֵר "דָּבָר" – אַף עַל לָשׁוֹן הָרָע.

דרשה בהשראת סמיכות הפרשיות לעניין הקרי בפס' יא.

דָּבָר אַחֵר: "וְנִשְׁמַרְתָּ", הִזָּהֵר שֶׁלֹּא תְּהַרְהֵר בַּעֲבֵרָה וְתָבוֹא לִידֵי קֶרִי!

פיסקה רנה

על דברים כג יא

קרי של גויים או קטנים אינן מטמא. וראו ספרא זבים פרשה א א, שזוב של גוי אינו מטמא, אבל של קטן – כן.

(דברים כג יא) "כִּי יִהְיֶה בְךָ" – וְלֹא בַּאֲחֵרִים. בגויים "אִישׁ" – פְּרָט לְקָטָן.

בדרך כלל מתרחש הקרי בלילה, אבל אין הלילה תנאי לטומאת הקרי.

"אֲשֶׁר לֹא יִהְיֶה טָהוֹר מִקְּרֵה לָיְלָה", אֵין לִי אֶלָּא קְרִי לַיְלָה; קְרִי יוֹם מִנַּיִן?
תַּלְמוּד לוֹמַר: "אֲשֶׁר לֹא יִהְיֶה טָהוֹר", מִכָּל מָקוֹם.
אִם כֵּן לָמָּה נֶאֱמַר "מִקְּרֵה לָיְלָה"? מַגִּיד שֶׁדִּבֵּר הַכָּתוּב בַּהוֹוֶה.

הכפילות 'ויצא... ולא יבוא' מוסברת כמצוות עשה ומצוות לא תעשה, או ביציאה משני המחנות הפנימיים; אבל יכול בעל הקרי לשהות במחנה ישראל.

"וְיָצָא אֶל מִחוּץ לַמַּחֲנֶה" – מִצְוַת עֲשֵׂה. "לֹא יָבֹא אֶל תּוֹךְ הַמַּחֲנֶה" – מִצְוַת לֹא תַעֲשֶׂה.
רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר: "וְיָצָא אֶל מִחוּץ לַמַּחֲנֶה" – זוֹ מַחֲנֵה לֵוִי; "לֹא יָבֹא אֶל תּוֹךְ הַמַּחֲנֶה" – זוֹ מַחֲנֵה שְׁכִינָה!

פיסקה רנו

על דברים כג יב

אם הזב ראה קרי – אותו היום אינו נספר לחשבון הזיבה שלו, וראו זבים א ב. בית שמאי מקלים עוד ומבטלים את הזיבה ב48 השעות האחרונות; וראו ניסוח כשלנו בזבים ב ג.
ההחמרה לכאורה של הפשט, שבעל קרי חוזר למחנה רק בשקיעת השמש – נדרשת כאן כהקלה בדינו אם הוא גם זב.

(דברים כג יב) "וְהָיָה לִפְנוֹת עֶרֶב יִרְחַץ בַּמָּיִם", מְלַמֵּד שֶׁהַקֶּרִי פּוֹטֵר בַּזִּיבָה מֵעֵת לְעֵת.
"וּכְבֹא הַשֶּׁמֶשׁ", בִּיאַת שִׁמְשׁוֹ מְעַכַּבְתּוֹ לִכָּנֵס לִפְנִים מִן הַמַּחֲנֶה,
וְאֵין זִיבָתוֹ מְעַכַּבְתּוֹ לִכָּנֵס לִפְנִים מִן הַמַּחֲנֶה.

פיסקה רנז

על דברים כג יג-יד

בית השימוש הצבאי הוא מקום סמוך למחנה, שדווקא לשם יוצאים החיילים.

(דברים כג יג) "וְיָד תִּהְיֶה לְךָ מִחוּץ לַמַּחֲנֶה",
אֵין יָד אֶלָּא מָקוֹם, שֶׁנֶּאֱמַר (שמואל א טו יב) "וְהִנֵּה מַצִּיב לוֹ יָד", וְאוֹמֵר (במדבר ב יז) "אִישׁ עַל יָדוֹ לְדִגְלֵיהֶם".
"וְיָצָאתָ שָׁמָּה חוּץ" – וְלֹא בַּעֲמִידָה. אל תשהה במחנה אלא צא

ראו תוספתא מגילה ג כה-כו. אין להטיל צואה בישיבה על הארץ אלא בכריעה, ('בשבתך – חוץ' – שאינו יושב), לאחר שחפר גומה שבה הוא מטיל את צואתו; ואחר כך הוא מכסה את הגומה באותו כלי שבו חפר אותה.
ר' שמעון מעיר שאחורי האדם אינם מופנים לירושלים – בכוון דרום מהגליל.

(דברים כג יד) "וְיָתֵד תִּהְיֶה לְךָ עַל אֲזֵנֶךָ", אֵין אֲזֵנֶךָ אֶלָּא מְקוֹם זֵיוּנֶךָ.
"וְהָיָה בְּשִׁבְתְּךָ חוּץ" – וְלֹא בִישִׁיבָה.
"וְחָפַרְתָּ בָהּ וְשַׁבְתָּ וְכִסִּיתָ אֶת צֵאָתֶךָ", שׁוֹמֵעַ אֲנִי יְהֵא חוֹפֵר בְּאַחַת וּמְכַסֶּה בְּאַחַת?
תַּלְמוּד לוֹמַר "וְחָפַרְתָּ בָהּ". רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר: מִנַּיִן שֶׁלֹּא יְהֵא אָדָם הוֹפֵךְ מָתְנָיו כְּלַפֵּי דָּרוֹם?
תַּלְמוּד לוֹמַר "וְחָפַרְתָּ בָהּ וְשַׁבְתָּ וְכִסִּיתָ אֶת צֵאָתֶךָ".

פיסקה רנח

על דברים כג טו
(דברים כג טו) "כִּי ה' אֱלֹהֶיךָ מִתְהַלֵּךְ בְּקֶרֶב מַחֲנֶיךָ",

מִיכָּן אָמְרוּ: לֹא יִקְרָא אָדָם אֶת שְׁמַע בְּצַד מִשְׁרָה שֶׁל כּוֹבְסִים

הרחבת השראת השכינה והחובה לכבד אותה מהמחנה הצבאי לחיי היומיום. השכינה נמצאת גם בזמן קריאת שמע, בספרי הקודש ובתפילין, ובהר הבית; לעניין קריאת שמע ראו ברכות ג ה. לעניין כבוד הספרים והתפילין ראו סנהדרין כא ב, וראו גם תוספתא ברכות ב כ.

וְלֹא יִכָּנֵס לֹא לַמֶּרְחָץ וְלֹא לַבֻּרְסְקִי וּסְפָרִים וּתְפִלִּין בְּיָדוֹ.

"לְהַצִּילְךָ וְלָתֵת אֹיְבֶיךָ לְפָנֶיךָ", אִם עָשִׂיתָ כָּל הָאָמוּר בָּעִנְיָן – לַסּוֹף שֶׁהוּא מַצִּילְךָ וְנוֹתֵן אֶת אֹיְבֶיךָ לְפָנֶיךָ.

"וְהָיָה מַחֲנֶיךָ קָדוֹשׁ" – קַדְּשֵׁהוּ.

ההצלה והקדושה אינן נתונות מראש אלא הן מותנות בקיום המצוות ומוגדרות כמשימה.

מִיכָּן אָמְרוּ: (ברכות ט ה) "לֹא יִכָּנֵס אָדָם לְהַר הַבַּיִת בְּמַקְלוֹ וּבְמִנְעָלוֹ וּבְאֲפֻנְדָּתוֹ וּבָאָבָק שֶׁעַל גַּבֵּי רַגְלָיו".

יש לכבד את הקדושה, ואין לערב אותה עם חול, כל שכן עם טומאות. לעניין ערוות דבר – השוו לעיל פיסקה רנד, שם מנתה הדרשה גם עבירות נוספות המסלקות את השכינה.

"וְלֹא יִרְאֶה בְךָ עֶרְוַת דָּבָר וְשָׁב מֵאַחֲרֶיךָ", מְלַמֵּד שֶׁעֲרָיוֹת מְסַלְּקוֹת אֶת הַשְּׁכִינָה.

פיסקה רנט

על דברים כג טז-יז

ראו תוספתא ע"ז ד א-ב. גם אם אדוניו הוא גר תושב בא"י, ואינו עובד ע"ז – אין להסגיר את העבד אליו.

(דברים כג טז) "לֹא תַסְגִּיר עֶבֶד אֶל אֲדֹנָיו",
מִיכָּן אָמְרוּ: הַמּוֹכֵר עַבְדּוֹ לְגוֹיִם אוֹ לְחוּצָה לָאָרֶץ – יָצָא בֶּן חוֹרִים.
"אֲשֶׁר יִנָּצֵל אֵלֶיךָ מֵעִם אֲדֹנָיו" – לְרַבּוֹת גֵּר תּוֹשָׁב.

הגבלות על מגורי העבד המשוחרר, הוא גר תושב: הוא צריך להתערב בין היהודים, ואין להקצות לו מקום מיוחד לגרים (מעין גטו) או עיר של גרים, כדי שיחיה בתרבות יהודית. ההגבלה שלא יגור בספר היא מטעמי ביטחון, כי חושדים בנאמנותו.

(דברים כג יז) "עִמְּךָ יֵשֵׁב" – וְלֹא בְּעִיר עַצְמוֹ. במקום מיוחד לו
"בְּקִרְבְּךָ" – וְלֹא בַּסְּפָר.

העבד יכול לבחור את מקום מגוריו, אבל לא בירושלים (ראו תוספתא נגעים ו ב). יש לאפשר לו מקום מגורים קבוע, ואם ירצה יוכל לשפר את מקום מגוריו לנוה יפה יותר, בהגבלות הנ"ל. לעניין הונאת דברים, במיוחד לגרים – ראו תוספתא ב"מ ג יד, וכן מכילתא נזיקין יח.

"בַּמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחָר" – בְּמָקוֹם שֶׁפַּרְנָסָתוֹ יוֹצְאָה.
"בְּאַחַד שְׁעָרֶיךָ" – בִּשְׁעָרֶיךָ וְלֹא בִּירוּשָׁלַיִם
כְּשֶׁהוּא אוֹמֵר "בְּאַחַד שְׁעָרֶיךָ" – שֶׁלֹּא יְהֵא גּוֹלֶה מֵעִיר לְעִיר.
"בַּטּוֹב לוֹ" – מִנָּוֶה הָרַע לַנָּוֶה הַיָּפֶה.
"לֹא תּוֹנֶנּוּ" – זוֹ הוֹנָיַת דְּבָרִים.

הגוי נתפס כעבדה של ע"ז, ועלינו להרחיק אותו ממנה. תפיסה מיסיונרית של היהדות.

דָּבָר אַחֵר: "לֹא תַסְגִּיר עֶבֶד אֶל אֲדֹנָיו" – בְּגוֹי שֶׁנִּצַּל מֵעֲבוֹדָה זָרָה הַכָּתוּב מְדַבֵּר.

פיסקה רס

על דברים כג יח

(דברים כג יח) "לֹא תִהְיֶה קְדֵשָׁה מִבְּנוֹת יִשְׂרָאֵל" – אִי אַתָּה מֻזְהָר עָלֶיהָ בָּאֻמּוֹת

לפי הפשט מדובר בזונת מקדש, המופעלת בידי הכהנים ושכל אתנניה מיועדים למקדש, אבל הדרשה אוסרת כל זנות וכל אתנן, גם אם אינם קשורים למקדש ישירות. אין כאן איסור על זנות בין הגויים; ויתכן גם שיהודים השתמשו בעצמם בשירותי מין של גויים; וראו גם בסוף הפיסקה.

הנחת היסוד של הדרשה היא שאיסור הקדשה קל ביחס לאיסור הקדש. ההנחה מבוססת, כנראה, על המצב החברתי שבו התופעה של הזנות נפוצה יותר בקרב נשים.

הדרשה שואלת מה הצורך באיסור מפורש של הקדש, לאחר שלמדנו את איסור הקדשה. התשובה היא שאלמלא הפסוק היינו מניחים שעבירת הקדש תיאסר גם על הגויים בגלל חומרתה; – תשובה שאינה מתאימה לכלל המקובל 'דיו לבא מן הדין להיות כנדון'.

"וְלֹא יִהְיֶה קָדֵשׁ" – אִי אַתָּה מֻזְהָר עָלָיו בָּאֻמּוֹת
שֶׁהָיָה בַּדִּין: וּמָה אִם קְדֵשָׁה, קַלָּה, אַתָּה מֻזְהָר עָלֶיהָ בְּיִשְׂרָאֵל
קָדֵשׁ, חָמוּר, אֵינוֹ דִּין שֶׁתְּהֵא מֻזְהָר עָלָיו בְּיִשְׂרָאֵל?
אוֹ חִלּוּף: אִם קָדֵשׁ, חָמוּר, אִי אַתָּה מֻזְהָר עָלָיו בָּאֻמּוֹת
קְדֵשָׁה, קַלָּה, אֵינוֹ דִּין שֶׁלֹּא תְּהֵא מֻזְהָר עָלֶיהָ בָּאֻמּוֹת? מַה תַּלְמוּד לוֹמַר "קָדֵשׁ"?
צָרִיךְ לְאָמְרוֹ, שֶׁאִילּוּ נֶאֱמַר קְדֵשָׁה וְלֹא נֶאֱמַר קָדֵשׁ, הָיִיתִי אוֹמֵר:
אִם קְדֵשָׁה, קַלָּה, אַתָּה מֻזְהָר עָלֶיהָ בְּיִשְׂרָאֵל – קָדֵשׁ, חָמוּר, אֵינוֹ דִּין שֶׁתְּהֵא מֻזְהָר עָלָיו בָּאֻמּוֹת?
תַּלְמוּד לוֹמַר: "לֹא תִהְיֶה קְדֵשָׁה מִבְּנוֹת יִשְׂרָאֵל" – אִי אַתָּה מֻזְהָר עָלֶיהָ בָּאֻמּוֹת
"וְלֹא יִהְיֶה קָדֵשׁ" – אִי אַתָּה מֻזְהָר עָלָיו בָּאֻמּוֹת.

דָּבָר אַחֵר: "לֹא תִהְיֶה קְדֵשָׁה" – זוֹ אַזְהָרָה לַמֻּפְנָה

אין לגבר יהודי, אפילו פנוי, ללכת לקדשה – אפילו גויה. לפי הדרשה יהודה חטא בכך שפנה אל הקדשה – היא תמר – לאחר מות אשתו.

שֶׁנֶּאֱמַר (בראשית לח כא) "לֹא הָיְתָה בָזֶה קְדֵשָׁה"

פיסקה רסא

על דברים כג יט

הדרשה מצמצמת את הגדרת ה"זונה" לנשים שבעילתן אסורה מדיני עריות דווקא, ולא לאשה פנויה. אבל השוו תוספתא קידושין א ב, האוסרת כל בעילה שאינה לשם אישות כזנות.

(דברים כג יט) "לֹא תָבִיא אֶתְנַן זוֹנָה",
אֵין לִי אֶלָּא אֶתְנַן זוֹנָה; אֶתְנַן כָּל הָעֲרָיוֹת מִנַּיִן? תַּלְמוּד לוֹמַר "אֶתְנַן", מִכָּל מָקוֹם.

ראו תמורה ו ב. האיסור חל על כל תמורה למין, מכל סוג שאינו מותר.

אֵיזֶה הוּא אֶתְנַן זוֹנָה? הָאוֹמֵר לַזּוֹנָה: "הֵילָךְ טָלֶה זֶה בִּשְׂכָרֵךְ", אֲפִילּוּ מֵאָה – כֻּלָּם אֲסוּרִים.
הָאוֹמֵר לַחֲבֵרוֹ: "הֵילָךְ טָלֶה זֶה, וְתָלִין שִׁפְחָתְךָ אֵצֶל עַבְדִּי", רַבִּי אוֹמֵר: אֵינוֹ אֶתְנַן, וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: אֶתְנַן.

ראו תמורה ו ג. הניסוח 'לא תביא... בית ה' אלהיך' מאפשר להעלות על הדעת שמדובר בעצם הימצאותו של האתנן במקדש; הדרשה מבטלת אפשרות זאת, ומשווה את הביטוי 'תועבה' כאן לביטוי המופיע לעיל בקרבנות בעלי מום.

"וּמְחִיר כֶּלֶב", אֵיזֶהוּ מְחִיר כֶּלֶב? הָאוֹמֵר לַחֲבֵרוֹ: "הֵילָךְ טָלֶה זֶה תַּחַת כֶּלֶב זֶה".
יָכוֹל אֲפִילּוּ הֶעֱבִירוֹ בְּרַגְלוֹ בָּעֲזָרָה הכניס את הטלה לעזרה ולא הקריב אותו יְהֵא חַיָּב?
נֶאֱמַר כָּאן "תּוֹעֵבָה" וְנֶאֱמַר לְהַלָּן (דברים יז א) "תּוֹעֵבָה";
מַה תּוֹעֵבָה הָאֲמוּרָה לְהַלָּן – לְשֵׁם זֶבַח, אַף תּוֹעֵבָה הָאֲמוּרָה כָּאן – לְשֵׁם זֶבַח.

אם נתן לזונה טלה שכבר הוקדש לקדשי מזבח – העובדה שהוא הפך לאתנן אינה פוסלת אותו; האיסור על אתנן ומחיר חל גם בבמה.

"נֶדֶר" – פְּרָט לְדָבָר הַנָּדוּר.
כְּשֶׁהוּא אוֹמֵר "לְכָל נֶדֶר" – לְרַבּוֹת בָּמָה.

שתי דרשות על "בית ה' אלהיך": ר' אליעזר דורש את הביטוי לקולא ולצמצום האיסור של אתנן זונה, ואילו חכמים מרחיבים את האיסור. לעניין הפרה האדומה ראו פרה ב ג. לעניין ריקועים מזהב שניתנו לזונה או שהם מחיר כלב ראו תוספתא תמורה ד ב.
ר' אליעזר מתיר להשתמש באתנן זונה לבניין המקדש ("לבדק הבית"), וראו גם את הסיפור בעבודה זרה טז ב, שם נראה שר' אליעזר חזר בו מגישתו כאן, הדוחה החמרות שנובעות משיקולי "מראית העין" הציבורית; וראו גם תוספתא חולין ב כד.

"בֵּית ה' אֱלֹהֶיךָ", פְּרָט לְפָרַת חַטָּאת פרה אדומה, שֶׁאֵינָהּ בָּאָה לַבַּיִת, דִּבְרֵי רַבִּי אֱלִיעֶזֶר;
וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: לְהָבִיא אֶת הָרִקּוּעִים.

למרות שבעוף אין איסור על בעל מום, בעניין זה אין דמיון בין בעלי המום והאתנן, וגם עופות אין להקריב מאתנן זונה; וראו תמורה ו ד.

"לְכָל נֶדֶר" – לְהָבִיא אֶת הָעוֹף
שֶׁהָיָה בַּדִּין: וּמַה מֻקְדָּשִׁים, שֶׁהַמּוּם פּוֹסֵל בָּהֶם, אֵין אֶתְנָן וּמְחִיר חָל עֲלֵיהֶם –
עוֹף, שֶׁאֵין הַמּוּם פּוֹסֵל בּוֹ, אֵינוֹ דִּין שֶׁלֹּא יְהֵא אֶתְנָן וּמְחִיר חָל עֲלֵיהֶם?
תַּלְמוּד לוֹמַר "לְכָל נֶדֶר", לְהָבִיא אֶת הָעוֹף.

שכר לזונה על אבדן בתוליה אינו נחשב אתנן. ראו תוספתא תמורה ד ב, והשוו לתמורה ו ג, שם מסיקים מדרשה דומה שאין איסור על אתנן כלב ועל מחיר זונה.
בכל מקרה, ולדות האתנן והמחיר, וכן בהמות השייכות לזונה או לבעל הכלב בדרך מותרת – אין איסור להקריבם, וראו במשנה שם. הדין הזה כמעט מבטל למעשה את האיסורים על אתנן זונה ומחיר כלב.

יָכוֹל אֲפִילּוּ שְׂכַר פְּקַעְתָּהּ תוספת מיוחדת לבתולה יְהֵא אָסוּר? תַּלְמוּד לוֹמַר "כִּי תוֹעֲבַת ה' גַּם שְׁנֵיהֶם", שְׁנַיִם וְלֹא אַרְבָּעָה.
הֵם – וְלֹא וְלָדוֹתֵיהֶם וְלֹא חִלּוּפֵיהֶם.

פיסקה רסב

על דברים כג כ

(דברים כג כ) "לֹא תַשִּׁיךְ לְאָחִיךָ" – זֶה לֹוֶה,

ראו ב"מ ה יא, שגם הלווה בריבית חוטא; וראו מכילתא כספא יט, שאת החיוב ללווה לומדים מויקרא כה לו, ואילו את האיסור למלוה לומדים מויקרא כה לז.

מַלְוֶה מִנַּיִן? תַּלְמוּד לוֹמַר (ויקרא כה לו) "אַל תִּקַּח מֵאִתּוֹ נֶשֶׁךְ וְתַרְבִּית".

מִכְּלַל שֶׁנֶּאֱמַר "כַּסְפְּךָ" – וְלֹא כֶּסֶף אֲחֵרִים, גויים "אָכְלֶךָ" – וְלֹא אֹכֶל אֲחֵרִים

מותר להלוות בריבית כסף ואוכל של גוי, וראו ב"מ ה ו; אבל אין להלוות כספי מעשר בריבית, ואין ללוות מאכל בהמה.

אוֹ "כַּסְפְּךָ" – וְלֹא כֶּסֶף מַעֲשֵׂר; "אָכְלֶךָ" – וְלֹא אֹכֶל בְּהֵמָה?
כְּשֶׁהוּא אוֹמֵר "נֶשֶׁךְ כֶּסֶף" – לְרַבּוֹת כֶּסֶף מַעֲשֵׂר; "נֶשֶׁךְ אֹכֶל" – לְרַבּוֹת אָכְלֵי בְּהֵמָה

אֵין לִי אֶלָּא נֶשֶׁךְ כֶּסֶף, נֶשֶׁךְ אֹכֶל; מִנַּיִן לְרַבּוֹת כָּל דָּבָר? תַּלְמוּד לוֹמַר "נֶשֶׁךְ כָּל דָּבָר אֲשֶׁר יִשָּׁךְ".

ראו ב"מ ה י: אין לתת או לבקש גם ריבית שאינה כספית.

רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר: מִנַּיִן שֶׁלֹּא יֹאמַר לוֹ 'צֵא וּשְׁאַל שְׁלוֹם פְּלוֹנִי', אוֹ 'דַּע אִם בָּא אִישׁ פְּלוֹנִי מִמָּקוֹם פְּלוֹנִי'?
תַּלְמוּד לוֹמַר "נֶשֶׁךְ כָּל דָּבָר אֲשֶׁר יִשָּׁךְ".

פיסקה רסג

על דברים כג כא

(דברים כג כא) "לַנָּכְרִי תַשִּׁיךְ וּלְאָחִיךָ לֹא תַשִּׁיךְ",

מהמילים 'לנכרי תשיך' לומדים מצוות עשה שלא להשיך ליהודי, והשוו ב"מ ה יא, שם לא נמנתה מצוות עשה זאת.

"לַנָּכְרִי תַשִּׁיךְ" – מִצְוַת עֲשֵׂה. "וּלְאָחִיךָ לֹא תַשִּׁיךְ" – מִצְוַת לֹא תַעֲשֶׂה.

רַבָּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר: מַה תַּלְמוּד לוֹמַר "וּלְאָחִיךָ לֹא תַשִּׁיךְ"? וַהֲלֹא כְּבָר נֶאֱמַר "לֹא תַשִּׁיךְ לְאָחִיךָ"!

אֶלָּא יֵשׁ רִבִּית מֻקְדֶּמֶת, וְיֵשׁ רִבִּית מְאֻחֶרֶת.

מהכפילות בפס' כ-כא לומד ר"ג על איסור ריבית מוקדמת או מאוחרת. וראו ב"מ ה י.

כֵּיצַד? נָתַן עֵינָיו לִלְווֹת מִמֶּנּוּ, וְהָיָה מְשַׁלֵּחַ לוֹ מתנות וְאוֹמֵר "בִּשְׁבִיל שֶׁיַּלְוֶנּוּ" – זֶה הוּא רִבִּית מֻקְדֶּמֶת,
לָוָה הֵימֶנּוּ וְהֶחֱזִיר לוֹ מְעוֹתָיו, וְהָיָה מְשַׁלֵּחַ לוֹ וְאוֹמֵר "בִּשְׁבִיל מְעוֹתָיו שֶׁהָיוּ בְּטֵלוֹת אֶצְלִי" – זֶה הוּא רִבִּית מְאֻחֶרֶת.

"לְמַעַן יְבָרֶכְךָ ה' אֱלֹהֶיךָ בְּכֹל מַעֲשֵׂה יָדֶיךָ", קָבַע לוֹ הַכָּתוּב בְּרָכָה בִּשְׁלִיחוּת יָד.

סיום הפיסקה בנימה אופטימית, וראו לעיל פיסקה סד, ופיסקה נה.

"עַל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַתָּה בָא שָׁמָּה לְרִשְׁתָּהּ", בִּשְׂכַר שֶׁתָּבֹא – תִּירַשׁ.

פיסקה רסד

על דברים כג כב

בפסוק מויקרא נאמר 'נדר או נדבה'. כאן מדובר על נדר דווקא, אבל האיסור 'לא תאחר' חל גם על נדבה ועל כל ההתחייבויות השונות. לעניין ההבדל בין נדר לנדבה ראו קנים א א, שנדר חל על בהמה מסוימת.

(דברים כג כב) "כִּי תִדֹּר נֶדֶר לַה'", נֶאֱמַר כָּאן "נֶדֶר" וְנֶאֱמַר לְהַלָּן (ויקרא ז טז) "נֶדֶר"
מַה נֶּדֶר הָאָמוּר לְהַלָּן – נֶדֶר וּנְדָבָה, אַף נֶדֶר הָאָמוּר כָּאן – נֶדֶר וּנְדָבָה,
וּמַה נֶּדֶר הָאָמוּר כָּאן – "לֹא תְאַחֵר לְשַׁלְּמוֹ" אַף נֶדֶר הָאָמוּר לְהַלָּן – "לֹא תְאַחֵר לְשַׁלְּמוֹ".

הדרשה מרחיבה את מצוות 'לא תאחר' למחוייבויות רבות. הנדון כאן הוא הנדר, החל על הנודר בהמה מסוימת, ושאף אם החליף אותה בבהמה אחרת – לא מילא את נדרו ועדיין הוא חייב בו.
דורש 'מעמך' על מתנות עניים, וראו שמות כב כד.

"לַה' אֱלֹהֶיךָ" – אֵלּוּ עֲרָכִים וַחֲרָמִים וְהֶקְדֵּשׁוֹת.
."לֹא תְאַחֵר לְשַׁלְּמוֹ" – הוּא וְלֹא חִלּוּפָיו.
"כִּי דָרֹשׁ יִדְרְשֶׁנּוּ" – אֵלּוּ חַטָּאוֹת וַאֲשָׁמוֹת.
"ה' אֱלֹהֶיךָ" – זֶה הֶקְדֵּשׁ בֶּדֶק הַבַּיִת.
"מֵעִמָּךְ" – זֶה לֶקֶט שִׁכְחָה וּפֵאָה.

גם לאחר הזמן ניתן להביא את הקרבן שהתחייב בו, למרות שעבר ואיחר.

"וְהָיָה בְךָ חֵטְא" – בְּךָ חֵטְא, וְלֹא בְּקָרְבָּנְךָ חֵטְא.

פיסקה רסה

על דברים כג כג-כד

(דברים כג כג) "וְכִי תֶחְדַּל לִנְדֹּר",

ראו תוספתא חולין ב יז: ר' מאיר מתנגד לכל הנדרים, ור' יהודה מציג את העמדה המסורתית, התומכת בנדרים בתנאי שמקיים אותם. הם חולקים במשמעות הביטוי 'לא יהיה בך חטא': ר' יהודה מפרש אותו כהיתר ור' מאיר – כמצווה.

רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר: (קהלת ה ד) "טוֹב אֲשֶׁר לֹא תִדֹּר מִשֶּׁתִּדּוֹר וְלֹא תְשַׁלֵּם".
טוֹב מִזֶּה וּמִזֶּה – שֶׁלֹּא תִּדֹּר כָּל עִקָּר! רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: "טוֹב אֲשֶׁר לֹא תִדֹּר..." – טוֹב מִזֶּה וּמִזֶּה, נוֹדֵר וּמְשַׁלֵּם.

(דברים כג כד) "מוֹצָא שְׂפָתֶיךָ" – מִצְוַת עֲשֵׂה. "תִּשְׁמֹר" – מִצְוַת לֹא תַעֲשֶׂה.

השוו לפיסקה רסד לעיל.

"וְעָשִׂיתָ" – הֲרֵי זוֹ אַזְהָרָה לְבֵית דִּין, שֶׁיְּעַשּׂוּךָ. שיגרמו לך לקיים את נדריך
"כַּאֲשֶׁר נָדַרְתָּ" – זֶה נֶדֶר. "לַה' אֱלֹהֶיךָ" – אֵלּוּ עֲרָכִין וַחֲרָמִים וְהֶקְדֵּשׁוֹת. "נְדָבָה" – זוֹ נְדָבָה.
"אֲשֶׁר דִּבַּרְתָּ" – זֶה הֶקְדֵּשׁ בֶּדֶק הַבַּיִת. "בְּפִיךָ" – זוֹ צְדָקָה.

פיסקה רסו

על דברים כג כה

(דברים כג כה) "כִּי תָבֹא בְּכֶרֶם רֵעֶךָ", יָכוֹל לְעוֹלָם?

הדרשה מצמצמת את היתר האכילה לפועל העוסק בקטיף ובבציר בשדה של יהודי אחר.
ר' אלעזר דורש 'כנפשך' – עד כמה שמגיע לך במשכורת, וחכמים מדגישים את 'שבעך' – ככל שתרצה.

תַּלְמוּד לוֹמַר "וְאֶל כֶּלְיְךָ לֹא תִתֵּן", בְּשָׁעָה שֶׁאַתָּה נוֹתֵן לְתוֹךְ כֵּלָיו שֶׁל בַּעַל הַבַּיִת.
"רֵעֶךָ" – פְּרָט לַאֲחֵרִים. לשדה של גויים "רֵעֶךָ" – פְּרָט לְגָבוֹהַּ. לשדה של הקדש "וְאָכַלְתָּ" – וְלֹא מְמַצֵּץ.
"עֲנָבִים" – וְלֹא תְּאֵנִים; מִיכָּן אַתָּה אוֹמֵר: (ב"מ ז ד-ה) הָיָה עוֹשֶׂה בִּתְאֵנִים – לֹא יֹאכַל בַּעֲנָבִים; בַּעֲנָבִים – לֹא יֹאכַל בִּתְאֵנִים
אֲבָל מוֹנֵעַ אֶת עַצְמוֹ עַד שֶׁמַּגִּיעַ לִמְקוֹם הַיָּפוֹת וְאוֹכֵל.
רַבִּי אֶלְעָזָר חִסְמָה אוֹמֵר: מִנַּיִן שֶׁלֹּא יֹאכַל פּוֹעֵל יוֹתֵר עַל שְׂכָרוֹ? תַּלְמוּד לוֹמַר "כְּנַפְשְׁךָ"
וַחֲכָמִים אוֹמְרִים "שָׂבְעֶךָ", מְלַמֵּד שֶׁאוֹכֵל פּוֹעֵל יוֹתֵר עַל שְׂכָרוֹ.

"וְאֶל כֶּלְיְךָ לֹא תִתֵּן" – בְּשָׁעָה שֶׁאַתָּה נוֹתֵן לְתוֹךְ כֵּלָיו שֶׁל בַּעַל הַבַּיִת.

ראו בתחילת הפיסקה.

פיסקה רסז

על דברים כג כו

(דברים כג כו) "כִּי תָבֹא בְּקָמַת רֵעֶךָ", יָכוֹל לְעוֹלָם?

דרשות דומות לאלו שבפיסקה רסו; הפעם על שדה ולא על כרם. וראו שם.
כאן נוספה גם ההגבלה שבפשט, "שלא תהיה קוצר במגל".

תַּלְמוּד לוֹמַר: "וְחֶרְמֵשׁ לֹא תָנִיף" – בְּשָׁעָה שֶׁאַתָּה מֵנִיף חֶרְמֵשׁ עַל קָמַת בַּעַל הַבַּיִת.
"רֵעֶךָ" – פְּרָט לַאֲחֵרִים. לשדה של גויים "רֵעֶךָ" – פְּרָט לְגָבוֹהַּ. לשדה של הקדש
"וְקָטַפְתָּ מְלִילֹת בְּיָדֶךָ" – שֶׁלֹּא תְּהֵא קוֹצֵר בַּמַּגָּל.
"וְחֶרְמֵשׁ לֹא תָנִיף" – בְּשָׁעָה שֶׁאַתָּה מֵנִיף חֶרְמֵשׁ עַל קָמַת בַּעַל הַבַּיִת.