ביאור:ספרי דברים/כי תצא/כג
ספרי דברים לפרשת כי תצא פרק כג[עריכה]
פיסקה רמו[עריכה]
על דברים כג א
הדרשה בהשראת סמיכות הפרשיות לעניין האונס. |
והאונס והמפתה על הנשואה חייב,
נושא אדם אנוסת אביו, ומפותת אביו, אנוסת בנו, ומפותת בנו
רבי יהודה אוסר באנוסת אביו ובמפותת אביו
לכך נאמר "לא יקח איש את אשת אביו".
פיסקה רמז[עריכה]
על דברים כג ב
(דברים כג ב) "לא יבוא פצוע דכא", איזהו פצוע דכא? כל שנפצעו הבצים שלו, ואפילו אחת מהן
"וכרות שפכה" - כל שנכרת הגיד
ראו תוספתא יבמות י ג. המסורת מיבנה היא על מי שנולד עם אשך אחד, והסירוס שלו אינו בידי אדם. |
מה בין פצוע דכא לכרות שפכה? אלא שפצוע דכא חוזר, וכרות שפכה אינו חוזר; זו הלכת רופאים.
ראו תוספתא קידושין ה א. ר' יהודה רואה גם את הגרים כקהל מקודש ולכן אוסר עליהם לקדש ממזרים וכדומה; ואילו חכמים מתירים. |
וחכמים אומרים: שלש
פיסקה רמח[עריכה]
על דברים כג ג
"לא יבא ממזר", כל שהוא ממזר.
דורש ממזר – מזר, שאביו בא על אמו והיה אמור להיות זר אליה. |
איזהו ממזר? כל שאר בשר שהוא ב"לא יבוא", דברי רבי עקיבה
ראו גם יבמות ד יג. לפנינו שלוש דרשות דומות עם מסקנות שונות: ר' עקיבא מחמיר ומשווה את האיסור שעליו עברו הורי הממזר ללשון 'לא יבא' שנאמר בו עצמו, כלומר כל חייבי לאו – בנם ממזר, ואפילו המחזיר את גרושתו; שמעון התמני גוזר ממזרות רק על בן שנולד מאיסורי כרת; ור' יהושע גוזר אותו רק על בן שנולד מאיסור שיש עליו מיתה בבית דין. |
מה אשת אב מיוחדת, שהיא שאר בשר שהוא ב'לא יבוא', והולד ממזר
כך כל שאר בשר שהוא ב'לא יבוא' - הולד ממזר
שמעון התימני אומר: כל שחייבים עליו כרת בידי שמים - הולד ממזר
שנאמר "לא יקח איש את אשת אביו... ולא יבא ממזר".
מה אשת אב מיוחדת, שחייבים עליה כרת בידי שמים, הולד ממזר
כך כל שחייבים עליו כרת בידי שמים - הולד ממזר.
רבי יהושע אומר: כל שחייבים עליו מיתת בית דין - הולד ממזר
שנאמר: "לא יקח איש את אשת אביו... ולא יבא ממזר"
מה אשת אב מיוחדת, שחייבים עליה מיתת בית דין, והולד ממזר
כך כל שחייבים עליו מיתת בית דין - הולד ממזר.
ראו יבמות ח ג: איסור הממזרים נלמד בגזירה שווה מאיסור עמון ומואב הסמוך לו, אבל נקבות העמונים והמואבים מותרות, בניגוד לנקבות הממזרים; וראו גם בתחילת הפיסקה. |
מה דור עשירי האמור למטה - עד עולם, אף דור עשירי האמור כאן - עד עולם
פיסקה רמט[עריכה]
על דברים כג ד
שתי דרשות המביאות לטענה שהאיסור חל רק על גברים עמוניים ומואביים, ומאפשרת להכשיר את רות המואביה ואת נעמה העמונית. |
בזכרים הכתוב מדבר, ולא בנקיבות: "עמוני", ולא עמונית; "מואבי", ולא מואבית, דברי רבי יהודה
וחכמים אומרים: "על דבר אשר לא קדמו אתכם בלחם ובמים", מי דרכו לקדם? אנשים ולא נשים!
ראו לעיל פיסקה רמח, שם הודגש הקל וחומר הנדון כאן: לפי הפשט חמורים העמונים והמואבים מהממזרים, שהרי דווקא בהם מופיע האיסור 'עד עולם'; ולמרות זאת העמוניות והמואביות מותרות ואילו הממזרות אסורות, וראו גם יבמות ח ג. הדרשה מציגה את הקושי כגזירת הכתוב, כדרשת ר' יהודה – בניגוד ל'ממזר', שמתפרש כחל על זכרים ונקבות. |
עמונים ומואבים, שנאמר בהם "עד עולם", אינו דין שנעשה בהם נשים כאנשים?
או חילוף: מה עמונים ומואבים, שנאמר בהם "עד עולם", לא עשה בהם נשים כאנשים
ממזר, שלא נאמר בו "עד עולם", אינו דין שלא נעשה בו נשים כאנשים?
תלמוד לומר: "לא יבא ממזר", בין איש בין אשה! אחר שריבה הכתוב - מיעט
הא אין עליך לדון אלא כדין הראשון: ומה ממזר, שלא נאמר בו "עד עולם", עשה בו נשים כאנשים
עמונים ומואבים, שנאמר בהם "עד עולם", אינו דין שנעשה בהם נשים כאנשים?
תלמוד לומר "עמוני" ולא עמונית, דברי רבי יהודה.
הדרשה הופיעה לעיל בפסקה רמח. |
נאמר כאן "דור עשירי", ונאמר למעלה "דור עשירי"
מה "דור עשירי" האמור כאן – "עד עולם" אף "דור עשירי" האמור למעלה – "עד עולם"!
פיסקה רנ[עריכה]
על דברים כג ה-ו
(דברים כג ה) "על דבר אשר לא קדמו אתכם בלחם ובמים"
וכן הוא אומר (מיכה ו ה) "עמי זכר נא מה יעץ בלק מלך מואב".
שעת הטירוף נראית כך בעיני האדם הבודד, שנדרש לצאת ממקומו לדרך; אבל במבט כולל היא גם שעת הגאולה. |
"ואשר שכר עליך את בלעם בן בעור" - הרי דבר נוי לבלעם.
בלעם זוכה למחמאה על יכולותיו העל טבעיות; אבל אין הן עומדות כנגד רצון הקב"ה. שתי דרשות מסיקות שהמקלל, הוא בלעם – קולל כשניסה לפגוע בישראל: 'לא אבה' וכן 'ויהפוך'. לפי הדרשה שלפנינו בלעם אכן קילל את ישראל, שלא כמו בסיפור שבספר במדבר – אבל הקב"ה הפך את הקללה לברכה, והיסב את הקללה למקלל; שאם לא כן, מדוע קולל בלעם? |
"ויהפך ה' אלהיך לך את הקללה לברכה" - מלמד שאף המקלל מתקלל
מפני מה? "כי אהבך ה' אלהיך".
פיסקה רנא[עריכה]
על דברים כג ז
על עמון ומואב מוחל למעשה דין שבעת העממים, שאין קוראים להם לשלום – ראו לעיל פסקאות רא-רב; וחמור מכך – אין להם אפשרות לחזור בתשובה ולהתגייר, כפי שיכולים לעשות שבעת העממים! |
מכלל שנאמר (דברים כ י) "כי תקרב אל עיר להלחם עליה וקראת אליה לשלום"
יכול אף כאן כן? תלמוד לומר "לא תדרוש שלומם".
"וטובתם", מכלל שנאמר על הגר (דברים כג יז) "בטוב לו לא תוננו", יכול אף כאן כן? תלמוד לומר "וטובתם".
הדרשה מרחיבה את השנאה לעמון ומואב גם לימות המשיח שבעתיד; אבל ראו ידים ד ד, שלמעשה הפקיעו את דין עמון ומואב כבר ביבנה. |
פיסקה רנב[עריכה]
על דברים כג ח
לדברי ר' אלעזר, ראו דרשה זהה בשם ר' יוסי בברכות סג ב, שהמצרים רצו לנצל את כשרונם של ישראל; והשוו לעניין היחס לרומאים בדברי ר' יהודה בשבת לג ב: למרות שפיתוח הארץ היה לצורך עצמם – יש להכיר להם טובה. |
"לא תתעב מצרי", מפני מה? "כי גר היית בארצו".
אמר רבי אלעזר בן עזריה: המצרים לא קבלו את ישראל אלא לצורך עצמם - וקבע להם המקום שכר!
והלא דברים קל וחומר: אם מי שאין מתכון לזכות וזכה, מעלה עליו הכתוב כאילו זכה
המתכוין לזכות - על אחת כמה וכמה!
ר' שמעון מדגיש את הפער בין המצרים והאדומים לבין עמון ומואב, ומסיק שהתקפה רוחנית חמורה יותר מהתקפה פיזית. |
ולא אסרם הכתוב אלא עד שלשה דורות
עמונים ומואבים, מפני שנטלו עצה להחטיא את ישראל - אסרם הכתוב איסור עולם!
ללמדך שהמחטיא את האדם קשה לו מן ההורגו
שההורגו - אין מוציאו אלא מן העולם הזה, והמחטיאו - מוציאו מן העולם הזה ומן העולם הבא!
פיסקה רנג[עריכה]
על דברים כג ט
ראו יבמות ח ג. ר' שמעון מרחיב את היתר הנשים ומחיל אותו גם על מצריות, כגון בת פרעה שנישאה לשלמה המלך. |
וחכמים אומרים: "אשר יולדו להם" - לרבות את הבנות.
אמר רבי שמעון: קל וחומר הדברים! ומה אם במקום שאסר זכרים איסור עולם - התיר את הנקבות מיד
מקום שלא אסר את הזכרים, אלא עד שלשה דורות - אינו דין שנתיר את הנקבות מיד?
אמרו לו: אם הלכה נקבל, ואם לדין יש תשובה
אמר להם: לא, כי הלכה אני אומר, והכתוב מסייעני: "בנים", ולא בנות!
ההנמקה 'כי גר היית בארצו' נכונה רק ליוצאי מצרים, ולכן מעלה הדרשה על דעתה שהדורות הראשונים של המצרים, הסמוכים ליציאת מצרים - מותרים והאחרונים אסורים. |
אמור מעתה: ראשון ושני אסור, ושלישי מותר.
ראו תוספתא קידושין ה ו, שם מתיר ר' עקיבא את בנימין לבוא בקהל; אבל מתוספתא ידים ב יח נראה שההשהיה של גיור המצרי עדיין בתוקף, בניגוד לאיסור הגיור של בני עמון והמואבים. ונראה שמחלוקת לפנינו. מחלוקת נוספת היא בחישוב שלושת הדורות: לדברי חכמים לעיל (בניגוד לר' שמעון) וכן מדברי בנימין הגר - עולה שגם הנשים בשלושת הדורות הן גיורות או בנות גיורות. |
ואמר: אני גר מצרי, ונשוי אני אשה גיורת מצרית, והריני הולך להשיא את בני אשה בת גיורת מצרית,
כדי שיהא בן בני ראוי לבוא בקהל!
לקיים מה שנאמר "דור שלישי יבוא להם בקהל ה'".
פיסקה רנד[עריכה]
על דברים כג י
"על איביך" - כנגד אויביך אתה נלחם.
לפי הפשט יש סתירה בין הביטוי המרחיב 'כל דבר רע' לבין הביטוי המצמצם 'ערוות דבר'. הדרשה פותרת את הסתירה לפי ההקשר, שמדובר בעבירות שגלו עליהן הכנענים והן מסלקות את השכינה, והן ע"ז, ג"ע וש"ד, וכן קללת השם. בסופה נוספת גם עבירת לשון הרע, הנלמדת מ'דבר' – עבירה בדיבור; כלומר 'דבר' נתפס גם כ'עניין' וגם כ'דיבור'. |
תלמוד לומר (דברים כג טו) "ערוה". אין לי אלא ערוה, מנין לרבות עבודה זרה ושפיכת דמים וקללת השם?
תלמוד לומר "ונשמרת מכל דבר רע",
אי ונשמרת, יכול בטהרות ובטמאות ובמעשרות הכתוב מדבר? תלמוד לומר "ערוה"
מה ערוה מיוחדת, מעשה שגלו עליו כנענים, ומסלק את השכינה
כך כל מעשה שגלו עליו כנענים ומסלק את השכינה!
כשהוא אומר "דבר" - אף על לשון הרע.
דרשה בהשראת סמיכות הפרשיות לעניין הקרי בפס' יא. |
פיסקה רנה[עריכה]
על דברים כג יא
בדרך כלל מתרחש הקרי בלילה, אבל אין הלילה תנאי לטומאת הקרי. |
תלמוד לומר: "אשר לא יהיה טהור", מכל מקום.
אם כן למה נאמר "מקרה לילה"? מגיד שדבר הכתוב בהווה.
הכפילות 'ויצא... ולא יבוא' מוסברת כמצוות עשה ומצוות לא תעשה, או ביציאה משני המחנות הפנימיים; אבל יכול בעל הקרי לשהות במחנה ישראל. |
רבי שמעון אומר: "ויצא אל מחוץ למחנה" - זו מחנה לוי; "לא יבא אל תוך המחנה" - זו מחנה שכינה!
פיסקה רנו[עריכה]
על דברים כג יב
אם הזב ראה קרי – אותו היום אינו נספר לחשבון הזיבה שלו, וראו זבים א ב. בית שמאי מקלים עוד ומבטלים את הזיבה ב48 השעות האחרונות; וראו ניסוח כשלנו בזבים ב ג. |
"וכבא השמש", ביאת שמשו מעכבתו ליכנס לפנים מן המחנה
ואין זיבתו מעכבתו ליכנס לפנים מן המחנה.
פיסקה רנז[עריכה]
על דברים כג יג-יד
בית השימוש הצבאי הוא מקום סמוך למחנה, שדווקא לשם יוצאים החיילים. אין להטיל אפילו שתן בעמידה במחנה, שנאמר "ויצאת חוץ". |
אין יד אלא מקום, שנאמר (שמואל א טו יב) "והנה מציב לו יד", ואומר (במדבר ב יז) "איש על ידו לדגליהם".
"ויצאת שמה חוץ" - ולא בעמידה.
ראו תוספתא מגילה ג כה-כו. אין להטיל צואה בישיבה אלא בכריעה, ('בשבתך - חוץ' – שאינו יושב), לאחר שחפר גומה שבה הוא מטיל את צואתו; ואחר כך הוא מכסה את הגומה באותו כלי שבו חפר אותה. |
"והיה בשבתך חוץ" - ולא בישיבה.
"וחפרת בה ושבת וכסית את צאתך", שומע אני יהא חופר באחת ומכסה באחת?
תלמוד לומר "וחפרת בה". רבי שמעון אומר: מנין שלא יהא אדם הופך מתניו כלפי דרום?
תלמוד לומר "וחפרת בה ושבת וכסית את צאתך".
פיסקה רנח[עריכה]
על דברים כג טו
(דברים כג טו) "כי ה' אלהיך מתהלך בקרב מחניך",
הרחבת השראת השכינה והחובה לכבד אותה מהמחנה הצבאי לחיי היומיום. השכינה נמצאת גם בזמן קריאת שמע, בספרי הקודש ובתפילין, ובהר הבית; לעניין קריאת שמע ראו ברכות ג ה. לעניין כבוד הספרים והתפילין ראו סנהדרין כא ב, וראו גם תוספתא ברכות ב כ. |
ולא יכנס לא למרחץ ולא לבורסקי וספרים ותפילין בידו.
"להצילך ולתת אויביך לפניך", אם עשית כל האמור בענין - לסוף שהוא מצילך ונותן את אויביך לפניך.
ההצלה והקדושה אינן נתונות מראש אלא הן מותנות בקיום המצוות ומוגדרות כמשימה. |
יש לכבד את הקדושה, ואין לערב אותה עם חול, כל שכן עם טומאות. לעניין ערוות דבר – השוו לעיל פיסקה רנד, שם מנתה הדרשה גם עבירות נוספות המסלקות את השכינה. |
"ולא יראה בך ערות דבר ושב מאחריך", מלמד שעריות מסלקות את השכינה
פיסקה רנט[עריכה]
על דברים כג טז-יז
מיכן אמרו: המוכר עבדו לגוים או לחוצה לארץ - יצא בן חורים.
"אשר ינצל אליך מעם אדוניו" - לרבות גר תושב.
הגבלות על מגורי העבד המשוחרר, הוא גר תושב: הוא צריך להתערב בין היהודים, ואין להקצות לו מקום מיוחד לגרים (מעין גטו) או עיר של גרים, כדי שיחיה בתרבות יהודית. ההגבלה שלא יגור בספר היא מטעמי ביטחון, כי חושדים בנאמנותו. |
העבד יכול לבחור את מקום מגוריו, אבל לא בירושלים (ראו תוספתא נגעים ו ב). יש לאפשר לו מקום מגורים קבוע, ואם ירצה יוכל לשפר את מקום מגוריו לנוה יפה יותר, בהגבלות הנ"ל. לעניין הונאת דברים, במיוחד לגרים - ראו תוספתא ב"מ ג יד, וכן מכילתא נזיקין יח. |
כשהוא אומר "באחד שעריך" - שלא יהא גולה מעיר לעיר. "בטוב לו" - מנוה הרע לנוה היפה.
"לא תוננו" - זו הונית דברים.
הגוי נתפס כעבדה של ע"ז, ועלינו להרחיק אותו ממנה. תפיסה מיסיונרית של היהדות. |
פיסקה רס[עריכה]
על דברים כג יח
אין כאן איסור על זנות בין הגויים; ויתכן גם שיהודים השתמשו בעצמם בשירותי מין של גויים; וראו גם בסוף הפיסקה. |
"ולא יהיה קדש" - אי אתה מוזהר עליו באומות
שהיה בדין: ומה אם קדשה, קלה, אתה מוזהר עליה בישראל
קדש, חמור, אינו דין שתהא מוזהר עליו בישראל?
או חלוף: אם קדש, חמור, אי אתה מוזהר עליו באומות
קדשה, קלה, אינו דין שלא תהא מוזהר עליה באומות? מה תלמוד לומר "קדש"?
צריך לאמרו, שאילו נאמר קדשה ולא נאמר קדש, הייתי אומר
אם קדשה, קלה, אתה מוזהר עליה בישראל – קדש, חמור, אינו דין שתהא מוזהר עליו באומות?
תלמוד לומר: "לא תהיה קדשה מבנות ישראל" - אי אתה מוזהר עליה באומות
"ולא יהיה קדש" - אי אתה מוזהר עליו באומות.
אין לגבר יהודי, אפילו פנוי, ללכת לקדשה – אפילו גויה. לפי הדרשה יהודה חטא בכך שפנה אל הקדשה – היא תמר - לאחר מות אשתו. |
שנאמר (בראשית לח כא) "לא היתה בזה קדשה"
פיסקה רסא[עריכה]
על דברים כג יט
(דברים כג יט) "לא תביא אתנן זונה",
אין לי אלא אתנן זונה; אתנן כל העריות מנין? תלמוד לומר "אתנן", מכל מקום.
האומר לחבירו "הילך טלה זה, ותלין שפחתך אצל עבדי", רבי אומר אינו אתנן, וחכמים אומרים אתנן.
ראו תמורה ו ג. |
יכול אפילו העבירו ברגלו בעזרה יהא חייב? נאמר כאן "תועבה" ונאמר להלן (דברים יז א) "תועבה"
מה תועבה האמורה להלן - לשם זבח, אף תועבה האמורה כאן - לשם זבח.
אם נתן לזונה טלה שכבר הוקדש לקדשי מזבח – העובדה שהוא הפך לאתנן אינה פוסלת אותו; האיסור על אתנן ומחיר חל גם בבמה. |
לעניין הפרה האדומה ראו פרה ב ג. לעניין ריקועים מזהב שניתנו לזונה או שהם מחיר כלב ראו תוספתא תמורה ד ב. |
וחכמים אומרים: להביא את הריקועים.
למרות שבעוף אין איסור על בעל מום, בעניין זה אין דמיון בין בעלי המום והאתנן, וגם עופות אין להקריב מאתנן זונה; וראו תמורה ו ד. |
שהיה בדין: ומה מוקדשים, שהמום פוסל בהם, אין אתנן ומחיר חל עליהם
עוף, שאין המום פוסל בו, אינו דין שלא יהא אתנן ומחיר חל עליהם?
תלמוד לומר "לכל נדר", להביא את העוף.
ראו תוספתא תמורה ד ב, והשוו לתמורה ו ג, שם מסיקים מדרשה דומה שאין איסור על אתנן כלב ועל מחיר זונה. |
הם - ולא ולדותיהם ולא חלופיהם.
פיסקה רסב[עריכה]
על דברים כג כ
ראו ב"מ ה יא, שגם הלווה בריבית חוטא; וראו מכילתא כספא יט, שאת החיוב ללווה לומדים מויקרא כה לו, ואילו את האיסור למלוה לומדים מויקרא כה לז. |
מלוה מנין? תלמוד לומר (ויקרא כה לו) "אל תקח מאתו נשך ותרבית".
מותר להלוות בריבית כסף ואוכל של גוי, וראו ב"מ ה ו; אבל אין להלוות כספי מעשר בריבית, ואין ללוות מאכל בהמה. |
או "כספך" - ולא כסף מעשר; "אכלך" - ולא אכל בהמה?
כשהוא אומר "נשך כסף" - לרבות כסף מעשר; "נשך אכל" - לרבות אכלי בהמה
רבי שמעון אומר: מנין שלא יאמר לו 'צא ושאל שלום פלוני', או 'דע אם בא איש פלוני ממקום פלוני'?
תלמוד לומר "נשך כל דבר אשר ישך".
פיסקה רסג[עריכה]
על דברים כג כא
"לנכרי תשיך" - מצות עשה. "ולאחיך לא תשיך" - מצות לא תעשה.
רבן גמליאל אומר: מה תלמוד לומר "ולאחיך לא תשיך"? והלא כבר נאמר "לא תשיך לאחיך"!
כיצד? נתן עיניו ללוות ממנו, והיה משלח לו מתנות ואומר "בשביל שילוונו" - זה הוא ריבית מוקדמת,
לוה הימינו והחזיר לו מעותיו, והיה משלח לו ואומר "בשביל מעותיו שהיו בטילות אצלי" - זה הוא ריבית מאוחרת.
"על הארץ אשר אתה בא שמה לרשתה", בשכר שתבא – תירש.
פיסקה רסד[עריכה]
על דברים כג כב
בפסוק מויקרא נאמר 'נדר או נדבה'. כאן מדובר על נדר דווקא, אבל האיסור 'לא תאחר' חל גם על נדבה ועל כל ההתחייבויות השונות. לעניין ההבדל בין נדר לנדבה ראו קנים א א. |
מה נדר האמור להלן - נדר ונדבה, אף נדר האמור כאן - נדר ונדבה,
ומה נדר האמור כאן – "לא תאחר לשלמו" אף נדר האמור להלן – "לא תאחר לשלמו".
הדרשה מרחיבה את מצוות 'לא תאחר' למחוייבויות רבות, אבל הנדון כאן הוא הנדר, שאם החליף אותו בבהמה אחרת – מתחיל את מניין הזמן מהתחלה. דורש 'מעמך' על מתנות עניים, וראו שמות כב כד. |
"כי דרש ידרשנו" - אלו חטאות ואשמות. "ה' אלהיך" - זה הקדש בדק הבית.
גם לאחר הזמן ניתן להביא את הקרבן שהתחייב בו, למרות שעבר ואיחר. |
פיסקה רסה[עריכה]
על דברים כג כג-כד
ראו תוספתא חולין ב יז: ר' מאיר מתנגד לכל הנדרים, ור' יהודה מציג את העמדה המסורתית, התומכת בנדרים בתנאי שמקיים אותם. הם חולקים במשמעות הביטוי 'לא יהיה בך חטא': ר' יהודה מפרש אותו כהיתר ור' מאיר – כמצווה. |
רבי מאיר אומר: (קהלת ה ד) "טוב אשר לא תדור משתדור ולא תשלם".
טוב מזה ומזה שלא תדור כל עיקר! רבי יהודה אומר: "טוב אשר לא תדור..." טוב מזה ומזה - נודר ומשלם.
השוו לפיסקה רסד לעיל. |
"ועשית" - הרי זו אזהרה לבית דין, שיעשוך. שיגרמו לך לקיים את נדריך
"כאשר נדרת" - זה נדר. "לה' אלהיך" - אלו ערכים וחרמים והקדשות. "נדבה" - זו נדבה.
"אשר דברת" - זה הקדש בדק הבית. "בפיך" - זו צדקה.
פיסקה רסו[עריכה]
על דברים כג כה
הדרשה מצמצמת את היתר האכילה לפועל העוסק בקטיף ובבציר בשדה של יהודי אחר. |
תלמוד לומר "ואל כליך לא תתן", בשעה שאתה נותן לתוך כליו של בעל הבית.
"רעך" - פרט לאחרים. לשדה של גויים "רעך" - פרט לגבוה. לשדה של הקדש "ואכלת" - ולא ממצץ.
"ענבים" - ולא תאנים; מיכן אתה אומר: (ב"מ ז ד-ה) היה עושה בתאנים - לא יאכל בענבים; בענבים - לא יאכל בתאנים
אבל מונע את עצמו עד שמגיע למקום היפות ואוכל.
רבי אלעזר חסמה אומר: מנין שלא יאכל פועל יותר על שכרו? תלמוד לומר "כנפשך"
וחכמים אומרים "שבעך", מלמד שאוכל פועל יותר על שכרו.
ראו בתחילת הפיסקה. |
פיסקה רסז[עריכה]
על דברים כג כו
דרשות דומות לאלו שבפיסקה רסו; הפעם על שדה ולא על כרם. וראו שם. |
תלמוד לומר "וחרמש לא תניף", בשעה שאתה מניף חרמש על קמת בעל הבית.
"רעך" - פרט לאחרים. לשדה של גויים רעך - פרט לגבוה. לשדה של הקדש
"וקטפת מלילות בידך" - שלא תהא קוצר במגל.
"וחרמש לא תניף" - בשעה שאתה מניף חרמש על קמת בעל הבית.