ביאור:משנה תמורה פרק ו
| הבהרה: | ||
|---|---|---|
|
- זרעים: ברכות פאה דמאי כלאים שביעית תרומות מעשרות מעשר שני חלה ערלה בכורים
- מועד: שבת ערובין פסחים שקלים יומא סוכה ביצה ראש השנה תענית מגילה מועד קטן חגיגה
- נשים: יבמות כתובות נדרים נזיר סוטה גיטין קידושין
- נזיקין: בבא קמא בבא מציעא בבא בתרא סנהדרין מכות שבועות עדיות עבודה זרה אבות הוריות
- קדשים: זבחים מנחות חולין בכורות ערכין תמורה כריתות מעילה תמיד מדות קנים
- טהרות: כלים אהלות נגעים פרה טהרות מקואות נידה מכשירין זבים טבול יום ידים עוקצין
----
אסורים על המזבח[עריכה]
חטיבה I: אסורים על גבי המזבח[עריכה]
(א) כָּל הָאֲסוּרִין עַל גַּבֵּי הַמִּזְבֵּח - אוֹסְרִים כָּל שֶׁהֵן:
|
האסורים על גבי המזבח, אפילו אם התערבו באלפי בהמות אחרות - פוסלים את כולן, וראו זבחים ח, א. לגבי הכינוי "על גבי המזבח" - ראו שם ט, ג: לא היה פסולם בקדש, אלא נפסלו לפני כן. המוקצה והנעבד מפורטים בהמשך, והאתנן והמחיר - במשניות ב-ד. לגבי הכלאים, הטריפה ויוצא הדופן ראו בסוף פרק ב. |
- הָרוֹבֵעַ, וְהַנִּרְבָּע, בהמה שקוימו עמה יחסי מין וְהַמֻּקְצֶה, וְהַנֶּעְבָּד,
- וְהָאֶתְנָן, וְהַמְּחִיר,
- וְהַכִּלְאַיִם, וְהַטְּרֵפָה, וְיוֹצֵא דֹפֶן.
חטיבה II: הגדרות האסורים[עריכה]
אֵי זֶה הוּא "הַמֻּקְצֶה"? - הַמֻּקְצֶה לַעֲבוֹדָה זָרָה. כקרבן לה
|
ראו תוספתא ע"ז ו, ג, שהקצאת קרבן לע"ז אינה נעשית בפה אלא כרוכה במעשה. השוו לדין ההר הנעבד, ע"ז ג, ה, שמותר לעלות עליו. לגבי המוקצה - השוו ע"ז ד, ב. וראו את פירוט ההבדלים בין דיני המוקצה ודיני הנעבד בתוספתא ד, א. היתר הנעבד והמוקצה באכילה - ראו ספרא נדבה פרשה ב, ט, וספרי דברים קא. |
- הוּא אָסוּר, וּמַה שֶּׁעָלָיו מֻתָּר.
וְאֵי זֶה "הַנֶּעְבָּד"? - כָּל שֶׁעוֹבְדִין אוֹתוֹ.
- הוּא וּמַה שֶּׁעָלָיו אָסוּר.
- זֶה וָזֶה מֻתָּרִין בַּאֲכִילָה.
|
ראו דוגמאות ומדרשים על אתנן זונה ומחיר כלב בתוספתא ד, א-ב, וכן ספרי דברים רסא. אפילו אם נתן לזונה יותר משכרה - כל הטלאים אסורים. המילה "וכן" אינה במקבילות הנ"ל. וראו תוספתא בכורות ז, ח, שגם אם חזר וקנה את האתנן מהזונה - עדיין הוא אסור, ובדומה גם מחיר כלב. |
(ב) אֵי זֶה הוּא "אֶתְנָן" (דברים כג יט)? - הָאוֹמֵר לַזּוֹנָה: "הֵא לִיך טלהְ בִּשְׂכָרִיךְ."
- אֲפִלּוּ מֵאָה - כֻּלָּן אֲסוּרִין.
- וְכֵן הָאוֹמֵר לַחֲבֵרוֹ: "הֵא לָךְ טָלֶה זֶה, וְתֵן לִי שִׁפְחָתָךְ אֵצֶל עַבְדִּי."
- רְבִּי אוֹמֵר: אֵינוּ אֶתְנָן. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: אֶתְנָן.
|
מחיר הזונה - כגון שמכר שפחה לזנות בעד טלה. אתנן כלב - כגון ששילם טלה עבור הרשות לרבוע את כלבת חברו. כאן יש איסור חמור ובכל זאת הטלה מותר. הביטוי "שניהם" (דברים כג יט) נדרש כשתי מילים: "שני" ולא ארבעה, "הם" ולא ולדותיהם. |
(ג) אֵיזֶה הוּא "מְחִיר כֶּלֶב"? - הָאוֹמֵר לַחֲבֵרוֹ: "הֵא לָךְ טָלֶה זֶה תַחַת כֶּלֶב זֶה."
- וְכֵן שְׁנֵי שׁוּתָפִין שֶׁחָלְקוּ: אֶחָד נוֹטֵל עֲשָׂרָה, וְאֶחָד נוֹטֵל תִּשְׁעָה וְכֶלֶב,
- שֶׁכְּנֶגֶד הַכֶּלֶב - אֲסוּרִין, וְשֶׁעִם הַכֶּלֶב - מֻתָּרִין.
אֶתְנַן כֶּלֶב וּמְחִיר זוֹנָה - הֲרֵי אֵלּוּ מֻתָּרִים, שֶׁנֶּאֱמַר "שְׁנֵי", לֹא אַרְבָּעָה.
- וַלְדוֹתֵיהֶן - מֻתָּרִין, שֶׁנֶּאֱמַר "הֵן", לֹא וַלְדוֹתֵיהֶן.
יש המפרשים "אתנן זונה" כאתנן לזונת מקדש, וכן "מחיר כלב" כאתנן לקדש ממין זכר (ראו "עולם התנ"ך" על הפסוק); פירוש זה מסביר היטב את התיעוב במעשים אלו, אבל חז"ל לא קבלו אותו.
לדעת רבי מדובר רק בבעילות שיש בהן איסור, או לפחות כיעור, וראו גם תוספתא קידושין א, ב, שם מגנים את בעילת הפנויים. למעשה, כל ביאה שאינה אישות נחשבת זנות לעניין האתנן, וראו יבמות ח, ה, ובדומה לדברי ר' מאיר בכתובות ה, א. אבל מחיר כלב, לפי המשנה, אינו נראה קשור לאיסור כלשהו.
חכמים מפרשים את איסורי האתנן והמחיר פירוש טכני, ולכן אוסרים אפילו אתנן על שפחה, שנחשבה פעולה שאינה מכוערת - ראו אבות ב, ז, שהשפחה קשורה לזנות - וכן חלוקת רכוש שנכלל בו כלב: כל הטלאים של השותף שלא קיבל את הכלב נחשבים "מחיר כלב", כי יש בהם משהו ממחיר הכלב.
יתכן שהמשנה מסבירה את האיסורים הללו כתוצאה של התדמית הבזויה של האתנן ושל הכלב בעיני החברה, וראו גם שמואל א יח יג. לפי הסבר זה יש דמיון בין האתנן והמחיר לבין בהמה שנעשה בה איסור, ראו סנהדרין ז, ד, וכן לקמן משנה ה.
לאתנן זונה אין תמורה: מותר לזונה להקדיש קרבנות שאינם אתנן - אפילו אם נקנו בכספי האתנן או הוחלפו בו, וראו תוספתא ד, ב. דין זה מורה שאין לפנינו סנקציה על הזנות, אלא על האתנן עצמו. הזונה אינה מודרת מהמקדש, והיא יכולה להקריב ולבטא בכך את רצונה לשוב, אבל האתנן שלה עצמו פסול.
הדין הזה למעשה כמעט מבטל את איסור אתנן זונה ומחיר כלב; וראו גם פרה ב, ג, שר' אליעזר מכשיר פרה מאתנן זונה.
(ד) נָתַן לָהּ לזונה, או במחיר כלב כְּסָפִים - הֲרֵי אֵלּוּ מֻתָּרִין.
- יֵינוֹת, שְׁמָנִים, וּסְלָתוֹת, וְכָל דָּבָר שֶׁכַּיּוֹצֵא בוֹ קָרֵב עַל גַּבֵּי מִזְבֵּחַ - אָסוּר.
נָתַן לָהּ מֻקְדָּשִׁין - הֲרֵי אֵלּוּ מֻתָּרִין.
|
אתנן זונה אינו אוסר את המוקדשים, אלא רק חולין - כולל עופות. |
- עוֹפוֹת - הֲרֵי אֵלּוּ אֲסוּרִין.
שֶׁהָיָה בַדִּין: מָה אִם הַמֻּקְדָּשִׁין, שֶׁהַמּוּם פּוֹסֵל בָּהֶן, וְאֵין אֶתְנָן וּמְחִיר חָל עֲלֵיהֶם,
- עוֹף, שֶׁאֵין הַמּוּם פּוֹסֵל בּוֹ - אֵינוּ דִין, שֶׁלֹּא יְהֵא אֶתְנָן וּמְחִיר חָל עָלָיו?
- תַּלְמוּד לוֹמַר: (דברים כג יט) "לְכָל נֶדֶר", לְהָבִיא אֶת הָעוֹף.
חטיבה III: ולדות האסורים וולד הטריפה[עריכה]
|
ולדותיהן של הבהמות האסורות - מותרים, וראו גם משנה ג, ודרשת ר' יהודה בסוף ספרי דברים קמז. וראו תוספתא ד, ג, שר' אליעזר אוסר גם את שאר ולדות האסורים ולא רק את ולד הטריפה. כשרה שינקה מן הטריפה - ראו חולין ח, ה, וראו גם ספרי דברים קא, שם מתירים לאכול אפילו בשר בהמה שינקה רק מטריפה! אם נפל בקדשים מום - פודים אותם; אבל אם נטרפו - לא. כשם שמחיר הכלב אסור להקדשה, כך אסור להאכיל את הכלב קודשים. למרות שבדרך כלל הכלב אוכל טריפות (ראו שמות כב ל) - אין לתת לו בשר קודש. במגילת מקצת מעשי תורה מתלוננים אנשי הכת על חכמים שאיפשרו לגדל כלבים בירושלים, והכלבים אוכלים את עצמות הקדשים. |
(ה) כָּל הָאֲסוּרִין עַל גַּבֵּי הַמִּזְבֵּח - וַלְדוֹתֵיהֶן מֻתָּרִין.
וְלַד טְרֵפָה: רְבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר: לֹא יִקָּרֵב עַל גַּבֵּי הַמִּזְבֵּחַ.
- (וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: יִקָּרֵב.)
רְבִּי חֲנַנְיָה בֶן אַנְטִיגְנָס אוֹמֵר: כְּשֵׁרָה שֶׁיָּנְקָה מִן הַטְּרֵפָה בדרך כלל ולד הטריפה - פְּסוּלָה מֵעַל גַּבֵּי הַמִּזְבֵּחַ.
כָּל הַקָּדָשִׁין שֶׁנֶּעֱשׁוּ טְרֵפָה - אֵין פּוֹדִין,
- שֶׁאֵין פּוֹדִין אֶת הַקָּדָשִׁים לְהַאֲכִילָן לַכְּלָבִין.