ביאור:משנה תמורה פרק א

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
הבהרה:

דף זה הוא במרחב הביאור של ויקיטקסט, ומכיל פרשנות וביאורים של משתמשים בני ימינו, ולא מייצגים בהכרח את הפרשנות המסורתית.


משנה מבוארת        משנה עם מפרשים

מסכת תמורה: א ב ג ד ה ו ז

מסכת תמורה עם מפרשי המשנה: א ב ג ד ה ו ז

----

מבוא למסכת תמורה ומבנה המסכת

דין התמורה מייצג התפשטות של הקדושה, במקביל להתפשטות הטומאה בדיני הטהרות. אבל התפשטות זו אסורה!

התמורה - התפשטות הקדושה[עריכה]

חטיבה I: תמורת הקודש[עריכה]

(א) הַכֹּל מְמִירִים: אֶחָד אֲנָשִׁים, וְאֶחָד נָשִׁים.

פתיחת המסכת דומה לפתיחת מסכת ערכין, אבל שם מדובר במצוות הרשות וכאן מדובר בעבירה.

הכוהנים אינם יכולים להמיר את הקודשים של ישראל, כי אינם שלהם. אמנם הבכור עובר לרשותם, ולכן יש מחלוקת עליו.

ר' יוחנן בן נורי טוען שבהמת קדשים חיה עושה תמורה, ולכן יכול הכהן להמיר את הבכור לאחר שזכה בו.

ר' עקיבא טוען שאת הבכור רק בעליו יכול להמיר, למרות שמלידתו הוא קדוש ואינו נבחר ע"י הבעלים. וראו גם ספרא בחקותי פרק ט.

וראו תוספתא א, א, שרשב"א מדגיש שלאחר שהגיע הבכור לידי הכהן גם בעליו אינו יכול להמיר בו.

לֹא שֶׁאָדָם רַשַּׁי לְהָמִיר,
אֶלָּא, אִם הֵמִיר - מוּמָר, וְסוֹפֵג אֶת הָאַרְבָּעִים.

הַכֹּהֲנִים מְמִירִים אֶת שֶׁלָּהֶן, וְיִשְׂרָאֵל מְמִירִים אֶת שֶׁלָּהֶן.

אֵין הַכֹּהֲנִים מְמִירִים לֹא בַחַטָּאת, וְלֹא בָאָשָׁם, וְלֹא בִבְכוֹר.
אָמַר רְבִּי יוֹחָנָן בֶּן נוּרִי: וְכִי מִפְּנֵי מָה אֵין מְמִירִים בִּבְכוֹר?
אָמַר לוֹ רְבִּי עֲקִיבָה: חַטָּאת וְאָשָׁם מַתָּנָה לַכֹּהֵן, וְהַבְּכוֹר מַתָּנָה לַכֹּהֵן,
מַה חַטָּאת וְאָשָׁם, אֵין מְמִירִין בָּהֶן - אַף הַבְּכוֹר, לֹא יְמִירוּ בוֹ!

אָמַר לוֹ רְבִּי יוֹחָנָן בֶּן נוּרִי: מָה לוֹ אֵינוּ מֵמִיר בַּחַטָּאת וּבָאָשָׁם - שֶׁאֵין זָכִין בָּהֶן בְּחַיֵּיהֶן,

תֹּאמַר בִּבְכוֹר, שֶׁזָּכִין בּוֹ בְחַיָּיו?
אָמַר לוֹ רְבִּי עֲקִיבָה: וַהֲלֹא כְבָר נֶאֱמַר: (ויקרא כז י) "וְהָיָה הוּא וּתְמוּרָתוֹ יִהְיֶה קּדֶשׁ",
אֵיכָן קְדֻשָּׁה חָלָה עָלָיו? - בְּבֵית הַבְּעָלִים!
אַף תְּמוּרָה - בְּבֵית הַבְּעָלִים!


(ב) מְמִירִין מִן הַבָּקָר עַל הַצֹּאן, וּמִן הַצֹּאן עַל הַבָּקָר,

בקר וצאן - בניגוד למעשר בהמה, ראו בכורות ט, א.

תמימים בבעלי מומים - ראו בכורות ב, ב-ג. לכאורה המשנה אינה מאפשרת להמיר בבעלי מום שקדם מומם להמרתם, אבל ראו תוספתא מע"ש ב, יט, שניתן אף להמיר כך, וראו גם לקמן ב, ג.

שנים באחד - השוו בכורות א, ד.

הביטוי "מיוחד" משמעותו בלשון יחיד, וראו תוספתא א, ד, שר' שמעון דורש מהלשון "בהמה", ושם ובספרא בחוקותי ט, ו, שחכמים טוענים שגם בהמות רבות קרויות "בהמה".

מִן הַכְּבָשִׂים עַל הָעִזִּים, וּמִן הָעִזִּים עַל הַכְּבָשִׂים,
מִן הַזְּכָרִים עַל הַנְּקֵבוֹת, וּמִן הַנְּקֵבוֹת עַל הַזְּכָרִים,
מִן תְּמִימִים עַל בַּעֲלֵי מוּמִין, וּמִן בַּעֲלֵי מוּמִין עַל תְּמִימִים,
שֶׁנֶּאֱמַר: (ויקרא כז י) "לֹא יַחֲלִיפֶנּוּ וְלֹא יָמִיר אֹתוֹ טוֹב בְּרָע".
אֵי זֶה הוּא "טוֹב בְּרָע"? - בַּעֲלֵי מוּמִין שֶׁקָּדַם הֶקְדֵּשָׁן אֶת מוּמָן.

מְמִירִין אֶחָד בִּשְׁנַיִם, וּשְׁנַיִם בְּאֶחָד; אֶחָד בְּמֵאָה, וּמֵאָה בְאֶחָד.

רְבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר: אֵין מְמִירִין אֶלָּא אֶחָד בְּאֶחָד,
שֶׁנֶּאֱמַר: (ויקרא כז י) "וְהָיָה הוּא וּתְמוּרָתוֹ יִהְיֶה קּדֶשׁ",
מַה "הוּא" מְיֻחָד - אַף "תְּמוּרָתוֹ" מְיֻחֶדֶת.


חטיבה II: גבולות ההתפשטות של הקדושה[עריכה]

(ג) אֵין מְמִירִין אֵבָרִין בַּעֲבָרִין, וְלֹא עֲבָרִין בָּאֵבָרִין,

משחק מילים איברים - עוברים, ואכן דינם דומה, ראו חולין פרק ד.

ר' יוסי הוא הדורש שהקדשת רגל הבהמה מקדשת את כולה ומתפשטת על כל גופה, ואין חבריו מודים לו, ראו ספרא בחוקותי ט, א. כאן הוא מוסיף גם את האפשרות להמיר.

וראו תוספתא א, ה, ההכרעה של רבי במחלוקת.

וְלֹא אֵבָרִין וַעֲבָרִין בִּשְׁלֵמִין, וְלֹא שְׁלֵמִים בָּהֶם.
רְבִּי יוֹסֵה אוֹמֵר: מְמִירִין אֵבָרִין בִּשְׁלֵמִים, וְלֹא שְׁלֵמִים בָּהֶם.
אָמַר רְבִּי יוֹסֵה: וַהֲלֹא בַמֻּקְדָּשִׁין הוּא אוֹמֵר: "רַגְלָהּ שֶׁלָּזוֹ עוֹלָה" - כֻּלָּהּ עוֹלָה,
אַף כְּשֶׁיֹּאמַר: "רַגְלָהּ שֶׁלָּזוֹ תַחַת זוֹ" - תְּהֵא כֻלָּהּ תְּמוּרָה תַחְתֶּיהָ.


(ד) אֵין הַמְדֻמָּע מְדַמֵּעַ - אֶלָּא לְפִי חֶשְׁבּוֹן.

משנה ד נשנתה ופורשה בתרומות ה, ו.

משניות ד-ה עוסקות בהתפשטות הקדושה (מדומע, מי מקוה, מי חטאת, תרומה ותמורה) ובהתפשטות האיסור (חמץ, בית פרס).

במשנה ד עוסקים בתערובות מדוללות, ובמשנה ה קובעים שמה שהוקדש או נאסר אינו מקדש או אוסר בעצמו:

מים שהוקדשו ע"י האפר אינם מקדשים מים נוספים (ראו תוספתא פרה ו, ג.); גזירת טומאת "בית הפרס" אינה מטמאת שדה נוסף (ראו אהלות יז, א-ב); פירות חולין אינם מאפשרים לתרום מהם (ראו תוספתא דמאי ד, ה); ואין התמורה, שקדושתה היא הרחבה של קדושת הבהמה המקורית - מקדשת בהמה נוספת, וראו ספרא בחוקותי ט, ה.

משנה ה' אינה מבחינה בין גזרות של חכמים (בית הפרס) לבין דינים מהתורה.

משחק מילים בין תמורה לתרומה.

התמורה שאינה עושה תמורה מונגדת לממיר שנים באחד: אפילו אם ניתן להמיר כך - זו תמורה מול הקדושה המקורית, ולא בשני שלבים. הניגוד בין משנה ד למשנה ה מרמז שאין התמורה "דילול" של הקדושה, אלא התפשטות שלה.

אֵין הַמְחֻמָּץ מַחְמִיץ - אֶלָּא לְפִי חֶשְׁבּוֹן.
אֵין מַיִם שְׁאוּבִין פּוֹסְלִין אֶת הַמִּקְוֶה - אֶלָּא לְפִי חֶשְׁבּוֹן.


(ה) אֵין מֵי חַטָּאת נֶעֱשִׂים מֵי חַטָּאת - אֶלָּא עִם מַתַּן הָאֵפֶר.

אֵין בֵּית פְּרַס עוֹשֶׂה בֵית פְּרַס, וְלֹא תְרוּמָה אַחַר תְּרוּמָה,
וְלֹא תְמוּרָה עוֹשָׂה תְמוּרָה, [וְלֹא הַוֶּלֶד עוֹשֶׂה תְמוּרָה.]
רְבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: הַוֶּלֶד עוֹשֶׂה תְמוּרָה.
אָמְרוּ לוֹ: הַקֹּדֶשׁ עוֹשֶׂה תְמוּרָה,
לֹא הַוֶּלֶד וְלֹא תְמוּרָה עוֹשִׂין תְּמוּרָה.


חטיבה III: גבולות התמורה[עריכה]

ראו מנחות יב, א.

הדרשה של ר' שמעון אלטרנטיבית לדרשה על קרבנות הציבור של ת"ק, ומלמדת גם על "קרבנות" (הקדשות) בדק הבית. היא מבוססת על הכפילות בין ויקרא כז י לבין ויקרא כז לג, העוסק במעשר בהמה דווקא.

וראו בכורות ט, ג: ההנחה של ר' שמעון ש"מעשר קרבן יחיד" אינה מדויקת, כי גם שותפים חייבים במעשר, ואכן גם כאן ר' שמעון בא להוציא מדין התמורה רק את קרבנות הציבור, ויתכן שהוא חולק על ת"ק בדין קרבן השותפים.

שתי הטענות בדברי ת"ק, שדווקא היחיד עושה תמורה ודווקא מקדשי המזבח - יוצרים יחדיו את המסגרת של התמורה, הקושרת מחד את היחיד עם קרבנו ומאידך את הקרבן עם ההקרבה לה'. כך יוצרים הקרבנות ה"עושים תמורה" קשר בין האדם לבין הקב"ה.

(ו) הָעוֹפוֹת וְהַמְּנָחוֹת - אֵינָן עוֹשִׂין תְּמוּרָה, שֶׁלֹּא נֶאֱמַר אֶלָּא "בְהֵמָה".

הַצִּבּוּר וְהַשּׁוּתָפִין אֵינָן עוֹשִׂין תְּמוּרָה,
שֶׁנֶּאֱמַר: (ויקרא כז י) "לֹא יָמִיר אֹתוֹ".
הַיָּחִיד עוֹשֶׂה תְמוּרָה, וְלֹא הַצִּבּוּר וְלֹא הַשּׁוּתָפִין עוֹשִׂין תְּמוּרָה.

קָרְבְּנוֹת בֶּדֶק הַבַּיִת הקדשות אֵינָן עוֹשִׂין תְּמוּרָה.

אָמַר רְבִּי שִׁמְעוֹן: וַהֲלֹא מַעֲשֵׂר בַּכְּלָל הָיָה, וְלָמָּה יָצָא? לְהַקִּישׁ אֵלָיו:
מַה מַּעְשֵׂר קָרְבַּן יָחִיד - יָצְאוּ קָרְבְּנוֹת צִבּוּר;
מַה מַּעְשֵׂר קָרְבַּן מִזְבֵּחַ - יָצְאוּ קָרְבְּנוֹת בֶּדֶק הַבַּיִת.