ביאור:תוספתא/מעשר שני/ב

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
הבהרה:

דף זה הוא במרחב הביאור של ויקיטקסט, ומכיל פרשנות וביאורים של משתמשים בני ימינו, שאינם מייצגים בהכרח את הפרשנות המסורתית.

תוספתא מסכת מעשר שני פרק שני[עריכה]

השוואה בין מע"ש לתרומה[עריכה]

(א)
תלתן של תרומה שחפה בה בת כהן ראשה


ראו גם לעיל תרומות י, ד. התלתן שלא השתמשה בו לא יצא לחולין כשהשתמשה בחלקו לחפיפת ראשה, אבל מה שנשאר על ראש בת הכהן יצא לחולין.



אין בת ישראל רשאי לחוף אחריה, אבל מענגת בה בשערה.

(ב)
תלתן של מעשר יאכל צומחניות


ראו משנה ב, ג.
לדעת ר' מאיר, בית הלל אינם חוששים לטומאת התלתן, אבל מסכימים שאין לחפוף בו בטומאה כי נראה כסך שמן תרומה בטומאה.
לדעת ר' יהודה בית שמאי מקילים בחפיפת תלתן של תרומה כי כבר נפסל ממאכל. בית הלל מחמירים בשריית התלתן כי אחרת מטמא אותו בידים.



של תרומה - ב"ש אומרים: כל מעשיה בטהרה,
וב"ה אומרים: כל מעשיה בטומאה חוץ מחפיפתה, דברי רבי מאיר
ר' יהודה אומר: ב"ש אומרים כל מעשיה בטהרה חוץ מחפיפתה
וב"ה אומרים: כל מעשיה בטומאה חוץ משרייתה.

(ג)
כרשינין של מעשר שני יאכלו צמחונין


במשנה (ב, ד) מופיעה דעת ר' יהודה בהחלפת השיטה. לפי הברייתא לדעתו העניין הוא מחומרי בית הלל.
לפי ב"ה לדעת ר' מאיר הכרשינים אינם תרומה כלל, אלא מאכל בהמה, כדעת ר' עקיבא במשנה שם, אבל במע"ש מודים שיאכלו צמחונים לבעלים. ר' יוסי חולק עליו אבל לא ברור מה בדיוק דעתו.



של תרומה; ב"ש אומרים: שורין בטהרה, ושפין ומאכילין בטומאה
וב"ה אומרים: שורין ושפין בטהרה ומאכילין בטומאה, דברי ר' יהודה
ר' מאיר אומר: ב"ש אומרים שורין ושפין בטהרה ומאכילין בטומאה
ובית הלל אומרים כל מעשיהן בטומאה
א"ר יוסי זו משנת ר"ע, לפיכך הוא אומר יתננו לכל כהן, וחכמים לא הודו לו.

(ד)

אין שורין תמרים להוציא מהן שכר תמרים

ולא צמוקים להוציא מהן מי צמוקים


ראו תרומות יא, ג. מותר לייבש את הפירות ולטחון אותם כתבלינים, ואם התבטל טעם התבלין – מותר לאכול את התבשיל בטומאה.



אבל שוחקן ועושה אותן טרימה
בתבלין מותר מפני שמלאכתן
צורר את התבלין ונותנן לתוך התבשיל אם בטל טעמן – מותרין, ואם לאו - אסורין.

(ה)
אין עושין את היין אלונתית לסיכה ואת השמן ערב

סך את השמן ואין סך יין וחומץ, שהשמן דרכו לסיכה יין וחומץ אין דרכן לסיכה.

תערובת חולין ומע"ש[עריכה]

(ו)
מעות חולין ומעות הקדש של בדק הבית שנתפזרו, מה שלקט - לקט להקדש


ראו משנה ב, ה. כאן מרחיבים את הדין לכל הקדש של בדק הבית.



אחד מעות במעות פירות בפירות רמונין ברמונין וכל דבר שדרכו ליבלל שעדיין ניכרים המעות או הפירות וניתן ללקטם.
אבל דבר שאין דרכו ליבלל כגון אבקה, שניתן רק לחפון אותה. מה שלקט לקט לשניהם, ומה שהותיר הותיר לשניהם.

(ז)

סלע של מע"ש ושל חולין שנתערבו - מביא בסלע מעות. בן עזאי אומר בשתים
סלע של חולין ושל הקדש שנתערבו - בורר את היפה שבהן ואומר:
"אם הקדש הוא - הרי הוא הקדש, ואם לאו – הקדש, בכל מקום שהוא, מחולל על זה"
ושניה - הרי היא מותרת
וסלע של מע"ש ושל הקדש בכל מקום שהוא מחולל על זה
נוטל את השניה ומחלל את המעות עליה
סלע של מע"ש ושל חולין ושל הקדש שנתערבו מביא בסלע מעות ואומר
"סלע של מעשר שני בכל מקום שהוא מחוללת על המעות האלו" בורר את היפה שבהן ואומר
"אם הקדש הוא - הרי הוא הקדש, ואם לאו – הקדש, בכל מקום שהוא, מחולל על זה"

נוטל את השניה ומחלל את המעות עליה


ראו משנה ב, ו-ז. בן עזאי מחמיר כדי שלא ישאיר נחושת למע"ש אלא יחלל אותה על הכסף.
במקרה השני העדיפות היא להקדש על פני המע"ש.
הזהב נחשב לעיתים סחורה ולא מטבע, ולכן לא חיללו עליו. שיקול נוסף הוא גזירת הכתוב, וראו ספרי דברים קז: "שאינו מתחלל אלא על הכסף". רבי סבר כבית שמאי, והסביר את המסורות המתירות לחלל זהב על הכסף כעוסקות בדמאי שהוא פירות.



ושלישית - הרי זו מותרת
מפני שאמרו: מחללין נחושת על הכסף וכסף על הזהב, כסף על הנחושת מדוחק
אבל לא זהב על הכסף
ר"א ב"ר שמעון אומר: כשם שמחללין כסף על נחושת - כך יחללו זהב על כסף
אמר לו רבי: מפני מה מחללין כסף על נחושת? שכן מחללין כסף על הזהב
לא יחללו זהב על הכסף, שאין מחללין זהב על הנחושת!
ר"א ברבי שמעון אומר: מעשר שני של זהב מחללין אותו על המעות שבירושלים
בד"א? בשל דמאי, אבל בשל ודאי - הרי זה אסור
אף בדמאי, מחללין אותו אוכלין על אוכלין.

(ח)
מעשר שני של זהב שעשאו כלים - אין לו פדיון


מע"ש של זהב לדעת ר' עקיבא חייב להשאר כמטבע. המשך הברייתא הוא בשיטת ר' ישמעאל בספרי שם שמסתפק בדבר שדרכו להיצרר, ולכן הכסף יכול להיות גם כלים או גושים של כסף, וראו גם עדיות ג, ב, שם היו שהתירו לחלל מע"ש על אסימון כסף, בניגוד למשנה א, ב.



אם היה של כסף הרי זה מותר
מעשר שני של דמאי שנתערב בשל ודאי - יאכלו כחמור שבהן.

(ט)

חומר בהקדש שאין במעשר שני, ובמע"ש שאין בהקדש:
הקדש מתחללת על הכל, מעשר שני אין מתחלל אלא על המעות בלבד
הקדש אין עולה מכאן ואילך, מע"ש עולה מכאן ואילך - ושלא מכאן ואילך

הקדש נכנס לירושלים ויוצא, מע"ש נכנס לירושלים ואין יוצא


על המעות – כדעת ר' עקיבא בהלכה ח. עולה מכאן ואילך – ניתן להקדיש מע"ש, אבל לא הקדש לבדק הבית. קונה את הקנקן – ראו משנה א, ג. אוסר דמיו ועירוביו מלאכול חולין אפילו אם התערבו בחולין. בשמן של הקדש ניתן להדליק נר.



חומר במע"ש מבהקדש: שמע"ש קונה את הקנקן, אוסר דמיו ועירוביו
ספק עירובו כל שהוא אסור לאונן, וטעון חומש וטעון וידוי,
ולא הותר לאכילה אלא בפדיון
ואין מדליקין בו את הנר. משא"כ בהקדש
חומר בהקדש: שההקדש חל על הכל, ומועלין בו, ולא הותר לאכילה אלא בפדיון
משא"כ במע"ש.

(י)

רמ"א אין מחללין כסף ופירות על הכסף, אא"כ יש עמו פרוטרוט; וחכמים מתירין

רבי יעקב אומר משמו: שלשה דינרין כסף, ודינר - ה' מעות ואחד פירות


ראו משנה ב, ח-ט. אם יש פרוטרוט – מחלל את הכסף על חלקו ואת הפירות על חלקו. ר' יעקב - במשנה הוא ר' עקיבא.



ר"ש בן אלעזר אומר: שמאי הזקן אומר יניחנה בחנות ויאכל כנגדה.

(יא)

היו לו שתי מגורות, אחת של תרומה ואחת של מעשר שני, ומצא ביניהן פירות

קרוב לתרומה - יפלו לתרומה; למע"ש - יפלו למעשר שני


לתחילת הברייתא – השוו שקלים ז, א.
לדיון בין ר' שמעון לחכמים ראו משנה ג, ב. חכמים טענו ששלמים קלים ממע"ש, כי הם מותרים לזרים, ואומר להם ר' שמעון שבשלמים החזה והשוק אסורים לזרים.
לדיון בין בית הלל לבית שמאי ראו משנה ג, ו. להפקיר פירות להוציאם מידי תו"מ – ראו פאה א, ו. לעשות פירות תו"מ על מקום אחר – ראו תוספתא תרומות ג, ז. עד שירומו – ולפני כן יכול לשרוף את הטבל, ולכן גם מעבר הפירות בירושלים אינו תופס.



מחצה על מחצה - מטילין אותו לשני חומרין
ר' יוסי ב"ר יהודה אומר: תיבה שנשתמשו בה חולין ומעשר שני, ומצא בתוכה מעות
אם רוב הניחו חולין – חולין; אם רוב הניחו מע"ש - מע"ש
אמר להם רבי שמעון: הרי שלמים שיש בהן חזה ושוק שהן אסורין לזרים!
ר"ש בן יהודה אומר משום ר' יוסי: כך אמרו ב"ה לבית שמאי
אי אתם מודים בפירות שלא נגמרה מלאכתן, שאם יפדה מעשר שני שלהם - יאכל בכל מקום?
אף פירות שנגמרה מלאכתן כיוצא בהן!
אמרו להן בית שמאי לא, אם אמרתם בפירות שלא נגמרה מלאכתן,
שיכול להפקירן להוציאן מידי תרומה ומעשר;
תאמרו בפירות שנגמרה מלאכתן כיוצא בהן!?
אמרו להן בית הלל: אף פירות שנגמרה מלאכתן, יכול להפקירן.
ד"א אמרו להן בית שמאי אם אמרתם בפירות שלא נגמרה מלאכתן
שיכול לעשותן תרומה ומעשרות על מקום אחר,
תאמרו בפירות שנגמרה מלאכתן כיוצא בהן!?
אמרו להן בית הלל, אף פירות שנגמרה מלאכתן, יכול לעשותן תרומה ומעשר על מקום אחר.
ד"א: אין חייבין תרומה ומעשרות אלא עד שירימו.

גבולות ירושלים[עריכה]

(יב)

אילן שעומד בפנים ונופו נוטה לחוץ - יש למעשר שני שלו פדיון

החזיר נופו לפנים - אין למע"ש שלו פדיון


השוו משנה ג, ז. הברייתא עוסקת בפירות האילן עצמו, ולא על אדם שיושב בו. אם בזמן הקטיף משך את הענף לתוך העיר וקטף את הפירות – נחשבים כפירות ירושלים, וכן ההפך.



היה עומד בחוץ ונופו נוטה לפנים - אין למעשר שני שלו פדיון
החזיר נופו לחוץ - יש למעשר שני שלו פדיון.

(יג)

בתי בדים שפתחיהן לפנים וחללן לחוץ, פתחיהן לחוץ וחללן לפנים

ב"ש אומרים: אין פודין בהן מעשר שני, כאילו הן מבפנים


הברייתא מפרשת את בית שמאי, שאמרו במשנה ג, ז "הכל כלפנים", שהתכוונו לחומרא, אבל לעניין אכילת קדשים הם כאילו בחוץ.
לדברי ר' יוסי המשנה הראשונה בדברי בית הלל היתה כלשכות, שהכל הולך אחר הפתח, וראו משנה ג, ח.



ואין אוכלין בהם קדשים קלים, כאילו הן בחוץ
וב"ה אומרים: מכנגד החומה ולפנים – כלפנים, ומכנגד החומה ולחוץ - כלחוץ
א"ר יוסי: זו משנת ר' עקיבה.
משנה ראשונה: בית שמאי אומרים אין פודין בהן מעשר שני, כאילו הן מבפנים
ואין אוכלין בהן קדשים קלין, כאילו הן מבחוץ
וב"ה אומרים: הרי הן כלשכות: את שפתחה לפנים – כלפנים, ואת שפתחה לחוץ - כלחוץ.

(יד)

לשכה בנויה בקדש ופתחה לחול - תוכה חול וגגה קודש.

אין אוכלין בה קדשי קדשים, ואין שוחטין בה קדשים קלים, ואין חייבין עליה משום טומאה אם נכנס לשם טמא


ראו משנה ג, ח.
לעניין אכילת קדשי קדשים ראו ספרא צו פרשה ב.
לעניין בית המוקד ראו מידות א, ו, שהיו שם פספסין המסמנים את גבול הקודש והחול. למרות שלעניין טומאה הולכים אחרי הפספסין, לעניין אכילת קדשי קדשים כל הלשכה נחשבת קודש, למרות שיש לה גם פתח לחול.



בנויה בחול ופתחה לקודש, אע"פ שאין מקיימין כן אין לשכות כאלה - תוכה קודש וגגה חול.
אוכלין בה קדשי קדשים, ושוחטין בה קדשים קלים, וחייבין עליה משום טומאה
בנויה בקודש ופתוחה לחול ולקודש - כולה קודש
בנויה בחול ופתוחה לקודש ולחול - כולה חול
בנויה בקודש ובחול ופתוחה לקודש ולחול, כגון בית המוקד
תוכן וגגותיהן: מכנגד הקודש ולקודש – קודש, ומכנגד החול ולחול - חול
אם לאכילת קדשים - הכל הולך אחר פתחה. הפתוח לקודש. אם לענין טומאה - מכנגד חומה ולפנים.

(טו)

היתה בנויה בחומת העזרה ופתוחה לפנים ולחוץ - אוכלין בה קדשי קדשים, ושוחטין בה קדשים קלים
היתה בנויה בחומת ירושלים - אוכלין בה קדשים קלים, ואין פודין בה מעשר שני.

(טז)
בית הבנוי בחומה; רבי יהודה אומר: כאילו הוא מבחוץ. רש"א: כאילו הוא מבפנים.


ראו ערכין ט, ה. לא מדובר על מע"ש אלא על דין בתי ערי חומה.



(יז)
כל הלשכות כולן בנויות בקודש


ראו לעיל הלכה יד.



ר' יוסי אומר: תחומי ערים שבגבול ארץ ישראל שבכתובים נידונין כחוצה לארץ
ר' אלעזר ב"ר יוסי אומר: נידונין כארץ ישראל.

(יח)
מעשר שני שנכנס לירושלים ונטמא


ראו משנה ג, ט. והשוו שקלים ח, ו, וספרא צו פרק ח, העוסקים בשריפת קדשי קדשים במקדש.
הדעות השונות מקיפות כמעט את כל האפשרויות. המשנה כר' יהודה.



בין שנטמא באב הטומאה ובין שנטמא בולד הטומאה, בין מבפנים בין מבחוץ
בש"א: הכל יפדה ויאכל בפנים,
ובה"א: הכל יפדה ויאכל בפנים, חוץ משנטמא באב הטומאה בחוץ, דברי ר"מ
ר' יהודה אומר: בש"א הכל יפדה ויאכל בפנים, חוץ מה שנטמא באב הטומאה בחוץ
ובה"א הכל יפדה ויאכל בחוץ, חוץ מה שנטמא בולד הטומאה מבפנים
ר"א אומר: נטמא באב הטומאה, בין מבפנים בין מבחוץ - יפדה ויאכל בחוץ
נטמא בולד הטומאה, בין בפנים בין בחוץ - יפדה ויאכל בפנים
ר"ע אומר: נטמא בחוץ, בין באב הטומאה בין בולד הטומאה - יפדה ויאכל בחוץ
נטמא בפנים, בין באב הטומאה בין בולד הטומאה - יפדה ויאכל בפנים
אמר ר"ש בן אלעזר: לא נחלקו בית שמאי ובית הלל
על שנטמא באב הטומאה בחוץ - שיפדה ויאכל בחוץ, אפילו אם הוכנס בטעות לעיר
ועל שנטמא בולד הטומאה בפנים - שיפדה ויאכל בפנים.
על מה נחלקו? על שנטמא באב הטומאה בפנים ובולד הטומאה בחוץ
שב"ש אומרים: נפדה במקום ויאכל במקום, בירושלים וב"ה אומרים: נפדה במקום ויאכל בכל המקומות.

מע"ש ודמיו שנטמאו[עריכה]

(יט)
הלקוח בכסף מעשר שני שנטמא – יפדה. רבי יהודה אומר: יקבר


ראו משנה ג, י, וראו גם ספרי דברים עב ושם פיסקה קז.
לדברי ר' יהודה ראו תמורה ב, ג, חומר בתמורה מן הקדשים.



אמרו לו לרבי יהודה: מחמיר בטפילה יתר מן העיקר?!
אמר להם: מצינו שהחמירו בטפילה יתר מן העיקר,
שהתמורה חלה על בעל מום קבוע; הקדש אין חל על בעל מום קבוע
אמרו לו: ממקום שבאתה:
מה להלן, תמימין אין נפדין, ובעלי מומין נפדין - אף כאן, טהורין לא יפדו, טמאין יפדו.

(כ)
המשאיל קנקנין למע"ש אע"פ שגפם - לא קנה מעשר.


ראו משנה ג, יב. ההסתייגות היא מהמשך המשנה, "זלף לתוכן סתם..."
והשוו לעיל א, ח. הציר והמורייס נקנו בדמי מע"ש.
הברייתא מסייגת גם את דין ההעלאה של החבית במאה, וראו ערלה ג, ז, שחל רק ביין.



בד"א? - בשל יין, אבל של ציר ושל חומץ ושל מורייס, של שמן ושל דבש
בין גפם בין שלא גפם - קנה מעשר; בין גפם בין שלא גפם - עולים באחד ומאה
בין גפם בין שלא גפם - מקדשין בכל שהן.
אימתי אמרו "קנה מעשר"? - בזמן שכולה מעשר
אבל אם הפקיד לתוכה רביעית של חולין, אע"פ שגפם - לא קנה מעשר.

(כא)
אמר רבי שמעון בן אלעזר: לא נחלקו ב"ש וב"ה על הדורס באצבע בחבית


ראו משנה ג, יג. רשב"א מדבר על הדורס ענבים בידו בחבית, שהמיץ מעולם לא היה בגת. וראו תיאור דומה בתוספתא שביעית ו כח.



שמפתח ואין צריך לערות. על מה נחלקו? - על הדורך בגת
שב"ש אומרים: מפתח ומערה לגת; וב"ה אומרים: מפתח ואין צריך לערות.