ביאור:משנה שקלים פרק ז

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
הבהרה:

דף זה הוא במרחב הביאור של ויקיטקסט, ומכיל פרשנות וביאורים של משתמשים בני ימינו, ולא מייצגים בהכרח את הפרשנות המסורתית.


משנה מבוארת        משנה עם מפרשים

מסכת שקלים: א ב ג ד ה ו ז ח

מסכת שקלים עם מפרשי המשנה: א ב ג ד ה ו ז ח

----

מציאוֹת במקדש ובירושלים – הקדושה המשתלטת וההתמודדות עימה[עריכה]

חטיבה I: מעות בין השופרות[עריכה]

(א) מעות שנמצאו בין ה"שקלים" ל"נדבה",

כאמור בסוף המשנה, במקרי ספק הולכים אחר החמור יותר: נדבה היא רק קרבנות, ושקלים מיועדים גם למטרות אחרות; העצים אינם נחשבים קרבן כמו הלבונה; בין הקינים יש גם קרבנות חטאת, הנחשבת פחות קדושה מהעולה.

וראו דיון דומה על פירות בתוספתא מע"ש ב, יא.

קרוב לשקלים - יפלו לשקלים, לנדבה - יפלו לנדבה, מחצה למחצה - יפלו לנדבה.
בין "עצים" ל"לבונה",
קרוב לעצים - יפלו לעצים, ללבונה - יפלו ללבונה, מחצה למחצה - יפלו ללבונה.
בין "קינין" ל"גוזלי עולה",
קרוב לקינין - יפלו לקינין, לגוזלי עולה - יפלו לגוזלי עולה, מחצה למחצה - יפלו לגוזלי עולה.

חטיבה II: מציאות אחרות בירושלים ובסביבה[עריכה]

בין חולין למעשר שני,

כאן הספק אינו בין השופרות, אלא בין המעות של עולה הרגל, שנתערבו לו מעות מעשר שני במעות חולין.

קרוב לחולין - יפלו לחולין, למעשר שני - יפלו למעשר שני, מחצה למחצה - יפלו למעשר שני.
זה הכלל: הולכים אחר הקרוב (להקל), מחצה למחצה - להחמיר:


ראו תוספתא ברכות ו, יט, שמגבילה את צורת הכנסת כספי החול למקדש. כדי לקנות או לתרום היו מכניסים להר הבית כספי חולין, ואולי הם היו נופלים אפילו בשכיחות גבוהה יותר, כי הוצאו מהמקום הרגיל - האפונדה.

בתוספתא ג, ז, טוען ר' יוסי שהמשנה היא בשיטת בית שמאי, ואילו לדעת בית הלל בירושלים תמיד הכספים הם מעשר, וכך גם בהר הבית ברגל, ואין הבחנה בין סוחרי בהמה למקומות אחרים. וראו גם מע"ש ד, ט.

(ב) מעות שנמצאו לפני סוחרי בהמה - לעולם מעשר.

בהר הבית - חולין.
בירושלים: בשעת הרגל - מעשר, ובשאר ימות השנה - חולין:


(ג) בשר שנמצא בעזרה: אברים - עולות. אם הוא מנותח לאיברים, כשם שמנתחים את העולה וחתיכות - חטאות. חתוך כדרך מאכל אדם

בירושלים - זבחי שלמים.

ההנחה היא שעדיין יש רוב יהודי בארץ, ולכן לא חששו לבשר טרף של גויים.

בתוספתא ג, ח, עוסקים בבשר שנמצא כמחרוזות בהר הבית, שהוא חולין, "שאין עושים בשר הקודש מחרוזות".

לגבי מצוות השבת אבידה בבשר ראו ב"מ ב, א, שכנראה חתיכות הבשר היו חתוכות בדרך אחידה, ולא היה ניתן להבחין ביניהן.

זה וזה - תועבר צורתו ימתינו שיתקלקל ויצא לבית השריפה.
נמצא בגבולין: איברים - נבלות. חתיכות - מותרות.
ובשעת הרגל, שהבשר מרובה ואין זמן לחתוך אותו. - אף איברים מותרין:


חטיבה III: נסכים על חשבון הציבור[עריכה]

(ד) בהמה שנמצאת מירושלים ועד מגדל עדר, וכמדתה לכל רוח,

זכרים - עולות. נקבות - זבחי שלמים.
רבי יהודה אומר, הראוי לפסחים - פסחים, קודם לרגל שלושים יום:


(ה) בראשונה היו ממשכנין את מוצאיה - עד שהוא מביא נסכיה.

חזרו להיות מניחין אותה ובורחין!
התקינו בית דין שיהו נסכיה באין משל צבור:


(ו) אמר רבי שמעון: שבעה דברים התקינו בית דין, וזה אחד מהן,

נכרי ששלח עולתו ממדינת הים, ושלח עמה נסכים - קרבין משלו.
ואם לאו - קרבין משל צבור.

לגבי הנסכים של הגוי, ראו ספרי במדבר קז: "ישראל מביא נסכים ואין הגוי מביא נסכים". ההלכה הזאת מנוגדת למשנתנו וגם תמוהה כשלעצמה, ואולי נבעה מהמנהג לשלם את הנסכים מקופת הציבור. לא הרשו לישראל להביא קרבן בלי נסכים, ראו תוספתא מנחות יב, ב.

לגבי חביתי הכהן הגדול שמת, ראו תוספתא מנחות ז, ו, על מחלוקת בין ר' יהודה ור' שמעון בשאלת מימון החביתין האלו. וראו גם מנחות ד, ה.

וכן גר שמת והניח זבחים, אם יש לו נסכים - קרבין משלו.
ואם לאו - קרבין משל צבור.
ותנאי בית דין הוא על כהן גדול שמת,
שתהא מנחתו קרבה משל צבור.
רבי יהודה אומר: משל יורשין.
ושלימה היתה קרבה:

העצים והקינים כמסגרת לפרק: הם תרומות מהשופרות, אבל בית הדין מעביר אותם לכהנים בעת הצורך.

לגבי העצים ראו שבת א, יא.

לגבי אפר הפרה, יש גם פירוש הפוך לזה שבפנים: ראו ירושלמי שקלים ז ג, שר' אבהו פירש שהתקינו שאסור להשתמש באפר הפרה לריפוי, כי האפר נחשב לבעל סגולות ניסיות.

לגבי הקינים - דינם כדין הנסכים, ראו לעיל ד, ט.

(ז) על המלח ועל העצים, שיהיו הכוהנים נאותים בהן משתמשים במלח לאכילה ובעצים לחימום, בבית המוקד.,

ועל הפרה שלא יהו מועלין באפרה שימוש באפר הפרה אינו מחייב אשם מעילות,
ועל הקינין הפסולות קינים שנקנו מהכסף שבשופר קינים, והתברר שהיו פסולות שיהו באות משל צבור קינים אחרים כשרים.
רבי יוסי אומר, המספק את הקינין - מספק את הפסולות: