ביאור:משנה שקלים פרק ד

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
הבהרה:

דף זה הוא במרחב הביאור של ויקיטקסט, ומכיל פרשנות וביאורים של משתמשים בני ימינו, ולא מייצגים בהכרח את הפרשנות המסורתית.


משנה מבוארת        משנה עם מפרשים

מסכת שקלים: א ב ג ד ה ו ז ח

מסכת שקלים עם מפרשי המשנה: א ב ג ד ה ו ז ח

----

מערכות הכספים השונות במקדש[עריכה]

חטיבה I: השימוש בשקלים[עריכה]

כאמור במבוא, ראו חכמים חשיבות בכך שקרבנות הציבור ייקנו בכספי הציבור כולו - ולא מנדבת יחיד, ולשם כך יצרו את תרומת השקלים, בה מימנו גם את לחם הפנים ואת הקטורת, ראו גם לקמן משנה ה ותוספתא ב, ו.

אבל לכל הדעות לא הצליחו לבודד לגמרי את צרכי המקדש מתרומות פרטיות. למשל, קרבן עצים היה מוקרב ע"י אנשים פרטיים (ראו תענית ד, ה, מנחות יג, ג-ה,) וראו בקשר לבגדי הלבן של הכהן הגדול בביאור ליומא ג, ז.

ר' יוסי מיקל גם בשמירת הספיחים בשביעית, שלדעתו גם היא מותרת כתרומה אישית.

(א) התרומה, מה היו עושין בה?

לוקחין בה תמידין ומוספין ונסכיהם,
העומר ושתי הלחם ולחם הפנים, וכל קרבנות הציבור.
שומרי ספיחים בשביעית השומרים על הספיחים לצורך העומר ושתי הלחם נוטלין שכרן מתרומת הלישכה.
רבי יוסי אומר: (אף הרוצה) מתנדב שומר חנם.
אמרו לו: אף אתה אומר שאינן באין אלא משל צבור! ובשביעית אי אפשר לקנות את התבואה, וכיצד תתבטא הבעלות הציבורית על התבואה?


הפרה האדומה אינה קרבן, אבל היא מצרכי הציבור השוטפים.

לשון של זהורית (ראו יומא ד, ב) נחשב חלק מהקרבן.

אבל הכבש של הפרה (ראו פרה ג, ו,) והכבש של השעיר (ראו יומא ו, ד) - מקודשים פחות, ולכן הם משיירי הלשכה. וראו תוספתא ב, ז, כאבא שאול.

למעשה כיוון שירושלים כולה היתה מקודשת, כל צרכי העיר - ובמיוחד ההוצאות שהיו קשורות להכנות לאירוח עולי הרגל, כמו אמות המים - היו ממומנות ע"י שיירי הלשכה.

הכבשׁים נעשו גם כדי להרבות בפאר, ולא רק מסיבות הלכתיות. יש פער גדול בין עלות הכבשׁ לבין עלות הלשון של הזהורית, ובכל זאת המשנה אינה מבדילה ביניהם.

(ב) פרה, ושעיר המשתלח, ולשון של זהורית - באין מתרומת הלישכה.

כבש פרה, וכבש שעיר המשתלח, ולשון שבין קרניו,
ואמת המים, וחומת העיר ומגדלותיה, וכל צרכי העיר - באין משיירי הלישכה. מכספי השקלים של הציבור, אבל לא מהקופות של התרומה.
אבא שאול אומר: כבש פרה - כהנים גדולים עושין אותו משל עצמן:


חטיבה II: מותר במקדש[עריכה]

גם ר' עקיבא מסכים שהכוהנים מכרו במקדש נסכים לציבור, וראו לקמן ה, ג-ה.

מקדשים פגאניים היו מרכזי רווח, אבל ר' עקיבא אינו מסכים שגם המקדש ירוויח, למרות שניתן בקלות למכור את הנסכים במחיר מופקע. בדומה לכך, הוא גם מסרב להשקיע את כספי קופת הצדקה ולהרויח באמצעותם.

יש הקבלה בין ניהול כספי הקהילה לבין ניהול כספי המקדש. והשוו ב"מ ו, ז.

(ג) מותר שיירי הלישכה, מה היו עושין בהן?

לוקחין בהן יינות, שמנים וסלתות. ומוכרים לציבור לנסכים והשכר הרווחים - להקדש,
דברי רבי ישמעאל.
רבי עקיבא אומר: אין משתכרין משל הקדש, ולא משל עניים!


(ד) מותר תרומה, מה היו עושין בה? ריקועי זהב, צפוי לבית קדשי הקדשים.

מותר תרומה הם העודפים שנשארו מהשקלים של שנה שעברה.

פירות הם הרווחים מהנסכים - רווחים אלו נוצרו לדעת ר' ישמעאל בכוונה. ר' עקיבא ור' חנניה מסכימים שלעיתים היו רווחים, אבל לדעתם הם היו שוליים. וראו גם את דין בירוצי הנסכים, שגם הם היו לקיץ המזבח: תוספתא מנחות י, ב - כנראה בשיטת ר' ישמעאל ור' חנניא. לעומתה ראו תוספתא מנחות ט, ח, כר' עקיבא, שכלי שרת נקנו מעודפי הנסכים.

"קיץ המזבח" הוא נדבות ציבור לשעות שהמזבח נשאר בלי קרבן. ראו תוספתא ב, ח: "מה הן לוקחים בהן? עולות ומקיצים בהן את המזבח".

לגבי השימוש במותר מסכים ר' חנניא עם ר' ישמעאל.

רבי ישמעאל אומר: מותר הפירות הרווחים – ראו במשנה הקודמת - לקיץ המזבח,
ומותר התרומה - לכלי שרת.
רבי עקיבא אומר: מותר התרומה - לקיץ המזבח כי מה שנתרם נתרם לקרבן,
ומותר נסכים - לכלי שרת. אם נוצרו רווחים מהנסכים - הם מיועדים לכלי שרת.
רבי חנניא סגן הכהנים אומר: מותר נסכים - לקיץ המזבח, ומותר התרומה - לכלי שרת.

זה וזה לא היו מודים בפירות:


(ה) מותר הקטורת, מה היו עושין בה?

מייצרי הקטורת, הכוהנים מבית אבטינס (ראו יומא ג, יא,) היו מקבלים כשכר את שיירי הקטורת המחוללים, ומוכרים אותה בחזרה להקדש בעד כספי התרומה, שהרי אין להשתמש בקטורת לחולין. כך הלבינו את הקטורת והפכו אותה לקטורת מהשנה החדשה.

אחת לששים או שבעים שנה היתה נצברת בדרך זו חצי מכמות הקטורת השנתית והיו מייצרים חצי כמות (בבלי כריתות ו ב.)

מפרישין (ממנה) שכר האומנין,
ומחללין אותה על שכר האומנין, ונותנין אותה לאומנין בשכרן
וחוזרין ולוקחין אותה מתרומה חדשה.
אם בא החדש חודש ניסן בזמנו - לוקחין אותה מתרומה חדשה,
ואם לאו - מן הישנה: אם חסר יום אחד בשנה ונשארו עודפי קטורת - מותר לקנות אותה מהתרומה הישנה.


חטיבה III: תרומות פרטיות[עריכה]

(ו) המקדיש נכסיו, והיו בהן דברים ראויין לקרבנות הצבור כגון סממנים לקטורת, או יינות שמנים וסלתות המתאימים למנחות ונסכים -

לפי הדרשה העומדת בבסיס תקנת השקלים, לא ניתן להקריב קרבן ציבור מנדבת יחיד. לכן דנים ר' עקיבא ובן עזאי בשימוש האפשרי בהקדש שלפנינו.

בן עזאי מתנגד לנתינת הסחורות ישירות לאומנים, כי לדעתו אין מחללים קדשים על עבודה אלא רק על כסף ממשי (ראו תוספתא ב, ט.). יתכן שהוא מבחין בין נכסים ממשיים לבין עבודה. לכן הוא מציע לחלל את הסחורות על כסף של האומנים, ולאחר שחוללו לתת אותן לאומנים.

לשתי הדעות, לאחר שקיבלו האומנים את הסחורות - קונים אותה מהם בכספי הלשכה, כך שלבסוף יהיו בידי האומנים כספי הלשכה, והסחורות יגיעו ליעדן לאחר שנקנו בכספי הלשכה. כמו במשנה ה, מדובר גם כאן במערכת של קניה ומכירה פורמלית, הנובעת מההפרדה בין כספי השנה לכספי השנה הבאה וכו'.

ינתנו לאומנין בשכרן, דברי רבי עקיבא.
אמר לו בן עזאי: אינה היא המדה,
אלא מפרישין מהן שכר האומנין,
ומחללין אותן על מעות האומנין, ונותנין אותן לאומנין בשכרן לאחר שחוללו, ולא מכספי בדק הבית.,
וחוזרין ולוקחין אותן מתרומה חדשה:


(ז) המקדיש נכסיו, והיתה בהן בהמה ראויה לגבי המזבח, זכרים ונקבות,

רבי אליעזר אומר: זכרים ימכרו לצרכי עולות, ונקבות ימכרו לצרכי זבחי שלמים,
ודמיהן יפלו עם שאר נכסים לבדק הבית.

אין להשתמש לבדק הבית בבהמות המתאימות להיות קרבן, וראו תוספתא תמורה א, ו.

לדעת ר' יהושע הבהמות מוקרבות כעולות, או שקונים במחירן עולות. לדעת ר' אליעזר מוכרים את הבהמות לקדשי המזבח, והרכוש כולו עובר לבדק הבית, כולל הכספים שהתקבלו ממכירת הבהמות.

ר' פפייס מעדיף את גישת ר' יהושע, אבל אם אמר בפירוש - הוא מסכים עם ר' אליעזר ור' עקיבא.

בתוספתא ב, י, טוענים ר' יוסי ור' שמעון שלא חלקו ר' יהושע ור' אליעזר בעניין זה.

רבי יהושע אומר: זכרים עצמן יקרבו עולות, כנדבת יחיד
ונקבות ימכרו לצרכי זבחי שלמים, ויביא בדמיהן עולות,
ושאר נכסים יפלו לבדק הבית.
רבי עקיבא אומר: רואה אני את דברי רבי אליעזר מדברי רבי יהושע,
שרבי אליעזר השווה את מידתו, ורבי יהושע חילק.

אמר רבי פפייס: שמעתי כדברי שניהן,

שהמקדיש בפירוש אם אמר שהקדיש נכסיו "לבדק הבית" - כדברי רבי אליעזר, והמקדיש סתם - כדברי רבי יהושע:


(ח) המקדיש נכסים, והיו בהן דברים ראויין על גבי המזבח - יינות, שמנים ועופות,

דין היינות וכו' לדעת ר' אלעזר - כדעת ר' אליעזר או כדין הבהמות הנקבות בדעת ר' יהושע במשנה ז, וראו ספרא נדבה פרשה ה.

רבי אלעזר אומר: ימכרו לצרכי אותו המין
ויביא בדמיהן עולות,
ושאר נכסים יפלו לבדק הבית:


חטיבה IV: קניית הנסכים מכספי בדק הבית[עריכה]

(ט) אחת לשלושים יום משערין את הלישכה. קובעים את מחיר הנסכים.

כל שינוי במחיר או נזק כלשהו הוא תמיד לטובת ההקדש והעברת הבעלות מתבצעת רק עם הקרבת המוצרים. גם התשלום דחוי עד תחילת השימוש בנסכים.

לפי התוספתא (ב, יא) נעשה מימון ביניים ע"י שולחני שקיבל מעין ריבית, וכך צומצם הפער בין עיסקה כזאת לבין עסקאות אחרות.

וראו דוגמא נוספת להעדפה של ההקדש, בערכין ד, ב.

כל המקבל עליו לספק סלתות מארבע, עמדו משלוש - יספק מארבע.
משלוש ועמדו מארבע - יספק מארבע, שיד הקדש על העליונה.
ואם התליעה סלת - התליעה לו.
ואם החמיץ יין - החמיץ לו.
ואינו מקבל את מעותיו - עד שיהא המזבח מרצה: