ביאור:משנה מסכת חגיגה
| הבהרה: | ||
|---|---|---|
|
מסכת חגיגה: ראיית הקב"ה ברגל
[עריכה]מבוא למסכת חגיגה
[עריכה]מצוות העליה לרגל שלוש פעמים בשנה מופיעה בתורה שבכתב. קשה לדעת מה היה היקפה למעשה בימי המקדש הראשון, ויש לנו מעט עדויות עליה (ראו שמואל א א ג, מלכים א יב כז). מכל מקום, בימי המקדש השני המנהג הלך והתפשט. חוברו לו מזמורי תהילים (ראו תהלים קכב, תהלים קיח, ועוד) וסופרו על היקפו גם סיפורים רטרואקטיביים (ראו דברי הימים ב לה).
בסוף ימי הבית השני היתה העליה לרגל מצווה מקובלת, ותיאורים רבים הוקדשו לקיומה, מהם אף מוגזמים (ראו למשל בביאור על פסחים ה, ז ובמקורות המובאים שם.) עם זאת, ברור שלא כל העם עלה, והעליה אף לא נחשבה כחובה על כל אדם, אלא כמצווה מן המובחר, וראו למשל פאה א, א, לגבי "הראיון" שאין לו שיעור, וכן פסחים ד, ח, שאנשי יריחו לא נהגו לעלות לרגל, וכן גם פסחים ט, ב, שם דנים בהלכות פסח שני תוך התעלמות מחובה לעלות לרגל. וראו הצדקה לאי עליה במכילתא דרשב"י כג יד.
מסכת חגיגה קרויה על שם קרבן החגיגה, הוא קרבן השלמים שהיו מקריבים בבית המקדש בשלושת הרגלים, וראו ספרי דברים קלה. קרבן זה אינו מוגבל, אלא "כברכת ה' אלוהיך" (דברים טז יז). לצד המסורת על חובת הבאת הקרבנות למקדש ברגלים, היתה גם מסורת הממירה אותם בצדקה, (ראו ספרי דברים קמג,) אבל רוב המקורות, וכנראה גם המנהג בפועל, היה להרבות בעיקר בקרבנות. וראו גם מכילתא כספא כ לפס' טו, שנראית כמתפלמסת כנגד הפרשנות של הצדקה. מצוות השמחה ברגל התפרשה כמצוות אכילת קרבן השלמים (ובפסח - גם אכילת קרבן הפסח), והיא חלה גם על הנשים. נשים גם דרשו להשתתף בסמיכה על קרבן השלמים, למרות שהיו פטורות ממנו, וראו ספרא נדבה פרשה ב ב.
בנוסף לקרבן החגיגה, שהיה כאמור קרבן שלמים, היה חייב העולה לרגל גם בקרבן עולה שכונה "עולת ראיה", על שם הפסוק "ולא יראו פני ריקם" (שם). הכינוי הזה מתאר את העליה לרגל לא רק כחובת נוכחות במקדש אלא גם כחוויית פגישה עם הקב"ה שם, ואכן המסכת אינה מצטמצמת לדיון בפרטי הקרבנות, אלא היא עוסקת בהיבט הרחב של המיסטיקה והקירבה לקודש על ידי האדם מן השורה, המתבטאת בין השאר בקרבן החגיגה, במצוות העליה לרגל וכן בלימוד התורה גם מחוץ למקדש. בזמן הרגל היו נהוגים במקדש דינים מקלים בענייני טומאה וטהרה, ביחס לימים רגילים (ראו נדה לד א). אמנם לאחר הרגל חזרו להחמיר, והיו נוהגים לטהר את כל הכלים מחשש שנטמאו.
מצד שני, גם המבקרים במקדש עשו כמיטב יכולתם להיטהר, כפי שעולה מביצה ב, ג, וכן משקלים ח, א. וראו גם לקמן ג, ו.
המסכת מעמידה מול העליה לרגל את לימוד התורה, שגם הוא מאפשר חווייה מיסטית, במיוחד אם האדם הוא אקטיבי ולומד באופן עצמאי - כשם שהעולה לרגל צריך לעלות בעצמו. עם זאת חז"ל אינם מסתפקים בלימוד, שהרי הוא אליטיסטי בהגדרה, אלא פותחים לכל אדם הזדמנות לחווייה מיסטית ע"י העליה לרגל והקרבן - שניתן לסמוך עליו.
בסך הכל מוצגות במסכת שלוש דרכים לפגוש את האל ולענות על הצורך המיסטי - שתים מהן אליטיסטיות - לימוד התורה ועבודה סדירה במקדש ע"י הכהנים, המקפידים על הלכות הטהרה - ואחת נפוצה: ביקור במקדש והבאת קרבנות.
לקרבנות הראיה והחגיגה מוקדשות רק משניות אחדות בפרק א, ושאר המסכת עוסקת ביחסים שבין היחיד, הקודש והמקדש: פרק א מגדיר את מצוות העליה לרגל, קובע את המינימום של קרבנות הראיה והחגיגה, ובסופו עוסק בשאלת היחסים בין הלומד והתורה, כאשר מודגש כי מצוות מרכזיות בתורה מבוססות על מדרשים, ואין להן מקור ישיר בתורה שבכתב. מצב זה עלול ליצור אצל לומדים מסוימים ניכור כלפי התורה שבעל פה, ומצביע על הסכנה שבלימוד התורה ובהתמקדות בו בלבד.
פרק ב פותח בהגדרת הנושאים הבעייתיים בתורה שבכתב, שיש להישמר בלימודם מפני פגיעה בכבוד הקב"ה. מצד שני, דווקא נושאים אלו נתפסו כמפתח לקירבת האל על ידי הלומדים, באשר הם קשורים לגבולות העולם של האדם עם החלק שאינו נתון בידיו. בהמשך הפרק עוסקת המשנה בסמיכה על קרבן החגיגה ברגל, שגם היא נתפסה כדרך לקרב את הסומך על קרבנו למקדש ולקדושה. מול נושא הסמיכה מעמיד הפרק את החומרות הקיצוניות בדיני הטהרה שנהגו במקדש בימים רגילים: ככל שחומרות אלו גדולות, ניכר יותר גודל הויתור עליהן בשעת הרגל.
פרק ג מבחין בין התרומה, שניתנת מיבול האדם הפשוט - לבין הקודשים, שהגיעו כבר למקדש ודיניהם כמובן חמורים יותר. למרות שהקודש חמור יותר, האמון בטענות עמי הארץ על טהרתו גדול יותר מזה שבטענותיהם על התרומה. שוב אנחנו פוגשים את החשיבות שמקנים חכמים לקשר שבין הציבור למקדש. בסופו הוא מתאר את תהליך הטיהור של המקדש לאחר הרגל, תהליך המדגיש שוב את גודל הויתור המתרחש בזמן שישראל עולים למקדש, שלוש פעמים בשנה.
פירוט הפרקים
[עריכה]פרק א: "הכל חייבין בראיה" - ראיית הקב"ה, והשותפות של הציבור בקרבנות הקשורים לה