ביאור:משנה חגיגה פרק ב

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
הבהרה:

דף זה הוא במרחב הביאור של ויקיטקסט, ומכיל פרשנות וביאורים של משתמשים בני ימינו, שאינם בהכרח מייצגים את הפרשנות המסורתית.


משנה מבוארת        משנה עם מפרשים

מסכת חגיגה: א ב ג

מסכת חגיגה עם מפרשי המשנה: א ב ג

עד כמה מותר לאדם להתקרב לקב"ה?[עריכה]

חטיבה I: הגבלות בשדה הלימוד, ודמיונן להגבלות הקדושה[עריכה]

יתכן שהמשנה קשורה גם בדרך הלכתית למסכת, ועוסקת בתכני הדרשות המותרות בציבור בזמן הרגל, וראו סוכה ה, ד. "ציבור" נחשבה כל קבוצה מעבר לחמישה תלמידים.

החכם המבין מדעתו מוצא בעצמו את דרכו לקדושה, כשם שהילד ההולך ברגליו נכנס בעצמו למקדש. (ראו בתחילת המסכת.)

(א) אין דורשין בעריות ויקרא פרק יח בשלושה תלמידים, אלא בפחות מזה.

ולא במעשה בראשית בראשית פרקים א-ב בשנים.
ולא במרכבה יחזקאל פרק א ביחיד - אלא אם כן היה חכם, והבין מדעתו.

למעלה ולמטה – מעשה מרכבה. לפנים ולאחור – מעשה בראשית. לחוס על כבוד קונו – עריות (אם "קונו" הוא אביו). בנושאים אלו הקשורים לגבולות יש להזהר. אסור לחלוטין להסתכל בהם באמצעות השכל בלבד, אבל מותר לדרוש בהם במגבלות מסוימות, על סמך הפסוקים.

הסיבה לאיסור היא הסכנה של פגיעה בכבוד הקב"ה, ןיצירת מצב של "ת"ח שפרש מהתורה", כמו אלישע בן אבויה, וראו לעיל א, ז. בניגוד לתוספתא, המספרת על סכנה לנכנסים לפרדס, כאן אין סכנה ללומד עצמו, אלא תחינה שיחוס על כבוד הקב"ה.

כל המסתכל בארבעה דברים - ראוי לו כאלו לא בא לעולם:

מה למעלה? מהעוה"ז, בעולם הקדושה מה למטה? בעולם הטומאה והכשפים מה לפנים? לפני היות העוה"ז ומה לאחור? אסכטולוגיה, תורת אחרית הימים

וכל שלא חס על כבוד קונו - ראוי לו שלא בא לעולם:


חטיבה II: הסמיכה על החגיגה כדרך להתקרב לקודש[עריכה]

לתיאור הסמיכה ראו מנחות ט, ז-ח. הסמיכה היתה אחד הביטויים הבולטים לקשר בין הקרבן לבין בעליו.

יתכן שהאוסרים את הסמיכה ביו"ט ראו את הקרבנות כקרבנות ציבור, שאין סומכים עליהם.

ההחלטה לסמוך אפשרה לעם לסמוך על החגיגה כדי לחזק את האמונה שבכך יתקרבו לקב"ה.

בזוג האחרון היה הלל הנשיא. יש נוסחאות שבהן שנוי "הלל אומר לסמוך, שמאי אומר שלא לסמוך."

אבל הכינוי "נשיא" הוא מאוחר: הראשון המכונה כך הוא בר כוכבא. ואכן, עד חורבן המקדש לא היו חכמים מנהיגי העם, אלא לכל היותר ראשי הסנהדרין.

(ב) יוסי בן יועזר אומר שלא לסמוך, יוסי בן יוחנן אומר לסמוך על הקרבן ביום טוב.

יהושע בן פרחיה אומר שלא לסמוך, נתאי הארבלי אומר לסמוך.

יהודה בן טבאי אומר שלא לסמוך, שמעון בן שטח אומר לסמוך.

שמעיה אומר לסמוך, אבטליון אומר שלא לסמוך.

הלל ומנחם לא נחלקו. יצא מנחם, אולי מדובר במנחם האיסיי, שהיה "מורה הצדק" של כת קומראן נכנס שמאי.

שמאי אומר שלא לסמוך, הלל אומר לסמוך.

הראשונים היו נשיאים, ושניים להם אבות בית דין:


כדעות שמאי והלל במשנה הקודמת, וראו גם ביצה ב, ד.

בית שמאי איפשרו לסמוך על השלמים מערב יו"ט, אבל לא בחג - ראו תוספתא ב, י.

(ג) בית שמאי אומרים: מביאין שלמים ואין סומכין עליהם, אבל לא עולות.

ובית הלל אומרים: מביאין שלמים ועולות וסומכין עליהם:


(ד) עצרת שחל להיות בערב שבת,

בית הלל מבטלים את יום הטיבוח, שהרי לשיטתם אין בו צורך. המשנה מצמידה את דעתם להתנגדות לדעת הצדוקים (ראו מנחות י, ג.)

אם חל עצרת בשבת - מודים בית הלל שיש יום טיבוח, למרות שהוא יוצא ביום ראשון, כלומר בעצרת של הצדוקים. במקרה כזה מדגישים את היותו של היום יום חול - חוץ מהעובדה שביום זה שוחטים הרבה קרבנות.

בית שמאי אומרים: יום טיבוח הקרבת קרבנות היחיד, כגון עולות ראיה ושלמי חגיגה אחר השבת.
ובית הלל אומרים: אין יום טיבוח (אחר השבת),
ומודים, שאם חל להיות בשבת - שיום טיבוח אחר השבת,
ואין כהן גדול מתלבש בכליו, בבגדי כהן גדול ומותרין בהספד ותענית,
שלא לקיים דברי האומרין "עצרת אחר השבת":


חטיבה III: חומרות טהרה בימים רגילים[עריכה]

השוו ביכורים ב, א, וכן פרה יא, ה, שם מופיעה שיטת ר' מאיר הפוטר חולין ומעשרות מנטילת ידים. וראו גם לקמן ג, ג, שאם האוכל יבש אין צורך בנטילת ידים אף לתרומה.

דירוג הקדושה: חולין - מעשר - תרומה - קודש - חטאת (פרה אדומה). בעניין טהרת העוסקים בפרה, ראו תוספתא פרה יא, ד, שלדעת ר' שמעון אין הבחנה בין טהרה לתרומה לבין טהרה לחטאת; אבל משנתנו כר' יהושע בפרה י, ו, המחמיר בכך.

והשוו עדויות ג, ב.

המשנה עוסקת בטהרת הידים, שהיא גזירה מדברי חכמים - ראו ידים ג, א-ב.

(ה) נוטלין לידים לחולין, ולמעשר, ולתרומה.

ולקודש - מטבילין. את הידים במקוה
ולחטאת להכנת מי חטאת ע"י אפר פרה אדומה: אם נטמאו ידיו - נטמא גופו:


(ו) הטובל לחולין והוחזק לחולין - אסור למעשר.

טבל למעשר והוחזק למעשר - אסור לתרומה.

טבל לתרומה והוחזק לתרומה - אסור לקודש.

הטבילה צריכה להיות בכוונה לרמת קדושה מסויימת, ורק עבורה היא תקפה - אפילו אם ברור לטובל שלא נטמא. הטהרה אינה תלויה רק במעשה אלא גם בכוונה. וראו את חילופי הגרסאות בעניין זה בין מכשירין ד, ז לתוספתא שם ב, ב: האם בכלל מועילה הטבלת ידים בלי כוונה? - וראו גם טהרות ב, ו ואילך.

התמונה החברתית הנגזרת מכך היא של בידוד בין מי שמוחזק לקודש לבין מי שמוחזק לתרומה וכו', וראו גם להלן, משנה ז.

וראו גם יומא ג, ג.

טבל לקודש והוחזק לקודש - אסור לחטאת. לטיפול בפרה אדומה

טבל לחמור - מותר לקל.

טבל ולא הוחזק בלי להתכוון לטהרה כלל - כאלו לא טבל:


(ז) בגדי עם הארץ - מדרס, לפרושין. האוכלים חולין בטהרה, ומכונים "חברים".

כל אלו חומרות טהרה בימים רגילים. אבל ברגל לא החמירו, וקבעו "כל ישראל חברים" (חגיגה כו א), כלומר גם עמי הארץ נחשבים כ"חברים", הם הפרושים, ראו דמאי ב, ג. גם הקרבה לקב"ה בדרך כלל מוגבלת, כפי שראינו במשנה א, אבל ברגל יכול כל אדם לזכות בה.

יוחנן בן גודגדא היה ממונה על שערי המקדש, לפי תוספתא שקלים ב, יד. הוא היה לוי ובניו היו חרשים אבל מומחים לטהרה, ראו ירושלמי תרומות א א.

יתכן שהמסגרת הקדומה של הפרק היתה סביב יוסי בן יועזר, החוזר כאן ובמשנה ב. אם כך, משנה א נוספה מאוחר יותר.

בגדי פרושין - מדרס, לאוכלי תרומה. כהנים

בגדי אוכלי תרומה - מדרס, לקדש. אוכלי הקדשים, הם אנשי המעמד.

בגדי קדש - מדרס, לחטאת. למטפלים באפר הפרה האדומה.

יוסף בן יועזר היה חסיד שבכהונה, והיתה מטפחתו - מדרס, לקדש. למרות שהצטיין בענייני טהרה יישמו לגביו את הנאמר על "אוכלי תרומה"

יוחנן בן גודגדא היה אוכל על טהרת הקדש כל ימיו, והיתה מטפחתו - מדרס, לחטאת: כפי ששנינו לגבי "בגדי קודש".