ביאור:תוספתא/ביצה/ב

הבהרה:

דף זה הוא במרחב הביאור של ויקיטקסט, ומכיל גם פרשנות וביאורים של משתמשים בני ימינו, שאינם מייצגים בהכרח את הפרשנות המסורתית.

תּוֹסֶפְתָּא מַסֶּכֶת יוֹם טוֹב (בֵּיצָה) פֶּרֶק שֵׁנִי

עירוב חצרות, עירוב תחומין ועירוב תבשילים

(א)
יוֹם טוֹב שֶׁחָל לִהְיוֹת עֶרֶב שַׁבָּת, אֵין מְעָרְבִין לֹא בַחֲצֵרוֹת וְלֹא בַתְּחוּמִין. דִּבְרֵי רַבִּי.

בדרך כלל היו מערבים בערב שבת. רבי אסר לעשות כך ביו"ט כי מכין לשבת, או כי יש בעירוב קניין, אבל חכמים קבעו שיכול להמשיך את ההיתרים ביו"ט לשבת. כיוון שתחומים אסורים לפי המשנה (ה, ג) ביום טוב - אין לערב אותם לשבת.
עירוב תבשילים – מניחים מערב יום טוב, וראו משנה ב, א. הברייתא מדגישה שאין עושים אותם בפת, בניגוד לעירובי חצרות ותחומים.

וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: מְעָרְבִין בַּחֲצֵרוֹת, אֲבָל לֹא בַתְּחוּמִין.
מְעָרְבִין בַּפַּת לַשַּׁבָּת, וּבַתַּבְשִׁיל לְיוֹם טוֹב.
תַּבְשִׁיל שֶׁאָמָרוּ - אֲפִלּוּ צָלִי, אֲפִלּוּ שָׁלוּק,
אֲפִלּוּ קוֹלִיס kolías: דג שמשיר קשקשיו שֶׁנָּתַן עָלָיו חַמִּין מֵעֶרֶב יוֹם טוֹב.

(ב)
הָעוֹשֶׂה תַּבְשִׁיל מֵעֶרֶב יוֹם טוֹב, אוֹפָה וּמְבַשֵּׁל עָלָיו לַשַּׁבָּת,

וראו משנה ב, א, "ואם שייר ממנו כל שהוא". בבבלי הגבילו את הכמות המינימאלית לכזית.

וּמַטְמִין עָלָיו אֶת הַחַמִּין, וְרַשַּׁי לְאָכְלוֹ מִבְּעוֹד יוֹם, וְרַשַּׁי לִתְּנוֹ בְּמַתָּנָה,
וּתְחִלָּתוֹ וְסוֹפוֹ אֵין לוֹ שִׁעוּר.

(ג)
רַשָּׁאִין בְּנֵי חָצֵר לַעֲשׁוֹת תַּבְשִׁיל, לֶאֱפוֹת וּלְבַשֵּׁל עָלָיו לַשַּׁבָּת,

הברייתא כדעת חכמים לעיל הלכה א, שמותר לעשות עירוב חצרות ביו"ט.
מותר למי ששכח להדליק נר לשבת, אבל לא יותר מנר אחד. אחרים יכולים להדליק לו עוד נרות ולעשות כל צרכיו. הדלקת נר אינה נזכרת בהלכה ב כי ניתן להדליקו אפילו בלי עירוב תבשילים.

וְרַשָּׁיִין לַעֲשׂוֹתוֹ שִׁתּוּף לְמָבוֹי.
הֲרֵי שֶׁשָּׁכַח וְלֹא עֵרֵב, אֲחֵרִים שֶׁעֵרְבוּ מֻתָּרִין לַעֲשׁוֹת לוֹ.
הוּא עַצְמוֹ שֶׁשָּׁכַח וְלֹא עֵרֵב, מֻתָּר לְמַלּוֹת לוֹ חָבִית שֶׁלְּמַיִם, וּלְהַדְלִיק לוֹ אֶת הַנֵּר.

(ד)
אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן לְעָזָר: מוֹדִים בֵּית שַׁמַּי וּבֵית הִלֵּל, שֶׁהֵן שְׁנֵי תַּבְשִׁילִין.

בניגוד למשנה ב, א, לדעת רשב"א גם בית הלל מצריכים שני תבשילים לעירוב. וגם בית שמאי מסכימים שאם בשל דג ואחר כך שפך עליו ביצה, או אם בישל שני מיני תבשיל בקדירה אחת – הם נחשבים שני מינים לעניין עירוב תבשילים. המחלוקת היא על טיגון של דג עם ביצה, מעין שניצל-דג, כשלדעת בית שמאי הביצה לא נחשבת תבשיל בפני עצמו.
המשנה מציגה עמדה שונה הן בשאלה על מה נחלקו הן בשאלה על מה הסכימו בית שמאי ובית הלל.

וְעַל מַה נֶּחְלָקוּ? עַל הַדָּג וְהַבֵּיצָה שֶׁעָלָיו,
שֶׁבֵּית שַׁמַּי אוֹמְרִים: תַּבְשִׁיל אֶחָד. וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים: שְׁנֵי תַּבְשִׁילִין.
וּמוֹדִים שֶׁאִם בִּשֵּׁל שְׁנֵי מִינִין בַּקְּדֵרָה,
אוֹ שֶׁפִּרְפֵּר בֵּיצָה עַל גַּבֵּי הַדָּג, אוֹ שֶׁחָתַךְ קַפְּלוֹט תַּחַת הַדָּג,
שֶׁהֵן שְׁנֵי תַּבְשִׁילִין.

הכנת אוכל ביו"ט למוצאי יו"ט

(ה)

אֵין אוֹפִין מִיּוֹם טוֹב לְמוֹצָאֵי יוֹם טוֹב, אֲבָל מְמַלֵּא לוֹ קְדֵרָה בָשָׂר,

אֲפִלּוּ לֹא אָכַל אֶלָּא דָּבָר מוּעָט,

היתרים להכין ביום טוב יותר ממה שצריך, אבל לא להכין במיוחד לחול או לשבת הבאה.
מחלוקת על אפיה.

וּמְמַלֵּא לוֹ מֵחַם מַיִם אֲפִלּוּ לֹא שָׁתָה הֵימֶנּוּ אֶלָּא כוֹס אֶחָד.
אֲבָל הָאוֹפֶה - אֵין אוֹפֶה אֶלָּא כְדֵי צָרְכּוֹ.
רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן לְעָזָר אוֹמֵר: מְמַלָּא אִשָּׁה אֶת הַתַּנּוּר פַּת,
מִפְּנֵי שֶׁהַפַּת יָפָה כָּל זְמַן שֶׁהַתַּנּוּר מָלֵא.

(ו)
אֵין עוֹשִׂין, לֹא לַאֲכִילַת גּוֹיִם, וְלֹא לַאֲכִילַת כְּלָבִים בְּיוֹם טוֹב.

ההלכה הקודמת מכינה את זאת, שבה נאסרת הכנה מיוחדת של מזון לכלבים או לגויים, וראו גם חלה א, ח, לגבי עיסת הכלבים.
ההשוואה בין גויים לכלבים מבוססת על המכילתא פסחא ט, ושם מזכיר ר' עקיבא ש"אתה מוזהר על בהמה ואין אתה מוזהר על אחרים", ולכן עדיפים לכאורה הכלבים על הגויים לעניין זה.
שמעון התימני מכנה את המעשה "מצוה" ואילו ר' יהודה מכנה אותו "הפסד".

מַעֲשֶׂה בְשִׁמְעוֹן הַתֵּימָנִי, שֶׁלֹּא יָצָא בְלֵיל יוֹם טוֹב לְבֵית הַמִּדְרָשׁ.
לְשַׁחְרִית מְצָאוֹ רַבִּי יְהוּדָה בֶּן בָּבָא,
אָמַר לוֹ: "מִפְּנֵי מָה לֹא בָאתָה אֶמֶשׁ לְבֵית הַמִּדְרָשׁ?"
אָמַר לוֹ: "מִצְוָה אַחַת אֵרַע לִי, וַעֲשִׂיתִיהָ:
בֹּלֶשֶׁת שֶׁלַּגּוֹיִם נִכְנְסָה לָעִיר, וְהָיוּ מִתְיָרְאִין, שֶׁמָּא יַצְחִיבוּ יריבו ויענו אֶת בְּנֵי הָעִיר.
עָשִׂינוּ לָהֶם עֵגֶל וְהֶאֱכַלְנוּם וְהִשְׁקִינוּם וְסַכְנוּם, כְּדֵי שֶׁלֹּא יַצְחִיבוּ אֶת בְּנֵי הָעִיר."
אָמַר לוֹ: "תְּמֵהַנִי עָלֶיךָ, אִם לֹא יָצָא שְׂכָרָךְ בְּהֶפְסֵדָךְ!
שֶׁהֲרֵי אָמְרוּ: אֵין עוֹשִׂין לֹא לַאֲכִילַת גּוֹיִם, וְלֹא לַאֲכִילַת כְּלָבִים בְּיוֹם טוֹב."

טבילה והטבלה ביו"ט

(ז)
אָמַר רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל: אוֹמְרִים הָיוּ בֵית שַׁמַּי,

טבילה מגב לגב או מחבורה לחבורה אינה נדרשת על פי הדין ואינה מוסיפה טהרה, ולכן מותרת ביום טוב. היו נוהגים לטבול בכל שינוי, וראו גם חגיגה ב, ו.

שֶׁאֵין כֹּהֵן טוֹבֵל לִתְרוּמָתוֹ בּוֹ בַיּוֹם, בשבת לפני יו"ט
אֲבָל מַטְבִּיל הוּא מִגַּב לְגַב, וּמֵחֲבוֹרָה לַחֲבוֹרָה בְּיוֹם טוֹב.
כֵּיצַד מִגַּב לְגַב? הָרוֹצֶה לַעֲשׁוֹת גִּתּוֹ עַל גַּב בַּדּוֹ, וּבַדּוֹ עַל גַּבֵּי עִסָּתוֹ,
הֲרֵי זֶה טוֹבֵל בּוֹ בַיּוֹם.

(ח)

כֵּיצַד מֵחֲבוֹרָה לַחֲבוֹרָה? רָצָה שֶׁלֹּא לַעֲשׁוֹת בַּדּוֹ עַל גַּב עִסָּתוֹ שֶׁלַּחֲבֵרוֹ,
הֲרֵי זֶה מַטְבִּיל אֶת כֵּלָיו.

(ט)
אֵין מַטְבִּילִין אֶת הַכֶּלִי עַל גַּב מֵימָיו בְּיוֹם טוֹב,

ראו משנה ב, ג. בית שמאי אוסרים להטביל כלים טמאים ביום טוב, ובית הלל מציעים הערמה: שואב מים בכלי טמא ומתכוון גם לטהר את הכלי.
טבילת האדם מותרת לדעת בית הלל אפילו בשבת.

וְאֵין מַשִּׁיקִין אֶת הַמַּיִם בִּכְלֵי אֶבֶן לְטַהֲרָן בַּשַּׁבָּת. דִּבְרֵי רַבִּי.
וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: מַטְבִּילִין אֶת הַכֶּלִי עַל גַּב מֵימָיו בְּיוֹם טוֹב,
וּמַשִּׁיקִין אֶת הַמַּיִם בִּכְלֵי אֶבֶן לְטַהֲרָן, אֲבָל לֹא לְהַטְבִּילָן. את הכלים, אם אינם מאבן.
כֵּלִים שֶׁנִּטְמְאוּ בְּאַב הַטֻּמְאָה,
אֵין מַטְבִּילִין אוֹתָן בְּיוֹם טוֹב, וְאֵין צָרִיךְ לוֹמַר בַּשַּׁבָּת,
אֲבָל מְמַלֵּא הוּא כּוֹס, דְּלִי, אוֹ קִיתוֹן לִשְׁתּוֹת,
וְחוֹשֵׁב עֲלֵיהֶן וּמַטְבִּילָן.
וְטוֹבֵל כְּדַרְכּוֹ מִטֻּמְאָה חֲמוּרָה, וְאֵין צָרִיךְ לוֹמַר מִטֻּמְאָה קַלָּה.

(י)
אֵין מִשְׁתַּטְּפִין בְּחַמִּין שֶׁהוּחַמּוּ בְּיוֹם טוֹב, וְאֵין צָרִיךְ לוֹמַר בַּשַּׁבָּת.

ראו משנה ב, ה, וכן שבת ג, ד.
רשב"ג מחמיר אף יותר: הוא אוסר אפילו להכנס לבית המרחץ ביו"ט, אם לא חימם את המים מעיו"ט, משום סייג, והשוו תוספתא שבת ד, ב.

אֲבָל מַרְחִיץ הוּא פָּנָיו, יָדָיו וְרַגְלָיו, בְּחַמִּין שֶׁהוּחַמּוּ מֵעֶרֶב שַׁבָּת בַּשַּׁבָּת,
וְאֵין צָרִיךְ לוֹמַר בְּחַמִּין שֶׁהוּחַמּוּ מֵעֶרֶב יוֹם טוֹב בְּיוֹם טוֹב.
רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר:
טְרִיקְלִין  triklínion: חדר הסבה; כאן – חדר של בית המרחץ. שֶׁהִשִּׂיקָהּ מֵעֶרֶב יוֹם טוֹב - מְטַיֵּל בָּהּ בְּיוֹם טוֹב;
לֹא הִשִּׂיקָהּ מֵעֶרֶב יוֹם טוֹב - לֹא יְטַיֵּל בָּהּ בְּיוֹם טוֹב.

קולות ביו"ט ביחס לשבת

(יא)
אֵין מַרְגִּילִין  מפשיטים את הבהמה דרך הרגל כדי להשאיר את העור שלם בְּיוֹם טוֹב, וְאֵין מַרְגִּילִין בַּחֹל בַּבְּכוֹר וּבִפְסוּלֵי הַמֻּקְדָּשִׁין.

לעניין מרגילים – ראו חולין ט, ג.
לעניין מילה – ראו שבת יט, א, לשיטת ר' עקיבא.
רשב"ג אוסר לקרוע את התחבושת ביו"ט, אם יכול לכרוך את כולה.

וְעוֹשִׂין כָּל צָרְכֵי מִילָה.
דְּבָרִים שֶׁאֵין עוֹשִׂין לָהּ בַּשַּׁבָּת - עוֹשִׂין לָהּ בְּיוֹם טוֹב:
שׁוֹחֲקִין לָהּ כֻּמִן  cuminum: מין קצח וְטוֹרְפִין לָהּ יַיִן וְשֶׁמֶן.
רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר: וּבִלְבַד שֶׁלֹּא יִקְרַע לָהּ סְמַרְטוּטִין בַּתְּחִלָּה.

(יב)
שֶׁלְּבֵית רַבָּן גַּמְלִיאֵל לֹא הָיוּ זוֹקְפִין אֶת הַמְּנוֹרָה בְּלֵילֵי יוֹם טוֹב.

ראו משנה ב, ו.

וּמַעֲשֶׂה בְרַבָּן גַּמְלִיאֵל וּזְקֵנִים, שֶׁהָיוּ מְסֻבִּין בְּרוֹמֵי,
וְנָפְלָה מְנוֹרָה בְלֵילֵי יוֹם טוֹב. וְעָמַד רַבִּי עֲקִיבָה וּזְקָפָהּ.
אָמַר לוֹ רַבָּן גַּמְלִיאֵל: "עֲקִיבָה! מַה לָךְ?
אַתָּה מַכְנִיס רֹאשָׁךְ בֵּין הַמַּחְלְקוֹת!"
אָמַר לוֹ: "לִמַּדְתָּנוּ: אַחֲרֵי רַבִּים לְהַטֹּת.
אַף עַל פִּי שֶׁאַתָּה אוֹסֵר וְהֵן מַתִּירִין - הֲלָכָה כְדִבְרֵי הַמְּרֻבִּין."
רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר מִשֵּׁם רַבָּן גַּמְלִיאֵל: מְטַלְטְלִין אֶת הַמְּנוֹרָה המורכבת בְּיוֹם טוֹב,
אֲבָל אֵין זוֹקְפִין מרכיבים אוֹתָהּ.

(יג)
שֶׁלְּבֵית רַבָּן גַּמְלִיאֵל הָיוּ מְכַבְּדִין בֵּין הַמִּטּוֹת בְּיוֹם טוֹב.

ראו משנה ב, ז.

אָמַר רַבִּי לְעָזָר בֵּי רַבִּי צָדוֹק: "פְּעָמִים הַרְבֵּה אָכַלְנוּ בְּבֵית רַבָּן גַּמְלִיאֵל,
וְלֹא רְאִיתִים שֶׁהֵן מְכַבְּדִין אֶת הַמִּטּוֹת,
אֶלָּא סְדִינִין הָיוּ פּוֹרְסִין מֵעֶרֶב יוֹם טוֹב; כְּשֶׁאוֹרְחִין נִכְנָסִין - מְסַלְּקִין אוֹתָן."
אָמְרוּ לוֹ: "אִם כֵּן, אַף בַּשַּׁבָּת מֻתָּר לַעֲשׁוֹת כֵּן."

(יד)

שֶׁלְּבֵית רַבָּן גַּמְלִיאֵל הָיוּ מַכְנִיסִין אֶת הַמִּגְמָר  בשמים על גחלים בַּמְּגוּפָה.
אָמַר רַבִּי לְעָזָר בֵּי רַבִּי צָדוֹק: "פְּעָמִים הַרְבֵּה אָכַלְנוּ בְּבֵית רַבָּן גַּמְלִיאֵל,
וְלֹא רְאִיתִים שֶׁהֵם מַכְנִיסִין אֶת הַמִּגְמָר בַּמְּגוּפָה,
אֶלָּא פִּרְדִּסְקָאוֹת  pyrdískos: ארגז מְעַשְּׁנִין מֵעֶרֶב יוֹם טוֹב. כְּשֶׁאוֹרְחִין נִכְנָסִין - הָיוּ פּוֹתְחִין אוֹתָן."
אָמְרוּ לוֹ: "אִם כֵּן, אַף בַּשַּׁבָּת מֻתָּר לַעֲשׁוֹת כֵּן."

(טו)

אֵי זֶהוּ "גְּדִי מְקֻלָּס" (ביצה ב, ז)? - כֻּלּוֹ צָלִי, רֹאשׁוֹ, כְּרָעָיו וְקִרְבּוֹ (שמות יב ט).
בִּשֵּׁל מִמֶּנּוּ כָּל שֶׁהוּ, שָׁלַק מִמֶּנּוּ כָּל שֶׁהוּ - אֵין זֶה גְּדִי מְקֻלָּס.
עוֹשִׂין גְּדִי מְקֻלָּס בְּיוֹם טוֹב הָרִאשׁוֹן שֶׁלֶּחָג, וּבְיוֹם טוֹב הָאַחֲרוֹן שֶׁלַּפֶּסַח.
עֵגֶל מְקֻלָּס בְּיוֹם טוֹב הָרִאשׁוֹן שֶׁלַּפֶּסַח, אֲבָל לֹא גְּדִי מְקֻלָּס.
אָמַר רַבִּי יוֹסֵה: תוֹדוֹס אִישׁ רוֹמִי וכן רבן גמליאל הִנְהִיג אֶת בְּנֵי רוֹמִי
לִקַּח טְלָאִים בְּלֵילֵי פְסָחִים, וְעוֹשִׂין אוֹתָן מְקֻלָּסִין.
אָמְרוּ לוֹ: אַף הוּא קָרוֹב לְהַאֲכִיל קֳדָשִׁים בַּחוּץ,
מִפְּנֵי שֶׁקּוֹרִין אוֹתָן "פְּסָחִין".

(טז)

שֶׁלְּבֵית רַבָּן גַּמְלִיאֵל, הָיוּ שׁוֹחֲקִין הַפִּלְפְּלִין בָּרֵחַיִם שֶׁלָּהֶן.

אָמַר רַבִּי לְעָזָר בֵּי רַבִּי צָדוֹק:

השוו משנה ב, ח. שם הדבר מובא כדעת ראב"ע, וכאן דעת ר"ג. אבל עדות ראב"צ היא שר"ג לא התיר את השחיקה ביו"ט.

"פַּעַם אַחַת, הָיָה אַבָּא מֵסֵב לִפְנֵי רַבָּן גַּמְלִיאֵל,
וְהֵבִיאוּ לְפָנָיו אֳנָגְרוֹן  oinógaron: מורייס של יין וְאָכְּסִגְרוֹן, oxúgaron: מורייס של חומץ וַעֲלֵיהֶן פִּלְפְּלִין שְׁחוּקוֹת.
וּמָשַׁךְ אַבָּא אֶת יָדוֹ מֵהֶן.
אָמַר לוֹ: אַל תָּחוּשׁ לָהֶן, מֵעֶרֶב יוֹם טוֹב הֵן שְׁחוּקוֹת."

(יז)

אֵי זֶהוּ "קֵרוּד"? סריקת הבהמה להסרת חרקים - אֵלּוּ קְטַנִּים, שֶׁעוֹשִׂין חַבּוּרָה. ולכן אוסרים אותו חכמים ור' יהודה.
קִרְסוּף? במגררת של עץ - אֵלּוּ גְּדוֹלִים, שֶׁאֵין עוֹשִׂין חַבּוּרָה.

(יח)
רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר: גּוֹרֵר אָדָם מִטָּה, כִּסֵּא, וְסַפְסֵל וְקָתֶדְרָה אֶצְלוֹ בַשַּׁבָּת,

בניגוד לדברי ר' יהודה משנה ב, י.

וְאֵין צָרִיךְ לוֹמַר בְּיוֹם טוֹב.

(יט)
דֶּלֶת הַגּוֹרֶרֶת, מַחֲצֶלֶת הַגּוֹרֶרֶת, וְקַנְקָלָא  שער מסורג הַגּוֹרֵר,

ראו תוספתא ערובין ח, ו.

פּוֹתְחִין וְנוֹעֲלִין בָּהֶן בַּשַּׁבָּת, וְאֵין צָרִיךְ לוֹמַר בְּיוֹם טוֹב.