ביאור:משנה שבת פרק ג

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
הבהרה:

דף זה הוא במרחב הביאור של ויקיטקסט, ומכיל פרשנות וביאורים של משתמשים בני ימינו, ולא מייצגים בהכרח את הפרשנות המסורתית.


משנה מבוארת        משנה עם מפרשים

משנה מבוארת למסכת שבת: א ב ג ד ה ו ז ח ט י יא יב יג יד טו טז יז יח יט כ כא כב כג כד

מסכת שבת עם מפרשי המשנה: א ב ג ד ה ו ז ח ט י יא יב יג יד טו טז יז יח יט כ כא כב כג כד

בישול ואש דולקת בשבת[עריכה]

ראו שמות טז כג, שם דובר על בישול לקראת השבת.

חטיבה I: חימום המזון לקראת השבת ובמהלכה[עריכה]

המשנה עוסקת הן בשאלת חימום האוכל לקראת השבת ("השהיה"), הן בשאלת החימום והבישול שלו בשבת עצמה ("החזרה").

למרות ששני המעשים הללו שונים זה מזה, הרי בעניין זה הודו בית הלל לבית שמאי, שאפילו לפני כניסת השבת אין להתחיל בבישול שיושלם בשבת אלא אם האוכל היה ראוי לאכילה לפני כניסתה (ראו לעיל, א, י). כאן משלימים את הדיון ועוסקים בסוג מכשיר החימום שמותר להשתמש בו.

בית שמאי אוסרים, לפי פשט המשנה, כל צורה של חימום תבשיל, אפילו היה מבושל לפני כניסת השבת, והתירו רק להטמין אותו (לקמן ד, א.). אבל מים מותר גם לדעתם להשאיר על כירה גרופה בשבת. וראו תוספתא ג, א, שלדעת ר' מאיר הם אסרו גם השארת חמין על כירה גרופה וקטומה.

(א) כירה שהסיקוה לפני כניסת השבת בקש ובגבבא הבוערים מהר ומתכלים - נותנים עליה תבשיל

בגפת ובעצים הבוערים לאט, וימשיכו לבעור בשבת - לא יתן עד שיגרוף, את הגחלים או עד שיתן את האפר. מעליהן

בית שמאי אומרים: חמין, מים חמים אבל לא תבשיל. כי הכירה חמה בשבת ומבשלת

ובית הלל אומרים: חמין ותבשיל.

בית שמאי אומרים: נוטלין, אבל לא מחזירין. אין להחזיר את המים החמים לכירה בשבת

ובית הלל אומרים: אף מחזירין:


(ב) תנור שיש בו מסה השומרת את החום, כגון לבני שמוט שהסיקוהו בקש ובגבבא - לא יתן, בין מתוכו - בין מעל גביו.

כופח שהסיקוהו בקש ובגבבא - הרי זה ככירים

התנור שומר על החום גם אם אין גחלים, ולכן אפילו אם גרף את הגחלים אין לתת בו או עליו תבשיל.

הכופח הוא בין התנור לכיריים: אינו מתחמם מהר כמו תנור, אבל אחרי שהתחמם - הוא שומר על החום.

בגפת ובעצים - הרי הוא כתנור:


חטיבה II: חימום מים ומזונות בשבת[עריכה]

הביצה מתבשלת בקלות, ולכן יש חשש שיבשל אותה בשבת עצמה. לצלות אותה (להכין ביצה קשה) אסור בכל דרך - ראו לעיל א, י, אבל ר' יוסי מתיר לגלגל אותה (להכין ביצה רכה) בדרכים מסויימות. וראו גם תוספתא ג, ו.

(ג) אין נותנין ביצה בצד המיחם, בשביל שתתגלגל.

ולא יפקיענה בסודרין יעטוף אותה בבד חם - ורבי יוסי מתיר.
ולא יטמיננה בחול ובאבק דרכים, בשביל שתיצלה:


השוו ביצה ב, ה, משם נראה שהחכמים במשנה זו הם אנשי בית שמאי, שאסרו להשתמש ביו"ט במים לרחצה. וראו גם תוספתא עירובין ח, ה, שם נראה שר' שמעון בן מנסיא מתיר להשתמש במים.

המשנה מניחה שאסור לחמם מים בשבת, למרות שאין בכך "בישול", שהרי אין שום שינוי כימי במים. יתכן שההחמרה הזאת נובעת מכך שניתן לשמור מים חמים מיום ששי - אפילו לדעת בית שמאי, ולכן ניתן להחמיר. יתכן שבמשך הזמן התקבלה, בעניין איסור החימום והרחצה בשבת, דעת בית שמאי - גם על אנשי בית הלל, לפחות לעניין רחיצת כל הגוף, וראו תוספתא ביצה ב, י.

המוליאר הוא ככירה, והאנטיכי כתנור. סוף המשנה הוא אפילו לפי דעת בית שמאי כדלעיל במשנה א-ב.

(ד) מעשה שעשו אנשי טבריא, והביאו סילון של צונן לתוך אמה של חמין. העבירו צינור של מים קרים ומתוקים בתוך אמת מים מחמי טבריה

אמרו להן חכמים: אם בשבת - כחמין שהוחמו בשבת:

אסורין ברחיצה ובשתיה.
ביום טוב - כחמין שהוחמו ביום טוב:
אסורין ברחיצה ומותרין בשתיה.

מוליאר הגרוף מיחם מחרס שגרפו ממנו את הגחלים - שותין הימנו בשבת.

אנטיכי, מיחם מנחושת, המשמר את החום של הגחלים אף על פי שגרופה - אין שותין ממנה:


כאמור במשנה ד, אסור לחמם מים בשבת, אבל מותר לחמם אותם מעט, ולהביאם למצב של מים פושרים.

המלה "כדי" אינה מציינת את כוונת מחמם המים (לכך משמשת המילה "בשביל"), אלא את מידת החימום שלהם. וראו לעיל פרק א משנה ה-יא.

המשנה מתירה לתבל את התבשיל החם, למרות שבכך מתחמם התבלין. לשם כך היא מבחינה בין הכלי שהתחמם על האש ("כלי ראשון") לבין הכלים שהעבירו את התבשיל אליהם ("כלי שני"), למרות שהתבשיל עדיין חם. למינוחים "כלי ראשון" או "שני" ראו תוספתא ד, ה.

ר' יהודה מתיר לחמם את התבלין, אבל החומץ והציר עלולים להשפיע על התבשיל מבחינה כימית, ולכן גם הוא אוסר אותם.

(ה) המיחם שפינהו - לא יתן לתוכו בשבת צונן בשביל שיחמו

אבל נותן הוא לתוכו, או לתוך הכוס - כדי להפשירן.

האלפס והקדרה שהעבירן מרותחין - לא יתן לתוכן תבלין שהרי מחמם את התבלין הקרים

אבל נותן הוא לתוך הקערה, או לתוך התמחוי. כלי הגשה גדול ובו שקערוריות אחדות.

רבי יהודה אומר: לכל הוא נותן - חוץ מדבר שיש בו חומץ וציר:


חטיבה III: גזירות על נר בשבת[עריכה]

למרות כל איסורי הבישול, חוזרת המשנה ומדגישה את עניין נר השבת, הדולק באש גלויה. אמנם עלולות להיווצר בעיות של כיבוי וכו', אבל אין חכמים אוסרים את עצם ההדלקה.

אין להשתמש בשמן שבנר, אבל לדעת ראבר"ש ניתן להשתמש בשמן שבנר שכבה - ראו תוספתא ד, ט.

נר שדלק בשבת זו אסור לטלטול, כי בזמן כניסת השבת דלק, והיה אסור לטלטל אותו; וראו תוספתא שם, כיצד ניתן בכל זאת להזיז אותו. ר' שמעון מתיר לטלטל גם אותו אם כבר כבה, אבל לא כלי תאורה אחרים שכבו (תוספתא שם).

המים בכלי שתחת הנר אמנם מכבים את הניצוצות בעצמם, אבל בגלל החשש שמא יוסיף אותם בשבת עצמה - אסרו להשאיר אותם אפילו מיום ששי.

(ו) אין נותנין כלי תחת הנר, לקבל בו את השמן הנוטף מן הנר.

ואם נתנו מבעוד יום - מותר, ואין נאותין ממנו משתמשים בשמן בשבת

לפי שאינו מן המוכן לא הוכן לשימוש מראש עוד לפני שבת.

מטלטלין נר חדש - אבל לא ישן.

רבי שמעון אומר: כל הנרות מיטלטלין - חוץ מן הנר הדולק בשבת. בזמן שהנר דולק אין לטלטל אותו, כי עלולים לכבות אותו.

נותנין אף בשבת כלי תחת הנר, לקבל ניצוצות. ולמנוע שריפה

ולא יתן לתוכו מים, אפילו מראש מפני שהוא מכבה: