ביאור:משנה שבת פרק כד

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
הבהרה:

דף זה הוא במרחב הביאור של ויקיטקסט, ומכיל פרשנות וביאורים של משתמשים בני ימינו, ולא מייצגים בהכרח את הפרשנות המסורתית.


משנה מבוארת        משנה עם מפרשים

משנה מבוארת למסכת שבת: א ב ג ד ה ו ז ח ט י יא יב יג יד טו טז יז יח יט כ כא כב כג כד

מסכת שבת עם מפרשי המשנה: א ב ג ד ה ו ז ח ט י יא יב יג יד טו טז יז יח יט כ כא כב כג כד

ניתן להשוות את נושא הפרק לזה של משנת הפתיחה, שהשוותה את מצוות השבת למצוות צדקה.

הלשון "מי שהחשיך" דומה ללשון "מחשיכין" שבפרק הקודם, אבל שם מדובר על מוצאי שבת, וכאן על ערב שבת. המשנה חוזרת לנושא שבתחילת המסכת, דיני ערב שבת - וגם בכך מספקת מסגרת למסכת.

המשנה מציעה פתרונות למי שלא הספיק להגיע לישוב לפני כניסת השבת, אבל הוא בתוך תחום שבת. בדין דומה לגבי מי שלא הגיע לתחום שבת עוסקים בעירובין פרק ד.

העדיפות היא לתת את הארנק לנכרי, ורק אם אין נכרי מותר לו להניחו על החמור, כי החמור חייב לנוח בשבת. בתוספתא יח, יב סיגים את ההצעה לנכרי המוכר ליהודי. וראו שם גם דעת ר' שמעון לעניין התרת המשא מהחמור.

וראו נחמיה יג טו, שם אסר נחמיה להביא סחורות לירושלים על החמורים ביום השבת. כאן מותר, אך כמובן לא למטרות מסחר.

לגבי טלטול לאחר שהגיע לחצר, ראו לעיל כא, ב. בכל מקרה חייב האדם לפרוק את הבהמה, ולא להשאירה טעונה כל השבת, משום צער בעלי חיים.

שבת וקיום מצוות אחרות[עריכה]

חטיבה I: צער בעלי חיים בשבת[עריכה]

(א) מי שהחשיך בדרך - נותן כיסו לנכרי כהלואה לפני כניסת השבת.

ואם אין עמו נכרי - מניחו על החמור.

הגיע לחצר החיצונה - נוטל את הכלים הניטלין בשבת

ושאינן ניטלין בשבת - מתיר את החבלים, והשקין נופלין מאליהם:


אין להוציא עמיר בשבת (לעיל ז, ד), אבל אם יש לאדם עמיר בדיר - מותר לו להתירו כדי לאפשר לבהמה לאכלו, משום צער בעלי חיים.

לגבי טלטול המזון לבעלי חיים, ראו לעיל בפרק יח. בניגוד לכלים במשנה א, העמיר אינו מוקצה, ומותר בטלטול, אבל הקרבה בין המשניות מביאה ללשון דומה.

בפרק כ הובאו חלק מדיני ההאכלה לבעלי חיים. כאן חוזרת המשנה אליהם כדי להדגיש את הדילמות שבין שבת לבין צער בעלי חיים, כחלק מסיום המסכת.

כל הכנת אוכל לבהמה, בדרך שאחרת אינה יכולה לאכול אותו - מותרת

(ב) מתירין פקיעי עמיר לפני בהמה

ומפספסים מפזרים את הכפין, אבל לא את הזירין. זרדים

אין מרסקין, לא את השחת, ולא את החרובין לפני בהמה - בין דקה בין גסה. צאן או בקר

רבי יהודה מתיר בחרובין לדקה:


(ג) אין אובסין את הגמל, ולא דורסין מאכילים אותו בכח רב - אבל מלעיטין. דוחפים מזון לתוך פיו

בהמות המיועדות לפיטום - לעיתים ההאכלה שלהן אינה לטובתן אלא מצערת אותן. פעולות אלו אסורות בשבת.

ראו הגדרות הפיטום וההאבסה בתוספתא יח, יג.

מותר לשפוך מים על קמח לפני הבהמה, אבל אין ללוש את העיסה שנוצרה. דבורים ויונים שאינן זקוקות למים - אין לתת להן.

ואין ממרים מלשון "מריא" - עגל פיטום את העגלים - אבל מלעיטין, ומהלקטין לתרנגולין,

ונותנין מים למורסן מוץ החיטה - אבל לא גובלים. עושים תחמיץ.

ואין נותנין מים לפני דבורים ולפני יונים שבשובך

אבל נותנין לפני אווזים ותרנגולים, ולפני יוני הרדסיות: יונים למאכל, שאינן אוכלות בעצמן.


כאמור במשנה ב, מותר להכין אוכל לבהמה בשבת, גם אם מדובר בחיתוך כבדוגמאות שלפנינו. היו שהשוו את הכלבים ליוני שובך שבמשנה ג ואסרו להאכילם, ראו מכילתא דרשב"י יב טז: לכם ולא לכלבים.

לגבי "המוכן" - ראו לעיל ג, ו: בהמה שמתה בשבת - וכן דלעת שניתקה מהגבעול בשבת - דומות, לדעת ר' יהודה, לשמן שטפטף בשבת מהנר, ושניהם אסורים בטלטול. וראו גם ביצה ג, ה. לשיטת חכמים ראו פסחים ד, ח.

(ד) מחתכין את הדלועין לפני הבהמה, ואת הנבלה לפני הכלבים.

רבי יהודה אומר: אם לא היתה נבלה מערב שבת - אסורה

לפי שאינה מן המוכן:


חטיבה II: שבת ודיני נדרים וטומאה[עריכה]

המשנה האחרונה במסכת מוסיפה על ההיתרים להאכיל בהמות בשבת עוד שתי נקודות השקה של דיני השבת: לדיני נדרים - ולדיני טומאה.

ניתן להשוות את דיני הנדרים, המבטאים את אחריות הבעל על אשתו והאב על בתו - לדיני האכלת בעלי חיים. וראו נדרים י, ח.

בסופה מופיע סיפור מעשה שממנו לומדים הלכות שבת. יתכן שכך מרמזת המשנה על אופיין של הלכות שבת, שאינן מתמצות בכללים, אלא נלמדות מהנוהג הרווח.

במעשה התירו לפקוק את החלון לצורך מניעת הטומאה, אבל ראו לעיל יז, ז שהפקיקה מותרת תמיד, וכך גם מדידה (אם אינה לצורך מסחר) וקשירה.

ניתן להוסיף שגם במשנה זו עוסקים בבית ובשאלת בידודו מן [הטומאה] שבחוץ, בדומה לפתיחת המסכת, שם עסקו בבית ובבידודו ממי שמחוץ לו. גם הפרת הנדרים קשורה למערכת המשפחתית והביתית, בניגוד להתרת נדרים ע"י חכם.

טפיח-טפח, משחק מילים. הטפיח אמור למנוע את מעבר הטומאה מהחלון, אבל אם נשאר טפח לא מכוסה - אינו מונע זאת.

קושרים בשבת - מתיר חבלים: מסגרת ניגודית לפרק.

(ה) מפירין נדרים כגון אב לבתו שנדרה בשבת, שחייב להפר "ביום שמעו" בשבת

ונשאלין לנדרים התרת נדרים המשפיעה על שבת זו - מותרת שהן לצורך השבת.

פוקקין את המאור, סותמים בכלי את החלון

ומודדין את המטלית אם היא מקבלת טומאה ואת המקווה. אם יש בו מים לטהר מטומאה

ומעשה בימי אביו של רבי צדוק ובימי אבא שאול בן בטנית,

שפקקו את המאור בטפיח, בדלי מחרס
וקשרו את המקידה בגמי כלי מדידה שנקשר בעזרת קנה גומא, כדי שהמודד לא יסתכן בטומאה בעצמו.
לידע אם יש בגיגית שכסתה את הטומאה פותח טפח חור ברוחב טפח, המעביר את הטומאה - אם לאו.

ומדבריהן - למדנו שפוקקין ומודדין וקושרין בשבת: