ביאור:משנה שבת פרק יט

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
הבהרה:

דף זה הוא במרחב הביאור של ויקיטקסט, ומכיל פרשנות וביאורים של משתמשים בני ימינו, ולא מייצגים בהכרח את הפרשנות המסורתית.


משנה מבוארת        משנה עם מפרשים

משנה מבוארת למסכת שבת: א ב ג ד ה ו ז ח ט י יא יב יג יד טו טז יז יח יט כ כא כב כג כד

מסכת שבת עם מפרשי המשנה: א ב ג ד ה ו ז ח ט י יא יב יג יד טו טז יז יח יט כ כא כב כג כד

מילה בשבת[עריכה]

חטיבה I: היתרים למילה[עריכה]

האם היתר המילה בשבת, שאותו הזכרנו בסוף פרק יח, חל גם על ההכנות למילה? - בכך חולקים ר' אליעזר ור' עקיבא.

והשוו פסחים ו, ב. משם נראה כאילו ר' אליעזר מתיר רק מלאכות שבות, אבל יתכן שהדיון שם הוא לשיטת ר' עקיבא. ואכן בתוספתא פסחים ה, א ר' אליעזר מתיר את כל מכשירי השחיטה.

ר' אליעזר מתיר להביא את הסכין או לייצר אותה בשבת, אבל דורש שיחשוף אותה לפני הציבור או לפני עדים כדי שלא ייראה כאילו הביא דברים מיותרים.

ניסוח דברי ר' אליעזר מוגזם, כי אין בשבת זמן לייצר סכין חדשה.

השוו את דברי ר' עקיבא לדברי ר' יעקב בתוספתא תמורה א, ז.

(א) רבי אליעזר אומר: אם לא הביא כלי מערב שבת - מביאו בשבת מגולה.

ובסכנה שגזרו על המילה - מכסהו על פי עדים.

ועוד אמר רבי אליעזר: כורתים עצים בשבת לעשות פחמין, ולעשות (כלי) ברזל. סכין למילה, אם אין בידו.

כלל אמר רבי עקיבא: כל מלאכה שאפשר לעשותה מערב שבת - אינה דוחה את השבת

ושאי אפשר לעשותה מערב שבת - דוחה את השבת:


(ב) עושין כל צרכי מילה בשבת:

גם לדעת ר' עקיבא, ביום טוב מרחיבים את ההיתרים הללו - ראו תוספתא ביצה ב, יא.

מוהלין, ופורעין,
ומוצצין, ונותנין עליה אספלנית וכמון. שיטות עתיקות לחבישת המילה.

אם לא שחק כמון מערב שבת - לועס בשיניו ונותן.

אם לא טרף יין ושמן למריחה על הפצע מערב שבת - ינתן זה בעצמו, וזה בעצמו.

ואין עושין לה חלוק תחבושת לכתחילה - אבל כורך עליה סמרטוט.

אם לא התקין סמרטוט מערב שבת - כורך על אצבעו ומביא, ואפילו מחצר אחרת:


(ג) מרחיצין את הקטן, במים חמים, אף שחוממו בשבת בין לפני המילה ובין לאחר המילה

ומזלפין עליו ביד - אבל לא בכלי.

השוו לעיל ט, ג.

רבי אלעזר בן עזריה אומר:

מרחיצין את הקטן ביום השלישי שחל להיות בשבת,
שנאמר "ויהי ביום השלישי בהיותם כאבים" (בראשית לד).

חטיבה II: מילה במצבי ספק[עריכה]

ספק ראו שתי דוגמאות לספק במשנה ד ובמשנה ה. ואנדרוגינוס - אין מחללין עליו את השבת

ורבי יהודה מתיר באנדרוגינוס:


שני תינוקות שאין יודעים איזה מהם נולד בשבת - זו אחת הדוגמאות ל"ספק" שנזכר בסוף משנה ג. דוגמא נוספת במשנה ה.

ר' יהושע פוטר מחטאת את מי שמל בשבת לאחר הזמן, כי הרי חייב למול, ומצוות המילה דוחה שבת, למרות שלכתחילה עליו להמתין למוצ"ש.

וראו המשך הויכוח בתוספתא טז, ט

(ד) מי שהיו לו שני תינוקות: אחד למול אחר השבת, ואחד למול בשבת

ושכח ומל את של אחר השבת בשבת - חייב. כי עדיין לא התחייב למול אותו.
אחד למול בערב שבת ואחד למול בשבת, ושכח למול את התינוק בערב שבת, או החליף ביניהם ומל את של ערב שבת בשבת
רבי אליעזר מחייב חטאת, ורבי יהושע פוטר:


השוו ללשון המשנה בתחילת מסכת מגילה, וביומא.

הביטי "ולא יותר" אינו מדוייק כאן, כנאמר בסוף המשנה במפורש לגבי קטן החולה. דוגמא לחולה היא תינוק צהוב, וראו תוספתא טז, ה.

ראו לעיל משנה ג, על הספק. המשנה מדגימה ספק בעניין יום הלידה, שבגללו אין מלים ביום השמיני.

(ה) קטן נמול לשמונה, לתשעה, ולעשרה, ולאחד עשר, ולשנים עשר.

לא פחות - ולא יותר.

הא כיצד?

כדרכו - לשמונה.

נולד לבין השמשות ספק שבת, ספק יום א - נימול לתשעה.

בין השמשות של ערב שבת ספק יום ו, ספק שבת - נימול לעשרה.
יום טוב לאחר שבת - נימול לאחד עשר.
שני ימים טובים של ראש השנה - נימול לשנים עשר.

קטן החולה - אין מוהלין אותו, עד שיבריא:


חטיבה III: גבולות ההיתר למול בשבת[עריכה]

בתוספתא טז, ג נאמר: "כל זמן שעוסק במילה - חוזר אף על הציצין שאין מעכבין את המילה. פירש - אין חוזר, אלא על ציצין המעכבין בלבד."

המשנה מסבירה את התוספתא: הציצין המעכבים את המילה הם המכסים את רוב העטרה, ואם הם קיימים - הרי הנימול אינו אוכל תרומה אם הוא כהן, ואינו אוכל מהפסח אם הוא ישראל (ראו יבמות עד א). כמו כן, גם הפריעה מעכבת את המילה.

לדעת רשב"א בתוספתא י, ט יכול להסיר בשבת גם ציצים שאינם מעכבים, אפילו אם עיקר המילה היה בחול - בתנאי שלא ישתמש בכלי.

(ו) אלו הן "ציצין המעכבין את המילה"? ראו תוספתא בהערה משמאל.

בין שני הדברים המעכבים את המילה מופיע גם בעל הבשר, שנימול כתקנו אבל בהמשך הוסתרה רוב העטרה שלו. זה חייב לתקן למרות שמותר לו לאכול בתרומה.

הבעיה המודגשת במשנה היא שאלת אכילת התרומה, שרלבנטית רק לכהנים. יתכן שלפנינו הד לתופעה של משיכת הערלה כלומר הסתרת המילה על ידי ניתוח מאוחר, שהיתה תופעה מוכרת דווקא בין הכהנים בתקופת המתיוונים, ראו מקבים א א, טו; מקבים ב ד, יד-טו.

החופה את העטרה - אינו אוכל בתרומה.
ואם היה בעל בשר למרות שנימול כתקנו
מתקנו, מפני מראית העין.
מל ולא פרע את המילה - כאילו לא מל: