ביאור:משנה יומא פרק ב

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
הבהרה:

דף זה הוא במרחב הביאור של ויקיטקסט, ומכיל פרשנות וביאורים של משתמשים בני ימינו, שאינם בהכרח מייצגים את הפרשנות המסורתית.


משנה מבוארת        משנה עם מפרשים

מסכת יומא: א ב ג ד ה ו ז ח

מסכת יומא עם מפרשי המשנה: א ב ג ד ה ו ז ח

----

פרק זה למעשה אינו מיוחד ליום הכיפורים (ראו לדוגמא משנה ד), והוא חוזר בהרחבה במסכת תמיד. הוא נערך כאן מהסיבות הבאות:

  1. גם בו מוצגים חכמים כמנהלים את עבודת המקדש, בדומה לפרק א.
  2. יש בו דגש על הפיס, המופיע גם בעבודת יום הכיפורים, לקמן ד, א.

השליטה של חז"ל על הכוהנים במקדש[עריכה]

חטיבה I: פיס ואי וודאות[עריכה]

(א) בראשונה, כל מי שרוצה לתרום את המזבח - תורם.

המנהג בעניין תרומת הדשן, שהיה "בראשונה" מתקשר עם תרומת הדשן "באשמורה הראשונה", ראו בסוף פרק א.

המוטיבציה של הכהנים המתחרים בריצה היא קדושה: לזכות במצווה.

לפי שקלים ה, א "הממונה", המארגן של הפייסות - היה מתתיה בן שמואל.

בניגוד לשאר הפייסות, תרומת הדשן התקיימה עוד לפני שהגיעו המבקרים למקדש, ולכן היתה באופן יחסי פחות פופולארית.

משניות א-ב ערוכות במבנה כיאסטי, ובמרכזן - הפיס.

ובזמן שהן מרובין - רצין ועולין בכבש,
וכל הקודם את חברו בארבע אמות - זכה.
ואם היו שניהם שוין - הממונה אומר להם הצביעו הממונה על הפייסות עושה הגרלה בשיטת "זוג או פרט".
ומה הן מוציאין? אחת או שתים, ואין מוציאין אגודל במקדש: כדי למנוע ויכוחים


בתוספתא (א, יב) החריפו את הסיפור וטענו שתקע לו סכין בליבו ורצח אותו.

ביום הכיפורים לא כל הפייסות התקיימו. אבל לרוב הדעות הפיס הזה, שהוא תקנת חכמים, התקיים, וכן הפיס של השעירים לקמן ד, א, שהוא מן התורה.

לדרך קיום הפיס ראו תוספתא א, י. בפיס המוזכר במשנתנו היה מותר להוציא רק אצבע אחת, בניגוד לפיס שבמשנה א.

תיאור של הפיס מנקודת מבט של הכהנים עצמם ראו בתמיד, א, ב-ד.

(ב) מעשה, שהיו שניהם שוין ורצין ועולין בכבש,

ודחף אחד מהן את חברו, (ונפל) ונשברה רגלו.
וכיון שראו בית דין שבאין לידי סכנה -
התקינו שלא יהו תורמין את המזבח אלא בפיס.

ארבעה פייסות היו שם, וזה הפיס הראשון:


"איברים לכבש" רומז לסיפור במשנה ב, שם שבר הכהן את רגלו על הכבש, וכן לשעיר המשתלח שנעשה איברים איברים בנפילתו מהעזאזל (לקמן ו, ו.)

גם הפיס השני מפורט בתמיד פרק ג.

13 הזוכים כוללים ארבעה שזכו בעבודות (שחיטה, זריקת הדם, דישון מזבח הזהב ודישון המנורה) ותשעה שהשתתפו בהובלת האיברים, הנסכים ומנחת החביתין לכבש.

ראו תוספתא א, יג, מחלוקת בשאלת סדר הובלת האיברים.

מנחת החביתין מכונה גם "מנחת כהן גדול", ראו מנחות ט, א, כי נעשתה מכספו; אבל הכה"ג עצמו היה מעדיף ללכת בראש התהלוכה עם הראש והרגל, ראו לעיל א, ב.

(ג) הפיס השני: מי שוחט? מי זורק? ומי מדשן מזבח הפנימי? ומי מדשן את המנורה?

ומי מעלה אברים לכבש:

הראש והרגל, ושתי הידים, העקץ והרגל, החזה והגרה, ושתי הדפנות, והקרבים,
והסלת, והחביתין, והיין?
שלושה עשר כהנים זכו בו בפיס..

אמר בן עזאי לפני רבי עקיבא, משום רבי יהושע: דרך הילוכו היה קרב:


מי שעוד לא הקטיר השבוע מוזמן להגרלה זו, אבל ביום הכיפורים הכהן הגדול הקטיר בעצמו.

לגבי חביבות הקטרת הקטורת ראו תנחומא סוף תצוה. היתה אמונה שהמקטיר עשוי לזכות להתגלות, בדומה לכהן שהקטיר בקודש הקודשים, ראו לקמן ה, א, וראו גם לוקס א, ח.

לשון מקרא: "הַדּוּדָאִים נָתְנוּ רֵיחַ וְעַל פְּתָחֵינוּ כָּל מְגָדִים חֲדָשִׁים גַּם יְשָׁנִים דּוֹדִי צָפַנְתִּי לָךְ" (שיר השירים ז יד). עבודת המקדש כאהבת ה'. בין ההעלאה לכבש לבין ההעלאה למזבח קראו את שמע (ראו תמיד, פרקים ג-ה), שיש בה פרשת אהבת ה'.

תיאור הפיס השלישי מופיע בתמיד ה, ב.

(ד) הפיס השלישי: "חדשים לקטורת באו והפיסו".

והרביעי: "חדשים עם ישנים...":
מי מעלה אברים מן הכבש ולמזבח?


חטיבה II: כוהנים רבים וכהן יחיד[עריכה]

(ה) תמיד קרב בתשעה, בעשרה, באחד עשר, בשנים עשר כוהנים, לא פחות ולא יותר.

כיצד?

עצמו בתשעה ראו פירוט במשנה ג - כולל הנסכים ומנחת החביתין.

כאן ובמשניות ו-ז מונים רק את הכוהנים המשתתפים בתהלוכה לכבש, ולא את כל זוכי הפיס.

בחג הסוכות נוספה צלוחית של מים לניסוך המים, ראו סוכה ד, ט.

בשבת היו מחליפים את לחם הפנים, ונוספו שני בזיכי לבונה עם הלחם החדש, ראו מנחות יא, ז. הלחם עצמו לא היה בתהלוכה.

בחג הסוכות - ביד אחד צלוחית של מים, הרי כאן עשרה.
בין הערבים בכל יום באחד עשר: הוא עצמו בתשעה, ושנים - בידם שני גזירי עצים.
ובשבת בבוקר באחד עשר: הוא עצמו בתשעה, ושנים - בידם שני בזיכי לבונה של לחם הפנים.
ובשבת שבתוך החג בשבת חול המועד סוכות בבקר - בשנים עשר: - ביד אחד צלוחית של מים:


(ו) איל קרב באחד עשר כוהנים:

מנחת החביתין הוקרבה רק עם קרבן התמיד. האיל והפר הוקרבו במסגרת קרבנות המוספים.

הבשר - בחמישה, כמו התמיד, ראו משנה ג הקרבים והסלת והיין כמות הנסכים כפולה - בשנים שנים:


(ז) פר קרב בעשרים וארבעה כוהנים: הראש והרגל - הראש באחד, והרגל בשנים.

קרבן יחיד מקריב מי שרוצה, וכאן עדיין נשמרת הספונטאניות שבעבר היתה גם בקרבנות הציבור. לקרבן ציבור יש ביקוש יותר גדול ולכן צריך פיס, השוו משנה א. הפיס מאפיין קרבנות ציבור וכן את הציבור עצמו, וראו להלן, ד, א.

הביטוי "אם רצה להקריב מקריב" דומה לפתיחת הפרק: "מי שרוצה לתרום תורם". גם המילה "שוים" מופיעה בפתיחת הפרק ובסיומו, אבל בפתיחה היא מציינת את התחרות בין הכהנים, וכאן - את הדמיון בין הקרבנות.

העקץ והרגל - העקץ בשנים, והרגל בשנים.
החזה והגרה - החזה באחד, והגרה בשלשה.
שתי ידים - בשנים.
שתי דפנות - בשנים.
הקרביים והסלת והיין - בשלושה שלושה.

במה דברים אמורים שמשתפים הרבה כוהנים ועושים פיס? - בקרבנות צבור.

אבל בקרבן יחיד, אם רצה להקריב - מקריב.

הפשטן ונתוחן של אלו ואלו - שוין: