ביאור:משנה שבת פרק כג

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
הבהרה:

דף זה הוא במרחב הביאור של ויקיטקסט, ומכיל פרשנות וביאורים של משתמשים בני ימינו, ולא מייצגים בהכרח את הפרשנות המסורתית.


משנה מבוארת        משנה עם מפרשים

משנה מבוארת למסכת שבת: א ב ג ד ה ו ז ח ט י יא יב יג יד טו טז יז יח יט כ כא כב כג כד

מסכת שבת עם מפרשי המשנה: א ב ג ד ה ו ז ח ט י יא יב יג יד טו טז יז יח יט כ כא כב כג כד

הגדרת האיסור וההיתר בפרק אינה טכנית: ההיתרים הם לצורך השבת, והאיסורים נובעים מכך שמטרת המעשים היא עבודת החולין. גם העיסוק במת בחטיבה III נאסר לא מסיבות טכניות אלא משום כבוד השבת.

בין שבת לחול - מוצאי שבת[עריכה]

חטיבה I: מעין מסחר וחלוקת מנות בשבת[עריכה]

(א) שואל אדם מחברו כדי יין וכדי שמן, ובלבד שלא יאמר לו "הלווני"

לצורך סעודות שבת ולצורך הקרבת הפסח, התירו חכמים גם מעין מסחר, ובלבד שלא יאמר הדבר במפורש. והשוו ביצה ג ו-ח, לגבי מסחר ביום טוב.

בכך איפשרו חכמים להכניס מעט מעשי חול לשבת, כאשר הדבר נחוץ לעונג השבת עצמה.

וראו תוספתא יז, יד, שבית שמאי החמירו ואסרו כל דבר הדומה למעשה חול, ואפילו תפילה על החולה.

לגבי הפסח, ראו ספרי זוטא ט, ב, בדברי ר' אליעזר: "ונותן משכון ולוקח". ר' יהושע חולק שם על הבאת הפסח מחוץ לתחום, אבל מסכים לעניין המשכון.

הכדים כאן מזכירים את החבית בפרק הקודם.

וכן האשה מחברתה - ככרות.
ואם אינו מאמינו - מניח טליתו אצלו כערבון, ועושה עמו חשבון משלם לו לאחר שבת.
וכן: ערב פסח בירושלים, שחל להיות בשבת ואין לו קרבן פסח -
מניח טליתו אצלו, אצל סוחר הבהמות ונוטל את פסחו, ועושה עמו חשבון לאחר יום טוב:


(ב) מונה אדם את אורחיו ואת פרפרותיו מפיו

אבל לא מן הכתב.

תכנון הסעודה בשבת אינו על פי הכתב אבל מותר לעשותו בעל פה. כך ניתן להפעיל גם מסעדה בשבת, למרות שאין בעליה מכיר את האורחים מראש.

נראה שהיה מקובל לערוך הגרלה על המנות באוכל, ומי שקיבל מנה גדולה יותר שילם יותר במוצ"ש.

המשנה מתירה לעשות כך בשבת עם בני הבית, בתנאי שהמנות בערך שוות בגדלן. עם אורחים, שבאים לסעודה כלקוחות - אין לעשות בשבת פיס כלל, כי ההתעסקות בגודל המנה מונעת משיקולי תחרות ורווח הדומים למסחר, ואין להניח שהיתה בעין טובה. אבל ראו תוספתא יח, ב, שהתירו לעשות פיס על סדר קבלת המנות.

ביום טוב שבו אוכלים קודשים מותר להפיס גם במנות שאינן שוות (בשבת אין אוכלים קדשים, כי מוספי השבת הם רק עולות).

מותר להפיס בערב יום טוב על מנות החולין (וראו ביצה ג, ו), ולחלק אותן בחג - אבל לא לערוך את הפיס בחג עצמו.

ומפיס עם בניו ועם בני ביתו על השולחן

ובלבד שלא יתכוון לעשות מנה גדולה כנגד קטנה, משום קוביא.

ומטילין חלשים גורלות על הקדשים ביום טוב

אבל לא על המנות:


חטיבה II: תכנון והכנה משבת לחול[עריכה]

גם אם אינו משלם, אסור לו לסכם עם פועל על עבודה, שאין לאדם רשות לעסוק בשבת בתכנון ימי החול, וראו מכילתא על שמות כ ח. מאותה סיבה אסור לאדם להתחיל לצעוד בשבת כדי לקצר את הדרך שמתכנן למוצ"ש. אבל ראו דעת ריב"ק בתוספתא יח, ו, שמתיר להזמין פועלים בשבת.

אבל מותר לו להתקרב לשדה כדי לשמור על פירותיה מפני גנבים או מזיקים, ויכול לקטוף אותם עם צאת השבת ולהביא אותם לביתו.

הכלל של אבא שאול קושר בין איסור האמירה לחברו לשכור פועלים לבין איסור ההחשכה לשכירתם.

(ג) לא ישכור אדם פועלים בשבת

ולא יאמר אדם לחברו לשכור לו פועלים.

אין מחשיכין על התחום לשכור פועלים ולהביא פירות

אבל מחשיך הוא לשמור, ומביא פירות בידו.

כלל אמר אבא שאול: כל שאני זכאי באמירתו - רשאי אני להחשיך עליו:


(ד) מחשיכין על התחום לפקח על עסקי כלה

לגבי הקשר בין כלה למת, ראו מו"ק א, ו-ז. הארון הוכן במיוחד למת מסויים, וכמובן שאין אפשרות להכינו מראש.

וראו תוספתא יח, ז-ח,שמתירים גם להדריך אדם היכן לקנות ארון ותכריכים במוצ"ש, ובאילו סכומים.

בהלכה ח שם מתירים להשתמש בארון, בתכריכים ובקבר שנועדו ליהודי - עבור יהודי אחר.

לגבי "מקום קרוב" - ראו לעיל א, ז, שם מדובר ביום ו וכאן במוצ"ש, שם מדובר בנכרי המשתמש ברכוש ישראל וכאן להיפך.

לגבי שימוש במלאכת הנכרי - השוו לעיל טז, ח.

וראו גם נחמיה י לב, לעניין האיסור לסחור עם נכרים בשבת.

ועל עסקי המת - להביא לו ארון ותכריכין.

גוי שהביא חלילין להספד בשבת - לא יספוד בהן ישראל במוצ"ש

אלא אם כן באו ממקום קרוב. ואולי אף אם היתה שהות להביא חלילים ממקום קרוב לאחר צאת השבת.

עשו לו ארון וחפרו לו קבר אם הנכרים הכינו בשבת ארון או קבר לאחד מהם - יקבר בו ישראל

ואם בשביל ישראל - לא יקבר בו עולמית:


חטיבה III: הכנת הגופה בשבת לקבורה בחול[עריכה]

(ה) עושין כל צרכי המת, סכין ומדיחין אותו

ובלבד שלא יזיזו בו אבר.

האיסורים על טיפול בגופה בשבת מנוסחים בשפה של איסורי טלטול, אבל נראה שמקורם הוא ברצון למעט בהתעסקות במוות בשבת, משום כבוד השבת.

לגבי הביטוי "לא שיעלה...", ראו שביעית ד, ו - שם "שיעלה" הוא שיתרפא.

למרות שאי אפשר להחזיר את המת לחיים, ולמרות שהקורה בסופו של דבר לא תשאר בגג, מותר לגרום שהמת לא יוסיף לפתוח את פיו, ושהקורה לא תיפול לגמרי בשבת.

וראו תוספתא יח יא, שרשב"א מציע דרך לגרום לעצימת עיני המת בשבת.

שומטין את הכר מתחתיו, ומטילין אותו על החול בשביל שימתין. שלא יסריח

קושרים את הלחי, לא שיעלה - אלא שלא יוסיף.

וכן: קורה מהגג שנשברה - סומכין אותה בספסל או בארוכות המטה

לא שתעלה שאינה יכולה לחזור לקדמותה - אלא שלא תוסיף ותיפול לגמרי.

אין מעמצין עוצמים עינים את המת בשבת,

ולא בחול עם יציאת הנפש בימי חול ממתינים לפני שעוצמים את עיני המת.

והמעמץ עם יציאת נפש מייד - הרי זה שופך דמים: