ביאור:משנה מסכת מקוואות
| הבהרה: | ||
|---|---|---|
|
מסכת מקואות: דיני מקוה הטהרה
[עריכה]מבוא למסכת מקואות
[עריכה]מסכת מקואות עוסקת במקוי המים הטהורים ואלו שבהם ניתן לטבול לטהרה. היא מחולקת לשני חלקים: פרקים א-ה עוסקים בדיני המקואות הבסיסיים, כלומר במקוי המים הטבעיים, שבהם יכול אדם טמא לטבול, ולהיטהר. בתורה מתואר מקוה כזה כ"בור" (ראו ויקרא יא לו), כלומר כמאגר מי גשם ללא טיפול מיוחד. שיעורו של מאגר כזה לטבילה הוא לפחות 40 סאה, שהרי אדם חייב לרחוץ בו "את כל בשרו" בבת אחת, (ראו ספרא זבים פרק ו ג.)
פרק ו פותח את החלק השני, ומציג את המקוה העיקרי הפועל למעשה (עד ימינו!), שהוא מרחץ המשיק למקוה טהור. כך יכולים אנחנו לטבול במים שאובים, נקיים ומחוממים, - וטבילה כזאת נחשבת כטבילה במקוה.
בפרק י אנחנו שומעים על מחלוקת בעניין זה: בית שמאי דרשו שמי המרחץ יהיו בטמפרטורה וברמת הנקיון של המקוה המקורי, דבר העלול לסכל את העניין - ואכן, זה המקום היחידי שבו דעתם נזכרת. רוב המסכת מבוסס על ההנחה שבפסיקה כבית הלל.
ההלכה העיקרית העומדת מאחורי המסכת היא "שלושה לוגים מים שאובים שנפלו למקוה - פסלוהו" (עדיות א, ג.) במסכת עדויות מובאת הלכה זו בשם שמעיה ואבטליון מפי שני גרדיים - כחולקת על דעתם של הלל ושמאי, שפסלו את המקוה רק אם נוספו לו יותר משלושה לוגים. למרות זאת, אין במסכת מקואות מחלוקת על הלכה זו, ובמקומות שונים נראה שהחכמים אף דורשים את לשונה, ומסיקים ממנה מסקנות הלכתיות: נפלו, ולא הושקו, וכו'.
חכמים מניחים גם שהמקוה שבו מדובר אינו בשיעור של 40 סאה, ורק התוספת של המים השאובים מביאה אותו לשיעור זה. צירוף ההנחה הזאת והמסורת מפי שני הגרדיים מאפשר את דין ההשקה, שבו משיקים חכמים מקוה כשר, שיש בו 40 סאה, עם מרחץ מחומם בסגנון הרומי, וכך הופכים את הטבילה במקוה לחוויה אפשרית עבור הציבור.
פרק א מונה את סוגי המאגרים, ומבחין בין מקוה הכשר לטבילת אדם וכלים טמאים - לבין מעיין "מים חיים", הכשר אף לטבילת זב, לפי ספרא שמיני פרשה ט. המשנה מונה כמה דרגות ביניים, ובסך הכל שש דרגות במקואות, בין גב קטן, שניתן להשתמש במימיו לנטילת ידים לבין מעיין מים חיים.
פרק ב עוסק בפסילת המקוה ע"י מים שאובים, ומתאר גם טבילה בבוץ, המצטבר בתחתית המקוה המקורי.
פרק ג עוסק בדין 40 סאה ובפסילת המקוה הקטן מהם ע"י 3 לוגים מים שאובים.
פרק ד מרחיב במונח "מים שאובים", וכולל בהם גם מי גשם שבדרכם למקוה נאספו בכלים שונים.
פרק ה מרחיב בהבחנות בין מעין, שבו כשרים גם מים "זוחלים", כלומר זורמים - למקוה, שמימיו מכונסים. בדרך זו משלים הפרק את פרק א. בכך נסגר החלק הראשון של המסכת.
פרק ו דן במיני מאגרים המחוברים בדרכים שונות למקוה העיקרי, ובו מופיע לראשונה הדין של השקת המקוה למרחץ.
פרק ז דן במקוה שיש בו 40 סאה בלבד, ומציע דרכים להעמיק אותו כדי לאפשר שימוש בו.
פרק ח דן בטבילות המחוייבות מדברי חכמים, כגון מטומאת חו"ל ומטומאת בעל קרי. בטבילות אלו ניתן להשתמש גם במים שאובים.
פרק ט עוסק בדרך הטבילה ובחציצה האסורה בזמן הטבילה בין הטובל (אדם או כלי) לבין המים.
פרק י משלים את המסכת בדונו בעניין הידית של הכלים הנטבלים במקוה ובאדם שטבל בו כשחץ נעוץ בבשרו. בהזדמנות זו הוא גם עוסק בהבחנות בין נוזלים שונים לבין מים, לטוב ולמוטב, בעניין טיהור הנוזלים שנשתו והחץ הנעוץ באדם ואינו ניכר מבחוץ, ובעניין פסילת המקוה.
וראו
מבנה המסכת בפירוט
[עריכה]פרק א: "שש מעלות" - מיני המקואות
פרק ב: "הטמא שירד לטבול" - פסילת הטבילה במים שאובים
פרק ג: "ר' יוסי" - הצטרפות מים כשרים ומים שאובים במקוה
פרק ד: "המניח כלים" - כלים לפני המקוה
פרק ה: "מעיין שהעבירו" - מעין ומקוה
פרק ו: "כל המעורב" - יסודות דין ההשקה
פרק ז: "יש מעלין" - טבילה במקוה מינימלי
פרק ח: "ארץ ישראל טהורה" - טומאות מדברי חכמים