ביאור:משנה עדיות פרק א
| הבהרה: | ||
|---|---|---|
|
- זרעים: ברכות פאה דמאי כלאים שביעית תרומות מעשרות מעשר שני חלה ערלה בכורים
- מועד: שבת ערובין פסחים שקלים יומא סוכה ביצה ראש השנה תענית מגילה מועד קטן חגיגה
- נשים: יבמות כתובות נדרים נזיר סוטה גיטין קידושין
- נזיקין: בבא קמא בבא מציעא בבא בתרא סנהדרין מכות שבועות עדיות עבודה זרה אבות הוריות
- קדשים: זבחים מנחות חולין בכורות ערכין תמורה כריתות מעילה תמיד מדות קנים
- טהרות: כלים אהלות נגעים פרה טהרות מקואות נידה מכשירין זבים טבול יום ידים עוקצין
מסכת עדויות יוצאת מהכלל של עריכת המשנה, בכך שהמשניות בה אינן מסודרות על פי הנושא שלהן אלא על פי שמות אומריהן או על פי היחסים שבינם לבין אחרים. ואכן, חלק גדול מהמשניות מופיעות גם במקומות נוספים בששה סדרי משנה - כל אחת במקומה לפי העניין. חלק קטן מהן הן "עדויות" הלכתיות שאכן ראו המעידים מתבצעות, אבל רובן הן מסורות, כלומר עדויות מפי עדים אחרים, בדומה למשנה כולה. המסכת נועדה כנראה להדגיש את המסורות ואת שמות המוסרים, וראו ספרי דברים מח: רשב"י טוען שם שלמרות שאין סכנה שהתורה תישכח, יתכן ששמות המוסרים ישכחו ולכן יש להדגיש אותם.
למרות זאת ניתן למצוא במסכת אמירות מרומזות על אופיים של החכמים ועל דרכם, בתחומים רבים. בכך משמשת המסכת חלון לעולמם הרוחני והחברתי של חז"ל.
יש סימני עריכה בדמיון לשוני בין "פקידה" בפרק א א לבין שער הפקודה בפרק ה, הקריאה בפרק א "שלא יהיה אדם עומד על דעתו" לדברי עקביה בפרק ה "עמדתי בשמועתי", ודבריו לבנו "מעשיך יקרבוך" וכו' מול הפרק האחרון, שבו מוזכר אליהו שבא לקרב או לרחק, להשיב לב אבות על בנים שיהיו כ"אבות העולם" (פרק א); כלומר בין תחילת המסכת, הסיפור על עקביה בן מהללאל בפרק ה וסוף המסכת. יתכן שהעורך מרמז לנו שהפרקטיקות של הכרעה כדברי הרוב אינן חד משמעיות ולעיתים הן אינן יעילות, ויש להמתין עוד דור או שנים.
פרק א מוקדש בעיקר לשמאי הזקן, שכמעט בשום עניין לא נפסקה הלכה כמותו, ובכל זאת ניכר כבוד רב שרוחשים לו מחברי המשנה. אגב פרק זה מובא גם דיון בחשיבות ההיכרות של הלומד עם דעות שלא נפסקו להלכה, להרחבת עולמו ולהעמקה בהבנת ההלכה. בסוף הפרק יש רשימת מחלוקות שבהן הודו בית הלל וקבלו את דעת בית שמאי.
במרכז פרק ב עומדת דמותו של גדול התנאים, ר' עקיבא, שקיבל עדויות הלכתיות של קודמיו והסיק מהן מסקנות, ועלה על רבותיו בכח ניתוחיו ההלכתיים. בסוף הפרק הוא מתבטא בענייני אגדה ומבשר לשומעיו את קץ היסורים.
פרק ג מוקדש ברובו לדוסא בן הרכינס, שהיה חכם עצמאי במידה רבה וברוב העניינים היתה דעתו דעת יחיד. יחד עימו מובאים גם חכמים נוספים שחלקו על חבריהם ועמדו על דעת היחיד שלהם.
פרק ד ומחצית פרק ה מוקדשים למחלוקות בית הלל ובית שמאי, שבהן מקילים בית שמאי. מחציתו השניה של פרק ה מוקדשת לדמותו של עקביא בן מהללאל, ששילם על העמדה המיוחדת שלו מחיר אישי כבד, ולפני מותו הורה לבנו לקבל את עמדת החולקים עליו.
פרקים ו-ז מייצגים לנו את ר' אליעזר ור' יהושע, שני רבותיו של ר' עקיבא, ובהם ניתן לראות את ר' יהושע מנצח את חברו ר' אליעזר במדרשי הלכה ומחדש הלכות על סמך עדותו.
פרק ח עוסק בשאלת האמינות של העדויות. מובאים בו מספר מקרים שבהם העדויות לא התקבלו על דעת החכמים, ואף הוציאו לדובריהן שם רע של מתירנים. עדויות אלו עסקו ברובן בבית המקדש ובאפשרות לחדשו, או בענייני הייחוס של העם. נרמז בכך שיתכן ואי האמון בעדויות הוא שורש הבעיה הלאומית.
בסיום הפרק מובאת מחלוקת על המחלוקות: ר' יהודה, ר' שמעון וחכמים חולקים בשאלה מה גורם למחלוקות ולשסעים בחברה: האם האמינות המעורערת של העדויות ושל המוצא הלאומי, האם עצם הויכוח ההלכתי או שמא הבעיה עמוקה יותר, ונעוצה באופי האנושי הפלגני. ותשבי יתרץ קושיות ובעיות - אולי גם במחלוקת זו.
שמאי הזקן[עריכה]
חטיבה I: מחלוקות שאינן להלכה[עריכה]
(א) שמאי אומר: כל הנשים - דיין שעתן אם בדקו ונמצאו טמאות, ואין טומאה רטרואקטיבית..
והלל אומר: מפקידה לפקידה, אפילו לימים הרבה נחשבת טמאה מאז הבדיקה האחרונה..
וחכמים אומרים: לא כדברי זה ולא כדברי זה,
|
משנה זו נמצאת בנידה א א. |
- אלא מעת לעת ממעטת על יד מפקידה לפקידה,
- ומפקידה לפקידה ממעטת על יד מעת לעת טמאה רטרואקטיבית מהמאוחר מהשתים: הבדיקה הקודמת או 24 שעות לפני הבדיקה האחרונה..
כל אשה שיש לה וסת זמן נידה קבוע - דיה שעתה ואינה טמאה רטרואקטיבית.
המשמשת בעדים בודקת עצמה לאחר תשמיש - הרי זו כפקידה, ממעטת על יד מעת לעת ועל יד מפקידה לפקידה:
(ב) שמאי אומר: מקב לחלה כמות המינימום להפרשת חלה – קב..
והלל אומר: מקביים.
וחכמים אומרים: לא כדברי זה ולא כדברי זה, אלא קב ומחצה חייבים בחלה.
|
ראו חלה ב, ו, ולא הביאו שם את דברי שמאי והלל. בתוספתא א, א, מייחסים את המדה המוגדלת לציפורי, וקב ומחצה למידה הירושלמית. |
- ומשהגדילו המדות אמרו: חמשת רבעים קב ורבע חייבין.
- רבי יוסי אומר: חמישה - פטורין. חמישה ועוד - חייבין:
(ג) הלל אומר: מלא הין 12 לוג מים שאובין פוסלין את המקוה, [אלא] שאדם חיב לומר בלשון רבו.
ושמאי אומר: תשעה קבין 36 לוג.
|
גם כאן הובאה במקואות ב, ד רק דעת חכמים. מחלוקות הלל ושמאי במשניות א-ג אינן להלכה, אבל הן עדות, כפי שיבואר במשנה ד. המחלוקות הללו נגעו לשתי מצוות נשיות – נידה וחלה, ולטבילה במקוה שאף היא מנהג נשי. בשלוש המחלוקות מיקל שמאי. וראו שבת טו א שסדר המחלוקות הוחלף, והמחלוקת שבמשנה א הובאה בסוף. |
וחכמים אומרים, לא כדברי זה ולא כדברי זה,
- אלא עד שבאו שני גרדיים משער האשפות שבירושלים
- והעידו משום שמעיה ואבטליון: שלושת לוגין מים שאובין פוסלין את המקוה!
- וקימו חכמים את דבריהם:
(ד) ולמה מזכירין את דברי שמאי והלל? - לבטלן
- ללמד לדורות הבאים, שלא יהא אדם עומד על דבריו,
- שהרי אבות העולם לא עמדו על דבריהם!
(ה) ולמה מזכירין דברי היחיד בין המרובין, הואיל ואין הלכה אלא כדברי המרובין?
|
הזכרת דברי היחיד היא פתח לחכמים בעתיד לפסוק כמותו: היא פותרת את הבעיה של החכמה, ובעיית המניין תיפתר על יד בית דין עתידי. המשנה, שמביאה את דעת היחיד, פוסקת הלכה עם מידה של גמישות, הכוללת דעות שעשויות להפוך להלכה - בניגוד להלכה הנוכחית! |
- שאם יראה בית דין את דברי היחיד - ויסמוך עליו,
שאין בית דין יכול לבטל דברי בית דין חברו - עד שיהיה גדול ממנו בחכמה ובמנין.
- היה גדול ממנו בחכמה אבל לא במנין, במנין אבל לא בחכמה
- אינו יכול לבטל דבריו, עד שיהיה גדול ממנו בחכמה ובמנין:
|
ר' יהודה מציע הסבר הפוך מזה שבמשנה ה: ההלכה לא תשתנה, והזכרת היחיד נועדה למנוע את האפשרות שיפסקו כמוהו. יתכן להסביר את משנה ד כשיטתו, אלא ששם נוסף גם לימוד מוסרי. דעת ר' יהודה היא דעת יחיד ואין הלכה כמותו לפי שיטתו שלו! |
(ו) אמר רבי יהודה: אם כן, למה מזכירין דברי היחיד בין המרובין לבטלה?
- שאם יאמר האדם "כך אני מקובל" - יאמר לו "כדברי איש פלוני שמעת":
חטיבה II: מחלוקות שמאי על בית הלל ובית שמאי[עריכה]
|
הביטוי "רובע עצמות" קודם להלל ולשמאי. ראו תוספתא אהלות ג, ג, שאם יש רוב בניינו של מת או רוב עצמותיו - טמא אפילו אם אין בהן רובע קב. והשוו אהלות ב, א. במשנה ו שם פוסק ר' עקיבא כבית שמאי. רוב בניין או רוב מניין – דומה למשנה ה: בית דין גדול בחכמה ובמניין. כשם שהגופה מטמאת רק אם יש בה רוב בניין הגוף או רוב העצמות, כך בית דין אינו יכול לשנות הלכה אם לבית הדין הקודם יש רוב עליו בחכמה או במספר הדיינים. ההלכות העתיקות דומות לעצמות המת, וכמותן הן יכולות לחזור לחיים! |
(ז) בית שמאי אומרים: "רובע עצמות" - מן העצמים רבע קב של עצמות אדם
- בין משנים בין משלושה בלי הבחנה מאיזה מת נלקחו – מטמאות באוהל..
ובית הלל אומרים: "רובע עצמות" - מן הגויה ממת מסוים אחד
- מרב הבנין או מרב המנין בתנאי שיהיו רוב העצמות של אותו המת מבחינת נפח או מבחינת מספר..
שמאי אומר: אפילו מעצם אחד אם בעצם אחת יש רבע קב - מטמאת:
(ח) כרשיני תרומה שהם מאכל בהמה, בית שמאי אומרים: שורין ושפין בטהרה, ומאכילין בטומאה ההכנה צריכה להיות בטהרה, כל זמן שהן בידי הכהן. אבל מותר לתת לבהמה לאכלם גם אם היא טמאה..
בית הלל אומרים: שורין בטהרה, ושפין ומאכילין בטומאה ההשריה במים צריכה להיות בטהרה ואחר כך מותר לטמא את הכרשינים עוד לפני שהגיעו לבהמה..
|
משנה זו נמצאת במעשר שני ב, ד. |
שמאי אומר: יאכלו צריד טחונים ולא שרויים במים, וכך לא ייטמאו בכלל..
רבי עקיבא אומר: כל מעשיהם בטומאה:
(ט) הפורט סלע ממעות מעשר שני מחליף מעות נחושת של מעשר בכסף גדול.
- בית שמאי אומרים: בכל הסלע מעות, ובית הלל אומרים: בשקל כסף ובשקל מעות בחציו יכול להחליף וחציו ישמור במטבעות נחושת..
[רבי מאיר אומר:] אין מחללין כסף ופירות על הכסף.
- וחכמים מתירין:
|
שתי משניות אלו נמצאות במעשר שני ב ח-ט. |
|
בחטיבה זו חולק שמאי גם על בית שמאי (את משנה ט יש לראות כהקדמה למשנה י). משניות ז, ח ו-יא קשורות לטומאה וטהרה, וגם משניות ט-י קשורות למעשר שני הנאכל בטהרה. ניתן למצוא כאן מבנה כיאסטי: במשניות ח, י מציע שמאי פתרון העוקף את הבעיה ההלכתית, ובמשניות ז, יא הוא מחמיר. |
(י) הפורט סלע של מעשר שני בירושלים מחליף כסף גדול של מעשר במטבעות נחושת,
- בית שמאי אומרים: בכל הסלע מעות
- ובית הלל אומרים: בשקל כסף ובשקל מעות.
- הדנים לפני חכמים אומרים: בשלושה דינרים כסף ובדינר מעות.
- רבי עקיבא אומר: בשלושה דינרים כסף וברביעית [כסף ברביעית] מעות.
- ורבי טרפון אומר: ארבעה אספרי כסף.
- שמאי אומר: יניחנה בחנות ויאכל כנגדה וכך לא יצטרך לפרוט כלל אלא יאכל כנגד הלואה שיתן לחנווני:
(יא) כסא של כלה שנטלו חפוייו המשענת חסרה, בית שמאי מטמאין, ובית הלל מטהרין.
שמאי אומר: אף מלבן של כסא מסגרת בלי משענת ובלי מושב - טמא.
|
משנה זו נמצאת בכלים כב, ד. |
כסא שקבעו בערבה כדי לעבוד בזמן הישיבה בתוך עריבת הבצק, בית שמאי מטמאין, ובית הלל מטהרין.
- שמאי אומר: אף העשוי בה אם יוצר מראש כסא בעריבה:
|
ראו משנה ד, "שלא יהיה אדם עומד על דברו!" |
חטיבה III: בית הלל מודים לבית שמאי[עריכה]
|
המשנה נמצאת ביבמות טו, ב-ג. לדעת בית הלל המקורית מאמינים לאשה רק במקום קרוב, כגון הקציר. המעשה בקציר דומה למסופר במלכים ב ד יח - כ. אמנם שם מת הילד, ולא בעלה, אבל גם שם ראינו שהמעשה הביא לעצמאות של האשה מבעלה. בית שמאי טוענים שהמעשה אינו מצמצם את הדין, אלא ניתן להסיק ממנו גם למקרים דומים, ואפילו למקומות מרוחקים - ולהאמין לאשה. |
(יב) אלו דברים שחזרו בית הלל להורות כדברי בית שמאי:
- האשה שבאה ממדינת הים, ואמרה "מת בעלי" - תנשא.
- "מת בעלי" - תתיבם.
- ובית הלל אומרים: לא שמענו, אלא בבאה מן הקציר בלבד.
- אמרו להם בית שמאי:
- אחת הבאה מן הקציר, ואחת הבאה מן הזיתים, ואחת הבאה ממדינת הים! לא דברו בקציר אלא בהווה!
- חזרו בית הלל להורות כבית שמאי.
- בית שמאי אומרים: תנשא, ותטול כתובתה. האשה שאמרה "מת בעלי".
- ובית הלל אומרים: לאחר שהסכימו להלכה הקודמת תנשא, ולא תטול כתובתה.
- אמרו להם בית שמאי: התרתם את הערוה החמורה, לא תתירו את הממון הקל?
- אמרו להם בית הלל: מצינו שאין האחים נכנסין לנחלה על פיה! שהרי אין להם שני עדים
|
ההוכחה של בית שמאי מבוססת על מדרש של נוסח הכתובה, והשוו כתובות ד, ו. בשתי הלכות אלו טענות בית שמאי מגבירות את הבהירות של המעמד האישי, ולכן קיבלו אותן. |
- אמרו להם בית שמאי: והלא מספר כתובתה נלמוד
- שהוא כותב לה "שאם תנשאי לאחר תטלי מה שכתוב ליך"!
- חזרו בית הלל להורות כדברי בית שמאי:
(יג) מי שחציו עבד וחציו בן חורין, עובד את רבו יום אחד ואת עצמו יום אחד, דברי בית הלל.
- אמרו להם בית שמאי: תקנתם את רבו, ואת עצמו לא תקנתם.
|
משנה זו נמצאת בגיטין ד, ה. תקנה דומה נקבעה בתחילת המאה הראשונה גם בחוק הרומי. |
- לישא שפחה - אינו יכול, בת חורין - אינו יכול.
- לבטל - והלא לא נברא העולם אלא לפריה ורביה
- שנאמר (ישעיהו מה יח) "לא תהו בראה, לשבת יצרה".
- אלא, מפני תקון העולם, כופין את רבו ועושה אותו בן חורין
- וכותב שטר על חצי דמיו. העבד מתחייב לרבו לשלם את שהפסיד.
- חזרו בית הלל להורות כבית שמאי:
|
המשנה נמצאת בכלים ט, ב, וראו גם אהלות ה, ג. היא מדברת, כנראה, רק על כלי חרס של עם הארץ. בכלי של ת"ח הקילו גם בית שמאי. לגבי הגזירה על טומאת כלי חרס של עמי הארץ, ראו חגיגה ב, ז. טיהור האוכל והמשקה ממילא אינו תקף לגבי ת"ח, שאינו אוכל ממאכלי עם הארץ. במשנה זו מחמירים בית שמאי וגוזרים כדי לשמור על הקפדות הטומאה של תלמידי חכמים. וראו תוצאה נוספת מהטומאה המדוברת בתוספתא אהלות ה, י. |
(יד) כלי חרס סגור מציל על הכל וגם הכלים שבתוכו אינם נטמאים, כדברי בית הלל.
ובית שמאי אומרים: אינו מציל אלא על האוכלין ועל המשקין ועל כלי חרס.
- אמרו להם בית הלל: מפני מה?
- אמרו להם בית שמאי: מפני שהוא טמא על גב עם הארץ, ואין כלי טמא חוצץ.
- אמרו להם בית הלל: והלא טהרתם אוכלים ומשקין שבתוכו!
- אמרו להם בית שמאי: כשטהרנו אוכלים ומשקים שבתוכו - לעצמו לעם הארץ טהרנו.
- אבל כשטהרת את הכלי - טהרת לך והכלים שבתוכו יחשבו טהורים מטומאת מת גם לחבר המקפיד יותר. ולו!
חזרו בית הלל להורות כדברי בית שמאי: