ביאור:תוספתא/עדיות/א

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
הבהרה:

דף זה הוא במרחב הביאור של ויקיטקסט, ומכיל פרשנות וביאורים של משתמשים בני ימינו, ולא מייצגים בהכרח את הפרשנות המסורתית.

תוספתא מסכת עדיות פרק ראשון[עריכה]

אופיה של ההלכה וחיים באי ודאות הלכתית[עריכה]

(א)

כשנכנסו חכמים לכרם ביבנה
אמרו: עתידה שעה שיהא אדם מבקש דבר מדברי תורה ואינו מוצא, מדברי סופרים ואינו מוצא
שנאמר (עמוס ח יב) לכן הנה ימים באים נאם ה' וגו' ישוטטו לבקש את דבר ה' ולא ימצאו
דבר ה' זו נבואה, דבר ה' זה הקץ, דבר ה' שלא יהא דבר מד"ת דומה לחברו
אמרו: נתחיל מהלל ומשמאי

שמאי אומר: מקב חלה. הלל אומר: מקבים


פתיחת התוספתא טוענת שאיסוף העדויות הוא כדי לשמר את ההלכה העתיקה. בהמשך (סוף הלכה ב) אומרים ההפך: כדי לבטל את ההלכה הזו!
בעניין שיעור החלה ראו משנה א, ב.
הרבעים המדבריות והציפוריות, וכן ההין בתחילת הלכה ב, נוספו כאן כדי להמחיש את הנזילות של המידות לעומת הנצחיות של התורה.



וחכ"א: לא כדברי זה ולא כדברי זה אלא קב ומחצה חייב בחלה
שנאמר (במדבר טו כ) ראשית עריסותיכם, כדי עיסתכם
וכמה עיסתכם? כדי עיסת מדבר. וכמה עיסת מדבר? עומר
שנאמר (שמות טז לו) והעומר עשירית האיפה הוא. שיערו חכמים שבעה רבעים ועוד מדברית
שהן חמשה רבעי צפורית, שהן קב ומחצה ירושלמית.

(ב)
הלל אומר: מלא הין מים שאובין של שנים עשר לוג פוסלין את המקוה


ראו משנה א, ג-ו. גם כאן הדיון על הגרדיים מחזק את התוקף ההלכתי של העדיות וכן ההסבר "שמא הוצרך להן שעה", ואילו דברי חכמים, שהם דברי ר' יהודה במשנה ו שם, מחלישים אותם.
רוב תורתו של ר' יהודה ושל עילאי אביו היא מדברי ר' אליעזר!



שמאי אומר: מלא הין מים שאובין של שלושים וששה לוג פוסלין את המקוה
וחכמים אומרים: לא כדברי זה ולא כדברי זה, אלא שלשה לוגין מים שאובין פוסלין את המקוה.
מעשה שבאו שני גרדיים משער האשפות שבירושלים, והעידו בשם שמעיה ואבטליון
ששלשת לוגין מים פוסלים המקוה, וקיימו את דבריהם
ולמה הוזכרו שם מקומם ושם אומניהן?
והלא אין לך אומנות ירודה אלא גרדי, אין לך מקום ירוד משער האשפות!
אלא מה אבות העולם לא עמדו על דבריהן במקום שמועה,
על אחת כמה וכמה שלא יהא אדם עומד על דבריו במקום שמועה.
לעולם הלכה כדברי המרובין
לא הוזכרו דברי היחיד בין המרובין אלא שמא הוצרך להן שעה, ויסמכו עליהן
וחכמים אומרים: לא הוזכרו דברי יחיד בין המרובין
אלא מתוך שזה אומר טהור וזה אומר טמא - כדברי ר' אליעזר
יאמרו לו: כדברי ר' אליעזר שמעת.

(ג)
נשאל לחכם וטמא לו - לא ישאל לחכם אחר


ההלכה הזו נוצרה לאחר שהתפרקו הבתים, והשוו תוספתא סוכה ב, ד.



היו שנים, אחד אוסר ואחד מתיר, אחד מטמא ואחד מטהר
אם יש חכם אחר - נשאלין לו, ואם לאו הולכין אחר המחמיר
ר"י בן קרחה אומר: דבר מדברי תורה הולכין אחר המחמיר.
מדברי סופרים הולכין אחר המיקל.

(ד)

האשה שהלכה היא ובעלה למדינת הים, והיה שלום בינו לבינה, שלום בעולם
באתה ואמרה מת בעלי - תנשא

שלום בעולם, ואמרה מת בעלי


ראו יבמות טו א-ג, ובאופן חלקי גם משנה א, יב.
ר' יהודה מנסה לעמוד על האמת, אבל חכמים מציגים שיקול של אחידות ההלכה המאפיין את המערכת המשפטית כולה.



בין בוכה בין שאינה בוכה, בין בגדיה קרועים בין שאין בגדיה קרועים - נאמנת
ר' יהודה אומר: לעולם אינה נאמנת, אלא א"כ באתה בוכה ובגדיה קרועים
אמרו לו: א"כ זו שהיתה פקחת – תנשא, שלא היתה פקחת - לא תנשא?!
ב"ה אומרים: לא שמענו אלא בבאה מן הקציר בלבד
אמרו להן ב"ש: והלא כל ימות השנה קציר!
יצא קציר שעורין - בא קציר חטים; יצא קציר חטים - בא בציר; יצא בציר...
נמצא כל ימות השנה קציר.
אמרו להן ב"ה: מצאנו שאין אחין נכנסים לנחלה על פיה
אמרו להן ב"ש: והלא מספר כתובתה נלמד
שכתב לה "לכשתנשאי לאחר תטלי מה שכתוב ליך בכתובתיך וצאי"
חזרו ב"ה להורות כדברי ב"ש.

ר' עקיבא[עריכה]

(ה)
ששה דברים ר"ע מטמא וחכמים מטהרין


ראו טהרות ה, א-ה. ספקות טומאה ברשות הרבים.



השרץ והצפרדע ברשות הרבים
וכן כזית מן המת וכזית מן הנבלה, עצם מן המת ועצם מן הנבלה
גוש מארץ טהור גוש מארץ הפרס, גוש מארץ טהור גוש מארץ העמים
שני שבילין אחד טמא ואחד טהור - ר"ע מטמא וחכמים מטהרין.

(ו)
השדרה והגולגולת משני מתים, רביעית דם משני מתים, רובע עצמות משני מתים


ראו אהלות ב, ו. שיעורי טומאה.
הלכות ה-ו כאן הובאו כניגוד להלכה ח, שבה ר' עקיבא אינו פוסק כלל.



אבר מן המת מב' מתים, אבר מן החי מב' אנשים - ר"ע מטמא וחכמים מטהרין.

(ז)

שלשה דברים אמרו לפני ר' ישמעאל, ולא אמר בהן אסור והיתר

ופירשן ר' יהושע בן מתיא:


ציטוט חלקי ממשנה ב, ה-ו. כאן נוסף שדברי ר' ישמעאל הם מנהג הכהנים.



המפיס מורסא בשבת, אם לקולפה ולעשות לה פה כדרך שהרופאין עושין - חייב
אם להוציא ממנה לחה - פטור.
השום והבוסר והמלילות שריסקן מבעוד יום
ר' ישמעאל אומר יגמור משתחשך, ור"ע אומר לא יגמור; אבל כהנים נהגו כר' ישמעאל.

(ח)
שלשה דברים אמרו לפני ר"ע, שנים משם ר' אליעזר ואחד משם ר' יהושע


ראו משנה ב, ז. כאן נוספה ההתלבטות של ר' עקיבא.
בדברי ר' יהושע חכמים פוסקים כר' אליעזר, כי מדובר בספק.



ולא אמר בהן לא איסור ולא היתר, ולא כשר ולא פסול, לא טומאה ולא טהרה.
שנים משם ר' אליעזר: אשה, מה היא לצאת בעיר של זהב? - ולא אמר בה לא איסור ולא היתר
ר"א מתיר וחכמים אוסרין.
מפריחי יונים, מה הן לעדות? - לא אמר בהו לא כשר ולא פסול
ור' אליעזר מכשיר וחכמים פוסלין
אחד משם רבי יהושע: השרץ בפי החולדה, והחולדה מהלכת על גבי ככרות של תרומה
ספק נגע ספק לא נגע. ר' אליעזר מטהר, ור' יהושע מטמא, וחכמים אומרים: ודאי טמא, וספק טהור.

(ט)
תנור שתחלתו ארבעה ושיריו ארבעה, שבראשונה היו אומרים שלשה


ראו משנה ב, ח. כאן נראה שיש רק מחלוקת אחת בין ר' עקיבא לחכמים: סנדל של סיידים מעץ על שאריות של תנור של פחות מארבעה טפחים – ר' עקיבא מטמא מדרס וחכמים לא. ויותר נראה שלפנינו שיבוש של המשנה.
והשוו גם יבמות יב, ב.



הרי לי סנדל של עץ ושל סיידין, שטמא מדרס על שירי תנור
ר"ע מטמא, ואשה חולצת בו, ויוצאין בו בשבת. ולא הודו לו.

(י)
חמשה דברים היה ר"ע דורש כמין אגדה:


 ראו משנה ב, ט. כאן המחלוקת מפורטת ומפורשת, אבל רשימת חמשת הדברים נמצאת במשנה.
חכמים טוענים שהאב יכול לתרום לבנו עד הפרק, כלומר עד שהבן מתבגר. ר' עקיבא מתנגד, בטענה שאין האב פוגע בבריאות בנו עד הפרק ומכאן שגם אין הפרק משנה דבר, אלא לדעתו האב מזכה את בנו לכל חיי הבן.
נראה שהוא רומז גם לזכות אבות לאומית.



בחמשה דברים אדם זוכה לבן, וחכמים אומרים: עד הפרק עד שמגיע לפרקו, שמתבגר. זכה לו, מיכן ואילך הוא זוכה לעצמו
אמר ר"ע: היכן מצינו שהיו חיגרין עד הפרק, וכשהגיע הפרק נתפשטו?
ושהיו חרשין עד הפרק, וכשהגיע הפרק נתפקחו?
ושהיו סומין עד הפרק, כשהגיע הפרק נתפתחו?
והיאך זוכה לו עד אותה השעה?
אמרו לו: כי מצינו שהיו פשוטים עד הפרק, וכשהגיע הפרק נתחגרו
ושהיו פקחין עד הפרק, וכשהגיע הפרק נתחרשו; ושהיו פתוחים עד הפרק, וכשהגיע הפרק נסתמו
הא אין זוכה לו אלא עד אותה השעה בלבד.

(יא)
מספר הדורות לפניו - הקץ


ראו משנה שם. ר' עקיבא קובע שהחישוב של השעבוד הוא לפי דורות. על כך נראה שלא חולקים.
הוא מרחיב את הקץ גם למספר ימיו של אדם, ועל כך חולקים עליו חכמים בטענה שיתכן גם תוספת לחיים ולא רק קיצור שלהם.
הדיון הוא האם חזקיה זכה לתוספת או שהיא היתה משלו. ר' עקיבא מנסה להוכיח שחזקיה היה אמור לחיות ולהוליד את מנשה, כי בנו של מנשה – יאשיהו – היה קיים בנבואה קדומה.



אע"פ שהימים והשעות כחוט השערה לפני המקום, אינו מונה אלא דורות
שנא' (ישעיהו מא ד) קורא הדורות מראש
ואע"פ שנא' (בראשית טו יג) ועבדום וענו אותם
ונאמר (בראשית טו טז) ודור רביעי ישובו הנה וגו'.
הרי הוא אומר (שמות כג כו) את מספר ימיך - אלו שני דורות
ושאר כל אדם: זכה - משלימים שנותיו, לא זכה - פוחתין לו משנותיו, דברי ר"ע
וחכ"א: זכה - מוסיפין לו על שנותיו, לא זכה - פוחתין מהן
אמרו לו לר"ע: הרי הוא אומר (מלכים ב כ ו) והוספתי על ימיך חמש עשרה שנה!
אמר להן: משלו הוסיפו לו
אמר להן ר"ע: הרי הוא אומר (מלכים א יג ב) הנה בן נולד לבית דוד יאשיהו שמו
ועדיין לא היה מנשה בעולם! אמרו לו: וכי נאמר 'הנה בן נולד לבית דוד בן חזקיה'?
והלא לא נאמר אלא "הנה נולד בן לבית דוד", בין מחזקיה, בין מכל בית דוד.

ר' דוסא ור' יהושע[עריכה]

(יב)

ה' רחלות גוזזות מנה מנה ופרס, כל אחת מנה וחצי. שהן שבעים וחמש סלעים - חייבות בראשית הגז, דברי ר' דוסא

וחכ"א: ה' רחלות גזוזות כל שהן.


ראו משנה ג, ג, ושם משנה ו. במשנה מתיר ר' דוסא לכל השבויות לאכול בתרומה.
לגבי שיעור הביצה ראו כלים יז, ו. דעת ר' דוסא אינה מופיעה במקומות נוספים.



ר' נתן אומר: ר' דוסא אומר כביצה - אוכלין כמוה ובקליפתה, וחכ"א חוץ מקליפתה.
האשה שאמרה נשביתי וטהורה אני - אוכלת בתרומה
ואם יש עדים שנשבית והיא אומרת טהורה אני - אינה אוכלת.

(יג)
ארבעה ספקות ר' יהושע מטמא, וחכמים מטהרין


ראו משנה ג, ז, וכן לעיל הלכה ח. המשנה נמצאת גם בטהרות ו, ב.



הטהור עומד והטמא עובר, טומאה ברה"י וטהרה ברה"ר טהורה
טומאה ברשות היחיד וטומאה ברה"ר, ספק נגע ספק לא נגע
ספק האהיל ספק לא האהיל, ספק הסיט ספק לא הסיט - ר' יהושע מטמא וחכמים מטהרין.