ביאור:משנה כלים פרק יז

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
הבהרה:

דף זה הוא במרחב הביאור של ויקיטקסט, ומכיל פרשנות וביאורים של משתמשים בני ימינו, ולא מייצגים בהכרח את הפרשנות המסורתית.


משנה מבוארת        משנה עם מפרשים

מסכת כלים: א ב ג ד ה ו ז ח ט י יא יב יג יד טו טז יז יח יט כ כא כב כג כד כה כו כז כח כט ל

מסכת כלים עם מפרשי המשנה: א ב ג ד ה ו ז ח ט י יא יב יג יד טו טז יז יח יט כ כא כב כג כד כה כו כז כח כט ל

----

עקרונות בטומאה ובטהרה[עריכה]

חטיבה I: שיעור הכלים השבורים[עריכה]

(א) כָּל כְּלֵי בַעֲלֵי בָתִּים - שֵׁעוּרָן בָּרִמּוֹנִים;

השוו לעיל ג, א: שיעור כלי חרס ליטהר, וכן לעיל יד, א. כלים שאינם ייעודיים צריכים להחזיק רימון (פרי גדול במיוחד), אחרת הם טהורים, כי אינם ראויים למלאכה ונחשבים שבורים.

ר' אליעזר טוען שכל כלי נמדד לפי ההקשר שלו, ומביא דוגמא מקופת הגננים ומקופת הבלנים; ר' יהושע מחמיר במיוחד ומודד את כל הכלים, של בעלי בתים ושל בעלי מקצוע – ברימונים.

רְבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר: בְּמַה שֶּׁהֵן:
קֻפּוֹת הַגַּנָּנִים - שֵׁעוּרָן בַּאֲגֻדּוֹת שֶׁלַּיָּרָק,
שֶׁלְּבַעֲלֵי בָתִּים – בַּתֶּבֶן; שֶׁלַּבַּלָּנִין - בַּגְּבָבָה.
רְבִּי יְהוֹשֻׁעַ אוֹמֵר: כֻּלָּם בָּרִמּוֹנִים.


(ב) הַחֵמֶת - שֵׁעוּרָהּ בְּפַקָּעִיּוֹת שֶׁלַּשֶּׁתִי.

חוטי הערב היו עבים מחוטי השתי. אם חוטי שתי נופלים מהחמת (שק מים) – היא נחשבת, לדעת רבן גמליאל, קרועה וטהורה.

בית קערות – ראו לעיל טז, א: בית קערות הוא תמחוי המזנון, וראו שם משנה ב "בית הכוסות".

וכן בית השימוש שאי אפשר להשתין בו. בכל המקרים הללו חכמים מטמאים ור"ג (הוא ת"ק) מטהר.

אִם אֵינָהּ מְקַבֶּלֶת שֶׁלַּשֶּׁתִי, אַף עַל פִּי מְקַבֶּלֶת שֶׁלָּעֵרֶב - טְמֵאָה.

בֵּית קְעָרוֹת שֶׁאֵינוּ מְקַבֵּל קְעָרוֹת, אַף עַל פִּי מְקַבֵּל תַּמְחוּיִים - טָמֵא.

בֵּית הָרֵעִי שֶׁאֵינוּ מְקַבֵּל מַשְׁקִים, אַף עַל פִּי שֶׁמְּקַבֵּל אֶת הָרֶאִי - טָמֵא.

רַבָּן גַּמְלִיאֵל מְטַהֵר, (שֶׁהֵן) [שאין] מְקַיְּמִין אוֹתוֹ.


(ג) הַסַּלִּים שֶׁלַּפַּת - שֵׁעוּרָן בְּכִכָּרוֹת שֶׁלַּפַּת.

פִּיפְּיָרוֹת pápuros: גומא; כלי העשוי פפירוס שֶׁעָשָׂה לָהּ קָנִים מִלְּמַטָּן לְמַעְלָן לְחִזּוּק - טְהוֹרָה.

ראו כלאים ו, ג: שם אפיפירות הם ההדליה של הגפנים. כאן מדובר בסל מפפירוס שחיזק אותו בקני גומא, אבל החיזוק אינו בגדר רגלים לכלי.

עָשָׂה לָהּ גַּפַּיִם רגלים כָּל שֶׁהֵן - טְמֵאָה.
רְבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר: אִם אֵינָה יְכוּלָה לְהִנָּטֵל בְּגַפַּיִם - טְהוֹרָה.

חטיבה II: שיעורים[עריכה]

(ד) הָרִמּוֹנִים שֶׁאָמָרוּ - שְׁלֹשָׁה אֲחוּזִים זֶה בָזֶה.

תחילת המשנה מחמירה: רק אם שלשת הרימונים עלולה ליפול מהכלי – הוא טהור. בהמשך מקל רשב"ג, וטוען שגם אם הנפילה של הרימונים היא רק ע"י נענוע שבהליכה – הכלי טהור.

ר' שמעון מיקל ביחס לר' מאיר בשיעור החור בכלים קטנים: החור שפוסל אותם אינו דווקא בשיעור של רוב הכלי, אלא לפי שיעור הזיתים, ואם נשברו בראשם – הכלים הקטנים טהורים אפילו אם נשבר בהם גודל כלשהו.

רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר: בְּנָפָה וּבִכְבָרָה - כְּדֵי שֶׁיִטֹּל וִיהַלֵּךְ.
וּבַקֻּפָּה - כְּדֵי שֶׁיַּפְשִׁיל לְאַחֲרָיו.
וּשְׁאָר כָּל הַכֵּלִים, שֶׁאֵינָן יְכוּלִים לְקַבֵּל רִמּוֹנִים,
כְּגוֹן רֹבַע, וַחֲצִי הָרֹבַע, הַקְּנוֹנִין  סלים הַקְּטַנִּים, –
שֵׁעוּרָן בְּרֻבָּן, דִּבְרֵי רְבִּי מֵאִיר. רְבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר: בַּזֵּיתִין:

נִפְרָצוּ - שֵׁעוּרָן בַּזֵּיתִים. נִגְמָמוּ נחתכו בראשם - שֵׁעוּרָן בְּמַה שֶּׁהֵן.


רימוני בדן (שם מקום שרימוניו גדולים) הוזכרו במסורת חז"ל, ונחלקו ר' מאיר ור' יוחנן באיזה הקשר: לדעת ר' מאיר (וכן לפנינו בערלה ג, ז,) רימונים אלו הוזכרו לעניין ערלה, שאם התערב בהם רימון של ערלה אפילו אחד באלף - הם כולם אסורים ו"קדושים". לדעת ר' יוחנן הם הוזכרו בהקשר של משנתנו: הכלי אינו מקבל טומאה רק אם יש בו חור בגודל של שלושה רימוני בדן.

ר' יוסי חולק עליהם ולדעתו רימוני בדן וכן חציר גבע הוזכרו רק לעניין דמאי, שהם בגדר פירות שאינם מעושרים כי ידוע שבבדן ובגבע, שהיו מיושבים ע"י שומרונים, אין מעשרים כלל, ולכן חייב הקונה אותם אפילו בחו"ל לעשר אותם, והשוו תוספתא דמאי ה, כו, וכן דמאי ב, א.

(ה) הָ"רִמּוֹן" שֶׁאָמָרוּ - לֹא גָדוֹל וְלֹא קָטֹן, אֶלָּא בֵינוֹנִי.

וּלְמָה הָזְכָּרוּ רִמּוֹנֵי בָדָן? - שֶׁיְּהוּ מְקַדְּשִׁין כָּל שֶׁהֵן, דִּבְרֵי רְבִּי מֵאִיר.
רְבִּי יוֹחָנָן בֶּן נוּרִי אוֹמֵר: לְשַׁעֵר בָּהֶם אֶת הַכֵּלִים.
רְבִּי עֲקִיבָה אוֹמֵר: לְכָךְ וּלְכָךְ הָזְכָּרוּ: לְשַׁעֵר בָּהֶן אֶת הַכֵּלִים, וְשֶׁיְּהוּ מְקַדְּשִׁין כָּל שֶׁהֵן.
אָמַר רְבִּי יוֹסֵה: לֹא שֶׁיְּהוּ רִמּוֹנֵי בָדָן וַחֲצִירֵי גֶבַע, אֶלָּא שֶׁיְּהוּ מִתְעַשְּׂרִין וַדַּי בְּכָל מָקוֹם.


(ו) "כַּבֵּיצָה" שֶׁאָמָרוּ - לֹא גְדוֹלָה וְלֹא קְטַנָּה, אֶלָּא בֵינוֹנִית.

ביצה הוזכרה לעניינים הלכתיים שונים, כגון לשיעור אוכל לעניין טומאה (טהרות א, א.) ר' יהודה דורש לחשב ממוצע של הנפח, בעזרת מים - ראו גם ערכין ה, א. אבל ר' יוסי קובע שהרואה קובע את הגודל לפי תפיסתו האישית.

גם לאחר שהחלטנו איזו היא הביצה, יש מחלוקת האם השיעור כולל גם את הקליפה, ראו תוספתא עדיות א, יב

רְבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: מֵבִיא גְדוֹלָה שֶׁבַּגְּדוֹלוֹת וּקְטַנָּה שֶׁבַּקְּטַנּוֹת,
וְנוֹתֵן לְתוֹךְ הַמַּיִם, וְחוֹלֵק אֶת הַמַּיִם.
אָמַר רְבִּי יוֹסֵה: וְכִי מִי מוֹדִיעֵנִי אֵי זוֹ גְדוֹלָה איזו היא הביצה הגדולה שבגדולות, והרי יתכן שיש ביצה גדולה ממנה! וְאֵי זוֹ קְטַנָּה?

אֶלָּא הַכֹּל לְפִי דַעְתּוֹ שֶׁלָּרוֹאֶה!


(ז) "כַּגְּרוֹגֶרֶת" שֶׁאָמָרוּ - לֹא גְדוֹלָה וְלֹא קְטַנָּה, אֶלָּא בֵינוֹנִית.

גרוגרת הוזכרה, למשל, לעניין הוצאת שבת (ראו שבת ז, ד, ועוד.)

ר' יהודה אינו מאפשר לחשב גרוגרת בינונית בחו"ל, אלא טוען שהיא קטנה יותר מהגרוגרות שם.

רְבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: הַגְּדוֹלָה שֶׁבְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל - הִיא הַבֵּינוֹנִית שֶׁבַּמְּדִינוֹת.


(ח) "כַּזַּיִת" שֶׁאָמָרוּ - לֹא גָדוֹל וְלֹא קָטֹן, אֶלָּא בֵינוֹנִי, זֶה אֲגוֹרִי.

הזית נזכר גם בענייני טומאת כלים, ראו למשל לעיל משנה ג. המשנה קובעת שמדובר בזית שמן.

כשעורה – ראו לעיל א, ד.

עדשה – ראו אהלות א, ז.

מרדע – ראו אהלות טז, א.

"כִּשְׂעוֹרָה" שֶׁאָמָרוּ - לֹא גְדוֹלָה וְלֹא קְטַנָּה, אֶלָּא בֵינוֹנִית, זוֹ מִדְבָּרִית.

"כָּעֲדָשָׁה" שֶׁאָמָרוּ - לֹא גְדוֹלָה וְלֹא קְטַנָּה, אֶלָּא בֵינוֹנִית, זוֹ מִצְרִית.

כָּל הַמִּטַּלְטְלִין מְבִיאִין אֶת הַטֻּמְאָה בְעֹבִי הַמַּרְדֵּעַ - לֹא גָדוֹל וְלֹא קָטֹן, אֶלָּא בֵינוֹנִי.

וְאֵי זֶה הוּא הַבֵּינוֹנִי? - כָּל שֶׁהֶקֵּפוֹ טֶפַח.


(ט) הָאַמָּה שֶׁאָמָרוּ - בָּאַמָּה הַבֵּינוֹנִית.

אמה – בהרבה מקומות, ולמשל שבת יא, ג.

האומנים במקדש חויבו לתת יותר מהחומרים שקבלו, וראו גם שקלים ד, ח.

שְׁתֵּי אַמּוֹת הָיוּ בְשׁוּשַׁן הַבִּירָה בשער מזרחי של הר הבית, הוא שער שושן:
אַחַת עַל קֶרֶן מִזְרָחִית צְפוֹנִית, וְאַחַת עַל קֶרֶן מִזְרָחִית דְּרוֹמִית;
שֶׁעַל קֶרֶן מִזְרָחִית צְפוֹנִית הָיְתָה יְתֵרָה עַל שֶׁלְּמֹשֶׁה חֲצִי אֶצְבַּע;
וְשֶׁעַל קֶרֶן מִזְרָחִית דְּרוֹמִית הָיְתָה יְתֵרָה עָלֶיהָ חֲצִי אֶצְבַּע.
נִמְצֵאת יְתֵרָה עַל שֶׁלְּמֹשֶׁה אֶצְבַּע.

וְלָמָּה אָמָרוּ 'אַחַת גְּדוֹלָה וְאַחַת קְטַנָּה'?

אֶלָּא שֶׁהָאֻמָּנִים נוֹטְלִים בַּקְּטַנָּה, וּמַחְזִירִין בַּגְּדוֹלָה,
כְּדֵי שֶׁלֹּא יָבוֹאוּ לְבֵית הַמְּעִילָה.


(י) רְבִּי מֵאִיר אוֹמֵר: כָּל הָאַמּוֹת הָיוּ בַּבֵּינוֹנִית,

המשנה עוסקת באמה שבמקדש: לדעת ר' מאיר בדרך כלל היתה אמה של ששה טפחים, חוץ מהכלים המנויים כאן. ר' יהודה מרחיב את העיקרון הזה לכל כלי המקדש.

וראו נסיון לדרוש את גודל האמה בתוספתא ו, ה.

חוּץ מִמִּזְבַּח הַזָּהָב, וְקֶרֶן וְהַסּוֹבֵב וְהַיְסוֹד.

רְבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: אַמַּת הַבִּנְיָן - שִׁשָּׁה טְפָחִים, וְשֶׁלַּכֵּלִים - חֲמִשָּׁה.


חטיבה III: מגמות במידות חכמים[עריכה]

(יא) וְיֵשׁ שֶׁאָמָרוּ בְּמִדָּה דַקָּה: מידות מוקטנות

מידות הלח והיבש – ראו מנחות ט, א-ב.

המשנה קובעת שמידות משה במדבר (שהיו קטנות מאלו שנהגו במקדש, ראו משנה ט) היו זהות לאלו שברומא בזמנם.

בעניינים אחרים לא היתה מידה קבועה אלא לכל אדם מדדו לפי גדלו שלו, למשל מידת מלוא חפניו (השוו יומא ה, א.)

לעניין מזון שתי סעודות, הנמדד לפי הרגלי המניח, ולמחלוקת ר' יהודה ור' מאיר - ראו עירובין ח, ב. ר' שמעון ור' יוחנן מנסים לקבוע שיעור קבוע לעירוב וחולקים על ת"ק במשנה.

מִדּוֹת הַלַּח וְהַיָּבֵשׁ - שֵׁעוּרָן בָּאִיטַלְקִי, זוֹ מִדְבָּרִית.

וְיֵשׁ שֶׁאָמָרוּ: הַכֹּל לְפִי מַה שֶּׁהוּא אָדָם:

קוֹמֵץ אֶת הַמִּנְחָה, וְחוֹפְנֵי הַקְּטֹרֶת, וְהַשּׁוֹתֶה כִמְלֹא לָגְמָיו בְּיוֹם הַכִּפּוּרִים,
כִּמְזוֹן שְׁתֵּי סְעוֹדוֹת לָעֵרוּב.

מְזוֹנוֹ לַחֹל, אֲבָל לֹא לַשַּׁבָּת, דִּבְרֵי רְבִּי מֵאִיר.

רְבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: לַשַּׁבָּת אֲבָל לֹא לַחֹל.

אֵלּוּ וָאֵלּוּ מִתְכַּוְּנִין לְהָקֵל.

רְבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר: מִשְּׁתֵי יָדוֹת לַכִּכָּר, מִשָּׁלשׁ לַקַּב.

רְבִּי יוֹחָנָן בֶּן בְּרוֹקָה אוֹמֵר: מִכִּכָּר בְּפוֹנְדְּיוֹן וּמֵאַרְבַּע בַּסֶּלַע.


(יב) וְיֵשׁ שֶׁאָמָרוּ מִדָּה גַסָּה:

רשימה זו מדגימה מידות מוגדלות: מלא תרווד רקב – ראו אהלות ב, א. גריס נגעים – ראו נגעים ו, א. כותבת הגסה – ראו יומא ח, ב. גודל החלון (לעניין חיבור החדרים לאוהל אחד) – ראו אהלות יג, א.

וראו שיעורים אחרים למידות אלו בתוספתא ז, א. שם נראה שאגרופו של בן בטיח היה בגודל טפח ושליש.

"מְלֹא תַרְוָד רָקָב" - מְלֹא תַרְוָד גָּדוֹל שֶׁלָּרוֹפְאִים;
גְּרִיס נְגָעִים - כְּגָרִיס הַקִּלְקִי;
הָאוֹכֵל בְּיוֹם הַכִּפּוּרִים כְּכוֹתֶבֶת הַגַּסָּה - כָּמוֹהָ וּכְגַלְעַנָּתָהּ.
נוֹדוֹת יַיִן וְשֶׁמֶן – שֵׁעוּרָן אם יש בהם חור, להיטהר בְּפִיקָה גְדוֹלָה שֶׁלָּהֶן. לפי הכדור הגדול ביותר שניתן להכניס בהם
וּמָאוֹר חלון שֶׁלֹּא נֶעֱשָׂה בִידֵי אָדָם - שֵׁעוּרוֹ מְלֹא אֶגְרוֹף גָּדוֹל, זֶה אֶגְרוֹפוֹ שֶׁלְּבֶן בַּטִּיחַ.
אָמַר רְבִּי יוֹסֵה: יֶשְׁנוֹ כְרֹאשׁ גָּדוֹל שֶׁלָּאָדָם.

וְשֶׁנֶּעֱשָׂה בִידֵי אָדָם - שֵׁעוּרוֹ מְלֹא מַקְדֵּחַ גָּדוֹל שֶׁלַּלִּשְׁכָּה,

שֶׁהוּא כְפוֹנְדְּיוֹן הָאִיטַלְקִי, וּכְסֶלַע נְרוֹנִית, כִּמְלֹא נֶקֶב שֶׁבָּעֹל.


חטיבה IV: טומאה בגלל החומר[עריכה]

(יג) כָּל שֶׁבַּיָּם - טָהוֹר, חוּץ מִכֶּלֶב הַיָּם, מִפְּנֵי שֶׁהוּא בוֹרֵחַ לַיִּיבָשׁ, דִּבְרֵי רְבִּי עֲקִיבָה.

כלים מדברים הגדלים בים טהורים חוץ מהעשוי מגוף כלב הים.

לעניין חיבור חומרים ממקורות שונים ראו נגעים יג, א.

וראו את דברי ר' יהודה בתוספתא ז, ב, שלמעשה היה ראוי לטמא גם את הגדל בים.

הָעוֹשֶׂה כֵלִים מִן הַגָּדֵל בַּיָּם, וְחִבֵּר לָהֶם מִן הַגָּדֵל בָּאָרֶץ,
אֲפִלּוּ חוּט, אֲפִלּוּ מְשִׁיחָה, דָּבָר שֶׁהוּא מְקַבֵּל טֻמְאָה - טָמֵא.


(יד) וְיֵשׁ בְּמַה שֶּׁנִּבְרָא בַיּוֹם הָרִאשׁוֹן טֻמְאָה;

ביום הראשון נברא החומר שבחרס. ביום השלישי – העצים. ביום החמישי – הדגים והעופות, שרובם טהורים חוץ מנוצות העזניה וביצת היען המצופה. ביום הששי נבראו בעלי חיים שביבשה ואדם, שעצמותיהם והכלים הנעשים מהם - כולם מקבלים טומאה.

המשנה מציגה תפיסה מפתיעה, הקושרת את הטומאה ליום היצירה מבין ששת ימי בראשית. הרושם המתקבל הוא שככל שהחומרים קרובים לאדם - הם מטמאים יותר.

אבל ראו תוספתא ז, ב, שר' יוחנן לא קיבל את ההחרגה של ביצת הנעמית וכנף העוז ומצא כללים מוצלחים יותר.

בַּשֵּׁנִי - אֵין בּוֹ טֻמְאָה, בַּשְּׁלִישִׁי - יֶשׁ בּוֹ טֻמְאָה,
בָּרְבִיעִי וּבַחֲמִישִׁי - אֵין בּוֹ טֻמְאָה,

חוּץ מִכְּנַף הָעוּז וּבֵיצַת הַנַּעֲמִית הַמְצֻפָּה.

אָמַר רְבִּי יוֹחָנָן בֶּן נוּרִי: מַה שָּׁנָת כְּנַף הָעוּז מִכָּל כְּנָפַיִם?
כָּל שֶׁנִּבְרָא בַיּוֹם הַשִּׁשִּׁי - טָמֵא.


חטיבה V: טומאה בגלל הצורה[עריכה]

(טו) הָעוֹשֶׂה כְלִי קִבּוּל מִכָּל מָקוֹם מכל חומר - טָמֵא.

הכללים בתחילת המשנה מודגמים בהמשכה: כיס טמא כי יש בו בית קיבול.

הקובע הוא המעשה, ולכן גם התינוקות עלולים ליצור כלי טמא, למרות שאין מתחשבים במחשבתם.

הָעוֹשֶׂה מִשְׁכָּב וּמוֹשָׁב מִכָּל מָקוֹם - טָמֵא.

הָעוֹשֶׂה כִיס מִן הָעוֹר וּמִן הַמַּצָּה מעור לא מעובד וּמִן הַנְּיָר - טָמֵא.

הָרִמּוֹן, הָאַלּוֹן וְהָאֱגוֹז, פירותיהם שֶׁחֲקָקוּם הַתִּינוֹקוֹת לָמוֹד בָּהֶן אֶת הֶעָפָר,

אוֹ שֶׁהִתְקִינוּם לְכַף מֹאזְנַיִם - טָמֵא, שֶׁיֵּשׁ לָהֶם לתינוקות מַעֲשֶׂה, וְאֵין לָהֶם מַחֲשָׁבָה.


(טז) קְנֵה מֹאזְנַיִם וְהַמָּחוֹק שֶׁיֵּשׁ בָּהֶן בֵּית קִבּוּל מַתֶּכֶת,

משנה זו עוסקת במתקנים העשויים לרמאות. ריב"ז לא רצה לדון בהם כי אסור לעשות אותם, אבל בסופו של דבר עסק גם בהם והטיל אחריות על השומעים שלא לעשות כאלו כלים.

וְהָאֲסָל שֶׁיֶּשׁ בָּהּ בֵּית קִבּוּל מָעוֹת, וְקָנֶה שֶׁלֶּעָנִי שֶׁיֶּשׁ לוֹ בֵית קִבּוּל מַיִם,
מַקֵּל שֶׁיֶּשׁ בָּהּ בֵּית קִבּוּל מְזוּזָה וּמַרְגָּלִיּוֹת - הֲרֵי אֵלּוּ טְמֵאִין.
וְעַל כֻּלָּם אָמַר רַבָּן יוֹחָנָן בֶּן זַכַּי: אִי לִי אִם אֹמַר, אִי לִי אִם לֹא אֹמַר.


(יז) תַּחְתִּית שולחן עבודה הַצּוֹרְפִין - טְמֵאָה, וְשֶׁלַּנַּפָּחִין - טְהוֹרָה.

מַשְׁחֶזֶת שֶׁיֶּשׁ בָּהּ בֵּית קִבּוּל שֶׁמֶן - טְמֵאָה, וְשֶׁאֵין בָּהּ - טְהוֹרָה.

פִּנְקֵס pinakís: שני לוחות עץ מרוחים שעוה מחוברים שֶׁיֶּשׁ בָּהּ בֵּית קִבּוּל שַׁעֲוָה - טְמֵאָה, וְשֶׁאֵין בָּהּ - טְהוֹרָה.

מַחֲצֶלֶת הַקַּשׁ וּשְׁפוֹפֶרֶת הַקַּשׁ - רְבִּי עֲקִיבָה מְטַמֵּא, רְבִּי יוֹחָנָן בֶּן נוּרִי מְטַהֵר.

רְבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר: אַף שֶׁלַּפַּקּוֹעוֹת כַּיּוֹצֵא בָהֶן.

מַחְצֶלֶת הַקָָּנִים וְשֶׁלַּחֵלָף - טְהוֹרָה.

שְׁפוֹפֶרֶת שֶׁלַּקָּנֶה שֶׁחֲתָכָהּ לְקַבָּלָה קנה שחתך אדם כדי לאכסן בו דבר מה - טְהוֹרָה, עַד שֶׁיּוֹצִיא אֶת כָּל הַכָּכַי החומר הממלא את הקנה.