ביאור:ספרי דברים/עקב
ביאור:ספרי דברים
[עריכה]- פרשת דברים - פיסקה א-כה
- פרשת ואתחנן - פיסקה כו-לו
- פרשת עקב - פיסקה לז-נב
- פרשת ראה יא - פיסקה נג-נח
- פרשת ראה יב - פיסקה נט-פא
- פרשת ראה יג-יד - פיסקה פב-קי
- פרשת ראה טו - פיסקה קיא-קכו
- פרשת ראה טז - פיסקה קכז-קמג
- פרשת שופטים טז - פיסקה קמד-קמו
- פרשת שופטים יז - פיסקה קמז-קסב
- פרשת שופטים יח - פיסקה קסג-קעח
- פרשת שופטים יט-כא - פיסקה קעט-רי
- פרשת כי תצא כא - פיסקה ריא-רכא
- פרשת כי תצא כב - פיסקה רכב-רמה
- פרשת כי תצא כג - פיסקה רמו-רסז
- פרשת כי תצא כד - פיסקה רסח-רפה
- פרשת כי תצא כה - פיסקה רפו-רצו
- פרשת כי תבוא - פיסקה רצז-שג
- פרשת ניצבים - פיסקה שד-שה
- פרשת האזינו - פיסקה שו-שמא
- פרשת וזאת הברכה - פיסקה שמב-שנז
ספרי דברים לפרשת עקב
[עריכה]פיסקה לז
[עריכה]על דברים יא י
לכאורה מציג הפסוק יתרון של מצרים על פני א"י, שהרי במצרים יש מי נילוס המשקים אותה בלי צורך בגשם. הפיסקה כולה עמלה כדי לטעון שא"י משובחת יותר, כנראה מכמה שיקולים: ההקשר הוא טענה של משה שא"י עדיפה על מצרים; המרגלים שהוציאו דיבה רעה על א"י נענשו; ולשני שיקולים אלו יש לצרף את המצב בימי חז"ל, של מגמת הגירה מא"י לבבל, שחכמים מנסים להיאבק בה. |
הֲרֵי זוֹ נֶאֶמְרָה הֲפָסָה להרגיע אותם, להפיס את דעתם לְיִשְׂרָאֵל בְּשָׁעָה שֶׁיָּצְאוּ מִמִּצְרַיִם, שֶׁהָיוּ אוֹמְרִים: שֶׁמָּא לֹא נִכָּנֵס לְאֶרֶץ יָפָה כָּזוֹ?
אָמַר לָהֶם הַמָּקוֹם: "כִּי הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַתָּה בָא שָׁמָּה לְרִשְׁתָּהּ לֹא כְאֶרֶץ מִצְרַיִם",
מַגִּיד שֶׁאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל מְשֻׁבַּחַת מִמֶּנָּה.
בְּשֶׁבַח אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל הַכָּתוּב מְדַבֵּר אוֹ בְּשֶׁבַח אֶרֶץ מִצְרַיִם?
הקדמות של בניין חברון לבניין צוען ע"י חם, ושל בריאת א"י לבריאת שאר העולם ע"י הקב"ה מלמדים שחברון עולה על צוען ושא"י עולה על שאר העולם. |
צֹעַן מָה הָיָה? – מְקוֹם מַלְכוּת, וְכֵן הוּא אוֹמֵר (ישעיה ל ד) "כִּי הָיוּ בְצֹעַן שָׂרָיו" וְגוֹ',
וַהֲרֵי דְּבָרִים קַל וָחֹמֶר: אִם חֶבְרוֹן פְּסֹלֶת שֶׁל אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל,
הֲרֵי הִיא מְשֻׁבַּחַת בְּשֶׁבַח אֶרֶץ מִצְרַיִם שֶׁמְּשֻׁבַּחַת מִכָּל הָאֲרָצוֹת.
קַל וָחֹמֶר לְשִׁבְחָהּ שֶׁל אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל!
וְאִם תֹּאמַר: לֹא מִי שֶׁבָּנָה אֶת זוֹ בָּנָה אֶת זוֹ,
תַּלְמוּד לוֹמַר (בראשית י ו) "וּבְנֵי חָם כּוּשׁ וּמִצְרַיִם וּפוּט וּכְנָעַן", חָם, לְפִי לאחר שֶׁבָּנָה אֶת זוֹ – בָּנָה אֶת זוֹ!
אֶפְשָׁר שֶׁבָּנָה אֶת הַכָּעוּר וְאַחַר כָּךְ בָּנָה אֶת הַנָּאֶה? אֶלָּא בָּנָה אֶת הַנָּאֶה וְאַחַר כָּךְ בָּנָה אֶת הַכָּעוּר!
מָשָׁל לְאָדָם שֶׁבָּנָה שְׁנֵי טְרַקְלִינִים, אֶחָד נָאֶה וְאֶחָד כָּעוּר. אֵין בּוֹנֶה אֶת הַכָּעוּר וְאַחַר כָּךְ בּוֹנֶה אֶת הַנָּאֶה,
אֶלָּא בּוֹנֶה אֶת הַנָּאֶה וְאַחַר כָּךְ בּוֹנֶה אֶת הַכָּעוּר; שֶׁפְּסֹלֶתּוֹ שֶׁל רִאשׁוֹן מַכְנִיס בַּשֵּׁנִי!
הָא לְפִי שֶׁהָיְתָה חֶבְרוֹן מְשֻׁבַּחַת מִמֶּנָּה הִיא נִבְנֵית תְּחִלָּה,
וְכֵן אַתָּה מוֹצֵא בְּדַרְכֵי מָקוֹם, שֶׁכָּל מִי שֶׁחָבִיב קוֹדֵם אֶת חֲבֵרוֹ:
התורה, א"י ומקדש נבראו לני שאר העולם, והדבר מלמד על חביבותם; לעניין התורה והמקדש ראו גם בראשית רבה א ד, וכאן נוספה א"י. |
וְאוֹמֵר (משלי ח כג) "מֵעוֹלָם נִסַּכְתִּי מֵרֹאשׁ מִקַּדְמֵי אָרֶץ",
בֵּית הַמִּקְדָּשׁ, לְפִי שֶׁחָבִיב מִכֹּל – נִבְרָא לִפְנֵי כֹּל, שֶׁנֶּאֱמַר (ירמיה יז יב) "כִּסֵּא כָבוֹד מָרוֹם מֵרִאשׁוֹן מְקוֹם מִקְדָּשֵׁנוּ",
אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל, שֶׁחֲבִיבָה מִכֹּל – נִבְרֵאת לִפְנֵי כֹּל, שֶׁנֶּאֱמַר (משלי ח כו) "עַד לֹא עָשָׂה אֶרֶץ וְחוּצוֹת וְרֹאשׁ עַפְרוֹת תֵּבֵל",
"אֶרֶץ" – אֵלּוּ שְׁאָר אֲרָצוֹת, "וְחוּצוֹת" – אֵלּוּ מִדְבָּרוֹת, "תֵּבֵל" – זוֹ אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל.
הכינוי 'תבל' לא"י, היא ארצו של הקב"ה, מוסבר לפי שיש בה תכונות טובות ומושלמות, וכן לפי שיש בה תורה. ההסבר השני שוב חוזר לטענה ששלמות א"י היא שלמות עקרונית ומהותית, ואינה תלויה בתכונות פיזיות. |
לָמָּה נִקְרָא שְׁמָהּ תֵּבֵל? – שֶׁהִיא מְתֻבֶּלֶת בַּכֹּל,
שֶׁכָּל הָאֲרָצוֹת יֵשׁ בָּזוֹ מַה שֶּׁאֵין בָּזוֹ, וְיֵשׁ בָּזוֹ מַה שֶּׁאֵין בָּזוֹ; אֲבָל אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל אֵינָהּ חֲסֵרָה כְּלוּם,
שֶׁנֶּאֱמַר (דברים ח ט) "לֹא תֶחְסַר כֹּל בָּהּ".
דָּבָר אַחֵר: "אֶרֶץ" – אֵלּוּ שְׁאָר אֲרָצוֹת, "וְחוּצוֹת" – אֵלּוּ מִדְבָּרוֹת, "תֵּבֵל" – זוֹ אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל,
לָמָּה נִקְרָא שְׁמָהּ "תֵּבֵל"? – עַל שֵׁם תֶּבֶל שֶׁבְּתוֹכָהּ. אֵיזֶהוּ תֶּבֶל שֶׁבְּתוֹכָהּ? – זוֹ תּוֹרָה
שֶׁנֶּאֱמַר (איכה ב ט) "בַּגּוֹיִם אֵין תּוֹרָה", מִיכָּן שֶׁהַתּוֹרָה בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל
שני נוסחים להוכחה על שבח א"י מדברי סנחריב: אפילו הוא לא התפאר והציג את ארצו כטובה מא"י. רשב"י חוזר בפירוט על אותה הוכחה: סנחריב לא היה שוטה, ולכן לא העז לטעון שארצו טובה יותר. |
(מלכים ב יח לב) "עַד בֹּאִי וְלָקַחְתִּי אֶתְכֶם אֶל אֶרֶץ כְּאַרְצְכֶם",
אֶל אֶרֶץ יָפָה מֵאַרְצְכֶם אֵין כָּתוּב כָּאן, אֶלָּא אֶל אֶרֶץ כְּאַרְצְכֶם,
וַהֲלֹא דְּבָרִים קַל וָחֹמֶר: אִם מִי שֶׁבָּא לוֹמַר שִׁבְחָהּ שֶׁל אַרְצוֹ לֹא אָמַר גְּנָיָהּ שֶׁל אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל
קַל וָחֹמֶר לְשִׁבְחָהּ שֶׁל אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל.
רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחַי אוֹמֵר: שׁוֹטֶה הָיָה זֶה, וְלֹא הָיָה יוֹדֵעַ לְפַתּוֹת?
מָשָׁל לְאָדָם שֶׁהָלַךְ לִשָּׂא אִשָּׁה, אָמַר לָהּ: אָבִיךְ מֶלֶךְ וַאֲנִי מֶלֶךְ, אָבִיךְ עָשִׁיר וַאֲנִי עָשִׁיר,
אָבִיךְ מַאֲכִילֵךְ בָּשָׂר וְדָגִים וּמַשְׁקֵךְ יַיִן יָשָׁן וַאֲנִי מַאֲכִילֵךְ בָּשָׂר וְדָגִים וּמַשְׁקֵךְ יַיִן יָשָׁן – אֵין זֶה פִּתּוּי,
כֵּיצַד אוֹמֵר לָהּ? – אָבִיךְ הֶדְיוֹט וַאֲנִי מֶלֶךְ, אָבִיךְ עָנִי וַאֲנִי עָשִׁיר,
אָבִיךְ מַאֲכִילֵךְ יָרָק וְקִטְנִית וַאֲנִי מַאֲכִילֵךְ בָּשָׂר וְדָגִים, אָבִיךְ מַשְׁקֵךְ יַיִן חָדָשׁ וַאֲנִי מַשְׁקֵךְ יַיִן יָשָׁן
אָבִיךְ מוֹלִיכֵךְ לַמֶּרְחָץ בְּרַגְלֵךְ וַאֲנִי מוֹלִיכֵךְ בְּגַלְגַּטִּיקָא! אפריון
וַהֲלֹא דְּבָרִים קַל וָחֹמֶר: אִם מִי שֶׁבָּא לוֹמַר שִׁבְחָהּ שֶׁל אַרְצוֹ לֹא אָמַר גְּנָיָהּ שֶׁל אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל
קַל וָחֹמֶר לְשִׁבְחָהּ שֶׁל אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל.
ריבוי שמות למקומות בא"י, החרמון דביר והר נבו – מעיד על הפופולריות שלה. |
וּבְמָקוֹם אַחֵר הוּא אוֹמֵר (דברים ד מח) "וְעַד הַר שִׂיאֹן הוּא חֶרְמוֹן",
נִמְצָא קָרוּי אַרְבָּעָה שֵׁמוֹת; וְכִי מַה צֹּרֶךְ לְבָאֵי הָעוֹלָם לְכָךְ?
אֶלָּא שֶׁהָיוּ אַרְבַּע מַלְכֻיּוֹת מִתְכַּתְּשׁוֹת עָלָיו; זוֹ אוֹמֶרֶת יִקָּרֵא עַל שְׁמִי וְזוֹ אוֹמֶרֶת יִקָּרֵא עַל שְׁמִי
וַהֲלֹא דְּבָרִים קַל וָחֹמֶר: אִם פְּסֹלֶת הָרֵי יִשְׂרָאֵל, אַרְבַּע מַלְכֻיּוֹת מִתְכַּתְּשׁוֹת עָלֶיהָ
קַל וָחֹמֶר לְשִׁבְחָהּ שֶׁל אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל.
כַּיּוֹצֵא בּוֹ אַתָּה אוֹמֵר (יהושע טו מט) "וְדַנָּה וְקִרְיַת סַנָּה הִיא דְבִר",
וּבְמָקוֹם אַחֵר הוּא אוֹמֵר (יהושע טו טו) "וְשֵׁם דְּבִר לְפָנִים קִרְיַת סֵפֶר",
נִמְצֵאת קְרוּיָה שְׁלֹשָׁה שֵׁמוֹת; וְכִי מַה צֹּרֶךְ לְבָאֵי הָעוֹלָם בְּכָךְ?
אֶלָּא שֶׁהָיוּ שָׁלֹשׁ מַלְכֻיּוֹת מִתְכַּתְּשׁוֹת עָלֶיהָ; זוֹ אוֹמֶרֶת תִּקָּרֵא עַל שְׁמִי וְזוֹ אוֹמֶרֶת תִּקָּרֵא עַל שְׁמִי,
וַהֲלֹא דְּבָרִים קַל וָחֹמֶר: אִם פְּסֹלֶת עָרֵי יִשְׂרָאֵל (אַרְבַּע) [שָׁלֹשׁ] מַלְכֻיּוֹת מִתְכַּתְּשׁוֹת עָלֶיהָ
קַל וָחֹמֶר לְשִׁבְחָהּ שֶׁל אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל.
כַּיּוֹצֵא בּוֹ אַתָּה אוֹמֵר (דברים לב מט) "עֲלֵה אֶל הַר הָעֲבָרִים הַזֶּה הַר נְבוֹ",
וּבְמָקוֹם אַחֵר הוּא אוֹמֵר (דברים ג כז) "עֲלֵה רֹאשׁ הַפִּסְגָּה",
נִמְצָא קָרוּי שְׁלֹשָׁה שֵׁמוֹת, וְכִי מַה צֹּרֶךְ לְבָאֵי הָעוֹלָם בְּכָךְ?
אֶלָּא שֶׁהָיוּ שָׁלֹשׁ מַלְכֻיּוֹת מִתְכַּתְּשׁוֹת עָלָיו; זוֹ אוֹמֶרֶת יִקָּרֵא עַל שְׁמִי וְזוֹ אוֹמֶרֶת יִקָּרֵא עַל שְׁמִי,
וַהֲלֹא דְּבָרִים קַל וָחֹמֶר: אִם פְּסֹלֶת הָרֵי אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל שָׁלֹשׁ מַלְכֻיּוֹת מִתְכַּתְּשׁוֹת עָלָיו
קַל וָחֹמֶר לְשִׁבְחָהּ שֶׁל אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל.
השוואה בין א"י התנ"כית לרומי של ימי חז"ל. |
אֶרֶץ שֶׁעֲשׂוּיָה חֲוִילָאוֹת חֲוִילָאוֹת לִמְלָכִים וּלְשִׁלְטוֹנִים,
שֶׁכָּל מֶלֶךְ וְשִׁלְטוֹן שֶׁלֹּא קָנָה בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל אוֹמֵר לֹא עָשִׂיתִי כְּלוּם.
רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, וְכִי אֶחָד וּשְׁלֹשִׁים מֶלֶךְ שֶׁהָיוּ לְשֶׁעָבַר, כֻּלָּם הָיוּ בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל?
אֶלָּא כְּדֶרֶךְ שֶׁעוֹשִׂים בְּרוֹמִי עַכְשָׁו, שֶׁכָּל מֶלֶךְ וְשִׁלְטוֹן שֶׁלֹּא קָנָה בְּרוֹמִי אוֹמֵר לֹא עָשִׂיתִי כְּלוּם
כָּךְ כָּל מֶלֶךְ וְשִׁלְטוֹן שֶׁלֹּא קָנָה פַּלְטִירוֹת וַחֲוִילָאוֹת בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל אוֹמֵר לֹא עָשִׂיתִי כְּלוּם.
שורת דרשות על 'נחלת צבי' שבירמיה. כאן מוזכרים לראשונה פירות א"י כביטוי לשבחה, וגם כאן הדבר תלוי בכך שישראל עושים את התורה. |
דָּבָר אַחֵר: מַה צְּבִי זֶה כְּשֶׁאַתָּה מַפְשִׁיטוֹ אֵין עוֹרוֹ מַחֲזִיק אֶת בְּשָׂרוֹ
כָּךְ אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל אֵין מַחֲזֶקֶת פֵּרוֹתֶיהָ בְּשָׁעָה שֶׁיִּשְׂרָאֵל עוֹשִׂים אֶת הַתּוֹרָה,
מַה צְּבִי זֶה קַל לֵאָכֵל מִכָּל בְּהֵמָה וְחַיָּה – כָּךְ פֵּרוֹת אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל קַלִּים לֵאָכֵל מִכָּל הָאֲרָצוֹת,
ההוכחה לעניין הפירות אינה מהנסיון אלא מהפסוק, כדרכם הסכולסטית של חז"ל. |
וְכֵן הוּא אוֹמֵר (ישעיה ה א) "אָשִׁירָה נָּא לִידִידִי שִׁירַת דּוֹדִי לְכַרְמוֹ כֶּרֶם הָיָה לִידִידִי בְּקֶרֶן בֶּן שָׁמֶן",
מַה שּׁוֹר זֶה אֵין בּוֹ גָּבוֹהַּ מִקַּרְנָיו – כָּךְ אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל גְּבוֹהָה מִכָּל הָאֲרָצוֹת
ניתן לשמוע את המרירות של ברי השיח של הדרשן, הדורשים בגנותה של א"י הפסולה מכל הארצות. גם כאן הטענה שא"י גבוהה היא טענה מדרשית הנסמכת על פסוקים ולא טענה פיזית, וראו לעיל פיסקה כג. |
תַּלְמוּד לוֹמַר "בְּקֶרֶן בֶּן שָׁמֶן", שְׁמֵנָה הִיא אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל, לְלַמֶּדְךָ שֶׁגָּבוֹהַּ מֵחֲבֵרוֹ מְשֻׁבָּח מֵחֲבֵרוֹ,
אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל לְפִי שֶׁגְּבוֹהָה מִכֹּל – מְשֻׁבַּחַת מִכֹּל, שֶׁנֶּאֱמַר (במדבר יג ל) "עָלֹה נַעֲלֶה וְיָרַשְׁנוּ אֹתָהּ"
(במדבר יג כא) "וַיַּעֲלוּ וַיָּתֻרוּ אֶת הָאָרֶץ", (במדבר יג כב) "וַיַּעֲלוּ בַנֶּגֶב", (בראשית מה כה) "וַיַּעֲלוּ מִמִּצְרָיִם".
לשון 'עליה' היא גם בבית המקדש, כמו בא"י. |
וְאוֹמֵר (ישעיה ב ג) "וְהָלְכוּ עַמִּים רַבִּים וְאָמְרוּ לְכוּ וְנַעֲלֶה אֶל הַר בֵּית ה'",
וְאוֹמֵר (ירמיה לא ה) כִּי יֶשׁ יוֹם קָרְאוּ נֹצְרִים... קוּמוּ וְנַעֲלֶה צִיּוֹן".
פיסקה לח
[עריכה]על דברים יא י
שורת יתרונות של השקיה במטר לעומת השקיה בהצפה ממי הנהר. הראשון הוא שהגשם ניתן ישירות מהקב"ה; |
אֶרֶץ מִצְרַיִם: נָמוּךְ מהנילוס שׁוֹתָה, גָּבוֹהַ אֵין שׁוֹתָה; אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל: נָמוּךְ וְגָבוֹהַ שׁוֹתָה.
אֶרֶץ מִצְרַיִם: נָמוּךְ שׁוֹתָה וְאַחַר כָּךְ גָּבוֹהַ; אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל: שׁוֹתָה נָמוּךְ וְגָבוֹהַ כְּאַחַת.
אֶרֶץ מִצְרַיִם: גָּלוּי שׁוֹתָה, שֶׁאֵינוֹ גָּלוּי שתעלת ההשקיה שלו חסומה אֵינוֹ שׁוֹתָה; אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל: גָּלוּי וְשֶׁאֵינוֹ גָּלוּי שׁוֹתָה.
אם זורעים במצרים ואחר כך משקים בהצפה מהנילוס – הזרעים נשטפים ואינם צומחים. אבל הגשם בא"י אינו שוטף את הזרעים. |
אֶרֶץ מִצְרַיִם: אִם אַתָּה עָמֵל בָּהּ בְּפֶסֶל וּבְקַרְדֹּם וְנוֹתֵן שְׁנַת עֵינְךָ עָלֶיהָ, וְאִם לָאו – אֵין בְּכָךְ כְּלוּם
החקלאי במצרים מוותר על שינה כדי לחפור תעלות השקיה ולתחזקן, ואילו בא"י ההשקיה היא טבעית. |
מָשָׁל לְמֶלֶךְ שֶׁהָיָה מְהַלֵּךְ בַּדֶּרֶךְ וְרָאָה בֶּן טוֹבִים אֶחָד וּמָסַר לוֹ עֶבֶד אֶחָד לְשַׁמְּשׁוֹ,
שׁוּב רָאָה בֶּן טוֹבִים אַחֵר מְעֻדָּן וּמְפֻנָּק וְעָסוּק בִּפְעֻלָּה וּמַכִּירוֹ וְאֶת אֲבוֹתָיו, ולכן עולה על הראשון
המשל מתיחס לשורה הראשונה של ההשוואה: מצרים שותה מהנילוס הנמוך המשרת אותה כעבד, ואילו א"י שותה ישירות מהקב"ה. |
כָּךְ כָּל הָאֲרָצוֹת נִתְּנוּ לָהֶן שַׁמָּשִׁים לְשַׁמְּשָׁן: מִצְרַיִם שׁוֹתָה מִן הַנִּילוֹס, בָּבֶל שׁוֹתָה מִן הַנְּהָרוֹת
אֲבָל אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל אֵינָהּ כֵּן, אֶלָּא הֵם יְשֵׁנִים עַל מִטּוֹתֵיהֶם וְהַמָּקוֹם מוֹרִיד לָהֶם גְּשָׁמִים,
וּלְלַמֶּדְךָ שֶׁלֹּא כְּדַרְכֵי בָּשָׂר וָדָם דַּרְכֵי מָקוֹם: בָּשָׂר וָדָם קוֹנֶה לוֹ עֲבָדִים שֶׁהֵם זָנִים וּמְפַרְנְסִים אוֹתוֹ
מסקנה נוספת מהמשל הנ"ל. |
וּכְבָר הָיוּ רַבִּי אֱלִיעֶזֶר וְרַבִּי יְהוֹשֻׁעַ וְרַבִּי צָדוֹק מְסֻבִּים בְּבֵית מִשְׁתֵּה בְּנוֹ שֶׁל רַבָּן גַּמְלִיאֵל,
מָזַג רַבָּן גַּמְלִיאֵל אֶת הַכּוֹס לְרַבִּי אֱלִיעֶזֶר וְלֹא רָצָה לִטְּלוֹ; נְטָלוֹ רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ,
אָמַר לוֹ רַבִּי אֱלִיעֶזֶר: מַה זֶּה יְהוֹשֻׁעַ? בְּדִין שֶׁאָנוּ מְסֻבִּים וְגַמְלִיאֵל בְּרַבִּי עוֹמֵד וּמְשַׁמְּשֵׁנוּ?
אָמַר לוֹ רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ: הַנַּח לוֹ וִישַׁמֵּשׁ!
ראו בבא מציעא פו ב, שאברהם חשד במלאכים שהם עובדי ע"ז, וראו גם מכילתא, בסוף פרשה א שבמסכת עמלק ב, שגם משה למד מאברהם; אבל השוו בראשית רבה מח יא ואילך, שם יודע אברהם שמדובר במלאכים. |
שֶׁנֶּאֱמַר (בראשית יח ב) "וַיִּשָּׂא עֵינָיו וַיַּרְא וְהִנֵּה שְׁלֹשָׁה אֲנָשִׁים",
וַהֲלֹא דְּבָרִים קַל וָחֹמֶר: וּמָה אַבְרָהָם גְּדוֹל הָעוֹלָם שִׁמֵּשׁ מַלְאֲכֵי שָׁרֵת, וְכִסְבוּר שֶׁהֵם עַרְבִיִּים עוֹבְדֵי עֲבוֹדָה זָרָה,
גַּמְלִיאֵל בְּרַבִּי לֹא יְשַׁמְּשֵׁנוּ?
דברי ר' צדוק מחזירים את הדיון לנושא הדרשה – הגשם שניתן בא"י ישירות מידי הקב"ה. |
אִם מִי שֶׁאָמַר וְהָיָה הָעוֹלָם מַשִּׁיב רוּחוֹת וּמַעֲלֶה עֲנָנִים וּמוֹרִיד גְּשָׁמִים וּמְגַדֵּל צְמָחִים
וְעוֹרֵךְ שֻׁלְחָן לְכָל אֶחָד וְאֶחָד, גַּמְלִיאֵל בְּרַבִּי לֹא יְשַׁמְּשֵׁנוּ?
רמז לדרשה אלטרנטיבית בגנותה של א"י, והשוו לעיל פיסקה לז, ההצעה לדרשה שא"י פסולה כקרני השור. כאן הדרשה האלטרנטיבית משווה את א"י למצרים כפסולת ומציעה שהיא עולה על מצרים אבל לא על שאר הארצות. הדרשה שלפנינו מציגה את הדמיון בין גן העדן (בעצים) למצרים (בזרעים), וטוענת שמצרים – ובפרט ארץ גושן בימים שגרו בה ישראל – היתה מבורכת במיוחד, ובכל זאת א"י עדיפה. |
תַּלְמוּד לוֹמַר (בראשית יג י) "כְּגַן ה' כְּאֶרֶץ מִצְרַיִם", "כְּגַן ה'" – בְּאִילָנוֹת, "כְּאֶרֶץ מִצְרַיִם" – בִּזְרָעִים!
אוֹ אֵינוֹ מַקִּישָׁהּ אֶלָּא לַמְגֻנֶּה שֶׁבָּהּ? תַּלְמוּד לוֹמַר (ויקרא יח ג) "אֲשֶׁר יְשַׁבְתֶּם בָּהּ",
מָקוֹם שֶׁיְּשַׁבְתֶּם בּוֹ שֶׁנֶּאֱמַר (בראשית מז ו) "בְּמֵיטַב הָאָרֶץ"!
אוֹ אֵינוֹ מַקִּישָׁהּ אֶלָּא לִשְׁעַת גְּנוּתָהּ? תַּלְמוּד לוֹמַר "אֲשֶׁר יְצָאתֶם מִשָּׁם",
כְּשֶׁהֱיִיתֶם שָׁם הָיְתָה מִתְבָּרֶכֶת בִּשְׁבִילְכֶם, וְלֹא עַכְשָׁיו, שֶׁאֵין בְּרָכָה עָלֶיהָ כְּדֶרֶךְ שֶׁהֱיִיתֶם אַתֶּם שָׁם.
ראו גם בראשית רבה לט, על הברכה שמזוהה עם אברהם, וכאן לא הזכירו אותה כי היא מובנת מאליה, וראו בראשית רבה עג. והשוו את הרעיון הכללי ואת דברי ר' אלעזר בר' שמעון לתוספתא סוטה י |
יִצְחָק יָרַד לִגְרָר – בְּרָכָה בָּאת לְרַגְלָיו, שֶׁנֶּאֱמַר (בראשית כו יב) "וַיִּזְרַע יִצְחָק",
יָרַד יַעֲקֹב אֵצֶל לָבָן – בְּרָכָה בָּאת לְרַגְלָיו, שֶׁנֶּאֱמַר (בראשית ל כז) "נִחַשְׁתִּי וַיְבָרְכֵנִי ה' בִּגְלָלֶךָ",
יָרַד יוֹסֵף אֵצֶל פּוֹטִיפַר – בְּרָכָה בָּאת לְרַגְלָיו, שֶׁנֶּאֱמַר (בראשית לט ה) "וַיְבָרֶךְ ה' אֶת בֵּית הַמִּצְרִי בִּגְלַל יוֹסֵף",
יָרַד יַעֲקֹב אֵצֶל פַּרְעֹה – בְּרָכָה בָּאת לְרַגְלָיו, שֶׁנֶּאֱמַר (בראשית מז י) "וַיְבָרֶךְ יַעֲקֹב אֶת פַּרְעֹה",
בַּמֶּה בֵּרְכוֹ? שֶׁנִּמְנְעוּ מִמֶּנּוּ שְׁנֵי רָעָב, שֶׁנֶּאֱמַר (בראשית נ כא) "וְעַתָּה אַל תִּירָאוּ אָנֹכִי אֲכַלְכֵּל אֶתְכֶם",
שנות הרעב נפסקו כשירד יעקב למצרים, אבל חזרו לאחר מותו. רשב"י חולק וטוען שלא חזר הרעב למצרים, ור' אלעזר מצדיק את ת"ק – הוא ר' יוסי; וראו תוספתא סוטה י, רעיון דומה במילים אחרות. |
רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחַי אוֹמֵר: אֵין זֶה קִדּוּשׁ הַשֵּׁם, שֶׁדִּבְרֵי צַדִּיקִים קַיָּמִים בְּחַיֵּיהֶם וּבְטֵלִים לְאַחַר מִיתָתָם!
אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר בְּרַבִּי שִׁמְעוֹן: רוֹאֶה אֲנִי אֶת דִּבְרֵי רַבִּי יוֹסֵי מִדִּבְרֵי אַבָּה,
שֶׁזֶּה הוּא קִדּוּשׁ הַשֵּׁם: שֶׁכָּל זְמַן שֶׁהַצַּדִּיקִים בָּעוֹלָם בְּרָכָה בָּעוֹלָם,
נִסְתַּלְּקוּ צַדִּיקִים מִן הָעוֹלָם – נִסְתַּלְּקָה בְּרָכָה מִן הָעוֹלָם.
וְכֵן אַתָּה מוֹצֵא בַּאֲרוֹן הָאֱלֹהִים שֶׁיָּרַד לְבֵית עוֹבֵד אֱדוֹם הַגִּתִּי, וְנִתְבָּרֵךְ בִּשְׁבִילוֹ
שֶׁנֶּאֱמַר (שמואל ב ו יב) "וַיֻּגַּד לַמֶּלֶךְ דָּוִד לֵאמֹר בֵּרַךְ ה' אֶת בֵּית עֹבֵד אֱדֹם וְאֶת כָּל אֲשֶׁר לוֹ בַּעֲבוּר אֲרוֹן הָאֱלֹהִים",
וַהֲלֹא דְּבָרִים קַל וָחֹמֶר, וּמָה אָרוֹן: שֶׁלֹּא נַעֲשָׂה לֹא לְשָׂכָר וְלֹא לְהֶפְסֵד אֶלָּא לְשִׁבְרֵי לוּחוֹת שֶׁבּוֹ – נִתְבָּרֵךְ בִּשְׁבִילוֹ,
קַל וָחֹמֶר לַצַּדִּיקִים שֶׁבַּעֲבוּרָם נִבְרָא הָעוֹלָם.
אֲבוֹתֵינוּ בָּאוּ לָאָרֶץ – בָּאת בְּרָכָה לְרַגְלָם,
שֶׁנֶּאֱמַר (דברים ו יא) "וּבָתִּים מְלֵאִים כָּל טוּב אֲשֶׁר לֹא מִלֵּאתָ וּבֹרֹת חֲצוּבִים אֲשֶׁר לֹא חָצַבְתָּ."
רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחַי אוֹמֵר: וַהֲלֹא בְּיָדוּעַ שֶׁלֹּא מִלֵּאתָה, שֶׁעַכְשָׁו בָּאתָ לָאָרֶץ,
"וּבֹרֹת חֲצוּבִים אֲשֶׁר לֹא חָצַבְתָּ", וַהֲלֹא בְּיָדוּעַ שֶׁלֹּא חָצַבְתָּ, שֶׁעַכְשָׁו בָּאתָ לָאָרֶץ,
(דברים ו יא) "כְּרָמִים וְזֵיתִים אֲשֶׁר לֹא נָטָעְתָּ", וַהֲלֹא בְּיָדוּעַ שֶׁלֹּא נָטַעְתָּ, שֶׁעַכְשָׁו בָּאתָ לָאָרֶץ,
מַה תַּלְמוּד לוֹמַר מִלֵּאתָ, חָצַבְתָּ, נָטַעְתָּ? – זְכוּתְךָ הִיא שֶׁגָּרְמָה!
וְכֵן אַתָּה מוֹצֵא שֶׁכָּל אַרְבָּעִים שָׁנָה שֶׁהָיוּ יִשְׂרָאֵל בַּמִּדְבָּר,
כְּדֵי שֶׁיָּבוֹאוּ אֲבוֹתֵינוּ לָאָרֶץ וְיִמְצְאוּ אוֹתָהּ מְלֵאָה בְּרָכָה.
אוֹ לְפִי שֶׁבְּרָכָה זוֹ עֲלֵיהֶם יָכוֹל יְהוּ הכנעניים אוֹכְלִים וּשְׂבֵעִים? תַּלְמוּד לוֹמַר (דברים ו יא) "וְאָכַלְתָּ וְשָׂבָעְתָּ",
אַתָּה אוֹכֵל וְשׂוֹבֵעַ, וְהֵם מוֹנְעִים מִנְּשֵׁיהֶם מִבְּנֵיהֶם וּמִבְּנוֹתֵיהֶם,
כְּדֵי שֶׁיָּבוֹאוּ אֲבוֹתֵינוּ לָאָרֶץ וְיִמְצְאוּ אוֹתָהּ מְלֵאָה בְּרָכָה,
זוֹ הִיא שֶׁאָמַרְנוּ "אֲשֶׁר יְצָאתֶם מִשָּׁם": כְּשֶׁהֱיִיתֶם שָׁם הָיְתָה ארץ מצרים מִתְבָּרֶכֶת בִּשְׁבִילְכֶם, וְלֹא עַכְשָׁיו
שֶׁאֵין בְּרָכָה עָלֶיהָ כְּדֶרֶךְ שֶׁהֱיִיתֶם אַתֶּם שָׁם.
השוו מדרש תנאים יא י שם הנוסח הפוך. |
אַתָּה אוֹמֵר לְכָךְ בָּא הַכָּתוּב אוֹ לְהַקִּישׁ בִּיאָתָהּ שֶׁל זוֹ לְבִיאָתָהּ שֶׁל זוֹ?
אֶרֶץ מִצְרַיִם הֱיִיתֶם עָלֶיהָ מִנְיַן שָׁנִים שְׁמִטִּים וְיוֹבְלוֹת, זמן מוגבל יָכוֹל אַף בְּאֶרֶץ כְּנַעַן כֵּן?
תַּלְמוּד לוֹמַר "לְרִשְׁתָּהּ", לְרִשְׁתָּהּ אַתֶּם בָּאִים, לֹא לִהְיוֹת עָלֶיהָ מִנְיַן שָׁנִים שְׁמִטִּים וְיוֹבְלוֹת,
אֶלָּא הֶפְרֵשׁ בֵּין בִּיאָתָהּ שֶׁל זוֹ לְבִיאָתָהּ שֶׁל זוֹ: בִּיאַת אֶרֶץ מִצְרַיִם רְשׁוּת, בִּיאַת אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל חוֹבָה.
אֶרֶץ מִצְרַיִם, בֵּין שֶׁעוֹשִׂים רְצוֹנוֹ שֶׁל מָקוֹם וּבֵין שֶׁאֵין עוֹשִׂים רְצוֹנוֹ שֶׁל מָקוֹם – הֲרֵי לָכֶם אֶרֶץ מִצְרַיִם;
אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל אֵינוֹ כֵּן, אִם אַתֶּם עוֹשִׂים רְצוֹנוֹ שֶׁל מָקוֹם – הֲרֵי לָכֶם אֶרֶץ כְּנַעַן; וְאִם לָאו – הֲרֵי אַתֶּם גּוֹלִים מֵעָלֶיהָ
וְכֵן הוּא אוֹמֵר (ויקרא יח כח) "וְלֹא תָקִיא הָאָרֶץ אֶתְכֶם בְּטַמַּאֲכֶם אֹתָהּ".
פיסקה לט
[עריכה]על דברים יא יא
הרים קשים לעיבוד חקלאי, ולכן מציעים שבגנות א"י הכתוב מדבר; וראו גם לעיל פיסקה לז, בדרשה על החרמון המכונה 'פסולת של א"י'. אבל הדרשן ורשב"י מוצאים היבט טוב גם בהרים. |
בְּשֶׁבַח אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל הַכָּתוּב מְדַבֵּר!
אַתָּה אוֹמֵר כֵּן, אוֹ בִּגְנוּת אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל הַכָּתוּב מְדַבֵּר, שֶׁמַּזְכִּיר בָּהּ הָרִים?
תַּלְמוּד לוֹמַר "וּבְקָעֹת", מַה בְּקָעוֹת לְשֶׁבַח – אַף הָרִים לְשֶׁבַח; וְעוֹד שֶׁנּוֹתֵן טַעַם בָּהָר – טַעַם בַּבִּקְעָה,
שֶׁפֵּרוֹת הָהָר קַלִּים וּפֵרוֹת הַבִּקְעָה שְׁמֵנִים.
רשב"י טוען שהשטח בהר הוא גדול יותר, כי הוא מחשב את המדרונות שאינם במישור. |
כְּשֶׁהוּא הַר – הֲרֵי הוּא עוֹשֶׂה בֵּית כּוֹר מִן הַצָּפוֹן, בֵּית כּוֹר מִן הַדָּרוֹם, בֵּית כּוֹר מִן הַמִּזְרָח,
בֵּית כּוֹר מִן הַמַּעֲרָב, בֵּית כּוֹר מִלְּמַעְלָה, וְנִמְצָא חֲמִשָּׁה מְכֻפָּלוֹת!
דרשה נפרדת: האם ירושלים היא ארץ או שרק 'סביבותיה ארצות'? – התשובה היא שבא"י יש סוגי קרקעות שונים ומגוונים, וראו גם בפיסקה לז לעיל. |
וּבְמָקוֹם אַחֵר קוֹרֵא אוֹתָהּ "אֶרֶץ"; כֵּיצַד יִתְקַיְּמוּ שְׁנֵי כְּתוּבִים הַלָּלוּ?
אֶרֶץ שֶׁיֵּשׁ בָּהּ מִינֵי אֲרָצוֹת הַרְבֵּה: בֵּית הָאֲדָמָה, בֵּית הַחוֹלוֹת, בֵּית הֶעָפָר.
דָּבָר אַחֵר: "אֶרֶץ הָרִים וּבְקָעֹת", מַגִּיד שֶׁלֹּא שָׁווּ טַעַם פֵּרוֹת הַר לְטַעַם פֵּרוֹת בִּקְעָה
וְלֹא טַעַם פֵּרוֹת בִּקְעָה לְטַעַם פֵּרוֹת הַר,
אֵין לִי אֶלָּא שֶׁלֹּא שָׁווּ טַעַם פֵּרוֹת הַר לְטַעַם פֵּרוֹת בִּקְעָה וְלֹא טַעַם פֵּרוֹת בִּקְעָה לְטַעַם פֵּרוֹת הַר,
מִנַּיִן שֶׁלֹּא שָׁווּ טַעַם פֵּרוֹת הַר זֶה לְטַעַם פֵּרוֹת הַר אַחֵר, וְלֹא טַעַם פֵּרוֹת בִּקְעָה זוֹ לְטַעַם פֵּרוֹת בִּקְעָה אַחֶרֶת?
חלוקת א"י להרבה הרים ולהרבה בקעות, וכן חלוקתה ל12 שבטים מגדילות את הגיוון שבה, הניכר בפירותיה. |
רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחַי אוֹמֵר: שְׁתֵּים עָשָׂר אֲרָצוֹת נִתְּנוּ, כְּנֶגֶד שְׁנֵים עָשָׂר שִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל,
וְלֹא שָׁווּ טַעַם פֵּרוֹת שִׁבְטוֹ שֶׁל זֶה לְטַעַם פֵּרוֹת שִׁבְטוֹ שֶׁל זֶה
וְלֹא טַעַם פֵּרוֹת שִׁבְטוֹ שֶׁל זֶה לְטַעַם פֵּרוֹת שִׁבְטוֹ שֶׁל זֶה!
12 פעמים מופיעה המילה 'ארץ' בפרשיות המספרות בשבח א"י, ורשב"י מסיק שמדובר ב12 ארצות שטעם פירותיהן שונה ומגוון. |
"וְהָאָרֶץ אֲשֶׁר אַתֶּם עֹבְרִים שָׁמָּה לְרִשְׁתָּהּ", "אֶרֶץ הָרִים וּבְקָעֹת", "אֶרֶץ אֲשֶׁר ה' אֱלֹהֶיךָ דֹּרֵשׁ אֹתָהּ",
(דברים ח ז-י) "כִּי ה' אֱלֹהֶיךָ מְבִיאֲךָ אֶל אֶרֶץ טוֹבָה", "אֶרֶץ נַחֲלֵי מָיִם", "אֶרֶץ חִטָּה וּשְׂעֹרָה",
"אֶרֶץ זֵית שֶׁמֶן וּדְבָשׁ", "אֶרֶץ אֲשֶׁר לֹא בְמִסְכֵּנֻת...", "אֶרֶץ אֲשֶׁר אֲבָנֶיהָ בַרְזֶל",
"עַל הָאָרֶץ הַטּוֹבָה אֲשֶׁר נָתַן לָךְ", "אֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבָשׁ" – הֲרֵי שְׁתֵּים עָשָׂר אֲרָצוֹת
נִתְּנוּ כְּנֶגֶד שְׁנֵים עָשָׂר שִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל, וְלֹא שָׁווּ טַעַם פֵּרוֹת שִׁבְטוֹ שֶׁל זֶה לְטַעַם פֵּרוֹת שִׁבְטוֹ שֶׁל זֶה
וְלֹא טַעַם פֵּרוֹת שִׁבְטוֹ שֶׁל זֶה לְטַעַם פֵּרוֹת שִׁבְטוֹ שֶׁל זֶה,
תַּלְמוּד לוֹמַר "אֶרֶץ הָרִים וּבְקָעֹת", הָרִים – הָרִים הַרְבֵּה, בְּקָעוֹת – בְּקָעוֹת הַרְבֵּה.
רַבִּי יוֹסֵי בֶּן הַמְשֻׁלָּם אוֹמֵר, מִנַּיִן אַתָּה אוֹמֵר, שֶׁכְּשֵׁם שֶׁנּוֹתֵן מַטְעַמִּים בָּאָרֶץ כָּךְ נוֹתֵן מַטְעַמִּים בַּיָּם?
וַהֲלֹא יָם אֶחָד הוּא שֶׁנֶּאֱמַר (בראשית א ט) "יִקָּווּ הַמַּיִם מִתַּחַת הַשָּׁמַיִם אֶל מָקוֹם אֶחָד",
מַה תַּלְמוּד לוֹמַר "וּלְמִקְוֵה הַמַּיִם קָרָא יַמִּים"?
מַגִּיד שֶׁלֹּא שָׁוֶה טַעַם דָּג הָעוֹלֶה מֵעַכּוֹ לְטַעַם דָּג הָעוֹלֶה מִצִּידוֹן, וְלֹא הָעוֹלֶה מִצִּידוֹן לָעוֹלֶה מִפַּמְיָיס!
הבקעה אינה מתמלאת בבוץ, והמים מצמיחים עשב. |
יָכוֹל יִהְיוּ מַיִם גּוֹרְשִׁים אֶת הֶעָפָר לִמְקוֹם בִּקְעָה וּתְהֵא בִּקְעָה מְחֻסֶּרֶת מַיִם?
תַּלְמוּד לוֹמַר "אֶרֶץ הָרִים וּבְקָעֹת", הַר לְפִי מַה שֶּׁהוּא וּבִקְעָה לְפִי מַה שֶּׁהִיא,
וְכֵן הוּא אוֹמֵר (זכריה י א) "שַׁאֲלוּ מֵה' מָטָר בְּעֵת מַלְקוֹשׁ... וּמְטַר גֶּשֶׁם יִתֵּן לָהֶם לְאִישׁ עֵשֶׂב בַּשָּׂדֶה",
אוֹ לְפִי שֶׁאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל מְכֻפֶּלֶת בֶּהָרִים, יְהֵא גָּלוּי שׁוֹתֶה, שֶׁאֵין גָּלוּי אֵין שׁוֹתֶה?
תַּלְמוּד לוֹמַר "לִמְטַר הַשָּׁמַיִם תִּשְׁתֶּה מָּיִם", גָּלוּי וְשֶׁאֵין גָּלוּי שׁוֹתֶה!
וְכֵן הוּא אוֹמֵר (איוב לז יא) "אַף בְּרִי יַטְרִיחַ עָב יָפִיץ עֲנַן אוֹרוֹ",
וְאוֹמֵר (איוב לז יב) "וְהוּא מְסִבּוֹת מִתְהַפֵּךְ", שֶׁיִּהְיוּ עֲנָנִים מַקִּיפוֹת אוֹתָהּ וּמַשְׁקוֹת אוֹתָהּ מִכָּל רוּחַ,
אוֹ לְפִי שֶׁשּׁוֹתָה מֵי גְּשָׁמִים אֲבָל אֵינוֹ שׁוֹתָה מֵי שִׁלּוּחִים?
תַּלְמוּד לוֹמַר "לִמְטַר הַשָּׁמַיִם תִּשְׁתֶּה מָּיִם", כְּשֶׁהוּא אוֹמֵר "מָיִם" אַף מֵי שִׁלּוּחִים שׁוֹתָה!
וְכֵן הוּא אוֹמֵר (דברים ח ז) "כִּי ה' אֱלֹהֶיךָ מְבִיאֲךָ אֶל אֶרֶץ טוֹבָה אֶרֶץ נַחֲלֵי מָיִם",
אוֹ לְפִי שֶׁשּׁוֹתָה מֵי שִׁלּוּחִים, אֲבָל אֵינָהּ שׁוֹתָה מֵי שְׁלָגִים?
תַּלְמוּד לוֹמַר "לִמְטַר הַשָּׁמַיִם תִּשְׁתֶּה מָּיִם", כְּשֶׁהוּא אוֹמֵר "מָיִם" אַף מֵי שְׁלָגִים שׁוֹתָה!
וְכֵן הוּא אוֹמֵר (ישעיה נה י) "כִּי כַּאֲשֶׁר יֵרֵד הַגֶּשֶׁם וְהַשֶּׁלֶג מִן הַשָּׁמַיִם",
וְאוֹמֵר (איוב לז ו) "כִּי לַשֶּׁלֶג יֹאמַר הֱוֵי אָרֶץ",
אוֹ לְפִי שֶׁשּׁוֹתָה מֵי שְׁלָגִים, אֲבָל אֵינָהּ שׁוֹתָה מֵי טְלָלִים?
תַּלְמוּד לוֹמַר "לִמְטַר הַשָּׁמַיִם תִּשְׁתֶּה מָּיִם", כְּשֶׁהוּא אוֹמֵר "מָיִם" אַף מֵי טְלָלִים שׁוֹתָה!
דורש את הסמיכות הנפוצה של טל ומטר, שהטל אינו מעלה מחלות בצמחים אלא משקה אותם, בדומה למטר. בשורה האחרונה מופיע הטל כדימוי לקב"ה ולישראל, כברכה. |
וְכֵן הוּא אוֹמֵר (בראשית כז כח) "וְיִתֶּן לְךָ הָאֱלֹהִים מִטַּל הַשָּׁמַיִם",
וְאוֹמֵר (דברים לב ב) "יַעֲרֹף כַּמָּטָר לִקְחִי, תִּזַּל כַּטַּל אִמְרָתִי",
וְאוֹמֵר (הושע יד ו) "אֶהְיֶה כַטַּל לְיִשְׂרָאֵל", וְאוֹמֵר (מיכה ה ו) "וְהָיָה שְׁאֵרִית יַעֲקֹב כְּטַל מֵאֵת ה'".
פיסקה מ
[עריכה]על דברים יא יב
דרשה על פרטיקולריות לעומת אוניברסליות. אמנם הקב"ה מחוייב לכל העולם, אבל ההשגחה שלו על העולם היא נספח להשגחתו על ארץ ישראל, עם ישראל, המקדש והר סיני. |
וַהֲלֹא כָּל הָאֲרָצוֹת הוּא דּוֹרֵשׁ? שֶׁנֶּאֱמַר (איוב לח כו) "לְהַמְטִיר עַל אֶרֶץ לֹא אִישׁ... לְהַשְׂבִּיעַ שֹׁאָה וּמְשֹׁאָה",
וּמַה תַּלְמוּד לוֹמַר "אֶרֶץ אֲשֶׁר ה' אֱלֹהֶיךָ דֹּרֵשׁ אֹתָהּ"?
כִּבְיָכוֹל אֵין דּוֹרֵשׁ אֶלָּא אֹתָהּ; וּבִשְׁבִיל דְּרִישָׁה שֶׁדּוֹרְשָׁהּ – דּוֹרֵשׁ כָּל הָאֲרָצוֹת עִמָּהּ.
כַּיּוֹצֵא בּוֹ אַתָּה אוֹמֵר (תהלים קכא ד) "הִנֵּה לֹא יָנוּם וְלֹא יִישָׁן שׁוֹמֵר יִשְׂרָאֵל",
וְכִי יִשְׂרָאֵל בִּלְבַד הוּא שׁוֹמֵר? וַהֲלֹא הוּא שׁוֹמֵר אֶת הַכֹּל,
שֶׁנֶּאֱמַר (איוב יב י) "אֲשֶׁר בְּיָדוֹ נֶפֶשׁ כָּל חָי וְרוּחַ כָּל בְּשַׂר אִישׁ", וּמַה תַּלְמוּד לוֹמַר "שׁוֹמֵר יִשְׂרָאֵל"?
כִּבְיָכוֹל שֶׁאֵינוֹ שׁוֹמֵר אֶלָּא יִשְׂרָאֵל; וּבִשְׁבִיל שְׁמִירָה שֶׁשּׁוֹמְרָם – שׁוֹמֵר אֶת הַכֹּל עִמָּהֶם.
כַּיּוֹצֵא בּוֹ אַתָּה אוֹמֵר (מלכים א ט ג) "וְהָיוּ עֵינַי וְלִבִּי שָׁם כָּל הַיָּמִים",
וַהֲלֹא כְּבָר נֶאֱמַר (זכריה ד י) "עֵינֵי ה' הֵמָּה מְשׁוֹטְטִים בְּכָל הָאָרֶץ",
וְאוֹמֵר (משלי טו ג) "בְּכָל מָקוֹם עֵינֵי ה' צֹפוֹת רָעִים וְטוֹבִים",
וּמַה תַּלְמוּד לוֹמַר "וְהָיוּ עֵינַי וְלִבִּי שָׁם כָּל הַיָּמִים"? כִּבְיָכוֹל אֵין עֵינַי וְלִבִּי אֶלָּא שָׁם.
כַּיּוֹצֵא בּוֹ אַתָּה אוֹמֵר (תהלים כט ח) "קוֹל ה' יָחִיל מִדְבָּר, יָחִיל ה' מִדְבַּר קָדֵשׁ",
מַה תַּלְמוּד לוֹמַר? זֶה בְּיוֹתֵר.
החוקים המחייבים הפרשת מתנות חלים רק בא"י. |
אוֹ אַף שְׁאָר אֲרָצוֹת נִתְּנוּ לִדְרִישָׁה? תַּלְמוּד לוֹמַר "אֹתָהּ",
אֹתָהּ נִתְּנָה לִדְרִישָׁה, וְלֹא שְׁאָר אֲרָצוֹת נִתְּנוּ לִדְרִישָׁה.
לפי הדרשה א"י מוצגת כשכר על לימוד התורה, בדומה לפשט שבו היא שכר על קיום מצוות, ובניגוד למושג של 'מצוות יישוב א"י', שלפיו היא חובה וטורח המוטל עלינו בניגוד לנוחותנו. |
שֶׁנֶּאֱמַר (דברים יא יט-כא) "וְלִמַּדְתֶּם אֹתָם אֶת בְּנֵיכֶם לְדַבֵּר בָּם... לְמַעַן יִרְבּוּ יְמֵיכֶם וִימֵי בְנֵיכֶם",
וְאוֹמֵר (תהלים קה מד-מה) "וַיִּתֵּן לָהֶם אֲרָצוֹת גּוֹיִם... בַּעֲבוּר יִשְׁמְרוּ חֻקָּיו".
הקב"ה מביט תמיד לא"י, וההבדל בין הפסוקים הוא רק בתוצאות של ההבטה הזאת: כשהוא מביט לטובה אין ישראל ניזוקים, וכשהוא מביט לרעה, כשאין ישראל עושים רצונו – הארץ רועדת ונהרסת. |
וְכָתוּב אֶחָד אוֹמֵר (תהלים קד לב) "הַמַּבִּיט לָאָרֶץ וַתִּרְעָד יִגַּע בֶּהָרִים וְיֶעֱשָׁנוּ",
כֵּיצַד יִתְקַיְּמוּ שְׁנֵי כְתוּבִים הַלָּלוּ? כְּשֶׁיִּשְׂרָאֵל עוֹשִׂים רְצוֹנוֹ שֶׁל מָקוֹם "תָּמִיד עֵינֵי ה' אֱלֹהֶיךָ בָּהּ", וְאֵינָם נִזּוֹקִים,
וּכְשֶׁאֵין יִשְׂרָאֵל עוֹשִׂים רְצוֹנוֹ שֶׁל מָקוֹם "הַמַּבִּיט לָאָרֶץ וַתִּרְעָד".
לְעִנְיַן טוֹבָה הוּא אוֹמֵר "תָּמִיד עֵינֵי ה' אֱלֹהֶיךָ בָּהּ", לְעִנְיַן רָעָה הוּא אוֹמֵר "הַמַּבִּיט לָאָרֶץ וַתִּרְעָד",
דורש את הפסוק כולו, כולל הסיום 'מראשית שנה ועד אחרית השנה': למרות שנגזר דין מסויים בראש השנה – ניתן לתקן אותו או לקלקל אותו בהתאם להתנהגות הציבור גם מאוחר יותר. |
לְהוֹסִיף עֲלֵיהֶם אִי אֶפְשָׁר, אֶלָּא "תָּמִיד עֵינֵי ה' אֱלֹהֶיךָ בָּהּ",
מוֹרִידָם בִּזְמַנָּם וּמְשַׁלֵּחַ בָּהֶם אֶת הַבְּרָכָה, וּמוֹרִידָם עַל הָאָרֶץ כְּשֶׁהִיא צְרִיכָה לָהֶם.
לְעִנְיַן רָעָה כֵּיצַד? הֲרֵי שֶׁהָיוּ צַדִּיקִים בְּרֹאשׁ הַשָּׁנָה וְנִגְזְרוּ עֲלֵיהֶם גְּשָׁמִים מְרֻבִּים – וְחָזְרוּ בָּהֶם,
לִפְחֹת מֵהֶם אִי אֶפְשָׁר, אֶלָּא "הַמַּבִּיט לָאָרֶץ וַתִּרְעָד",
מוֹרִידָם שֶׁלֹּא בִּזְמַנָּם וְשׁוֹלֵחַ בָּהֶם אֶת הַמְּאֵרָה, וּמוֹרִידָם עַל הָאָרֶץ שֶׁאֵינָהּ צְרִיכָה לָהֶם, לַיַּמִּים וְלַמִּדְבָּרוֹת
שֶׁנֶּאֱמַר (איוב כד יט) "צִיָּה גַם חֹם יִגְזְלוּ מֵימֵי שֶׁלֶג שְׁאוֹל חָטָאוּ",
מַעֲשִׂים שֶׁעֲשִׂיתֶם עִמָּדִי בִּימוֹת הַחַמָּה, שֶׁלֹּא הִפְרַשְׁתֶּם תְּרוּמָה וּמַעַשְׂרוֹת – מָנְעוּ מִכֶּם אֶת הַגְּשָׁמִים.
"מֵרֵאשִׁית הַשָּׁנָה וְעַד אַחֲרִית שָׁנָה", מַגִּיד שֶׁמֵּרֵאשִׁית הַשָּׁנָה נִגְזְרוּ עָלֶיהָ כַּמָּה גְּשָׁמִים כַּמָּה טְלָלִים,
דָּבָר אַחֵר: "מֵרֵאשִׁית הַשָּׁנָה" – אֲנִי אֲבָרֵךְ אֶתְכֶם בְּמַשָּׂא וּמַתָּן, בְּבִנְיָן וּבִנְטִיעָה, בְּאֵירוּסִים וּבְנִשּׂוּאִים
דָּבָר אַחֵר: "מֵרֵאשִׁית הַשָּׁנָה וְעַד אַחֲרִית שָׁנָה", וְכִי יֵשׁ פֵּרוֹת בַּשָּׂדֶה מִתְּחִלַּת הַשָּׁנָה וְעַד סוֹפָהּ?
אֶלָּא הֵם בִּרְשׁוּתִי לִתֵּן בָּהֶם בְּרָכָה בַּבַּיִת, כְּשֵׁם שֶׁאֲנִי נוֹתֵן בָּהֶם בְּרָכָה בַּשָּׂדֶה,
הברכה והמארה עשויות להתגשם גם במאוחר, לאחר שהפירות אוחסנו ואפילו לאחר שנאכלו. ברכה מאפשרת התנהגות של מעט כאילו הוא הרבה ומאירה – להפך. כך מנוטרל המושג של יום דין מסויים, וראו גם בדרשה לעיל, 'לעניין טובה' וכו'. |
וְאוֹמֵר (חגי ב יט) "הַעוֹד הַזֶּרַע בַּמְּגוּרָה... מִן הַיּוֹם הַזֶּה אֲבָרֵךְ",
מִנַּיִן אַף בָּאוֹצָר? שֶׁנֶּאֱמַר (דברים כח ג) "בָּרוּךְ אַתָּה בָּעִיר וּבָרוּךְ אַתָּה בַּשָּׂדֶה",
מִנַּיִן אַף בָּעִסָּה? שֶׁנֶּאֱמַר (דברים כח ה) "בָּרוּךְ טַנְאֲךָ וּמִשְׁאַרְתֶּךָ",
מִנַּיִן אַף בִּכְנִיסָה וּבִיצִיאָה? שֶׁנֶּאֱמַר (דברים כח ו) "בָּרוּךְ אַתָּה בְּבֹאֶךָ וּבָרוּךְ אַתָּה בְּצֵאתֶךָ",
מִנַּיִן אַף בַּאֲכִילָה וּבִשְׂבִיעָה? תַּלְמוּד לוֹמַר (דברים ח י) "וְאָכַלְתָּ וְשָׂבָעְתָּ וּבֵרַכְתָּ",
מִנַּיִן אַף כְּשֶׁיֵּרְדוּ לְתוֹךְ מֵעֶיךָ? תַּלְמוּד לוֹמַר (שמות כג כה) "וַהֲסִרֹתִי מַחֲלָה מִקִּרְבֶּךָ",
הֵם בִּרְשׁוּתִי לִתֵּן בָּהֶם בְּרָכָה בַּבַּיִת, כְּשֵׁם שֶׁאֲנִי נוֹתֵן בָּהֶם בְּרָכָה בַּשָּׂדֶה,
לֹא כִּנָּה וְרַקְבּוּבִית בַּפֵּרוֹת, וְלֹא יַיִן מַחְמִיץ, וְלֹא שֶׁמֶן מַבְאִישׁ.
אוֹ, לְפִי שֶׁמִּדַּת טוֹבָה מְרֻבָּה מִמִּדַּת פּוּרְעָנוּת,
יָכוֹל לֹא יִהְיוּ בִּרְשׁוּתִי לִתֵּן בָּהֶם מְאֵרָה בַּבַּיִת כְּשֵׁם שֶׁאֲנִי נוֹתֵן בָּהֶם מְאֵרָה בַּשָּׂדֶה?
תַּלְמוּד לוֹמַר (חגי א ט) "וַהֲבֵאתֶם הַבַּיִת וְנָפַחְתִּי בוֹ",
וְאוֹמֵר (דברים כח כ) "יְשַׁלַּח ה' בְּךָ אֶת הַמְּאֵרָה אֶת הַמְּהוּמָה וְאֶת הַמִּגְעֶרֶת",
מִנַּיִן אַף בָּאוֹצָר? תַּלְמוּד לוֹמַר (דברים כח טז) "אָרוּר אַתָּה בָּעִיר",
מִנַּיִן אַף בָּעִסָּה? תַּלְמוּד לוֹמַר (דברים כח יז) "אָרוּר טַנְאֲךָ וּמִשְׁאַרְתֶּךָ",
מִנַּיִן אַף בִּכְנִיסָה וּבִיצִיאָה? תַּלְמוּד לוֹמַר (דברים כח יט) "אָרוּר אַתָּה בְּבֹאֶךָ וְאָרוּר אַתָּה בְּצֵאתֶךָ",
מִנַּיִן אַף בַּאֲכִילָה וּבִשְׂבִיעָה? תַּלְמוּד לוֹמַר (ויקרא כו כו) "וַאֲכַלְתֶּם וְלֹא תִשְׂבָּעוּ",
מִנַּיִן לִכְשֶׁיֵּרְדוּ לְתוֹךְ מֵעַיִם? תַּלְמוּד לוֹמַר (מיכה ו יד) "וְיֶשְׁחֲךָ בְּקִרְבֶּךָ",
הֵם בִּרְשׁוּתִי לִתֵּן בָּהֶם מְאֵרָה בַּבַּיִת כְּשֵׁם שֶׁאֲנִי נוֹתֵן בָּהֶם מְאֵרָה בַּשָּׂדֶה,
כִּנָּה וְרַקְבּוּבִית בַּפֵּרוֹת, וְיַיִן מַחְמִיץ וְשֶׁמֶן מַבְאִישׁ.
רשב"י מדגיש שוב את התלות הקיומית של החיים בא"י בקב"ה וברצונו הטוב. |
וְהָיוּ נִזּוֹנִים וּמִתְפַּרְנְסִים מִתַּחַת יָדוֹ וּמַפְתְּחוֹת שֶׁל אוֹצָר בְּיָדוֹ,
כְּשֶׁהֵם עוֹשִׂים רְצוֹנוֹ הוּא פּוֹתֵחַ אֶת הָאוֹצָר, וְהֵם אוֹכְלִים וּשְׂבֵעִים,
וּכְשֶׁאֵין עוֹשִׂים רְצוֹנוֹ הוּא נוֹעֵל אֶת הָאוֹצָר, וְהֵם מֵתִים בָּרָעָב.
כָּךְ יִשְׂרָאֵל: כְּשֶׁעוֹשִׂים רְצוֹנוֹ שֶׁל מָקוֹם (דברים כח יב) "יִפְתַּח ה' לְךָ אֶת אוֹצָרוֹ הַטּוֹב אֶת הַשָּׁמַיִם",
וּכְשֶׁאֵינָם עוֹשִׂים רְצוֹנוֹ, מַה הוּא אוֹמֵר?
(דברים יא יז) "וְחָרָה אַף ה' בָּכֶם וְעָצַר אֶת הַשָּׁמַיִם וְלֹא יִהְיֶה מָטָר".
רשב"י מציג את השכר והעונש במונחים ככר ומקל, ולא כמו ישעיה המשתמש במונחים טוב וחרב. |
אָמַר לָהֶם: אִם עֲשִׂיתֶם אֶת הַתּוֹרָה – הֲרֵי כִּכָּר לֶאֱכֹל, וְאִם לָאו – הֲרֵי מַקֵּל לִלְקוֹת בּוֹ,
הֵיכָן פֵּרוּשׁוֹ שֶׁל דָּבָר? (ישעיה א יט) "אִם תֹּאבוּ וּשְׁמַעְתֶּם טוּב הָאָרֶץ תֹּאכֵלוּ
וְאִם תְּמָאֲנוּ וּמְרִיתֶם חֶרֶב תְּאֻכְּלוּ כִּי פִּי ה' דִּבֵּר".
המקור למונחים ספרא וסייפא. הדרשה של ר' אלעזר דורשת את סיפור גן עדן כסיפור נתינת התורה: עץ החיים הוא התורה ולהט החרב הוא העונש למי שאינו שומר אותה. |
אָמַר לָהֶם: אִם עֲשִׂיתֶם אֶת הַתּוֹרָה הַכְּתוּבָה בָּזֶה – הֲרֵי אַתֶּם נִצּוֹלִים מִזֶּה,
וְאִם לָאו – הֲרֵי אַתֶּם לוֹקִים בּוֹ.
הֵיכָן פֵּרוּשׁוֹ שֶׁל דָּבָר? (בראשית ג כד) "וַיְגָרֶשׁ אֶת הָאָדָם וַיַּשְׁכֵּן מִקֶּדֶם לְגַן עֵדֶן
אֶת הַכְּרֻבִים וְאֵת לַהַט הַחֶרֶב הַמִּתְהַפֶּכֶת לִשְׁמֹר אֶת דֶּרֶךְ עֵץ הַחַיִּים".
פיסקה מא
[עריכה]על דברים יא יג
הדרשה מבארת את הפרשה כקשורה למצוות לימוד תורה ולאו דווקא לקיום המצוות בכלל. והשוו לדברי ר' יהושע בן קרחה בברכות ב ב, שהפרשה עוסקת בקיום המצוות. |
לְפִי שֶׁנֶּאֱמַר (דברים ה א) "וּלְמַדְתֶּם אֹתָם וּשְׁמַרְתֶּם לַעֲשֹׂתָם",
שׁוֹמֵעַ אֲנִי שֶׁלֹּא נִתְחַיְּבוּ בַּתַּלְמוּד במצוות לימוד התורה התיאורטית עַד שֶׁנִּתְחַיְּבוּ בַּמַּעֲשֶׂה בקיום המצוות באופן מעשי?
תַּלְמוּד לוֹמַר "וְהָיָה אִם שָׁמֹעַ תִּשְׁמְעוּ אֶל מִצְוֺתַי", מַגִּיד שֶׁמִּיָּד נִתְחַיְּבוּ בַּתַּלְמוּד,
וְאֵין לִי אֶלָּא מִצְווֹת עַד שֶׁלֹּא נִכְנְסוּ יִשְׂרָאֵל לָאָרֶץ, כְּגוֹן בְּכוֹרוֹת וְקָרְבָּנוֹת וּמַעְשַׂר בְּהֵמָה מצוות שהיו חייבים בהן גם במדבר
לעניין לחם הפנים – אמנם היו מחוייבים בו גם במדבר, אבל רק לאחר שבעת ימי המילואים (ראו תוספתא מנחות ז ב;) ואילו בלימוד המצווה היו מחוייבים לפני כן- דורש את הכפילות 'שמוע תשמעו'. |
תַּלְמוּד לוֹמַר "וְהָיָה אִם שָׁמֹעַ תִּשְׁמְעוּ אֶל מִצְוֺתַי", לְרַבּוֹת שְׁאָר מִצְווֹת.
אֵין לִי אֶלָּא עַד שֶׁלֹּא כָּבְשׁוּ וְיָשְׁבוּ,
כאן דורש את 'מצוותי'. |
תַּלְמוּד לוֹמַר "וְהָיָה אִם שָׁמֹעַ תִּשְׁמְעוּ אֶל מִצְוֺתַי", לְהוֹסִיף עֲלֵיהֶם מִצְווֹת אֲחֵרוֹת.
"וּלְמַדְתֶּם אֹתָם וּשְׁמַרְתֶּם לַעֲשֹׂתָם", מַגִּיד שֶׁמַּעֲשֶׂה תָּלוּי בַּתַּלְמוּד, וְאֵין תַּלְמוּד תָּלוּי בַּמַּעֲשֶׂה,
הדרשה ממשיכה לפתח את המתח בין לימוד התורה לקיומה. נראה שהמתח הזה קשור גם למתח בין החכמים לחסידים הראשונים, וראו אבות ב ה, וכן תוספתא מע"ש ג יז. ההעדפה בדרשה היא כמובן ללימוד, המזוהה עם אמת, חסד (!) ודעת. |
שֶׁנֶּאֱמַר (הושע ד א) "שִׁמְעוּ דְבַר ה' בֵּית יִשְׂרָאֵל כִּי רִיב לַה' עִם יוֹשְׁבֵי הָאָרֶץ
כִּי אֵין אֱמֶת וְאֵין חֶסֶד וְאֵין דַּעַת אֱלֹהִים בָּאָרֶץ",
"אֵין אֱמֶת" – אֵין דִּבְרֵי אֱמֶת נֶאֱמָרִים, שֶׁנֶּאֱמַר (משלי כג כג) "אֱמֶת קְנֵה וְאַל תִּמְכֹּר";
"וְאֵין חֶסֶד" – אֵין דִּבְרֵי חֶסֶד נֶאֱמָרִים, שֶׁנֶּאֱמַר (תהלים קיט סד) "חַסְדְּךָ ה' מָלְאָה הָאָרֶץ";
"וְאֵין דַּעַת" – אֵין דִּבְרֵי דַּעַת נֶאֱמָרִים, שֶׁנֶּאֱמַר (הושע ד ו) "נִדְמוּ עַמִּי מִבְּלִי הַדָּעַת כִּי אַתָּה הַדַּעַת מָאַסְתָּ".
וְכִי יֵשׁ לְךָ קַשׁ שֶׁהוּא אוֹכֵל אֵשׁ? אֶלָּא קַשׁ זֶה הוּא עֵשָׂו הָרָשָׁע,
שֶׁכָּל זְמַן שֶׁיִּשְׂרָאֵל מַרְפִּים יְדֵיהֶם מִן (הַמִּצְווֹת)[הַתּוֹרָה] – שׁוֹלֵט בָּהֶם.
וְאוֹמֵר (ירמיה ט יא-יב) "מִי הָאִישׁ הֶחָכָם וְיָבֵן אֶת זֹאת וַאֲשֶׁר דִּבֶּר פִּי ה' אֵלָיו וְיַגִּדָהּ,
דורש 'את תורתי' במובן 'את לימוד תורתי; ובדומה "את תורת ה'" – את לימוד התורה. |
וַיֹּאמֶר ה' עַל עָזְבָם אֶת תּוֹרָתִי אֲשֶׁר נָתַתִּי לִפְנֵיהֶם, וְלֹא שָׁמְעוּ בְקוֹלִי וְלֹא הָלְכוּ בָהּ",
וְאוֹמֵר (עמוס ב ד) "כֹּה אָמַר ה' עַל שְׁלֹשָׁה פִּשְׁעֵי יְהוּדָה וְעַל אַרְבָּעָה לֹא אֲשִׁיבֶנּוּ
עַל מָאֳסָם אֶת תּוֹרַת ה' וְחֻקָּיו לֹא שָׁמָרוּ".
לפי המסקנה התלמוד גדול כי הוא מביא לידי קיום המצוות; אבל נראה שר' עקיבא מעדיף אפילו תלמוד שאינו מביא למעשה על פני המעשה עצמו. ר' טרפון טוען כשיטת החסידים, והשוו אבות א יז, ששמעון מעדיף את המעשה על המדרש, וכן אבות ג ט, הגישה של החסיד ר' חנינא בן דוסא. |
נִשְׁאֲלָה שְׁאֵלָה זוֹ לִפְנֵיהֶם: מִי גָּדוֹל, תַּלְמוּד אוֹ מַעֲשֶׂה? אָמַר רַבִּי טַרְפוֹן: גָּדוֹל מַעֲשֶׂה!
רַבִּי עֲקִיבָה אוֹמֵר: גָּדוֹל תַּלְמוּד! עָנוּ כֻּלָּם וְאָמְרוּ: גָּדוֹל תַּלְמוּד, שֶׁהַתַּלְמוּד מֵבִיא לִידֵי מַעֲשֶׂה!
ר' יוסי, בעל "סדר עולם", מדגיש את העובדה שהתלמוד התקיים לפני המעשה בהרבה מצוות, ומכאן שהוא גדול ממנו. כך גם בתקופת חז"ל, כשהרבה מצוות לא יכלו להתקיים עקב החורבן. ראו בתחילת הפיסקה שהמעשרות ניתנו רק לאחר שחלפו 14 שנים מהכניסה לארץ (שנות הכיבוש והחלוקה), ואילו השביעית התקיימה לאחר עוד שבע שנים והיובל – 49 שנים אחרי חלוקת הארץ. |
וְלַשְּׁמִטִּים שִׁשִּׁים וְאַחַת, וְלַיּוֹבְלוֹת מֵאָה וְשָׁלֹשׁ.
וּכְשֵׁם שֶׁעָנַשׁ עַל הַתַּלְמוּד יוֹתֵר מִן הַמַּעֲשֶׂה כָּךְ נָתַן שָׂכָר עַל הַתַּלְמוּד יוֹתֵר מִן הַמַּעֲשֶׂה,
שֶׁנֶּאֱמַר "וּלְמַדְתֶּם אֹתָם אֶת בְּנֵיכֶם לְדַבֵּר בָּם", מַהוּ אוֹמֵר? "לְמַעַן יִרְבּוּ יְמֵיכֶם וִימֵי בְנֵיכֶם".
וְאוֹמֵר (תהלים קה מד-מה) "וַיִּתֵּן לָהֶם אֲרָצוֹת גּוֹיִם וַעֲמַל לְאֻמִּים יִירָשׁוּ בַּעֲבוּר יִשְׁמְרוּ חֻקָּיו" וגו'.
הדגש בדרשה שלפנינו הוא שאין היררכיה בלימוד התורה, וערך הלימוד אינו קשור לזהות האומרו אלא לתוכן הדברים, ובלשון הרמב"ם: 'שמע האמת ממי שאמרה' (שמונה פרקים לרמב"ם הקדמה). דבר תורה מהקטן שבישראל מוערך כאילו נאמר ישירות מהקב"ה עצמו, המכונה "רועה אחד" בקריאת שמע. |
מִנַּיִן אַתָּה אוֹמֵר שֶׁאִם שָׁמַע אָדָם דָּבָר מִפִּי קָטָן שֶׁבְּיִשְׂרָאֵל יְהֵא בְּעֵינָיו כְּשׁוֹמֵעַ מִפִּי חָכָם?
תַּלְמוּד לוֹמַר "אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוֶּה אֶתְכֶם",
וְלֹא כְּשׁוֹמֵעַ מִפִּי חָכָם, אֶלָּא כְּשׁוֹמֵעַ מִפִּי חֲכָמִים, שֶׁנֶּאֱמַר (קהלת יב יא) "דִּבְרֵי חֲכָמִים כַּדָּרְבֹנוֹת",
כָּךְ דִּבְרֵי תוֹרָה מְכַוְּנִים דַּעְתּוֹ שֶׁל אָדָם לְדַעַת הַמָּקוֹם,
וְלֹא כְּשׁוֹמֵעַ מִפִּי חֲכָמִים, אֶלָּא כְּשׁוֹמֵעַ מִפִּי סַנְהֶדְרִין; שֶׁנֶּאֱמַר "בַּעֲלֵי אֲסֻפּוֹת",
וְאֵין אֲסֻפּוֹת אֶלָּא סַנְהֶדְרִין, שֶׁנֶּאֱמַר (במדבר יא טז) "אֶסְפָה לִּי שִׁבְעִים אִישׁ מִזִּקְנֵי יִשְׂרָאֵל".
וְלֹא כְּשׁוֹמֵעַ מִפִּי סַנְהֶדְרִין, אֶלָּא כְּשׁוֹמֵעַ מִפִּי מֹשֶׁה, שֶׁנֶּאֱמַר (קהלת יב יא) "נִתְּנוּ מֵרוֹעֶה אֶחָד",
וְאוֹמֵר (ישעיה סג יא) "וַיִּזְכֹּר יְמֵי עוֹלָם מֹשֶׁה עַמּוֹ".
וְלֹא כְּשׁוֹמֵעַ מִפִּי מֹשֶׁה, אֶלָּא כְּשׁוֹמֵעַ מִפִּי הַגְּבוּרָה, שֶׁנֶּאֱמַר "נִתְּנוּ מֵרוֹעֶה אֶחָד",
וְאוֹמֵר (תהלים פ ב) "רֹעֵה יִשְׂרָאֵל הַאֲזִינָה נֹהֵג כַּצֹּאן יוֹסֵף יֹשֵׁב הַכְּרוּבִים הוֹפִיעָה",
וְאוֹמֵר (דברים ו ד) "שְׁמַע יִשְׂרָאֵל ה' אֱלֹהֵינוּ ה' אֶחָד".
דרשה נוספת בזכותם של חכמים וחשבונותיהם, המתקיימים בבתי המדרש. לפי הדרשה בזכותם תבוא הגאולה ע"י אליהו הנביא. |
"עֵינַיִךְ" – אֵלּוּ זְקֵנִים הַמִּתְמַנִּים עַל הַצִּבּוּר,
וְכֵן הוּא אוֹמֵר (ישעיה כט י) "כִּי נָסַךְ עֲלֵיכֶם ה' רוּחַ תַּרְדֵּמָה וַיְעַצֵּם אֶת עֵינֵיכֶם",
"בְּרֵכוֹת" – מַה בְּרֵכָה זוֹ, אֵין אָדָם יוֹדֵעַ מַה שֶּׁבְּתוֹכָהּ – כָּךְ אֵין אָדָם עוֹמֵד עַל דִּבְרֵי חֲכָמִים,
"בְּחֶשְׁבּוֹן" – בְּחֶשְׁבּוֹנוֹת שֶׁנִּגְמָרִים בְּעֵצָה וּבְמַחֲשָׁבָה; הֵיכָן נִגְמָרִים? בְּבָתֵּי מִדְרָשׁוֹת, "עַל שַׁעַר בַּת רַבִּים",
מַה הוּא אוֹמֵר (שיר השירים ז ה) "אַפֵּךְ כְּמִגְדַּל הַלְּבָנוֹן צוֹפֶה פְּנֵי דַמָּשֶׂק",
אִם עֲשִׂיתֶם אֶת הַתּוֹרָה – קַוּוּ לְאֵלִיָּהוּ, שֶׁאָמַרְתִּי לוֹ (מלכים א יט טו) "לֵךְ שׁוּב לְדַרְכְּךָ מִדְבַּרָה דַמָּשֶׂק",
וְאוֹמֵר (מלאכי ג כב–כד) "זִכְרוּ תּוֹרַת מֹשֶׁה עַבְדִּי... הִנֵּה אָנֹכִי שֹׁלֵחַ... וְהֵשִׁיב" וגו'.
"לְאַהֲבָה אֶת ה' אֱלֹהֵיכֶם", שֶׁמָּא תֹּאמַר: הֲרֵינִי לָמֵד תּוֹרָה בִּשְׁבִיל שֶׁאֶעֱשִׁיר, בִּשְׁבִיל שֶׁאֶקָּרֵא רַבִּי,
לימוד התורה צריך להיות לשם קיום המצווה ולא כדי לזכות בהישגים אחרים, והשוו לסיפור על אלישע בן אבויה בירושלמי חגיגה ב א. |
כָּל שֶׁאַתֶּם עוֹשִׂים – לֹא תְּהוּ עוֹשִׂים אֶלָּא מֵאַהֲבָה.
לפי הדרשה עבודת ה' היא בעיקר בלימוד התורה. העבודה אינה בקרבנות המקדש, כדעת הצדוקים, שהרי אדם הראשון לא הקריב קרבנות אלא עבד את ה' בגן העדן, ולפי הדרשה עשה זאת בלימוד התורה ובשמירת המצוות. הויכוח עם הצדוקים בעניין זה ניכר, כנראה, כבר במשנה ברכות א א, המזכירה את הכהנים בהקשר של מצוות קריאת שמע – היא מצוות לימוד התורה! |
הֲרֵי הוּא אוֹמֵר (בראשית ב טו) "וַיִּקַּח ה' אֱלֹהִים אֶת הָאָדָם וַיַּנִּחֵהוּ בְגַן עֵדֶן לְעָבְדָהּ וּלְשָׁמְרָהּ".
וְכִי מָה עֲבוֹדָה לְשֶׁעָבַר וּמָה שְׁמִירָה לְשֶׁעָבַר? הָא לָמַדְתָּ: לְעָבְדָהּ – זֶה תַּלְמוּד; וּלְשָׁמְרָהּ – אֵלּוּ מִצְווֹת!
וּכְשֵׁם שֶׁעֲבוֹדַת מִזְבֵּחַ קְרוּיָה עֲבוֹדָה – כָּךְ תַּלְמוּד קָרוּי עֲבוֹדָה!
דרשה דומה לקודמתה, המסיקה שעבודת ה' היא בתפילה הנעשית בלב. שתי הדרשות מציגות שני תחליפים לעבודת המקדש שאינה יכולה להתקיים אחרי החורבן ואף בגלות בבל. חכמים קבעו שהתפילה היא כנגד התמידים והיא התחליף לפולחן המקדש. הפסוק מתהלים ממחיש את הרעיון הזה, והפסוקים מדניאל מציגים תפילה בבבל כעבודה. |
תַּלְמוּד לוֹמַר "בְּכָל לְבַבְכֶם וּבְכָל נַפְשְׁכֶם"; וְכִי יֵשׁ עֲבוֹדָה בַּלֵּב? הָא מַה תַּלְמוּד לוֹמַר "וּלְעָבְדוֹ" – זוֹ תְּפִלָּה!
וְכֵן דָּוִד אוֹמֵר (תהלים קמא ב) "תִּכּוֹן תְּפִלָּתִי קְטֹרֶת לְפָנֶיךָ מַשְׂאַת כַּפַּי מִנְחַת עָרֶב",
וְאוֹמֵר (דניאל ו יא) "וְדָנִיֵּאל כְּדִי יְדַע דִּי רְשִׁים כְּתָבָא עַל לְבַיְתֵהּ" וגו'
וְאוֹמֵר (דניאל ו כא) "וּכְמִקְרְבֵהּ לְגֻבָּא לְדָנִיֵּאל בְּקָל עֲצִיב זְעִק עֲנָא מַלְכָּא וְאָמַר לְדָנִיֵּאל
דָּנִיֵּאל עֲבֵד אֱלָהָא חַיָּא אֱלָהָךְ דִּי אַנְתְּ פָּלַח לֵהּ בִּתְדִירָא הַיְכִל לְשֵׁיזָבוּתָךְ מִן אַרְיָוָתָא"
וְכִי יֵשׁ פּוּלְחָן בְּבָבֶל? הָא מַה תַּלְמוּד לוֹמַר "וּלְעָבְדוֹ" – זוֹ תְּפִלָּה!
וּכְשֵׁם שֶׁעֲבוֹדַת מִזְבֵּחַ קְרוּיָה עֲבוֹדָה – כָּךְ תְּפִלָּה קְרוּיָה עֲבוֹדָה!
ר' אליעזר בן יעקב מציג את הפרשנות הכוהנית לעבודה כעבודה במקדש, שהכהנים צריכים להתרכז בזמן ההקרבה 'בכל לבבם', ולחשוב על ששה דברים, ראו זבחים ד ו. |
שֶׁלֹּא יְהֵא לִבָּם חוֹלֵק בִּשְׁעַת עֲבוֹדָה.
דרשה על הכפילות בין פרשת שמע לפרשתנו. כאן מתפרשת הפרשה כחובת העשיה ולא כלימוד תורה, והשוו גם דרשת ר' יהושע בן קרחה בברכות ב ב. |
וַהֲלֹא כְּבָר נֶאֱמַר (דברים ו ה) "בְּכָל לְבָבְךָ וּבְכָל נַפְשֶׁךָ"? לְהַלָּן לַיָּחִיד, כָּאן לַצִּבּוּר
לְהַלָּן לַתַּלְמוּד כָּאן לַמַּעֲשֶׂה. הוֹאִיל וְשָׁמַעְתָּ – עֲשֵׂה!
עֲשִׂיתֶם מַה שֶּׁעֲלֵיכֶם – אַף אֲנִי אֶעֱשֶׂה מַה שֶּׁעָלַי: (דברים יא יד) "וְנָתַתִּי מְטַר אַרְצְכֶם בְּעִתּוֹ"!
פיסקה מב
[עריכה]על דברים יא יד
ראו לעיל פיסקה לח, 'משל למלך שהיה מהלך בדרך'. |
"מְטַר אַרְצְכֶם" – וְלֹא מְטַר כָּל הָאֲרָצוֹת.
כֵּן הוּא אוֹמֵר (איוב ה י): "הַנֹּתֵן מָטָר עַל פְּנֵי אָרֶץ וְשֹׁלֵחַ מַיִם עַל פְּנֵי חוּצוֹת".
רַבִּי נָתָן אוֹמֵר: "בְּעִתּוֹ" – מִלֵּילֵי שַׁבָּת לְלֵילֵי שַׁבָּת, כְּדֶרֶךְ שֶׁיָּרְדוּ בִּימֵי שְׁלַמְצוֹ שלומציון הַמַּלְכָּה.
וְכָל כָּךְ לָמָּה? רַבִּי אוֹמֵר: כְּדֵי שֶׁלֹּא לִיתֵּן פִּתְחוֹן פֶּה לְבָאֵי הָעוֹלָם לוֹמַר הֲרֵי היכן שְׂכַר כָּל הַמִּצְוֹת.
אֶלָּא (ויקרא כו ג-ד): "אִם בְּחֻקֹּתַי תֵּלֵכוּ... וְנָתַתִּי גִשְׁמֵיכֶם בְּעִתָּם",
"וְהָיָה אִם שָׁמֹעַ תִּשְׁמְעוּ אֶל מִצְוֹתַי, וְנָתַתִּי מְטַר אַרְצְכֶם בְּעִתּוֹ יוֹרֶה וּמַלְקוֹשׁ".
ברכת יבולי השדה כוללת את כל הברכות הגשמיות, ועדיפה על ברכת הכסף. |
תַּלְמוּד לוֹמַר (קהלת ה ט): "אֹהֵב כֶּסֶף לֹא יִשְׂבַּע כֶּסֶף, וּמִי אֹהֵב בֶּהָמוֹן לֹא תְבוּאָה".
וְאוֹמֵר (קהלת ה ח): "וְיִתְרוֹן אֶרֶץ בַּכֹּל הִיא, מֶלֶךְ לְשָׂדֶה נֶעֱבָד".
מֶלֶךְ זֶה שׁוֹלֵט בְּאוֹצָרוֹת שֶׁל כֶּסֶף וְזָהָב, וְאֵינוֹ מְשֻׁעְבָּד אֶלָּא לַיּוֹצֵא מִן הַשָּׂדֶה.
הָא לָמַדְתָּ שֶׁנִּתְּנָה בְּרָכָה אַחַת לְיִשְׂרָאֵל שֶׁכָּל הַבְּרָכוֹת כְּלוּלוֹת בָּהּ.
דורש יורה מלשון הוראה, פקודה. |
דָּבָר אַחֵר: "יוֹרֶה" – שֶׁמִּתְכַּוֵּין לָאָרֶץ וְאֵינוֹ יוֹרֵד בְּזַעַף.
דורש יורה בניגוד ליורד (בזעף). |
דָּבָר אַחֵר: "יוֹרֶה" – שֶׁיּוֹרֵד וּמַרְוֶה אֶת הָאָרֶץ וּמַשְׁקֶה עַד תְּהוֹם.
דורש יורה מלשון מרווה. |
דורש בעתו, שאינו מקדים ומאחר. |
אַתָּה אוֹמֵר: יוֹרֶה בְּמַרְחֶשְׁוָן וּמַלְקוֹשׁ בְּנִיסָן, אוֹ יוֹרֶה בְּתִשְׁרֵי וּמַלְקוֹשׁ בְּאִיָּיר?
תַּלְמוּד לוֹמַר "בְּעִתּוֹ": יוֹרֶה בְּמַרְחֶשְׁוָן וּמַלְקוֹשׁ בְּנִיסָן.
וְכֵן הוּא אוֹמֵר (יחזקאל לד כו): "וְהוֹרַדְתִּי הַגֶּשֶׁם בְּעִתּוֹ" וְגוֹ'.
דוחה מדרשים שליליים על יורה ומלקוש: יורה מלשון יריה וסקילה, ומלקוש מלשון מעלה סקאין (מביא ארבה). |
תַּלְמוּד לוֹמַר "מַלְקוֹשׁ": מַה מַּלְקוֹשׁ לִבְרָכָה – אַף יוֹרֶה לִבְרָכָה,
אוֹ מַה מַּלְקוֹשׁ? מַפִּיל בָּתִּים וְעוֹקֵר אִילָנוֹת וּמַעֲלֶה סְקָאִין?
תַּלְמוּד לוֹמַר "יוֹרֶה": מַה יוֹרֶה לִבְרָכָה – אַף מַלְקוֹשׁ לִבְרָכָה.
וְכֵן הוּא אוֹמֵר (יואל ב כג): "וּבְנֵי צִיּוֹן גִּילוּ וְשִׂמְחוּ בַּה' אֱלֹהֵיכֶם כִּי נָתַן לָכֶם אֶת הַמּוֹרֶה לִצְדָקָה".
העבודה בשדה תהיה מרובה: הקציר והדיש ימשכו עד עונת הבציר, דריכת הענבים תימשך עד עונת הזריעה, והחריש ימשך עד הקציר. שוב, הדרשה דוחה (על סמך הפסוקים מויקרא) מדרשי גנאי, שלפיהם יספיק אדם לאסוף את פירותיו במהירות מפני מיעוטם. |
אַתָּה אוֹמֵר: דְּגָנְךָ מָלֵא, תִּירֹשְׁךָ מָלֵא, יִצְהָרְךָ מָלֵא,
אוֹ "וְאָסַפְתָּ דְגָנֶךָ תִּירֹשְׁךָ וְיִצְהָרֶךָ" מִפְּנֵי מִיעוּט הַפֵּרוֹת?
תַּלְמוּד לוֹמַר (ויקרא כו ה): "וְהִשִּׂיג לָכֶם דַּיִשׁ אֶת בָּצִיר",
מַקִּישׁ דַּיִשׁ לְבָצִיר: מַה בָּצִיר, מִשֶּׁאַתָּה מַתְחִיל בּוֹ אִי אַתָּה יָכוֹל לְהַנִּיחוֹ,
אַף דַּיִשׁ, מִשֶּׁאַתָּה מַתְחִיל בּוֹ אִי אַתָּה יָכוֹל לְהַנִּיחוֹ.
דָּבָר אַחֵר: שֶׁיְּהֵא חוֹרֵשׁ בִּשְׁעַת עד שעת קָצִיר וְקוֹצֵר בִּשְׁעַת חָרִישׁ.
וְכֵן אִיּוֹב אוֹמֵר (איוב כט יט): "וְטַל יָלִין בִּקְצִירִי".
ר' ישמעאל דורש מהחכם להגביל את עיסוקו בתורה ולהשקיע זמן בעבודת האדמה; רשב"י מפרש את הפסוקים כתוכחה: במצב שישראל חוטאים – ענשם הוא שעליהם לאסוף את היבולים בעצמם. עבודת האדמה היא עונש בעיניו, ואילו המצב הרצוי הוא שהיא תיעשה ע"י הגויים, ואילו ישראל ילמדו תורה; וראו גם מכילתא שבתא א, וראו דברי רשב"י גם במכילתא ויסע ב, 'לא ניתנה תורה לדרוש אלא לאוכלי המן'. |
לְפִי שֶׁנֶּאֱמַר (יהושע א ח): "לֹא יָמוּשׁ סֵפֶר הַתּוֹרָה הַזֶּה מִפִּיךָ", שׁוֹמֵעַ אֲנִי כְּמַשְׁמָעוֹ?
תַּלְמוּד לוֹמַר "וְאָסַפְתָּ" וְגוֹ', דֶּרֶךְ אֶרֶץ דִּבְּרָה תּוֹרָה! דִּבְרֵי רַבִּי יִשְׁמָעֵאל.
רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחַאי אוֹמֵר: אֵין לַדָּבָר סוֹף! קוֹצֵר בִּשְׁעַת קָצִיר, חוֹרֵשׁ בִּשְׁעַת חָרִישׁ,
דָּשׁ בִּשְׁעַת שָׁרָב, זוֹרֶה בִּשְׁעַת הָרוּחַ! אֵימָתַי אָדָם לָמֵד תּוֹרָה?
אֶלָּא כְּשֶׁיִּשְׂרָאֵל עוֹשִׂים רְצוֹנוֹ שֶׁל מָקוֹם – מְלַאכְתָּם נַעֲשֵׂית עַל יְדֵי אֲחֵרִים,
שֶׁנֶּאֱמַר (ישעיה סא ה): "וְעָמְדוּ זָרִים וְרָעוּ צֹאנְכֶם" וְגוֹ'.
וּכְשֶׁאֵינָם עוֹשִׂים רְצוֹן הַמָּקוֹם – מְלַאכְתָּם נַעֲשֵׂית עַל יְדֵי עַצְמָם,
וְלֹא עוֹד אֶלָּא שֶׁמְּלֶאכֶת אֲחֵרִים נַעֲשֵׂית עַל יָדָם, שֶׁנֶּאֱמַר (דברים כח מח): "וְעָבַדְתָּ אֶת אֹיְבֶיךָ" וְגוֹ'.
דורש 'ואספת' – כיוסף, שהעשיר את מצרים בכסף ובזהב. ארץ ישראל תייצא לכל הארצות מפירותיה. |
שֶׁתְּהֵא אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל מְלֵאָה דָּגָן תִּירוֹשׁ וְיִצְהָר, וְכָל הָאֲרָצוֹת דּוֹבְאוֹת מביאות לְמַלְּאוֹת אוֹתָהּ כֶּסֶף וְזָהָב.
כָּעִנְיָן שֶׁנֶּאֱמַר (בראשית מז יד): "וַיְלַקֵּט יוֹסֵף אֶת כָּל הַכֶּסֶף".
וְאוֹמֵר (דברים לג כה): "וּכְיָמֶיךָ דָּבְאֶךָ", שֶׁיִּהְיוּ כָּל הָאֲרָצוֹת דּוֹבְאוֹת כֶּסֶף וְזָהָב לְאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל.
מפרש את הפשט של המילים העתיקות "תירושך ויצהרך". |
כָּעִנְיָן שֶׁנֶּאֱמַר (ישעיה סה ח): "כֹּה אָמַר ה' כַּאֲשֶׁר יִמָּצֵא הַתִּירוֹשׁ בָּאֶשְׁכּוֹל".
"יִצְהָרֶךָ" – זֶה הַשֶּׁמֶן, כָּעִנְיָן שֶׁנֶּאֱמַר (יואל ב כד): "וְהֵשִׁיקוּ הַיְקָבִים תִּירוֹשׁ וְיִצְהָר".
דורש את כ השייכות, שהיבולים יהיו לישראל, ולא לפולשים כבימי גדעון ובימי חז"ל עצמם. |
לֹא כָּעִנְיָן שֶׁנֶּאֱמַר (שופטים ו ג): "וְהָיָה אִם זָרַע יִשְׂרָאֵל וְעָלָה מִדְיָן וַעֲמָלֵק וּבְנֵי קֶדֶם וְעָלוּ עָלָיו".
אֶלָּא כָּעִנְיָן שֶׁנֶּאֱמַר (ישעיה סב ח-ט): "נִשְׁבַּע ה' בִּימִינוֹ וּבִזְרוֹעַ עֻזּוֹ אִם אֶתֵּן אֶת דְּגָנֵךְ עוֹד מַאֲכָל...
כִּי מְאַסְפָיו יֹאכְלֻהוּ וְהִלְלוּ אֶת ה', וּמְקַבְּצָיו יִשְׁתֻּהוּ בְּהַר קָדְשִׁי".
פיסקה מג
[עריכה]על דברים יא טו-יז
הדרשה מתקשה בביטוי 'עשב בשדך', שלכאורה יעלה העשב במקום היבול המצופה. |
אַתָּה אוֹמֵר שֶׁלֹּא תְּהֵא מִצְטַעֵר לַמִּדְבָּרוֹת, אוֹ אֵינוֹ אֶלָּא "וְנָתַתִּי עֵשֶׂב בְּשָׂדְךָ לִבְהֶמְתֶּךָ" כְּמַשְׁמָעוֹ?
תַּלְמוּד לוֹמַר "וְאָכַלְתָּ וְשָׂבָעְתָּ".
הֵא, מָה אֲנִי מְקַיֵּם "וְנָתַתִּי עֵשֶׂב בְּשָׂדְךָ לִבְהֶמְתֶּךָ"? שֶׁלֹּא תְּהֵא מִצְטַעֵר לַמִּדְבָּרוֹת.
רַבִּי יְהוּדָה בֶּן בָּבָא אוֹמֵר: "וְנָתַתִּי עֵשֶׂב בְּשָׂדְךָ לִבְהֶמְתֶּךָ" – בֵּין הַתְּחוּמִים בין שדה לשדה.
רשב"י מפרש שיעלה העשב אבל לא יפחית את היבול העיקרי. דרשתו כאן סותרת את דרשתו לעיל בפיסקה מב. |
שֶׁתְּהֵא גּוֹזֵז וּמַשְׁלִיךְ לִפְנֵי בְּהֶמְתְּךָ כָּל יְמוֹת הַגְּשָׁמִים.
וְאַתָּה מוֹנֵעַ יָדְךָ מִמֶּנָּה קֹדֶם לַקָּצִיר שְׁלֹשִׁים יוֹם – וְהִיא עוֹשָׂה וְאֵינָהּ פּוֹחֶתֶת מִדְּגָנָהּ.
הפשתן נאכל גם ע"י הבהמה וגם ע"י האדם, אבל בעיקרו הוא מוצר מסחרי המכניס כסף, וכן בתהלים העשב נועד לעבודת האדם ובעבורו קונה החקלאי לחם. |
וְכֵן הוּא אוֹמֵר (תהלים קד יד) "מַצְמִיחַ חָצִיר לַבְּהֵמָה וְעֵשֶׂב לַעֲבֹדַת הָאָדָם לְהוֹצִיא לֶחֶם מִן הָאָרֶץ".
אמנם הבהמה היא שאוכלת, אבל היא חוזרת ותורמת לעבודת התבואה. |
וְכֵן הוּא אוֹמֵר (משלי יב י) "יוֹדֵעַ צַדִּיק נֶפֶשׁ בְּהֶמְתּוֹ".
דָּבָר אַחֵר: "וְאָכַלְתָּ וְשָׂבָעְתָּ" – כְּשֶׁבְּהֶמְתְּךָ אוֹכֶלֶת וּשְׂבֵעָה עוֹבֶדֶת בְּכֹחַ הָאֲדָמָה,
שֶׁנֶּאֱמַר (משלי יד ד) "וְרָב תְּבוּאוֹת בְּכֹחַ שׁוֹר".
אכילת האדם אינה את העשב אלא את ולדות הבהמה. |
אַף עַל פִּי שֶׁאֵין רְאָיָה לַדָּבָר זֵכֶר לַדָּבָר (ירמיה לא יא) "וּבָאוּ וְרִנְּנוּ בִמְרוֹם צִיּוֹן וְנָהֲרוּ אֶל טוּב ה'
עַל דָּגָן וְעַל תִּירֹשׁ וְעַל יִצְהָר וְעַל בְּנֵי צֹאן וּבָקָר".
דורש את סמיכות הפסוקים טו-טז: דווקא לאחר שתאכל ותשבע עולה הסכנה של מרד בקב"ה. ברכת המזון מתמודדת עם הסכנה של חברת השפע; ראו דברים ח י. |
אָמַר לָהֶם: הִזָּהֲרוּ שֶׁמָּא תִּמְרְדוּ בַּמָּקוֹם! שֶׁאֵין אָדָם מוֹרֵד בַּמָּקוֹם אֶלָּא מִתּוֹךְ שֹׂבַע,
שֶׁנֶּאֱמַר (דברים ח יב-יג) "פֶּן תֹּאכַל וְשָׂבָעְתָּ וּבָתִּים טוֹבִים תִּבְנֶה וְיָשָׁבְתָּ,
וּבְקָרְךָ וְצֹאנְךָ יִרְבְּיֻן וְכֶסֶף וְזָהָב יִרְבֶּה לָּךְ",
מַהוּ אוֹמֵר? (דברים ח יד) "וְרָם לְבָבֶךָ וְשָׁכַחְתָּ אֶת ה' אֱלֹהֶיךָ"!
כַּיּוֹצֵא בּוֹ אַתָּה אוֹמֵר (דברים לא כ) "כִּי אֲבִיאֶנּוּ אֶל הָאֲדָמָה אֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתִּי לַאֲבֹתָיו זָבַת חָלָב וּדְבַשׁ",
מַהוּ אוֹמֵר? "וּפָנָה אֶל אֱלֹהִים אֲחֵרִים"!
כַּיּוֹצֵא בּוֹ אַתָּה אוֹמֵר (שמות לב ו) "וַיֵּשֶׁב הָעָם לֶאֱכֹל וְשָׁתוֹ", מַהוּ אוֹמֵר?
(שמות לב ח) "עָשׂוּ לָהֶם עֵגֶל מַסֵּכָה"!
מַה נֶּאֱמַר בָּהֶם? (איוב כא ט-יג) "בָּתֵּיהֶם שָׁלוֹם מִפָּחַד... שׁוֹרוֹ עִבַּר... יְשַׁלְּחוּ כַצֹּאן עֲוִילֵיהֶם... יְבַלּוּ בַטּוֹב יְמֵיהֶם".
הִיא גָּרְמָה לָהֶם: (איוב כא יד-טו) "וַיֹּאמְרוּ לָאֵל סוּר מִמֶּנּוּ, מַה שַׁדַּי כִּי נַעַבְדֶנּוּ" וְגוֹ'.
אָמְרוּ: טִפָּה אַחַת שֶׁל גְּשָׁמִים הִיא, אֵין אָנוּ צְרִיכִים לוֹ! (בראשית ב ו) "וְאֵד יַעֲלֶה מִן הָאָרֶץ"!
אָמַר לָהֶם הַמָּקוֹם: בְּטוֹבָה שֶׁהֵיטַבְתִּי לָכֶם, בָּהּ אַתֶּם מִתְגָּאִים לְפָנַי? – בָּהּ אֲנִי נִפְרָע מִכֶּם!
(בראשית ז יב) "וַיְהִי הַגֶּשֶׁם עַל הָאָרֶץ אַרְבָּעִים יוֹם וְאַרְבָּעִים לָיְלָה"!
ר' יוסי מזהה את חטא דור המבול עם סיפור בני האלוהים ובנות האדם, כלומר בתחום המיני. |
אַף הַמָּקוֹם פָּתַח עֲלֵיהֶם מַעְיָנוֹת עֶלְיוֹנִים וְתַחְתּוֹנִים כְּדֵי לְאַבְּדָם,
שֶׁנֶּאֱמַר (בראשית ז יא) "בַּיּוֹם הַזֶּה נִבְקְעוּ כָּל מַעְיְנֹת תְּהוֹם רַבָּה וַאֲרֻבֹּת הַשָּׁמַיִם נִפְתָּחוּ".
וְכֵן אַתָּה מוֹצֵא בְּאַנְשֵׁי מִגְדָּל, שֶׁלֹּא מָרְדוּ בַּמָּקוֹם אֶלָּא מִתּוֹךְ שֹׂבַע.
מַה נֶּאֱמַר בָּהֶם? (בראשית יא א-ב) "וַיְהִי כָל הָאָרֶץ שָׂפָה אֶחָת וּדְבָרִים אֲחָדִים,
וַיְהִי בְּנָסְעָם מִקֶּדֶם וַיִּמְצְאוּ בִקְעָה בְּאֶרֶץ שִׁנְעָר וַיֵּשְׁבוּ שָׁם".
וְאֵין יְשִׁיבָה הָאֲמוּרָה כָּאן אֶלָּא אֲכִילָה וּשְׁתִיָּה,
כְּעִנְיָן שֶׁנֶּאֱמַר (שמות לב ו) "וַיֵּשֶׁב הָעָם לֶאֱכֹל וְשָׁתוֹ וַיָּקֻמוּ לְצַחֵק".
הִיא גָּרְמָה לָהֶם שֶׁאָמְרוּ (בראשית יא ד) "הָבָה נִבְנֶה לָּנוּ עִיר" וְגוֹ'.
מַה נֶּאֱמַר בָּהֶם? (בראשית יא ח) "וַיָּפֶץ ה' אֹתָם מִשָּׁם"!
וְכֵן אַתָּה מוֹצֵא בְּאַנְשֵׁי סְדוֹם, שֶׁלֹּא מָרְדוּ בַּמָּקוֹם אֶלָּא מִתּוֹךְ שֹׂבַע.
מַה נֶּאֱמַר בָּהֶם? (איוב כח ה-ח) "אֶרֶץ מִמֶּנָּה יֵצֵא לָחֶם... מְקוֹם סַפִּיר אֲבָנֶיהָ,
נָתִיב לֹא יְדָעוֹ עָיִט... לֹא הִדְרִיכֻהוּ בְנֵי שָׁחַץ" וְגוֹ'.
אָמְרוּ אַנְשֵׁי סְדוֹם: הֲרֵי מָזוֹן אֶצְלֵנוּ, הֲרֵי כֶּסֶף וְזָהָב אֶצְלֵנוּ, נַעֲמֹד וּנְשַׁכַּח תּוֹרַת הָרֶגֶל מֵאַרְצֵנוּ!
אָמַר לָהֶם הַמָּקוֹם: בְּטוֹבָה שֶׁהֵיטַבְתִּי לָכֶם אַתֶּם מְבַקְּשִׁים לְשַׁכַּח תּוֹרַת הָרֶגֶל מִבֵּינֵיכֶם?
אֲנִי מְשַׁכַּח אֶתְכֶם מִן הָעוֹלָם!
מַה נֶּאֱמַר בָּהֶם (איוב כח ד) "פָּרַץ נַחַל מֵעִם גָּר"
(איוב יב ה-ו) "לַפִּיד בּוּז... יִשְׁלָיוּ אֹהָלִים לְשֹׁדְדִים וּבַטֻּחוֹת לְמַרְגִּיזֵי אֵל".
הִיא גָּרְמָה לָהֶם "לַאֲשֶׁר הֵבִיא אֱלוֹהַּ בְּיָדוֹ"!
וְכֵן הוּא אוֹמֵר (יחזקאל טז מח-נ) "חַי אָנִי נְאֻם ה' אֱלֹהִים אִם עָשְׂתָה סְדֹם...
הִנֵּה זֶה הָיָה עֲוֺן סְדֹם אֲחוֹתֵךְ" כָּל כָּךְ "וְיַד עָנִי וְאֶבְיוֹן לֹא הֶחֱזִיקָה, וַתִּגְבְּהֶינָה..."
הדרשה על 'כולה משקה' – 'ותשקינה' אינה בתוספתא אבל במכילתא (שם) היא נמצאת. הכותרת שם היא 'שבמה שנתגאו לפניו – בו נפרע מהם', ובהקשר זה הדרשה מובנת. כאן הכותרת היא 'שלא מרדו במקום אלא מתוך שובע', והדרשה אינה מתאימה כאן. |
מַהוּ אוֹמֵר? (בראשית יט לג) "וַתַּשְׁקֶיןָ אֶת אֲבִיהֶן יָיִן".
וּמֵאַיִן הָיָה לָהֶן יַיִן בַּמְּעָרָה? אֶלָּא שֶׁנִּזְדַּמֵּן לָהֶן לְשָׁעָה.
לפי הדרשה היין שבו השתמשו בנות לוט נבע בדרך נס מההרים שבמערה. |
אִם כָּךְ נָתַן לְמַכְעִיסָיו – קַל וָחֹמֶר לְעוֹשֵׂי רְצוֹנוֹ.
דרשת ר' מאיר נמצאת רק בחלק מכתבי היד, ואינה במקבילות. היא מעבירה את המדרש מהדרשה על בנות לוט לסיפור על ר עקיבא המצחק. היא מבוססת על ההנחה של חז"ל שמידה טובה מרובה ממדת פורענות, ומבקשת לאזן ביניהן; וראו מכות א ז. |
וְכִי מַה בָּא הַכָּתוּב לְלַמְּדֵנוּ עָשְׁרוֹ שֶׁל אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ? אֶלָּא אִם כָּךְ נָתַן לְמַכְעִיסָיו – קַל וָחֹמֶר לְעוֹשֵׂי רְצוֹנוֹ!
וּכְבָר הָיוּ רַבָּן גַּמְלִיאֵל וְרַבִּי יְהוֹשֻׁעַ וְרַבִּי אֶלְעָזָר בֶּן עֲזַרְיָה וְרַבִּי עֲקִיבָה נִכְנָסִים לְרוֹמִי,
הִתְחִילוּ הֵם בּוֹכִים וְרַבִּי עֲקִיבָה מְצַחֵק. אָמְרוּ לוֹ: עֲקִיבָה, מִפְּנֵי מָה אָנוּ בּוֹכִים וְאַתָּה מְצַחֵק?
אָמַר לָהֶם: אַתֶּם לָמָּה בְּכִיתֶם? אָמְרוּ לוֹ: וְלֹא נִבְכֶּה?
שֶׁהַגּוֹיִם עוֹבְדֵי עֲבוֹדָה זָרָה, מְזַבְּחִים לָאֱלִילִים וּמִשְׁתַּחֲוִים לָעֲצַבִּים – יוֹשְׁבִים בֶּטַח שַׁלְוָה וְשַׁאֲנָן,
וּבֵית הֲדֹם רַגְלָיו שֶׁל אֱלֹהֵינוּ הָיָה לִשְׂרֵפַת אֵשׁ וּמָדוֹר לְחַיּוֹת הַשָּׂדֶה!
אָמַר לָהֶם: אַף אֲנִי לְכָךְ צָחַקְתִּי; אִם כָּךְ נָתַן לְמַכְעִיסָיו, קַל וָחֹמֶר לְעוֹשֵׂי רְצוֹנוֹ!
שׁוּב פַּעַם אַחַת הָיוּ עוֹלִים לִירוּשָׁלַם. הִגִּיעוּ לְצוֹפִים – קָרְעוּ בִּגְדֵיהֶם.
הִגִּיעוּ לְהַר הַבַּיִת וְרָאוּ שׁוּעָל יוֹצֵא מִבֵּית קֹדֶשׁ הַקֳּדָשִׁים. הִתְחִילוּ הֵם בּוֹכִים וְרַבִּי עֲקִיבָה מְצַחֵק.
אָמְרוּ לוֹ: עֲקִיבָה, לְעוֹלָם אַתָּה מַתְמִיהַּ, שֶׁאָנוּ בּוֹכִים וְאַתָּה מְצַחֵק!
אָמַר לָהֶם: וְאַתֶּם לָמָּה בְּכִיתֶם? אָמְרוּ לוֹ: לֹא נִבְכֶּה?
עַל מָקוֹם שֶׁכָּתוּב בּוֹ (במדבר א נא) "וְהַזָּר הַקָּרֵב יוּמָת", הֲרֵי שׁוּעָל יוֹצֵא מִתּוֹכוֹ!
עָלֵינוּ נִתְקַיֵּם (איכה ה יז-יח) "עַל זֶה הָיָה דָוֶה לִבֵּנוּ... עַל הַר צִיּוֹן שֶׁשָּׁמֵם שׁוּעָלִים הִלְּכוּ בוֹ"!
אָמַר לָהֶם: אַף אֲנִי לְכָךְ צָחַקְתִּי:
הֲרֵי הוּא אוֹמֵר (ישעיה ח ב) "וְאָעִידָה לִּי עֵדִים נֶאֱמָנִים אֵת אוּרִיָּה הַכֹּהֵן וְאֶת זְכַרְיָהוּ בֶּן יְבֶרֶכְיָהוּ".
אוריה בן שמעיה נזכר בירמיה כו כ, ור' עקיבא מזהה אותו עם אוריה הכהן; זכריה הנביא עדיין לא נולד בזמן שישעיהו ניבא את נבואתו; ר' עקיבא מזהה את העדים שמזכיר ישעיה עם שתי הדמויות הללו, ומוצא בהתגשמות נבואת החורבן של אוריה אישור לכך שגם נבואת הנחמה שבזכריה תתגשם. |
מָה אָמַר אוּרִיָּה? (ירמיה כו יח) "צִיּוֹן שָׂדֶה תֵחָרֵשׁ וִירוּשָׁלַם עִיִּים תִּהְיֶה, וְהַר הַבַּיִת לְבָמוֹת יָעַר",
מָה אָמַר זְכַרְיָה? (זכריה ח ד) "כֹּה אָמַר ה' צְבָאוֹת עֹד יֵשְׁבוּ זְקֵנִים וּזְקֵנוֹת... וּרְחֹבוֹת הָעִיר..."
אָמַר הַמָּקוֹם: הֲרֵי לִי שְׁנֵי עֵדִים הָאֵלּוּ; אִם קַיָּמִים דִּבְרֵי אוּרִיָּה – קַיָּמִים דִּבְרֵי זְכַרְיָה,
וְאִם בָּטְלוּ דִּבְרֵי אוּרִיָּה – בְּטֵלִים דִּבְרֵי זְכַרְיָה!
שָׂמַחְתִּי שֶׁנִּתְקַיְּמוּ דִּבְרֵי אוּרִיָּה, לְסוֹף שֶׁדִּבְרֵי זְכַרְיָה עֲתִידִים לָבוֹא!
בַּלָּשׁוֹן הַזֶּה אָמְרוּ לוֹ: עֲקִיבָה נִחַמְתָּנוּ!
כאן הגורם לע"ז אינו האכילה והשפע אלא עצם הפרישה מעבודת הקב"ה: הדרשה אינה מכירה במצב שבו אין לאדם דת, וטוענת שעצם הפרישה מעבודת ה' מובילה את הפורש לע"ז. והשוו תוספתא ע"ז ה ב, שם תולים את הע"ז במגורים בחו"ל. |
שֶׁכֵּיוָן שֶׁאָדָם פּוֹרֵשׁ מִן הַתּוֹרָה – הוֹלֵךְ וּמִדַּבֵּק בַּעֲבוֹדָה זָרָה.
שֶׁנֶּאֱמַר (שמות לב ח) "סָרוּ מַהֵר מִן הַדֶּרֶךְ אֲשֶׁר צִוִּיתִם – עָשׂוּ לָהֶם עֵגֶל מַסֵּכָה".
וְאוֹמֵר (שמואל א כו יט) "אִם ה' הֱסִיתְךָ בִי יָרַח מִנְחָה, וְאִם בְּנֵי אָדָם – אֲרוּרִים הֵם לִפְנֵי ה'
כִּי גֵרְשׁוּנִי הַיּוֹם מֵהִסְתַּפֵּחַ בְּנַחֲלַת ה' לֵאמֹר לֵךְ עֲבֹד אֱלֹהִים אֲחֵרִים"!
וְכִי תַּעֲלֶה עַל דַּעְתְּךָ שֶׁדָּוִד הַמֶּלֶךְ עוֹבֵד עֲבוֹדָה זָרָה?
אֶלָּא כֵּיוָן שֶׁפּוֹסֵק מִדִּבְרֵי תּוֹרָה – הוֹלֵךְ וּמִדַּבֵּק בַּעֲבוֹדָה זָרָה.
"וְסַרְתֶּם", מִדֶּרֶךְ חַיִּים לְדֶרֶךְ מָוֶת.
הכינוי 'אלוהים אחרים' מופיע בלשון המקרא בכמה מקומות. חז"ל העדיפו את הכינוי 'עבודה זרה', וכאן הם מנסים להתמודד עם לשון המקרא שנראית לכאורה כמאשרת את אלוהותם של האלים הזרים. וראו גם מכילתא בחדש ו. |
וַהֲלֹא כְּבָר נֶאֱמַר (ישעיה לז יט) "וְנָתֹן אֶת אֱלֹהֵיהֶם בָּאֵשׁ כִּי לֹא אֱלֹהִים הֵמָּה",
אחרים מלשון מאוחר. הדרשה משלימה עם הכינוי 'אלוהים', אבל מפרשת 'אחרים' ככינוי גנאי, וכך גם הדרשות הבאות. |
דָּבָר אַחֵר: "אֱלֹהִים אֲחֵרִים" – שֶׁעוֹשִׂים אֶת עוֹבְדֵיהֶם אֲחֵרִים.
שלוש דרשות העוסקות בקשרים בין האלילים לעובדיהם: האלילים מגדירים את עובדיהם, העובדים מגדירים את האלילים, או שהאלילים מכזיבים את העובדים להם. |
דָּבָר אַחֵר: "אֱלֹהִים אֲחֵרִים" – שֶׁאֲחֵרִים הֵם לְעוֹבְדֵיהֶם,
וְכֵן הוּא אוֹמֵר (ישעיה מו ז) "אַף יִצְעַק אֵלָיו וְלֹא יַעֲנֶה מִצָּרָתוֹ לֹא יוֹשִׁיעֶנּוּ".
רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר: לָמָּה נִקְרָא שְׁמָם "אֱלֹהִים אֲחֵרִים"?
שֶׁלֹּא לִיתֵּן פִּתְחוֹן פֶּה לְבָאֵי הָעוֹלָם לוֹמַר, אִילּוּ נִקְרְאוּ עַל שְׁמוֹ הָיָה בָּהֶם צֹרֶךְ.
ר' יוסי מסביר את הביטוי כאשראי שנותן התנ"ך לאלילים, וקורא אותם בשמו של הקב"ה – ולמרות השם המשותף הזה אין באלילים ממש. לפי המדרש עלה האוקיינוס עוד לפני המבול והציף חלקים מהעולם, וראו גם בראשית רבה כג ז. |
אֵימָתַי נִקְרְאוּ עַל שְׁמוֹ? בִּימֵי אֱנוֹשׁ בֶּן שֵׁת, שֶׁנֶּאֱמַר (בראשית ד כו) "אָז הוּחַל לִקְרֹא בְּשֵׁם ה'".
בְּאוֹתָהּ שָׁעָה עָלָה אוֹקְיָינוֹס וְהֵצִיף שְׁלִישׁוֹ שֶׁל עוֹלָם.
אָמַר לָהֶם הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: אַתֶּם עֲשִׂיתֶם מַעֲשֶׂה חָדָשׁ, וּקְרָאתֶם לְעַצְמְכֶם,
אַף אֲנִי אֶעֱשֶׂה מַעֲשֶׂה חָדָשׁ וְאֶקְרָא לְעַצְמִי, שֶׁנֶּאֱמַר (עמוס ה ח) "הַקּוֹרֵא לְמֵי הַיָּם וַיִּשְׁפְּכֵם" וְגוֹ'.
לאלילים שמות רבים ואין אפשרות לנקוב בשם כולם. |
רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר: לָמָּה נִקְרָא שְׁמָם "אֱלֹהִים אֲחֵרִים"? שֶׁמְּחַדְּשִׁים לָהֶם אֱלוֹהוֹת בְּכָל יוֹם,
סאטירה על הפגאנים שמשנים את אלוהיהם מדי פעם. |
שֶׁל נְחֹשֶׁת – עוֹשֵׂהוּ שֶׁל בַּרְזֶל, בַּרְזֶל – עוֹשֵׂהוּ שֶׁל בְּדִיל, בְּדִיל – עוֹשֵׂהוּ שֶׁל עוֹפֶרֶת,
שֶׁל עוֹפֶרֶת וְצָרִיךְ לוֹ – עוֹשֵׂהוּ שֶׁל עֵץ.
רַבִּי חֲנִינָא בֶּן אַנְטִיגְנוֹס אוֹמֵר: צֵא וּרְאֵה לָשׁוֹן שֶׁתָּפְסָה תּוֹרָה: "מֹלֶךְ" – כֹּל שֶׁתַּמְלִיכֵהוּ עָלֶיךָ אֲפִילּוּ שָׁעָה אַחַת.
דורש אלוהי האחרונים – אלוהי האדם שנברא אחרון. |
שֶׁמִּי שֶׁהוּא אַחֲרוֹן בַּמַּעֲשִׂים קְרָאָם אֱלוֹהוֹת.
מדגיש את הפעולות הפולחניות הדומות בפולחן האלילים לפולחן הקב"ה, ובדרך אגב מקבל את הדמיון בין האלילים לקב"ה. |
וְכֵן הוּא אוֹמֵר (שמות לב ח) "וַיִּשְׁתַּחֲווּ לוֹ וַיִּזְבְּחוּ לוֹ וַיֹּאמְרוּ אֵלֶּה אֱלֹהֶיךָ יִשְׂרָאֵל" וְגוֹ'.
אֲחֵרִים אוֹמְרִים: אִילּוּ לֹא שִׁיתְּפוּ יִשְׂרָאֵל שְׁמוֹ שֶׁל מָקוֹם בַּעֲבוֹדָה זָרָה – כָּלִים הָיוּ מִן הָעוֹלָם.
ראו מכילתא נזיקין יז, לפס' יט. מחלוקת בשאלה מה יותר חמור: לעבוד לאלילים כשלעצמם או לעבוד לקב"ה באמצעותם. |
שֶׁנֶּאֱמַר (שמות כב יט) "זֹבֵחַ לָאֱלֹהִים יָחֳרָם" וְגוֹ'!
דורש את לשון הריבוי של 'אלוהיך ישראל'. |
וְכֵן הוּא אוֹמֵר (דברי הימים ב כט ז) "גַּם סָגְרוּ דַלְתוֹת הָאוּלָם וַיְכַבּוּ אֶת הַנֵּרוֹת
המשך הדרשה על 'והשתחויתם להם' |
"וְעֹלָה לֹא הֶעֱלוּ" – מַעֲלִים הֵם לְדָבָר אַחֵר. "בַּקֹּדֶשׁ" לֹא הֶעֱלוּ, בַּחוֹל הֶעֱלוּ.
"לֵאלֹהֵי יִשְׂרָאֵל" לֹא הֶעֱלוּ, מַעֲלִים הֵם לְדָבָר אַחֵר.
אִם עֲשִׂיתֶם כֵּן (דברים יא יז) "וְחָרָה אַף ה' בָּכֶם",
מָשָׁל לְמֶלֶךְ שֶׁשִּׁגֵּר אֶת בְּנוֹ לְבֵית הַמִּשְׁתֶּה, וְהָיָה יוֹשֵׁב וּמְפַקְּדוֹ וְאוֹמֵר לוֹ: בְּנִי, אַל תֹּאכַל יוֹתֵר מִצָּרְכְּךָ,
א"י נמשלת לבית המשתה, שממנו הושלך בן המלך. |
לֹא הִשְׁגִּיחַ הַבֵּן הַהוּא, אָכַל יוֹתֵר מִצָּרְכּוֹ וְשָׁתָה יוֹתֵר מִצָּרְכּוֹ וְהֵקִיא וְטִנֵּף אֶת בְּנֵי מְסִבָּה.
נְטָלוּהוּ בְּיָדָיו וּבְרַגְלָיו וּזְרָקוּהוּ לְאַחַר פַּלְטוֹרִין הארמון!
כָּךְ אָמַר לָהֶם הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְיִשְׂרָאֵל: הִכְנַסְתִּי אֶתְכֶם אֶל אֶרֶץ טוֹבָה וּרְחָבָה,
לְאֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבַשׁ, לֶאֱכֹל מִפִּרְיָהּ וְלִשְׂבֹּעַ מִטּוּבָהּ, וּלְבָרֵךְ שְׁמִי עָלֶיהָ.
לֹא הֱיִיתֶם בְּטוֹבָה – הֱיוּ בְּפֻרְעָנוּת: "וְחָרָה אַף ה' בָּכֶם".
דרשת נחמה על החורבן: הפגיעה אינה בחיי היהודים החוטאים אלא ברכושם, בשמיהם ובארצם, שהרי בסוף הפרשה נאמר 'ושמתם... על לבבכם'. |
מִינֵי פּוּרְעָנֻיּוֹת – הֵם כָּלִים! וְכֵן הוּא אוֹמֵר (דברים לב כג) "חִצַּי אֲכַלֶּה בָּם", חִצַּי כָּלִים וְהֵם אֵינָם כָּלִים.
וְכֵן הוּא אוֹמֵר (איכה ד יא) "כִּלָּה ה' אֶת חֲמָתוֹ שָׁפַךְ חֲרוֹן אַפּוֹ".
נֶאֱמַר כָּאן חֲרִי אַף, וְנֶאֱמַר לְהַלָּן (שמות כב כג) חֲרִי אַף.
חרון אפו של הקב"ה הוא בחמש הדרכים המנויות כאן. |
מַה (ויקרא כו טז) חֲרִי אַף הָאָמוּר לְהַלָּן דֶּבֶר וְחַיָּה רָעָה – אַף חֲרִי אַף הָאָמוּר כָּאן דֶּבֶר וְחַיָּה רָעָה,
מַה חֲרִי אַף הָאָמוּר כָּאן עֲצִירַת גְּשָׁמִים וְגָלוּת,
אַף (שמות כב כג) חֲרִי אַף הָאָמוּר לְהַלָּן עֲצִירַת גְּשָׁמִים וְגָלוּת.
נִמְצֵינוּ לְמֵדִים שֶׁכָּל מָקוֹם שֶׁנֶּאֱמַר חֲרוֹן אַף – חֲמִשָּׁה מִינֵי פֻּרְעָנֻיּוֹת הֵם:
חֶרֶב וְדֶבֶר וְחַיָּה רָעָה וַעֲצִירַת גְּשָׁמִים וְגָלוּת.
הסבל מופנה דווקא לישראל, כי הם אחראים ומחוייבים לברית עם הקב"ה. עבודת אלילים אינה אסורה, לכאורה, על הגויים. |
שֶׁיִּהְיוּ אֻמּוֹת הָעוֹלָם שְׁרוּיִם בְּטוֹבָה וְהֵם שְׁרוּיִם בְּפֻרְעָנוּת.
אֻמּוֹת הָעוֹלָם אֵין קוֹבְרִים בְּנֵיהֶם וּבְנוֹתֵיהֶם וְהֵם קוֹבְרִים בְּנֵיהֶם וּבְנוֹתֵיהֶם.
מפרש את הפסוק על פי ויקרא: לא יהיה מטר וגם לא פירות – אפילו במקום שיש אפשרות להשקות. |
מִנַּיִן אֲפִילּוּ טְלָלִים וְרוּחוֹת? תַּלְמוּד לוֹמַר (ויקרא כו יט) "וְנָתַתִּי אֶת שְׁמֵיכֶם כַּבַּרְזֶל".
אוֹ בֵּית הַשְּׁלָחִים יְהֵא עוֹשֶׂה פֵּרוֹת? תַּלְמוּד לוֹמַר "וְאֶת אַרְצְכֶם כַּנְּחֻשָׁה".
דורש יבולה – נפלה, וראו פאה ה א. בהמשך דורש יבולה-מביא לה. שתי הדרשות טוענות שהארץ לא תניב אפילו את הזרעים שזרעתם בה. |
"וְהָאֲדָמָה לֹא תִתֵּן אֶת יְבוּלָהּ" – אַף מַה שֶּׁאַתָּה מֵבִיא לָהּ.
אוֹ יְהֵא אִילָן עוֹשֶׂה פֵּרוֹת? תַּלְמוּד לוֹמַר (ויקרא כו כ) "וְעֵץ הַשָּׂדֶה לֹא יִתֵּן פִּרְיוֹ".
אוֹ יְהוּ עוֹשִׂים עֵצִים לְהַסִּיק בָּהֶם תַּנּוּר וְכִירַיִם? תַּלְמוּד לוֹמַר "וְעֵץ הַשָּׂדֶה לֹא יִתֵּן פִּרְיוֹ".
אוֹ יֵלֵךְ לְחוּצָה לָאָרֶץ וִיהֵא שָׁרוּי בְּטוֹבָה?
תַּלְמוּד לוֹמַר (דברים כח כג) "וְהָיוּ שָׁמֶיךָ אֲשֶׁר עַל רֹאשְׁךָ נְחֹשֶׁת וְהָאָרֶץ אֲשֶׁר תַּחְתֶּיךָ בַּרְזֶל", בְּכָל מָקוֹם.
דָּבָר אַחֵר: "וְחָרָה אַף ה'", אַחַר כָּל הַיִּסּוּרִים שֶׁאֲנִי מֵבִיא עֲלֵיכֶם אֲנִי מַגְלֶה אֶתְכֶם.
בכל ארבעת הפסוקים הנדרשים מופיעה הגלות אחרונה, ומכאן שהיא העונש הקשה ביותר. גם כאן האתגר העומד לנגד עיני הדרשנים הוא להוכיח שהגלות היא עונש קשה, בניגוד לדעת רוב הציבור שבחר לרדת לבבל. |
שֶׁנֶּאֱמַר (דברים כט כז) "וַיִּתְּשֵׁם ה' מֵעַל אַדְמָתָם בְּאַף וּבְחֵמָה וּבְקֶצֶף גָּדוֹל
וַיַּשְׁלִכֵם אֶל אֶרֶץ אַחֶרֶת כַּיּוֹם הַזֶּה", וְאוֹמֵר (ירמיה טו ב) "וְהָיָה כִּי יֹאמְרוּ אֵלֶיךָ אָנָה נֵצֵא
וְאָמַרְתָּ אֲלֵיהֶם כֹּה אָמַר ה': אֲשֶׁר לַמָּוֶת לַמָּוֶת, וַאֲשֶׁר לַחֶרֶב לַחֶרֶב, וַאֲשֶׁר לָרָעָב לָרָעָב, וַאֲשֶׁר לַשְּׁבִי לַשֶּׁבִי".
וְאוֹמֵר (עמוס ז יז) "כֹּה אָמַר ה': אִשְׁתְּךָ בָּעִיר תִּזְנֶה, וּבָנֶיךָ וּבְנֹתֶיךָ בַּחֶרֶב יִפֹּלוּ,
וְאַדְמָתְךָ בַּחֶבֶל תְּחֻלָּק וְאַתָּה עַל אֲדָמָה טְמֵאָה תָּמוּת, וְיִשְׂרָאֵל גָּלֹה יִגְלֶה מֵעַל אַדְמָתוֹ",
וְאוֹמֵר (ירמיה כב י) "אַל תִּבְכּוּ לְמֵת וְאַל תָּנֻדוּ לוֹ; בְּכוּ בָכוֹ לַהֹלֵךְ כִּי לֹא יָשׁוּב עוֹד וְרָאָה אֶת אֶרֶץ מוֹלַדְתּוֹ".
"אַל תִּבְכּוּ לְמֵת" – זֶה יְהוֹיָקִים מֶלֶךְ יְהוּדָה; מַה נֶּאֱמַר בּוֹ? (ירמיה כב יט) "קְבוּרַת חֲמוֹר יִקָּבֵר" וְגוֹ',
יהויקים נהרג בא"י ואילו יהויכין הוגלה לבבל. הטענה היא שהראשון עדיף על השני. |
נִמְצֵינוּ לְמֵדִים שֶׁנִּבְלַת יְהוֹיָקִים מֶלֶךְ יְהוּדָה, שֶׁהָיְתָה מֻשְׁלֶכֶת לַחֹרֶב בַּיּוֹם וְלַקֶּרַח בַּלָּיְלָה,
חֲבִיבָה מֵחַיָּיו שֶׁל יְהוֹיָכִין מֶלֶךְ יְהוּדָה, שֶׁהָיָה כִּסְאוֹ מֵעַל כִּסֵּא הַמְּלָכִים וְאוֹכֵל וְשׁוֹתֶה בִּטְרַקְלִינֵי מְלָכִים.
אִם תֹּאמְרוּ: אַנְשֵׁי מַבּוּל נָתַן לָהֶם אַרְכָּה מֵאָה וְעֶשְׂרִים שָׁנָה!
אַנְשֵׁי מַבּוּל לֹא הָיָה לָהֶם מִמִּי שֶׁיִּלְמְדוּ, אַתֶּם יֵשׁ לָכֶם מִמִּי שֶׁתִּלְמְדוּ!
דָּבָר אַחֵר: "וַאֲבַדְתֶּם מְהֵרָה" – גּוֹלָה אַחַר גּוֹלָה; וְכֵן אַתָּה מוֹצֵא בַּעֲשֶׂרֶת שְׁבָטִים – גּוֹלָה אַחַר גּוֹלָה.
ראו ירמיה נב כח-ל. התיאור של גולה אחר גולה סותר את הנאמר בדרשה הקודמת על 'מהרה'. רשב"י מסיק שרחמי הקב"ה היו על גולי בית ראשון, קל וחומר על בני תקופתו שלו, ואין למהר ולרדת מתוך יאוש. |
גָּלוּ בִּשְׁנַת שֶׁבַע לִנְבוּכַדְנֶאצַּר, וּבִשְׁנַת שְׁמוֹנֶה עֶשְׂרֵה, וּבִשְׁנַת עֶשְׂרִים וְשָׁלֹשׁ.
רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן קָרְחָה אוֹמֵר: מָשָׁל לְלִיסְטֵיס שֶׁנִּכְנַס לִשְׂדֵה שֶׁל בַּעַל הַבַּיִת נבוכדנצר נכנס לא"י, השייכת לקב"ה,
קָצַר קֻפָּתוֹ – וְלֹא הִקְפִּיד בַּעַל הַבַּיִת, קָצַר בַּשִּׁבֳּלִים – וְלֹא הִקְפִּיד בַּעַל הַבַּיִת, עַד שֶׁגָּדַשׁ בְּקֻפָּתוֹ וְיָצָא.
וְכֵן הוּא אוֹמֵר (ישעיה ח כג) "כִּי לֹא מוּעָף לַאֲשֶׁר מוּצָק לָהּ כָּעֵת הָרִאשׁוֹן הֵקַל
הפסוק נדרש כמתאר כמה שלבים בגלות, מהראשון עד האחרון. |
רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחַי אוֹמֵר: אִם מִי שֶׁנֶּאֱמַר בָּהֶם "מְהֵרָה" לֹא גָּלוּ אֶלָּא לְאַחַר זְמַן,
קַל וָחֹמֶר לְמִי שֶׁלֹּא נֶאֱמַר בָּהֶם מְהֵרָה.
דָּבָר אַחֵר: "וַאֲבַדְתֶּם מְהֵרָה, וְשַׂמְתֶּם אֶת דְּבָרַי אֵלֶּה" וְגוֹ',
אַף עַל פִּי שֶׁאֲנִי מַגְלֶה אֶתְכֶם מִן הָאָרֶץ לְחוּצָה לָאָרֶץ – הֱיוּ מְצֻיָּנִים בְּמִצְווֹת,
ראו את המסקנה שהסיק רמב"ן מהדרשה שלפנינו: המצוות בבסיסן אינן מחייבות בחו"ל, ויש לשמור עליהן רק כדי שלא נשכח אותן, כציונים וסימנים! |
מָשָׁל לְמֶלֶךְ בָּשָׂר וָדָם שֶׁכָּעַס עַל אִשְׁתּוֹ, וּטְרָפָהּ בְּבֵית אָבִיהָ.
אָמַר לָהּ: הֱוִי מְקֻשֶּׁטֶת בְּתַכְשִׁיטַיִךְ, שֶׁכְּשֶׁתַּחְזְרִי לֹא יִהְיוּ עָלַיִךְ חֲדָשִׁים.
כָּךְ אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְיִשְׂרָאֵל: בָּנַי, הֱיוּ מְצֻיָּנִים בְּמִצְווֹת, שֶׁכְּשֶׁתַּחְזְרוּ לֹא יִהְיוּ עֲלֵיכֶם חֲדָשִׁים.
הוּא שֶׁיִּרְמְיָהוּ אוֹמֵר (ירמיה לא כ) "הַצִּיבִי לָךְ צִיֻּנִים" וְגוֹ' – אֵלּוּ הַמִּצְווֹת שֶׁיִּשְׂרָאֵל מְצֻיָּנִים בָּהֶם,
"שִׂמִי לָךְ תַּמְרוּרִים" – זֶה חֻרְבַּן בֵּית הַמִּקְדָּשׁ,
וְכֵן הוּא אוֹמֵר (תהלים קלז ה-ו) "אִם אֶשְׁכָּחֵךְ יְרוּשָׁלָם... תִּדְבַּק לְשׁוֹנִי" וְגוֹ',
(ירמיה לא כ) "שִׁיתִי לִבֵּךְ לַמְסִלָּה דֶּרֶךְ הָלָכְתְּ", אָמַר לָהֶם הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְיִשְׂרָאֵל:
רְאוּ בְּאֵלּוּ דְּרָכִים הֲלַכְתֶּם וַעֲשׂוּ תְּשׁוּבָה, מִיָּד אַתֶּם חוֹזְרִים לְעָרֵיכֶם,
שֶׁנֶּאֱמַר "שׁוּבִי בְּתוּלַת יִשְׂרָאֵל שֻׁבִי אֶל עָרַיִךְ אֵלֶּה."
שתי דרשות על הכינוי לא"י 'הארץ הטובה': לפי הראשונה הטענה היא בדומה לפשט, שא"י טובה מארצות אחרות, ולכן לעולם לא כדאי לוותר עליה; לפי השניה מדובר בארץ התורה, וזה היתרון שלה על ארצות הגולה. |
וְאֵין אַתֶּם נִכְנָסִים לְאֶרֶץ טוֹבָה כַּיּוֹצֵא בָּהּ.
רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: "טוֹבָה" זוֹ תּוֹרָה,
וְכֵן הוּא אוֹמֵר (משלי ד ב) "כִּי לֶקַח טוֹב נָתַתִּי לָכֶם" – בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל,
"תּוֹרָתִי אַל תַּעֲזֹבוּ" – בְּחוּצָה לָאָרֶץ.
פיסקה מד
[עריכה]על דברים יא יח
לטענה שמדובר במצוות לימוד תורה ראו גם לעיל פיסקה מא, 'ולעבדו – זו תלמוד'. |
"וּקְשַׁרְתֶּם אֹתָם לְאוֹת עַל יֶדְכֶם" – אֵלּוּ תְּפִלִּין.
אֵין לִי אֶלָּא תְּפִלִּין וְתַלְמוּד תּוֹרָה; שְׁאָר מִצְוֹת שֶׁבַּתּוֹרָה מִנַּיִן?
הֲרֵי אַתָּה דָּן מִבִּנְיַן אָב שֶׁבֵּין שְׁנֵיהֶם: לֹא רְאִי תְּפִלִּין כִּרְאִי תַּלְמוּד תּוֹרָה,
וְלֹא רְאִי תַּלְמוּד תּוֹרָה כִּרְאִי תְּפִלִּין.
הַצַּד הַשָּׁוֶה שֶׁבָּהֶם – שֶׁהֵם מִצְוֹת הַגּוּף שֶׁאֵין תְּלוּיוֹת בָּאָרֶץ באדמה, וְנוֹהֲגוֹת בָּאָרֶץ ישראל וּבְחוּצָה לָאָרֶץ;
וְשֶׁתְּלוּיָה בָּאָרֶץ אֵינָהּ נוֹהֶגֶת אֶלָּא בָּאָרֶץ, חוּץ מִן הָעָרְלָה וְהַכִּלְאַיִם.
רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר: אַף הֶחָדָשׁ.
פיסקה מה
[עריכה]על דברים יא יח
דורש 'ושמתם' – סם חיים. 'דברי אלה' – מתפרשים כדברי תורה, כלומר הנושא הוא מצוות לימוד התורה, וראו גם בפיסקה מד. |
מָשָׁל לְמֶלֶךְ שֶׁכָּעַס עַל בְּנוֹ וְהִכָּהוּ מַכָּה רָעָה, וְנָתַן רְטִיָּה עַל גַּבֵּי מַכָּתוֹ.
וְאָמַר לוֹ: בְּנִי, כָּל זְמַן שֶׁרְטִיָּה זוֹ עַל גַּבֵּי מַכָּתְךָ אֱכֹל מַה שֶּׁהֲנָאֲךָ וּשְׁתֵה מַה שֶּׁהֲנָאֲךָ,
וּרְחֹץ בֵּין בְּחַמִּין בֵּין בְּצוֹנֵן וְאֵין אַתָּה נִזּוֹק כְּלוּם;
אֲבָל אִם הִגְבַּהְתָּ אוֹתָהּ – מִיָּד הוּא מַעֲלֶה נוֹמִי.
כָּךְ אָמַר לָהֶם הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְיִשְׂרָאֵל: בָּנַי, בָּרָאתִי לָכֶם יֵצֶר הָרָע, שֶׁאֵין רַע הֵימֶנּוּ.
התרופה ליצר הרע היא עיסוק בתורה; השיחה של הקב"ה עם קין מתפרשת כך שיצר הרע אורב לעוזבי לימוד התורה בפתח היציאה מבית המדרש, והפסוק ממשלי מתפרש כך שכדי להשקיט את רעבונו של היצר הרע יש להאכיל אותו בדברי תורה, וכך מחלישים אותו. כלומר אחד המניעים ללימוד תורה הוא היצר הרע! |
וְאִם פּוֹרְשִׁים אַתֶּם מִדִּבְרֵי תוֹרָה – הֲרֵי הוּא שׁוֹלֵט בָּכֶם,
שֶׁנֶּאֱמַר "לַפֶּתַח חַטָּאת רֹבֵץ, וְאֵלֶיךָ תְּשׁוּקָתוֹ" – אֵין מַשָּׂאוֹ וּמַתָּנוֹ אֶלָּא בָּךְ.
אֲבָל אִם רָצָה – אַתָּה תִּשְׁלֹט בּוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר "וְאַתָּה תִּמְשָׁל בּוֹ".
וְאוֹמֵר (משלי כה כא-כב) "אִם רָעֵב שֹׂנַאֲךָ הַאֲכִילֵהוּ לָחֶם... כִּי גֶחָלִים אַתָּה חֹתֶה עַל רֹאשׁוֹ".
רַע הוּא יֵצֶר הָרָע, שֶׁמִּי שֶׁבָּרָא אוֹתוֹ מֵעִיד עָלָיו שֶׁהוּא רַע,
שֶׁנֶּאֱמַר (בראשית ח כא) "כִּי יֵצֶר לֵב הָאָדָם רַע".
פיסקה מו
[עריכה]על דברים יא יט
ניסוח דברי ר' יוסי מראה שהוא סובר כר' אליעזר, שלא רק פטר נשים מלימוד תורה אלא אף אסר עליהן ללמוד תורה, ראו סוטה ג ד. |
וְאִם אֵין מְדַבֵּר עִמּוֹ בִּלְשׁוֹן קֹדֶשׁ וְאֵינוֹ מְלַמְּדוֹ תּוֹרָה – רָאוּי לוֹ כְּאִלּוּ קוֹבְרוֹ,
שֶׁנֶּאֱמַר: "וְלִמַּדְתֶּם אֹתָם אֶת בְּנֵיכֶם לְדַבֵּר – בָּם",
בעניין 'למען יקצרו ימיכם' השוו מכילתא בחדש ה, בעניין כיבוד הורים. |
וְאִם לָאו – לְמַעַן יִקְצְרוּ יְמֵיכֶם; שֶׁכָּךְ דִּבְרֵי תוֹרָה נִדְרָשִׁים: מִכְּלַל הֵן לָאו, וּמִכְּלַל לָאו הֵן.
פיסקה מז
[עריכה]על דברים יא כא
(דברים יא כא) "לְמַעַן יִרְבּוּ יְמֵיכֶם" – בָּעוֹלָם הַזֶּה, "וִימֵי בְנֵיכֶם" – לִימוֹת הַמָּשִׁיחַ שהם עדיין בעולם הזה
"כִּימֵי הַשָּׁמַיִם עַל הָאָרֶץ" – לָעוֹלָם הַבָּא.
בתחית המתים יקומו אבותינו וינחלו את הארץ. |
נִמְצֵינוּ לְמֵדִים תְּחִיַּת הַמֵּתִים מִן הַתּוֹרָה.
פני הצדיקים יאירו כמו יום (כשמש). דורש 'כימי' – כמו היום, וראו דרשת רשב"י בהמשך. |
וְכֵן הוּא אוֹמֵר (שופטים ה לא) "וְאֹהֲבָיו כְּצֵאת הַשֶּׁמֶשׁ בִּגְבֻרָתוֹ".
רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחַי אוֹמֵר: לְשֶׁבַע שְׂמָחוֹת פְּנֵיהֶם שֶׁל צַדִּיקִים עֲתִידִים לְהַקְבִּיל פְּנֵי שְׁכִינָה לֶעָתִיד לָבֹא,
וְאֵלּוּ הֵן: "וְאֹהֲבָיו כְּצֵאת הַשֶּׁמֶשׁ בִּגְבֻרָתוֹ", (שיר השירים ו י) "יָפָה כַלְּבָנָה בָּרָה כַּחַמָּה",
(דניאל יב ג) "וְהַמַּשְׂכִּלִים יַזְהִרוּ כְּזֹהַר הָרָקִיעַ", "וּמַצְדִּיקֵי הָרַבִּים כַּכּוֹכָבִים לְעוֹלָם וָעֶד",
(נחום ב ה) "כַּבְּרָקִים יְרוֹצֵצוּ", (תהלים מה א) "לַמְנַצֵּחַ עַל שׁוֹשַׁנִּים", (הושע יד ז) "וִיהִי כַזַּיִת הוֹדוֹ".
וְאוֹמֵר (תהלים קכא א) "שִׁיר לַמַּעֲלוֹת" – לְמִי שֶׁעָתִיד לַעֲשׂוֹת מַעֲלוֹת לַעֲבָדָיו הַצַּדִּיקִים לֶעָתִיד לָבֹא.
ר' עקיבא דורש ל מעלות, כלומר 30 מעלות. רבי דורש גם את לשון הרבים ומגיע ל60 מעלות שונות. העוקץ בדרשה הוא בכך שאין בין הצדיקים קנאה ותחרות, ראו בהמשך. |
רַבִּי אוֹמֵר: 'שִׁיר לַמַּעֲלָה' אֵין כָּתוּב כָּאן, אֶלָּא "שִׁיר לַמַּעֲלוֹת": שִׁשִּׁים מַעֲלוֹת זוֹ לְמַעְלָה מִזּוֹ!
אוֹ לְפִי שֶׁיֵּשׁ מַעֲלוֹת זוֹ לְמַעְלָה מִזּוֹ, שׁוֹמֵעַ אֲנִי יֵשׁ בֵּינֵיהֶם אֵיבָה וְשִׂנְאָה קִנְאָה וְתַחֲרוּת?
תַּלְמוּד לוֹמַר (דניאל יב ג) "וּמַצְדִּיקֵי הָרַבִּים כַּכּוֹכָבִים לְעוֹלָם וָעֶד";
מַה כּוֹכָבִים אֵין בֵּינֵיהֶם אֵיבָה שִׂנְאָה קִנְאָה וְתַחֲרוּת – כָּךְ צַדִּיקִים,
מַה כּוֹכָבִים אֵין אוֹרוֹ שֶׁל זֶה דּוֹמֶה לְאוֹרוֹ שֶׁל זֶה – כָּךְ צַדִּיקִים.
דָּבָר אַחֵר: "וּמַצְדִּיקֵי הָרַבִּים" – אֵלּוּ גַּבָּאֵי צְדָקָה. רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן מְנַסְיָא אוֹמֵר: אֵלּוּ זְקֵנִים,
וְכֵן הוּא אוֹמֵר (שופטים ה לא) "וְאֹהֲבָיו כְּצֵאת הַשֶּׁמֶשׁ בִּגְבֻרָתוֹ";
מִי גָּדוֹל: הָאוֹהֲבִים אוֹ הַמַּאֲהִיבִים? הֱוֵי אוֹמֵר הַמַּאֲהִיבִים,
מאהיבי הקב"ה הם הפעילים כדי לגרום לרבים לאהבו, והם מצדיקי הרבים: גבאי הצדקה והזקנים. |
(דניאל יב ג) "וּמַצְדִּיקֵי הָרַבִּים כַּכּוֹכָבִים לְעוֹלָם וָעֶד"
הדרשה משקפת אמונה באסטרולוגיה, כמקובל בעולמם של חז"ל. |
מַה כּוֹכָבִים רָדִים רודים וְשׁוֹלְטִים מִסּוֹף הָעוֹלָם וְעַד סוֹפוֹ – כָּךְ הַצַּדִּיקִים,
מַה כּוֹכָבִים פְּעָמִים נִכְסִים פְּעָמִים נִגְלִים – כָּךְ הַצַּדִּיקִים,
מַה כּוֹכָבִים כִּתּוֹת כִּתּוֹת שֶׁאֵין לָהֶם מִנְיָן – כָּךְ הַצַּדִּיקִים!
הדרשה מבחינה היטב בין צדיקים לרשעי ישראל: אלו ככוכבים ואלו כעפר. והשוו לדרשות המתארות את סבלם של ישראל בהימשלם לעפר, בבראשית רבה סט ה |
תַּלְמוּד לוֹמַר (בראשית כח יד) "וְהָיָה זַרְעֲךָ כַּעֲפַר הָאָרֶץ"
אִם עוֹשִׂים רְצוֹנוֹ שֶׁל מָקוֹם הֲרֵי הֵם כַּכּוֹכָבִים, וְאִם לָאו הֲרֵי הֵם כַּעֲפַר הָאָרֶץ
וְכֵן הוּא אוֹמֵר (מלכים ב יג ז) "כִּי אִבְּדָם מֶלֶךְ אֲרָם וַיְשִׂמֵם כֶּעָפָר לָדֻשׁ".
הצדיקים ישרדו לנצח, מקל וחומר. בהמשך דורש רשב"י קל וחומר מנצחיות התורה, וטוען שהיא נבראה עבור ישראל; וראו בראשית רבה א ד, שמחשבתן של ישראל קדמה לתורה, כר' שמואל בר יצחק ולא כר' בנאי שם. |
וְכֵן הוּא אוֹמֵר (ישעיה סו כב) "כִּי כַאֲשֶׁר הַשָּׁמַיִם הַחֲדָשִׁים" וגו'
וַהֲלֹא דְּבָרִים קַל וָחֹמֶר: וּמַה שָּׁמַיִם וָאָרֶץ, שֶׁלֹּא נִבְרְאוּ אֶלָּא לִכְבוֹדָם שֶׁל יִשְׂרָאֵל, חַיִּים וְקַיָּמִים לְעוֹלָם וּלְעוֹלְמֵי עוֹלָמִים
קַל וָחֹמֶר לַצַּדִּיקִים, שֶׁבַּעֲבוּרָם נִבְרָא הָעוֹלָם!
רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחַי אוֹמֵר: הֲרֵי הוּא אוֹמֵר (ישעיה סה כב) "כִּי כִימֵי הָעֵץ יְמֵי עַמִּי"
וְאֵין עֵץ אֶלָּא תּוֹרָה, שֶׁנֶּאֱמַר (משלי ג יח) "עֵץ חַיִּים הִיא לַמַּחֲזִיקִים בָּהּ"
וַהֲלֹא דְּבָרִים קַל וָחֹמֶר: וּמַה הַתּוֹרָה, שֶׁלֹּא נִבְרֵאת אֶלָּא לִכְבוֹדָם שֶׁל יִשְׂרָאֵל, הֲרֵי הִיא קַיֶּמֶת לְעוֹלָם וּלְעוֹלְמֵי עוֹלָמִים
קַל וָחֹמֶר לַצַּדִּיקִים, שֶׁבַּעֲבוּרָם נִבְרָא הָעוֹלָם!
הסדר הנכון היה אמור להיות שהדור – בני אדם צדיקים – עומד לנצח, לפי שתי הדרשות דלעיל, והארץ משתנה; אבל כיוון שלא היו צדיקים הולכים בני האדם ומתים בכל דור. |
אַל תְּהִי קוֹרֵא כָּאן אֶלָּא "אֶרֶץ הוֹלֶכֶת וְאֶרֶץ בָּאָת וְדוֹר לְעוֹלָם עוֹמֵד"!
וּלְפִי שֶׁשִּׁנּוּ מַעֲשֵׂיהֶם שִׁנָּה הַמָּקוֹם עֲלֵיהֶם סִדּוּרוֹ שֶׁל עוֹלָם.
הֲרֵי הוּא אוֹמֵר (הושע ב א) "וְהָיָה מִסְפַּר בְּנֵי יִשְׂרָאֵל" וְכָתוּב "כְּחוֹל הַיָּם אֲשֶׁר לֹא יִמַּד וְלֹא יִסָּפֵר".
הפסוק פותח במספר, שהוא סופי, וממשיך באינסוף. הדרשה קושרת את הסופיות של בני ישראל למצב שאינם צדיקים דיים, בניגוד לפשט הנראה כנבואת נחמה. |
וְאוֹמֵר (ישעיה ל יז) "עַד אִם נוֹתַרְתֶּם כַּתֹּרֶן", וְאוֹמֵר (עמוס ה ג) "כִּי כֹה אָמַר ה' הָעִיר הַיּוֹצֵאת אֶלֶף תַּשְׁאִיר מֵאָה וְהַיּוֹצֵאת מֵאָה תַּשְׁאִיר עֲשָׂרָה"
פתרון קרוב יותר לפשט:הבחנה בין מספר שמים, כלומר ספירה ע"י הקב"ה – למספר אנושי שאינו יכול להגיע למספרים גדולים כחול הים. |
פיסקה מח
[עריכה]על דברים יא כב
מפרש תשמרו' – שלא יאבדו, שלא תשכח, ולא במובן של תקיימו ותצייתו. כך מתפרשת הפרשה כעוסקת בלימוד תורה ולאו דווקא בקיומה; והשוו לעיל פיסקה מא. |
לְפִי שֶׁנֶּאֱמַר (דברים יא יג) "וְהָיָה אִם שָׁמֹעַ תִּשְׁמְעוּ אֶל מִצְוֹתַי",
שׁוֹמֵעַ אֲנִי כֵּיוָן שֶׁשָּׁמַע אָדָם דִּבְרֵי תּוֹרָה יֵשֵׁב לוֹ וְלֹא יִשְׁנֶה?
תַּלְמוּד לוֹמַר "כִּי אִם שָׁמֹר תִּשְׁמְרוּן"
מַגִּיד שֶׁכְּשֵׁם שֶׁאָדָם צָרִיךְ לְהִזָּהֵר בְּסַלְעוֹ שֶׁלֹּא תֹּאבַד כָּךְ צָרִיךְ לְהִזָּהֵר בְּתַלְמוּדוֹ שֶׁלֹּא יֹאבַד
וְכֵן הוּא אוֹמֵר (משלי ב ד) "אִם תְּבַקְשֶׁנָּה כַכָּסֶף": מַה כֶּסֶף קָשֶׁה לִקְנוֹתוֹ כָּךְ דִּבְרֵי תּוֹרָה קָשִׁים לִקְנוֹתָם
אוֹ מַה כֶּסֶף קָשֶׁה לְאַבְּדוֹ כָּךְ דִּבְרֵי תּוֹרָה קָשִׁים לְאַבְּדָם?
תַּלְמוּד לוֹמַר (איוב כח יז) "לֹא יַעַרְכֶנָּה זָהָב וּזְכוֹכִית"
קָשִׁים לִקְנוֹתָם כַּזָּהָב וְנוֹחִים לְאַבְּדָם כִּכְלֵי זְכוֹכִית.
(איוב כח יז) "וּתְמוּרָתָהּ כְּלִי פָז", הָיָה רַבִּי יִשְׁמָעֵאל אוֹמֵר: (דברים ד ט) "רַק הִשָּׁמֶר לְךָ וּשְׁמֹר נַפְשְׁךָ מְאֹד"
הציפור מיועדת לבן המלך, ומכאן ערכה הרב יותר מערכה בשוק, יותר מכלי פז. כך גם התורה בעלת ערך בגלל היחוס שלה לברית בין ישראל לקב"ה. |
אָמַר לוֹ: הֱוֵי זָהִיר בְּצִפּוֹר זוֹ לִבְנִי, אִם אִבַּדְתָּ אוֹתוֹ – לֹא תְּהֵא סָבוּר צִפּוֹר בְּאִיסָר אִבַּדְתָּ, אֶלָּא כְּאִלּוּ נַפְשְׁךָ אִבַּדְתָּ
גם דברי תורה שנראים ריקים וחסרי משמעות הם חשובים כנפשו של הלומדם. |
דָּבָר שֶׁאַתֶּם אוֹמְרִים רֵיק הוּא – "הוּא חַיֵּיכֶם".
רשב"י ממשיך במגמה של ההשוואה בין דברי תורה לכסף מתחילת הפיסקה; הפעם בהקשר של חיסכון ואגירה. |
אֶחָד מְצָרֵף דִּינָר וְאוֹכְלוֹ, וְאֶחָד מְצָרֵף דִּינָר וּמַנִּיחוֹ
זֶה שֶׁהָיָה מְצָרֵף דִּינָר וְאוֹכְלוֹ נִמְצָא אֵין בְּיָדוֹ כְּלוּם, וְזֶה שֶׁמְּצָרֵף דִּינָר וּמַנִּיחוֹ נִמְצָא מַעֲשִׁיר לְאַחַר זְמַן
כָּךְ תַּלְמִידֵי חֲכָמִים לָמַד שְׁנַיִם שְׁלֹשָׁה דְּבָרִים בַּיּוֹם, שְׁנַיִם שְׁלֹשָׁה פְּרָקִים בַּשַּׁבָּת
שְׁתַּיִם שָׁלֹשׁ פָּרָשִׁיּוֹת בַּחֹדֶשׁ – נִמְצָא מַעֲשִׁיר לְאַחַר זְמַן, וְעָלָיו הוּא אוֹמֵר (משלי יג יא) "וְקֹבֵץ עַל יָד יַרְבֶּה",
האגירה של דברי התורה מושוית לאגירת היבול החקלאי לחדשי החורף. |
וְעָלָיו הוּא אוֹמֵר (משלי י ה) "אֹגֵר בַּקַּיִץ בֵּן מַשְׂכִּיל, נִרְדָּם בַּקָּצִיר בֵּן מֵבִישׁ",
וְאוֹמֵר (משלי כ ד) "מֵחֹרֶף עָצֵל לֹא יַחֲרֹשׁ וְשָׁאַל בַּקָּצִיר וָאָיִן" וְאוֹמֵר (קהלת יא ד) "שֹׁמֵר רוּחַ לֹא יִזְרָע",
כאן עוברת הדרשה לחובת האחזקה של דברי התורה שכבר נלמדו, המושוית לאחזקת וניכוש השדה. |
"עַל שְׂדֵה אִישׁ עָצֵל עָבַרְתִּי" – זֶה שֶׁקָּנָה שָׂדֶה כְּבָר, "וְעַל כֶּרֶם אָדָם חֲסַר לֵב" – זֶה שֶׁקָּנָה כֶּרֶם כְּבָר
הוֹאִיל וְקָנָה שָׂדֶה וְקָנָה כֶּרֶם, וְקָרוּי אִישׁ וְקָרוּי אָדָם, לָמָּה נִקְרָא עָצֵל וַחֲסַר לֵב?
שֶׁקָּנָה שָׂדֶה וְקָנָה כֶּרֶם וְלֹא עָמַל בָּהֶם! מִנַּיִן שֶׁסּוֹפוֹ לְהַנִּיחַ שְׁנַיִם שְׁלֹשָׁה דְּבָרִים בַּפָּרָשָׁה?
שֶׁנֶּאֱמַר "וְהִנֵּה עָלָה כֻלּוֹ קִמְּשֹׂנִים". וּמִנַּיִן שֶׁמְּבַקֵּשׁ פִּתְחָהּ שֶׁל פָּרָשָׁה וְאֵינוֹ מוֹצֵא?
שֶׁנֶּאֱמַר "כָּסּוּ פָנָיו חֲרֻלִּים", וְעָלָיו הוּא אוֹמֵר "וְגֶדֶר אֲבָנָיו נֶהֱרָסָה":
מִתּוֹךְ שֶׁרָאָה שֶׁלֹּא עָמְדָה בְּיָדוֹ – הוּא יוֹשֵׁב, מְטַמֵּא אֶת הַטָּהוֹר וּמְטַהֵר אֶת הַטָּמֵא וּפוֹרֵץ גְּדֵרָם שֶׁל חֲכָמִים,
מָה עָנְשׁוֹ שֶׁל זֶה? בָּא שְׁלֹמֹה וּפֵרֵשׁ עָלָיו בַּקַּבָּלָה (קהלת י ח) "וּפֹרֵץ גָּדֵר יִשְּׁכֶנּוּ נָחָשׁ"
הָא כָּל הַפּוֹרֵץ גְּדֵרָם שֶׁל חֲכָמִים – לְסוֹף שֶׁפּוּרְעָנֻיּוֹת בָּאוֹת עָלָיו.
רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן מְנַסְיָא אוֹמֵר: הֲרֵי הוּא אוֹמֵר (משלי כז ז) "נֶפֶשׁ שְׂבֵעָה תָּבוּס נֹפֶת"
תלמיד שלמד הרבה יכול לוותר על הנופת (דבש), כי ההיא כלולה כבר בחומר שלמד; ואילו תלמיד שלמד מעט – אפילו מסורת מוטעית מתוקה בעיניו, ואינו יכול להבחין במרירותה. |
"וְנֶפֶשׁ רְעֵבָה כָּל מַר מָתוֹק" – לֹא הָיָה לוֹ אֶלָּא מַה שֶּׁלָּמַד.
דורש נופת – נפה, וראו את התיאור של ר' עקיבא באדר"נ נו"א יח. תלמיד מוצלח משקל את התורה (ממיין אותה, מבקרה ועורכה) ובכך משפר אותה, בניגוד לתלמיד המתחיל המכונה 'נפש רעבה' בדרשה הקודמת. |
מַה נָּפָה זוֹ מוֹצִיאָה קֶמַח בִּפְנֵי עַצְמוֹ סֻבִּין בִּפְנֵי עַצְמָם קִיבָּר בִּפְנֵי עַצְמוֹ
כָּךְ תַּלְמִיד יוֹשֵׁב וּמְבָרֵר דִּבְרֵי תּוֹרָה וּמְשַׁקְּלָם: אִישׁ פְּלוֹנִי אוֹסֵר אִישׁ פְּלוֹנִי מַתִּיר
אִישׁ פְּלוֹנִי מְטַמֵּא אִישׁ פְּלוֹנִי מְטַהֵר.
שֵׁנִי לוֹ דּוֹמֶה לְמוֹךְ, שֶׁאֵינוֹ סוֹפֵג אֶלָּא צָרְכּוֹ – זֶה שֶׁאוֹמֵר "דַּיִּי מַה שֶּׁשָּׁנָה לִי רַבִּי".
רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחַי אוֹמֵר: הֲרֵי הוּא אוֹמֵר (משלי ה טו) "שְׁתֵה מַיִם מִבּוֹרֶךָ" וגו'
רשב"י ממליץ לתלמיד ללמוד בעירו מרבו ואחר כך לצאת ולהפיץ את תורתו במקומות רחוקים. |
וְכֵן הוּא אוֹמֵר (משלי לא יד) "הָיְתָה כָּאֳנִיּוֹת סוֹחֵר מִמֶּרְחָק תָּבִיא לַחְמָהּ".
שְׁתֵה מֵימָיו שֶׁבְּרָאֲךָ, וְאַל תִּשְׁתֶּה מַיִם עֲכוּרִים וְתִמָּשֵׁךְ עִם דִּבְרֵי מִינִים.
רַבִּי עֲקִיבָה אוֹמֵר: הֲרֵי הוּא אוֹמֵר "שְׁתֵה מַיִם מִבּוֹרֶךָ",
דורש את ההבדל בין בור לבאר: תלמיד מתחיל אינו יודע די כדי ללמד, אלא רק מה שלמד מרבותיו – כבור; אבל לאחר שצבר ידע הוא כבאר וכמעיין, ויכול כל הציבור להיעזר בו וללמוד ממנו. וראו דברי ריב"ז על תלמידיו באבות ב ח. |
כָּךְ תַּלְמִיד מִתְּחִלָּתוֹ לֹא לָמַד כָּל דָּבָר – לֹא הָיָה אֶלָּא מַה שֶּׁלָּמַד,
"וְנֹזְלִים מִתּוֹךְ בְּאֵרֶךָ", דּוֹמֶה לִבְאֵר: מַה בְּאֵר מְנַזֶּלֶת מַיִם חַיִּים מִכָּל צְדָדֶיהָ
כָּךְ בָּאִים תַּלְמִידִים וּלְמֵדִים הֵימֶנּוּ. וְכֵן הוּא אוֹמֵר (משלי ה טז) "יָפוּצוּ מַעְיְנֹתֶיךָ" וגו'
נִמְשְׁלוּ דִּבְרֵי תּוֹרָה לְמַיִם: מַה מַּיִם חַיִּים לָעוֹלָם – כָּךְ דִּבְרֵי תּוֹרָה חַיִּים לָעוֹלָם
שורת השוואות בין מים לתורה, בין יין לתורה ולבסוף בין שמן ודבש לתורה. |
מַה מַּיִם מַעֲלִים אֶת הַטְּמֵאִים מִטֻּמְאָתָם – כָּךְ דִּבְרֵי תּוֹרָה מַעֲלִים אֶת הַטְּמֵאִים מִטֻּמְאָתָם
שֶׁנֶּאֱמַר (תהלים קיט קמ) "צְרוּפָה אִמְרָתְךָ מְאֹד וְעַבְדְּךָ אֲהֵבָהּ"
מַה מַּיִם מְשִׁיבִים נַפְשׁוֹ שֶׁל אָדָם, שֶׁנֶּאֱמַר (משלי כה כה) "מַיִם קָרִים עַל נֶפֶשׁ עֲיֵפָה"
כָּךְ דִּבְרֵי תּוֹרָה מְשִׁיבִים נַפְשׁוֹ שֶׁל אָדָם, שֶׁנֶּאֱמַר (תהלים יט ח) "תּוֹרַת ה' תְּמִימָה מְשִׁיבַת נָפֶשׁ"
מַה מַּיִם אֵין לָהֶם דָּמִים – כָּךְ דִּבְרֵי תּוֹרָה אֵין לָהֶם דָּמִים, שֶׁנֶּאֱמַר (משלי ג טו) "יְקָרָה הִיא מִפְּנִינִים"
אוֹ מַה מַּיִם אֵין מְשַׂמְּחִים אֶת הַלֵּב – כָּךְ דִּבְרֵי תּוֹרָה אֵין מְשַׂמְּחִים אֶת הַלֵּב?
תַּלְמוּד לוֹמַר (שיר השירים א ב) "כִּי טוֹבִים דֹּדֶיךָ מִיָּיִן".
מַה יַּיִן מְשַׂמֵּחַ אֶת הַלֵּב – כָּךְ דִּבְרֵי תּוֹרָה מְשַׂמְּחִים אֶת הַלֵּב
שֶׁנֶּאֱמַר (תהלים יט ט) "פִּקּוּדֵי ה' יְשָׁרִים מְשַׂמְּחֵי לֵב"
לעניין התרבות החכמה של הזקנים ראו קינים ג סוף ו. לעניין כלי החרס המכיל יין השוו לסיפור על ר' יהושע בתענית ז א-ב. |
כָּךְ דִּבְרֵי תּוֹרָה כָּל זְמַן שֶׁמִּתְיַשְּׁנִים בַּגּוּף סוֹפָם לְהַשְׁבִּיחַ; שֶׁנֶּאֱמַר (איוב יב יב) "בִּישִׁישִׁים חָכְמָה" וגו'
מַה יַּיִן אִי אֶפְשָׁר לוֹ לְהִתְקַיֵּם לֹא בִּכְלֵי כֶּסֶף וְלֹא בִּכְלֵי זָהָב, אֶלָּא בַּיָּרוּד שֶׁבַּכֵּלִים – בִּכְלֵי חֶרֶס
כָּךְ דִּבְרֵי תּוֹרָה אֵין מִתְקַיְּמִים בְּמִי שֶׁהוּא בְּעֵינָיו כִּכְלֵי כֶּסֶף וּכְכְלֵי זָהָב,
אֶלָּא בְּמִי שֶׁהוּא בְּעֵינָיו כַּיָּרוּד שֶׁבַּכֵּלִים – כִּכְלֵי חֶרֶס
אוֹ מַה יַּיִן פְּעָמִים שֶׁהוּא רַע לָרֹאשׁ וְרַע לַגּוּף, יָכוֹל אַף דִּבְרֵי תּוֹרָה כֵּן?
תַּלְמוּד לוֹמַר (שיר השירים א ג) "לְרֵיחַ שְׁמָנֶיךָ טוֹבִים"
מַה שֶּׁמֶן יָפֶה לָרֹאשׁ וְיָפֶה לַגּוּף – כָּךְ דִּבְרֵי תּוֹרָה יָפִים לָרֹאשׁ וְיָפִים לַגּוּף
שֶׁנֶּאֱמַר (משלי א ט) "כִּי לִוְיַת חֵן הֵם לְרֹאשֶׁךָ וַעֲנָקִים לְגַרְגְּרֹתֶיךָ" וגו'
וְאוֹמֵר (משלי ד ט) "תִּתֵּן לְרֹאשְׁךָ לִוְיַת חֵן"
נִמְשְׁלוּ דִּבְרֵי תּוֹרָה בְּשֶׁמֶן וּדְבַשׁ, שֶׁנֶּאֱמַר (תהלים יט יא) "וּמְתוּקִים מִדְּבַשׁ וְנֹפֶת צוּפִים".
דורש 'אם שמור – תשמרון' ו'אם שכוח – תשכח'. |
מִנַּיִן אַתָּה אוֹמֵר שֶׁאִם שָׁמַע אָדָם דָּבָר מִדִּבְרֵי תּוֹרָה רִאשׁוֹן רִאשׁוֹן וּמְקַיְּמוֹ
כְּשֵׁם שֶׁרִאשׁוֹנִים מִתְקַיְּמִים בְּיָדוֹ כָּךְ הָאַחֲרוֹנִים מִתְקַיְּמִים בְּיָדוֹ?
שֶׁנֶּאֱמַר "כִּי אִם שָׁמֹר תִּשְׁמְרוּן",
וּמִנַּיִן שֶׁאִם שׁוֹמֵעַ רִאשׁוֹן רִאשׁוֹן וּמְשַׁכְּחוֹ,
כְּשֵׁם שֶׁאֵין הָרִאשׁוֹנִים מִתְקַיְּמִים בְּיָדוֹ כָּךְ אֵין הָאַחֲרוֹנִים מִתְקַיְּמִים בְּיָדוֹ?
תַּלְמוּד לוֹמַר (דברים ח יט) "וְהָיָה אִם שָׁכֹחַ תִּשְׁכָּח"; אִי אַתָּה מַעֲלִים עֵינֶיךָ מִמֶּנּוּ עַד שֶׁיֵּלֵךְ לוֹ
דָּבָר אַחֵר: "כִּי אִם שָׁמֹר תִּשְׁמְרוּן אֶת כָּל הַמִּצְוָה הַזֹּאת",
האחריות על לימוד ושמירת התורה מוטלת על כל ישראל (דורש 'לנו', 'כולכם'), ולא על קבוצה כלשהי בתוכם. ואכן ההיסטוריה מצביעה על ישראלים שהצילו את לימוד התורה. |
תַּלְמוּד לוֹמַר "כִּי אִם שָׁמֹר תִּשְׁמְרוּן", מַגִּיד שֶׁהַכֹּל שָׁוִים בַּתּוֹרָה
וְכֵן הוּא אוֹמֵר (דברים לג ד) "תּוֹרָה צִוָּה לָנוּ מֹשֶׁה מוֹרָשָׁה קְהִלַּת יַעֲקֹב"
כֹּהֲנִים לְוִיִּם וְיִשְׂרְאֵלִים אֵין כָּתוּב כָּאן, אֶלָּא קְהִלַּת יַעֲקֹב,
וְכֵן הוּא אוֹמֵר (דברים כט ט) "אַתֶּם נִצָּבִים הַיּוֹם כֻּלְּכֶם"
מַה אִלּוּ אילולי זֶה שֶׁעָמַד וְקִיֵּם תּוֹרָה בְּיִשְׂרָאֵל – לֹא הָיְתָה תּוֹרָה מִשְׁתַּכַּחַת?
מַה אִלּוּ לֹא עָמַד שָׁפָן בִּשְׁעָתוֹ, עֶזְרָא בִּשְׁעָתוֹ, רַבִּי עֲקִיבָה בִּשְׁעָתוֹ – לֹא הָיְתָה תּוֹרָה מִשְׁתַּכַּחַת?
וְאוֹמֵר (משלי טו כג) "וְדָבָר בְּעִתּוֹ מַה טּוֹב", דָּבָר שֶׁאָמַר זֶה שפן, עזרא ור' עקיבא – שָׁקוּל כְּנֶגֶד הַכֹּל.
רַבּוֹתֵינוּ הִתִּירוּ שֶׁהוֹלְכִים מֵעִיר לְעִיר וּמִמְּדִינָה לִמְדִינָה עַל שֶׁרֶץ שֶׁנָּגַע בְּכִכָּר, לֵידַע אִם תְּחִלָּה הוּא אִם שְׁנִיָּה.
רשב"י טוען שמובטח שהתורה לא תישכח, אבל פרטיה עלולים להישכח, וראו תוספתא שם. |
וַהֲלֹא כְּבָר נֶאֱמַר (דברים לא כא) "כִּי לֹא תִשָּׁכַח מִפִּי זַרְעוֹ"
אֶלָּא: אִישׁ פְּלוֹנִי אוֹסֵר, אִישׁ פְּלוֹנִי מַתִּיר, אִישׁ פְּלוֹנִי מְטַמֵּא, אִישׁ פְּלוֹנִי מְטַהֵר – וְלֹא יִמְצְאוּ דָּבָר בָּרוּר.
חוזר לתחילת הפיסקה. הטענה היא שאין פרשות קלות וחסרות משמעות בתורה. |
תַּלְמוּד לוֹמַר (דברים לב מז) "כִּי לֹא דָבָר רֵק הוּא מִכֶּם": דָּבָר שֶׁאַתֶּם אוֹמְרִים רֵיקָן הוּא – הוּא חַיֵּיכֶם!
שֶׁלֹּא תֹּאמַר: לָמַדְתִּי הֲלָכוֹת דַּי; תַּלְמוּד לוֹמַר: מִצְוָה, הַמִּצְוָה, כָּל הַמִּצְוָה; לְמֹד מִדְרַשׁ הֲלָכוֹת וְהַגָּדוֹת,
וְכֵן הוּא אוֹמֵר (דברים ח ג) "כִּי לֹא עַל הַלֶּחֶם לְבַדּוֹ יִחְיֶה הָאָדָם" – זֶה מִדְרָשׁ,
"כִּי עַל כָּל מוֹצָא פִי ה'" – אֵלּוּ הֲלָכוֹת וְהַגָּדוֹת
וְכֵן הוּא אוֹמֵר (משלי כז יא) "חֲכַם בְּנִי" וגו', וְאוֹמֵר (משלי כג טו) "בְּנִי אִם חָכַם לִבֶּךָ יִשְׂמַח לִבִּי גַם אָנִי".
אביו של הת"ח שמח וגם הקב"ה משתתף בשמחתו. |
תַּלְמוּד לוֹמַר "גַּם אָנִי", לְרַבּוֹת אָבִיו שֶׁבַּשָּׁמַיִם.
נסיון לאזן בין המצווה ללמוד תורה לבין מצוות מעשיות: השוו פיסקה מא לעיל, שלימוד התורה הוא החשוב ביותר; גם כאן לימוד תורה הוא מצווה, אבל אם גם קיים בפועל – שכרו רב יותר; וראו גם אבות ד ה, 'הלומד על מנת לעשות'. |
שׁוֹמֵעַ אֲנִי כֵּיוָן שֶׁשּׁוֹמֵר אָדָם דִּבְרֵי תּוֹרָה, יֵשֵׁב לוֹ וְלֹא יַעֲשֶׂה? תַּלְמוּד לוֹמַר "לַעֲשׂתָהּ". תְּשׁוּבָתָהּ לַעֲשׂתָהּ,
לָמַד אָדָם תּוֹרָה – הֲרֵי בְּיָדוֹ מִצְוָה אַחַת; לָמַד וְשָׁמַר – הֲרֵי בְּיָדוֹ שְׁתֵּי מִצְוֹת; לָמַד וְשָׁמַר וְעָשָׂה – אֵין לְמַעְלָה הֵימֶנּוּ.
ראו לעיל פיסקה מא. כאן נוספו פסוקים המאששים את הטענה שלומד התורה אכן זוכה לכבוד ולעשר ומאריך ימים בעולם הזה, וזוכה לחיי העולם הבא – אבל עדיין המניע הישיר של הלומד צריך להיות מתוך אהבת ה'. |
בִּשְׁבִיל שֶׁאַאֲרִיךְ יָמִים, לָעוֹלָם הַבָּא – תַּלְמוּד לוֹמַר "לְאַהֲבָה", לְמֹד מִכָּל מָקוֹם וְסוֹף הַכָּבוֹד לָבוֹא,
וְכֵן הוּא אוֹמֵר (משלי ג יח) "עֵץ חַיִּים הִיא לַמַּחֲזִיקִים בָּהּ" וגו'
וְאוֹמֵר (משלי ד כב) "כִּי חַיִּים הֵם לְמֹצְאֵיהֶם"
וְאוֹמֵר (משלי ד ט) "תִּתֵּן לְרֹאשְׁךָ לִוְיַת חֵן" – בָּעוֹלָם הַזֶּה, "עֲטֶרֶת תִּפְאֶרֶת תְּמַגְּנֶךָּ" – בָּעוֹלָם הַבָּא!
(משלי ג טז) "אֹרֶךְ יָמִים בִּימִינָהּ" – לָעוֹלָם הַבָּא; "בִּשְׂמֹאלָהּ עֹשֶׁר וְכָבוֹד" – בָּעוֹלָם הַזֶּה.
ראו אבות שם, בדברי ר' צדוק 'אל תעשם עטרה להתגדל בה' וכו'. |
הוּא הָיָה אוֹמֵר: וּמַה בֵּלְשַׁצַּר שֶׁנִּשְׁתַּמֵּשׁ בִּכְלֵי בֵּית הַמִּקְדָּשׁ, וּכְלֵי חֹל הָיוּ
נֶעֶקְרוּ חַיָּיו מִן הָעוֹלָם הַזֶּה וּמִן הָעוֹלָם הַבָּא
הַמִּשְׁתַּמֵּשׁ בִּכְלִי שֶׁנִּבְרָא בּוֹ הָעוֹלָם הוא התורה – עַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה שֶׁיֵּעָקְרוּ חַיָּיו מִן הָעוֹלָם הַזֶּה וּמִן הָעוֹלָם הַבָּא!
פיסקה מט
[עריכה]על דברים יא כב
(דברים יא כב) "לָלֶכֶת בְּכָל דְּרָכָיו", אֵלּוּ הֵן דַּרְכֵי מָקוֹם? (שמות לד ו) "ה' אֵל רַחוּם וְחַנּוּן",
הדרשן שואל כיצד יכול אדם להיקרא בשמו של הקב"ה, למרות שהניקוד לפנינו הוא 'יִקְרָא'; אבל השאלה אכן מתאימה לפסוק מישעיה מג ז, המצוטט בסוף הדרשה. |
וְכִי הֵיאַךְ אֶפְשָׁר לוֹ לָאָדָם לִקָּרֵא בִּשְׁמוֹ שֶׁל מָקוֹם?
אֶלָּא נִקְרָא הַמָּקוֹם רַחוּם – אַף אַתָּה הֱיֵה רַחוּם; הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא נִקְרָא חַנּוּן – אַף אַתָּה הֱיֵה חַנּוּן,
שֶׁנֶּאֱמַר (תהלים קמה ח) "חַנּוּן וְרַחוּם ה'" וגו', וַעֲשֵׂה מַתְּנוֹת חִנָּם, ביאור ל'חנון'.
נִקְרָא הַמָּקוֹם צַדִּיק, שֶׁנֶּאֱמַר (תהלים יא ז) "כִּי צַדִּיק ה' צְדָקוֹת אָהֵב" – אַף אַתָּה הֱיֵה צַדִּיק;
נִקְרָא הַמָּקוֹם חָסִיד, שֶׁנֶּאֱמַר (ירמיה ג יב) "כִּי חָסִיד אֲנִי נְאֻם ה'" – אַף אַתָּה הֱיֵה חָסִיד.
לְכָךְ נֶאֱמַר (יואל ג ה) "וְהָיָה כֹּל אֲשֶׁר יִקְרָא בְּשֵׁם ה' יִמָּלֵט".
וְאוֹמֵר (ישעיה מג ז) "כֹּל הַנִּקְרָא בִשְׁמִי" וגו'; וְאוֹמֵר (משלי טז ד) "כֹּל פָּעַל ה' לַמַּעֲנֵהוּ."
השאלה כאן אינה כיצד יכול אדם ללכת בדרכי הקב"ה אלא כיצד הוא יכול להדבק בו. הדרשן מבין בתחילה שמדובר בהדבקות פיזית. התשובה, שקובעת שההידבקות בקב"ה היא באמצעות החכמים, מרחיקת לכת ומציגה הקשר של תחרות ומלחמה בין החכמים לקב"ה, שבה מנצחים החכמים, והשוו בבא מציעא נט ב, 'נצחוני בני'. |
וַהֲלֹא כְּבָר נֶאֱמַר (דברים ד כד) "כִּי ה' אֱלֹהֶיךָ אֵשׁ אֹכְלָה הוּא",
וְאוֹמֵר (דניאל ז ט) "כָּרְסְיֵהּ שְׁבִיבִין דִּי נוּר"!
אֶלָּא הִדָּבֵק בַּחֲכָמִים וּבְתַלְמִידֵיהֶם, וּמַעֲלֶה אֲנִי עָלֶיךָ כְּאִלּוּ עָלִיתָ לַמָּרוֹם וְנָטַלְתָּה.
וְלֹא שֶׁעָלִיתָ וְנָטַלְתָּ בְּשָׁלוֹם, אֶלָּא כְּאִלּוּ עָשִׂיתָה מִלְחָמָה וְנָטַלְתָּה.
וְכֵן הוּא אוֹמֵר (תהלים סח יט) "עָלִיתָ לַמָּרוֹם שָׁבִיתָ שֶּׁבִי".
דרך נוספת להידבק בדרכי הקב"ה היא לימוד האגדה, המגשר על הפער שבין האדם לקב"ה. |
שֶׁמִּתּוֹךְ כָּךְ אַתָּה מַכִּיר אֶת מִי שֶׁאָמַר וְהָיָה הָעוֹלָם וּמִדַּבֵּק בִּדְרָכָיו.
השוו לעיל סוף פיסקה מא. |
פיסקה נ
[עריכה]על דברים יא כג
(דברים יא כג) "וְהוֹרִישׁ ה'" – ה' מוֹרִישׁ וְאֵין בָּשָׂר וָדָם מוֹרִישׁ.
לכאורה יש סתירה בין הביטוי המרחיב 'כל' לביטוי המצמצם 'האלה'. המדרש מסיק שההרחבה כוללת את מסייעי שבעת העממים אבל לא יותר מכך. |
אֵין לִי אֶלָּא אֵלֶּה, מִנַּיִן לְרַבּוֹת אֶת מְסַיְּעֵיהֶם? תַּלְמוּד לוֹמַר "אֶת כָּל הַגּוֹיִם הָאֵלֶּה מִלִּפְנֵיכֶם",
שֶׁתִּהְיוּ אַתֶּם רַבִּים וְהוֹלְכִים וְהֵם מִתְמַעֲטִים וְהוֹלְכִים, וְכֵן הוּא אוֹמֵר (שמות כג ל) "מְעַט מְעַט אֲגָרְשֶׁנּוּ מִפָּנֶיךָ".
לדברי ר' אלעזר נחלת הארץ היתה איטית כי חטאו ישראל, והשוו לדברי רשב"י לעיל פיסקה מב, שטען שגם ברכת החקלאות היא במצב שאין ישראל עושים רצונו של מקום. |
פֶּן תִּהְיֶה הָאָרֶץ שְׁמָמָה וְרַבָּה עָלֶיךָ חַיַּת הַשָּׂדֶה", דִּבְרֵי רַבִּי יַעֲקֹב.
אָמַר לוֹ רַבִּי אֶלְעָזָר בֶּן עֲזַרְיָה: אוֹ לְפִי שֶׁיִּשְׂרָאֵל צַדִּיקִים הֵם, לָמָּה יְרֵאִים מִן הַחַיָּה?
וַהֲלֹא אִם צַדִּיקִים הֵם אֵין יְרֵאִים מִן הַחַיָּה!
שֶׁכֵּן הוּא אוֹמֵר (איוב ה כג) "כִּי עִם אַבְנֵי הַשָּׂדֶה בְרִיתֶךָ"!
אִם תֹּאמַר: מִפְּנֵי מָה יָגַע יְהוֹשֻׁעַ כָּל הַיְּגִיעָה הַהִיא?
אֶלָּא לְפִי שֶׁחָטְאוּ יִשְׂרָאֵל – נִגְזַר עֲלֵיהֶם "מְעַט מְעַט אֲגָרְשֶׁנּוּ מִפָּנֶיךָ".
"וִירִשְׁתֶּם גּוֹיִם גְּדוֹלִים וַעֲצוּמִים", גְּדוֹלִים בְּקוֹמָה, וַעֲצוּמִים בְּכֹחַ.
"מִכֶּם", אַף אַתֶּם גְּדוֹלִים וַעֲצוּמִים; אֶלָּא שֶׁהֵם גְּדוֹלִים וַעֲצוּמִים מִכֶּם.
רַבִּי אֱלִיעֶזֶר בֶּן יַעֲקֹב אוֹמֵר: מָשָׁל לְאָדָם שֶׁאוֹמֵר אִישׁ פְּלוֹנִי גִּבּוֹר – וְזֶה גִּבּוֹר, אֶלָּא שֶׁהַלָּה גִּבּוֹר מִמֶּנּוּ!
דָּבָר אַחֵר: "מִכֶּם" עוֹד לָמָּה נֶאֱמַר? וַהֲלֹא כְּבָר נֶאֱמַר (דברים ז א) "שִׁבְעָה גּוֹיִם רַבִּים וַעֲצוּמִים מִמֶּךָּ",
הביטוי בלשון רבים ('מכם') נדרש שכל אחד משבעת העממים היה גדול מישראל, והנצחון עלים היה נס בידי הקב"ה, ראו בתחילת הפיסקה. |
וְכֵן הוּא אוֹמֵר (עמוס ב ט) "וְאָנֹכִי הִשְׁמַדְתִּי אֶת הָאֱמֹרִי מִפְּנֵיהֶם אֲשֶׁר כְּגוֹבַהּ אֲרָזִים גָּבְהוֹ וְחָסֹן הוּא כָּאַלּוֹנִים."
פיסקה נא
[עריכה]על דברים יא כד
(דברים יא כד) "כָּל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר תִּדְרֹךְ כַּף רַגְלְכֶם בּוֹ",
סדר הכיבוש חשוב ומשפיע על דיני המקום. לפי הדרשה חלה מצווה לכבוש קודם כל את א"י כדי לבער ממנה ע"ז, ורק אח"כ מותר לכבוש מקומות נוספים, ואם שינו את הסדר – אין קדושת א"י חלה על המקומות שכבשו בחו"ל (כגון ארם נהרים וארם צובא). |
מַה תַּלְמוּד לוֹמַר "כָּל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר תִּדְרֹךְ"?
אָמַר לָהֶם: כָּל מָקוֹם שֶׁתִּכְבְּשׁוּ חוּץ מִמְּקוֹמוֹת הָאֵלּוּ – הֲרֵי הוּא שֶׁלָּכֶם,
אוֹ רְשׁוּת בְּיָדָם לִכְבֹּשׁ חוּצָה לָאָרֶץ עַד שֶׁלֹּא יִכְבְּשׁוּ אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל?
תַּלְמוּד לוֹמַר (דברים יא כג) "וִירִשְׁתֶּם גּוֹיִם גְּדֹלִים וַעֲצֻמִים מִכֶּם",
וְאַחַר כָּךְ "כָּל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר תִּדְרֹךְ כַּף רַגְלְכֶם בּוֹ";
שֶׁלֹּא תְּהֵא אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל מְטֻמְּאָה בְּגִלּוּלִים – וְאַתֶּם חוֹזְרִים וּמְכַבְּשִׁים חוּצָה לָאָרֶץ!
אֶלָּא מִשֶּׁתִּכְבְּשׁוּ אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל – תְּהוּ רַשָּׁאִים לִכְבֹּשׁ חוּצָה לָאָרֶץ.
הֲרֵי שֶׁכָּבְשׁוּ בְּחוּצָה לָאָרֶץ, מִנַּיִן שֶׁהַמִּצְווֹת נוֹהֲגוֹת שָׁם?
הֲרֵי אַתָּה דָּן: נֶאֱמַר כָּאן "[לָכֶם] יִהְיֶה" וְנֶאֱמַר לְהַלָּן "יִהְיֶה [גְּבוּלְכֶם]";
מַה יִּהְיֶה הָאָמוּר לְהַלָּן – מִצְווֹת נוֹהֲגוֹת שָׁם, דורש 'גבולכם' אַף יִהְיֶה הָאָמוּר כָּאן – מִצְווֹת נוֹהֲגוֹת שָׁם.
קדושת סוריה (ארם נהרים וכו') פחותה מקדושת א"י, ראו תוספתא ב"ק דכלים א, ה. הסיבה לכך לפי הדרשה היא שסוריה נכבשה לפני שהושלם כיבוש א"י. |
הַתּוֹרָה אָמְרָה: מִשֶּׁתִּכְבְּשׁוּ אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל תְּהוּ רַשָּׁאִים לִכְבֹּשׁ חוּצָה לָאָרֶץ,
וְהוּא לֹא עָשָׂה כֵן, אֶלָּא חָזַר וְכָבַשׁ אֲרַם נַהֲרַיִם וַאֲרַם צוֹבָה, וְאֶת הַיְבוּסִי סָמוּךְ לִירוּשָׁלַם לֹא הוֹרִישׁ.
אָמַר לוֹ הַמָּקוֹם: אֶת הַיְבוּסִי סָמוּךְ לְפַלְטֵרִין לארמון שֶׁלְּךָ לֹא הוֹרַשְׁתָּ; הֵיאַךְ אַתָּה חוֹזֵר וּמְכַבֵּשׁ אֲרַם נַהֲרַיִם וַאֲרַם צוֹבָה?
סוגיית הגבול הימי עולה כבר בימי חז"ל! – וראו דברי ר' יהודה בתוספתא תרומות ב יא. |
תַּלְמוּד לוֹמַר "מִן הַמִּדְבָּר וְהַלְּבָנוֹן": מִן הַמִּדְבָּר גְּבוּלְכֶם, וְאֵין הַמִּדְבָּר גְּבוּלְכֶם;
וְאִם כְּבַשְׁתֶּם – יְהִי גְּבוּלְכֶם, וְ"הַמִּדְבָּר... גְּבוּלְכֶם".
"מִן הַנָּהָר, נְהַר פְּרָת": מִן הַנָּהָר גְּבוּלְכֶם, וְאֵין הַנָּהָר גְּבוּלְכֶם; וְאִם כְּבַשְׁתֶּם – יְהִי גְּבוּלְכֶם וְ"הַנָּהָר... גְּבוּלְכֶם".
"וְעַד הַיָּם גְּבוּלְכֶם", וְאֵין הַיָּם גְּבוּלְכֶם; וְאִם כְּבַשְׁתֶּם – יְהִי גְּבוּלְכֶם.
וְכֵן הוּא אוֹמֵר (במדבר לד ו) "וּגְבוּל יָם וְהָיָה לָכֶם הַיָּם הַגָּדוֹל וּגְבוּל" יִהְיֶה גְּבוּלְכֶם – וְ"הַיָּם... גְּבוּלְכֶם".
נִמְצֵיתָ אוֹמֵר: (שביעית ו א:) "כָּל מָקוֹם שֶׁהֶחֱזִיקוּ עוֹלֵי בָּבֶל, מֵאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל וְעַד כְּזִיב – לֹא נֶאֱכָל וְלֹא נֶעֱבָד;
עוֹלֵי מִצְרַיִם – נֶאֱכָל אֲבָל לֹא נֶעֱבָד; אֵילָךְ וְאֵילָךְ – נֶאֱכָל וְנֶעֱבָד".
פָּרָשַׁת אַשְׁקְלוֹן, חוֹמוֹת מִגְדָּל, שָׁרְשַׁן דּוֹר וְחוֹמוֹת עַכּוֹ, וְרֹאשׁ מְגִיאָתוֹ, וּגְיָאתוֹ עַצְמוֹ, כַּבְרָתָא
וּבֵית זְנִיתָא, קַצְרָא דִּגְלִילָא, קַבַּיָּא דְּעָיָּתָא, מַצְיָיא דְּעַבְתָא, כְּמוֹתָא דְּבִירַיִין, פָּחוּרְתָּא דְּיַתִּיר,
נַחֲלָה דְּאַבְצֵל, בֵּית עָר מֵרְעָשְׁתָא, לוּלָא רַבָּתָא, כַּרְכָּא דְּבַר סַנְגָרָא, מֵיסַף סְפַנְתָּא, נְקִיבְתָּא דְּעִיּוֹן,
תַּרְנְגוֹלָא עִילָּאָה דְּקֵיסָרִי, בֵּית סוּכוֹת, וְיָנְקַת, וּרְקַם דְּחַגְרָא, וְטַרְכוֹנָא דְּזִימְרָא דְּבֵיתְחוּם בֵּיצְרָא סַקָּא
וְחֶשְׁבּוֹן, וְנַחְלָא דְּוֶרֶד, סֻכּוֹתָא נִמְרִין, מַלְיָה זִירְזָא, וּרְקַם גֵּיאָה, וְגִינַיָּיא דְּאַשְׁקְלוֹן,
וְדֶרֶךְ גְּדוֹלָה הַהוֹלֶכֶת בַּמִּדְבָּר.
פיסקה נב
[עריכה]על דברים יא כה
אשה עלולה לסכן את ישראל רק בכשפים, כי אינה נלחמת בדרך רגילה; זאת למרות שהמכשף היחיד שניסה לקלל את ישראל בתורה היה גבר. |
אֵין לִי אֶלָּא אִישׁ. אֻמָּה, וּמִשְׁפָּחָה, אִשָּׁה בִּכְשָׁפֶיהָ מִנַּיִן? – תַּלְמוּד לוֹמַר "לֹא יִתְיַצֵּב אִישׁ", מִכָּל מָקוֹם.
אִם כֵּן לָמָּה נֶאֱמַר "אִישׁ"? – אֲפִילּוּ כְּעוֹג מֶלֶךְ הַבָּשָׁן.
כָּעִנְיָן שֶׁנֶּאֱמַר (דברים ג יא) "כִּי רַק עוֹג מֶלֶךְ הַבָּשָׁן נִשְׁאַר מִיֶּתֶר הָרְפָאִים".
השואל מניח שהאימה פחותה מהפחד ונכללת בו, ומחלק בין הקרובים לרחוקים. והשוו מכילתא שירה ט, על פס' טז: '"אֵימָתָה", על רחוקים, "וָפַחַד", על קרובים' וכו'. |
אֶלָּא "פַּחְדְּכֶם" עַל הַקְּרוֹבִים, "וּמוֹרַאֲכֶם" עַל הָרְחוֹקִים.
וְכֵן הוּא אוֹמֵר (יהושע ה א) "וַיְהִי כִשְׁמֹעַ כָּל מַלְכֵי הָאֱמֹרִי אֲשֶׁר בְּעֵבֶר הַיַּרְדֵּן יָמָּה
וְכָל מַלְכֵי הַכְּנַעֲנִי אֲשֶׁר עַל הַיָּם, אֵת אֲשֶׁר הוֹבִישׁ ה' אֶת מֵי הַיַּרְדֵּן מִפְּנֵי בְנֵי יִשְׂרָאֵל עַד עָבְרָם – וַיִּמַּס לְבָבָם
וְלֹא הָיָה בָם עוֹד רוּחַ מִפְּנֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל".
וְכֵן רָחָב הַזּוֹנָה אוֹמֶרֶת לִשְׁלוּחֵי יְהוֹשֻׁעַ (יהושע ב י) "כִּי שָׁמַעְנוּ אֵת אֲשֶׁר הוֹבִישׁ ה' אֶת מֵי יַם סוּף מִפְּנֵיכֶם,
וַנִּשְׁמַע וַיִּמַּס לְבָבֵנוּ" וְגוֹ'.
העיקרון הפרשני, שאיזכור של מי שהיה בכלל שלא לצורך מלמד שהוא שקול כנגד הכלל – מיושם בשורת הדרשות הזו הן לחיוב, הן לשלילה (שאול ובת פרעה). |
וַהֲלֹא כְּבָר נֶאֱמַר (יהושע ב א) "וַיִּשְׁלַח יְהוֹשֻׁעַ בִּן נוּן מִן הַשִּׁטִּים שְׁנַיִם אֲנָשִׁים מְרַגְּלִים חֶרֶשׁ
לֵאמֹר לְכוּ רְאוּ אֶת הָאָרֶץ וְאֶת יְרִיחוֹ"; יְרִיחוֹ בִּכְלָל הָיְתָה וְלָמָּה יָצָאת?
מְלַמֵּד שֶׁהָיְתָה קָשָׁה כְּנֶגֶד כֻּלָּם!
כַּיּוֹצֵא בּוֹ אַתָּה אוֹמֵר (במדבר לא ו) "וַיִּשְׁלַח אֹתָם מֹשֶׁה אֶלֶף לַמַּטֶּה לַצָּבָא
אֹתָם וְאֶת פִּינְחָס"; פִּינְחָס בִּכְלָל הָיָה וְלָמָּה יָצָא? מְלַמֵּד שֶׁשָּׁקוּל כְּנֶגֶד כֻּלָּם!
כַּיּוֹצֵא בּוֹ אַתָּה אוֹמֵר (שמות טו א) "אָז יָשִׁיר מֹשֶׁה וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל"; מֹשֶׁה בִּכְלָל הָיָה וְלָמָּה יָצָא?
כַּיּוֹצֵא בּוֹ אַתָּה אוֹמֵר (שמואל ב כב א) "וַיְדַבֵּר דָּוִד לַה'... מִכַּף כָּל אֹיְבָיו וּמִכַּף שָׁאוּל".
שָׁאוּל בִּכְלָל הָיָה וְלָמָּה יָצָא? מְלַמֵּד שֶׁהָיָה שָׁקוּל כְּנֶגֶד כֻּלָּם!
כַּיּוֹצֵא בּוֹ אַתָּה אוֹמֵר (שמואל ב ב ל) "וַיִּפָּקְדוּ מֵעַבְדֵי דָוִד תִּשְׁעָה עָשָׂר אִישׁ וַעֲשָׂהאֵל".
עֲשָׂהאֵל בִּכְלָל הָיָה וְלָמָּה יָצָא? מְלַמֵּד שֶׁהָיָה קָשֶׁה כְּנֶגֶד כֻּלָּם!
כַּיּוֹצֵא בּוֹ אַתָּה אוֹמֵר (מלכים א יא א) "וְהַמֶּלֶךְ שְׁלֹמֹה אָהַב נָשִׁים נָכְרִיּוֹת... וְאֶת בַּת פַּרְעֹה".
בַּת פַּרְעֹה בִּכְלָל הָיְתָה וְלָמָּה יָצָאת? מְלַמֵּד שֶׁהָיָה מְחַבְּבָהּ יֶתֶר מִכֻּלָּם,
וּכְלַפֵּי חֵטְא שֶׁהֶחֱטִיאָה אוֹתוֹ יֶתֶר מִכֻּלָּן!
"יִתֵּן ה' אֱלֹהֵיכֶם" לָמָּה נֶאֱמַר? לְפִי שֶׁנֶּאֱמַר (דברים טז טז) "שָׁלוֹשׁ פְּעָמִים בַּשָּׁנָה יֵרָאֶה" וְגוֹ'.
השמירה של הארץ מאויבים וגנבים בזמן הרגל היא ע"י האימה המוטלת עליהם, המונעת מהם לחמוד ולכן גם מונעת את גניבת הנכסים והבהמות. הדגם לכך הוא הבקשה של נעמן לקבל ברשות אדמה מא"י. |
אָמַר לָהֶם הַמָּקוֹם: עֲלוּ, וְשֶׁלָּכֶם אֲנִי שׁוֹמֵר.
שֶׁנֶּאֱמַר (שמות לד כד) "וְלֹא יַחְמֹד אִישׁ אֶת אַרְצְךָ בַּעֲלֹתְךָ לֵירָאוֹת".
אִם בְּעֵינָיו אֵינָהּ חֲמוּדָה, כֵּיצַד בָּא לִטּוֹל נְכָסִים וּבְהֵמָה?
וְכֵן אַתָּה מוֹצֵא, כְּשֶׁיִּשְׂרָאֵל עוֹשִׂים רְצוֹנוֹ שֶׁל מָקוֹם מַה נַּעֲמָן אוֹמֵר לֶאֱלִישָׁע?
(מלכים ב ה יז) "וָלֹא יֻתַּן נָא לְעַבְדְּךָ מַשָּׂא צֶמֶד פְּרָדִים אֲדָמָה".
וַהֲלֹא דְּבָרִים קַל וָחֹמֶר: אִם עָפָר הֲרֵי הוּא מִתְיָרֵא לִטּוֹל מֵאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל שֶׁלֹּא בִּרְשׁוּת,
כֵּיצַד הוּא בָּא לִטּוֹל נְכָסִים וּבְהֵמָה?
וְהַמֹּתִי אֶת כָּל הָעָם אֲשֶׁר תָּבֹא בָּהֶם".