ביאור:מכילתא מנוקדת ומעוצבת/ויסע

מדרשי הלכה מבוארים

מכילתא דרבי ישמעאל הוא מדרש הלכה על ספר שמות.

מְכִילְתָא דְּרַבִּי יִשְׁמָעֵאל, מְנֻקֶּדֶת וּמְעֻצֶּבֶת

על יסוד מהדורת האראוויטץ-רבין. נוקד לפי לשון חכמים בהשראת כ"י קאופמן ופרמה א למשנה.

ראו גם:

ערך בוויקיפדיה: מכילתא

התורה והמצוה על שמות - פירוש של מלבי"ם על המכילתא.

הורדה כספר

פרשה א

על שמות טו, כב - טז, ג
(שמות טו כב) "וַיַּסַּע מֹשֶׁה".
אָמַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ: זוֹ נְסִיעָה לֹא נָסְעוּ אֶלָּא עַל פִּי מֹשֶׁה, וּשְׁאָר כָּל הַמַּסָּעוֹת כֻּלָּן נָסְעוּ עַל פִּי הַגְּבוּרָה,
שֶׁנֶּאֱמַר: (במדבר ט כג) "עַל פִּי יי יַחֲנוּ, וְעַל פִּי יי יִסָּעוּ."

אֲבָל נְסִיעָה זוֹ, לֹא נָסְעוּ אֶלָּא עַל פִּי מֹשֶׁה,

ר' יהושע מייחס את הנסיעה ואת ההסעה (היציאה לדרך) למשה. ר' אליעזר טוען שגם כאן נסעו על פי הקב"ה, אבל משה הוא שהוביל אותם, משתי סיבות סותרות: לפי הראשונה (לשבחן של ישראל) הוא אמר להם 'סעו' והם שמעו בקולו; ולפי השניה (לגנותם) נאלץ משה להסיע אותם באיומי מקל, כי העם לא רצו להפרד מתחושת הנצחון על המצרים בים.

שֶׁנֶּאֱמַר: "וַיַּסַּע מֹשֶׁה אֶת יִשְׂרָאֵל"

רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר: עַל פִּי הַגְּבוּרָה נָסְעוּ,
שֶׁכֵּן מָצִינוּ בִשְׁנַיִם וּשְׁלֹשָׁה מְקוֹמוֹת, שֶׁלֹּא נָסְעוּ אֶלָּא עַל פִּי הַגְּבוּרָה,
וְכָאן לֹא נָסְעוּ אֶלָּא עַל פִּי הַגְּבוּרָה.
וּמַה תִּלְמֹד לוֹמַר "וַיַּסַּע מֹשֶׁה אֶת יִשְׂרָאֵל"? לְהוֹדִיעַ שְׁבָחָן שֶׁלְּיִשְׂרָאֵל,
שֶׁכֵּיוָן שֶׁאָמַר לָהֶם מֹשֶׁה "קוּמוּ סְּעוּ", לֹא אָמְרוּ: "הֵיאָךְ אָנוּ יוֹצְאִין בַּמִּדְבָּר, וְאֵין בְּיָדֵינוּ מִחְיָה לַדֶּרֶךְ?"

אֶלָּא הֶאֱמִינוּ וְהָלְכוּ אַחַר מֹשֶׁה.

שבחן של ישראל, שהאמינו ולא דאגו למחיה, וציטוט הפסוק מירמיה מופיעים גם לעיל, ויהי ג, וכן לעיל פסחא יד.

וַעֲלֵיהֶם מְפֹרָשׁ בַּקַּבָּלָה: (ירמיה ב ב) "הָלֹךְ וְקָרָאתָ בְאָזְנֵי יְרוּשָׁלִַם לֵאמֹר: כֹּה אָמַר יי:
זָכַרְתִּי לָךְ חֶסֶד נְעוּרַיִךְ, אַהֲבַת כְּלוּלֹתָיִךְ, לֶכְתֵּךְ אַחֲרַי בַּמִּדְבָּר, בְּאֶרֶץ לֹא זְרוּעָה."

וְכֵן מָצִינוּ שֶׁחָזַר מַסָּעָן לַאֲחוֹרֵיהֶם שְׁלֹשָׁה מַסָּעוֹת,
שֶׁנֶּאֱמַר: (במדבר לג ח-י) "וַיִּסְעוּ מִפְּנֵי הַחִירֹת... וַיִּסְעוּ מִמָּרָה וַיָּבֹאוּ אֵילִמָה...

וַיִּסְעוּ מֵאֵילִם וַיַּחֲנוּ עַל יַם סוּף."

גם המסעות לפנים ולאחור מלמדים על שבחן שלישראל, שהסכימו ללכת גם בתואי שאינו נראה הגיוני; וראו גם לעיל ויהי א, על 'וישובו... ויעשו כן'. הדרשה מנסה ליישב את סדר המסעות המפורט בפרשת מסעי עם המסעות המופיעים לחוד.

וְכֵן מָצִינוּ שֶׁחָזְרוּ לִכְבוֹדוֹ שֶׁלְּאַהֲרֹן לִקְבוּרָתוֹ שְׁמוֹנֶה מַסָּעוֹת,
שֶׁנֶּאֱמַר: (דברים י ו) "וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל נָסְעוּ מִבְּאֵרֹת בְּנֵי יַעֲקָן מוֹסֵרָה,
שָׁם מֵת אַהֲרֹן וַיִּקָּבֵר שָׁם, וַיְכַהֵן אֶלְעָזָר בְּנוֹ תַּחְתָּיו."
וְכִי מוֹסֵרָה מֵת? וַהֲלֹא לֹא מֵת אֶלָּא בְּהֹר הָהָר,
שֶׁנֶּאֱמַר: (במדבר לג לח) "וַיַּעַל אַהֲרֹן הַכֹּהֵן אֶל הֹר הָהָר עַל פִּי יי, וַיָּמָת שָׁם
בִּשְׁנַת הָאַרְבָּעִים לְצֵאת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם, בַּחֹדֶשׁ הַחֲמִישִׁי בְּאֶחָד לַחֹדֶשׁ"?
אֶלָּא מְלַמֵּד שֶׁחָזְרוּ לַאֲחוֹרֵיהֶם לִכְבוֹדוֹ שֶׁלְּאַהֲרֹן לִקְבוּרָתוֹ שקברו את אהרון במוסרה. שְׁמוֹנָה מַסָּעוֹת,
שֶׁנֶּאֱמַר: (במדבר לג לא-לז) "וַיִּסְעוּ מִמֹּסֵרוֹת, וַיַּחֲנוּ בִּבְנֵי יַעֲקָן.
וַיִּסְעוּ מִבְּנֵי יַעֲקָן, וַיַּחֲנוּ בְּחֹר הַגִּדְגָּד. וַיִּסְעוּ מֵחֹר הַגִּדְגָּד, וַיַּחֲנוּ בְּיָטְבָתָה.
וַיִּסְעוּ מִיָּטְבָתָה, וַיַּחֲנוּ בְּעַבְרֹנָה. וַיִּסְעוּ מֵעַבְרֹנָה, וַיַּחֲנוּ בְּעֶצְיֹן גָּבֶר.
וַיִּסְעוּ מֵעֶצְיֹן גָּבֶר, וַיַּחֲנוּ בְמִדְבַּר צִן הִוא קָדֵשׁ. וַיִּסְעוּ מִקָּדֵשׁ וַיַּחֲנוּ בְּהֹר הָהָר בִּקְצֵה אֶרֶץ אֱדוֹם."

רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר: עַל פִּי הַגְּבוּרָה נָסְעוּ, שֶׁכֵּן מָצִינוּ בִשְׁנַיִם וּשְׁלֹשָׁה מְקוֹמוֹת.

וּמַה תִּלְמֹד לוֹמַר "וַיַּסַּע מֹשֶׁה אֶת יִשְׂרָאֵל"?

דרשה בגנותם של ישראל. הפתיחה היא באותן מילים כמו בדרשה קודמת, אבל הפעם היא מלמדת שמשה התקשה להסיע את ישראל מים סוף.

שֶׁהִסִּיעָן בְּעַל כָּרְחָן, בְּמַקֵּל.
שֶׁכֵּיוָן שֶׁרָאוּ בְּפִגְרֵי הָאֲנָשִׁים שֶׁהֶעֱבִידוּם בְּפֶרֶךְ וּבַעֲבוֹדָה קָשָׁה, כֻּלָּן פְּגָרִים מֵתִים מֻטָּלִין עַל שְׂפַת הַיָּם,
אָמְרוּ: "כִּמְדֻמֶּה לָנוּ שֶׁלֹּא נִשְׁתַּיַּר אָדָם בְּמִצְרַיִם! (במדבר יד ד) "נִתְּנָה רֹאשׁ וְנָשׁוּבָה מִצְרָיְמָה!"
וְנַעֲשָׂה לָנוּ עֲבוֹדָה זָרָה, 'ראש' וְתֵרֵד בְּרֹאשֵׁנוּ וְנַחְזֹר לְמִצְרַיִם!" ונכבוש אותה
יָכֹל שֶׁאָמְרוּ וְלֹא עָשׂוּ? הֲרֵי הוּא אוֹמֵר: (נחמיה ט יז) "וַיְמָאֲנוּ לִשְׁמֹעַ,
וְלֹא זָכְרוּ נִפְלְאֹתֶיךָ אֲשֶׁר עָשִׂיתָ עִמָּהֶם, וַיַּקְשׁוּ אֶת עָרְפָּם, וַיִּתְּנוּ רֹאשׁ לָשׁוּב לְעַבְדֻתָם בְּמִרְיָם,
וְאַתָּה, אֱלוֹהַּ סְלִיחוֹת, חַנּוּן וְרַחוּם, אֶרֶךְ אַפַּיִם וְרַב חֶסֶד, וְלֹא עֲזַבְתָּם."
וְאוֹמֵר: (נחמיה ט יח) "אַף כִּי עָשׂוּ לָהֶם עֵגֶל מַסֵּכָה, וַיֹּאמְרוּ: זֶה אֱלֹהֶיךָ אֲשֶׁר הֶעֶלְךָ מִמִּצְרָיִם,

וַיַּעֲשׂוּ נֶאָצוֹת גְּדֹלוֹת."

לפי הדרשה מתפרש הפסוק 'ניתנה ראש' וכו' כנסיון לחזור לעבוד ע"ז ולחזור ולהשתלט על מצרים. חטא העגל הוא הביטוי ליוזמה הזאת.
ניתן לראות השתקפות בין שתי הגרסאות של ר' אליעזר: בראשונה הדרשה בזכותם של ישראל מבוססת על קיום הציווי 'וישובו' (שמות יד ד), ובשניה – על הקריאה שלהם 'ונשובה מצרימה' (במדבר יד ד).

רַבִּי יְהוּדָה בֶּן אִלְעַאי אוֹמֵר: עֲבוֹדָה זָרָה עָבְרָה עִם יִשְׂרָאֵל בַּיָּם, וְהִסִּיעָהּ ביטלה והשמידה מֹשֶׁה בְּאוֹתָהּ שָׁעָה,

לדברי ר' יהודה על ע"ז שעברה עם ישראל ים סוף ראו גם לעיל ויהי ג, בדברי ר' אחא; וראו גם דברי ר' אליעזר לעיל פסחא יד.

שֶׁנֶּאֱמַר: "וַיַּסַּע מֹשֶׁה אֶת יִשְׂרָאֵל מִיַּם סוּף", מִדָּבָר שֶׁהָיָה עִם יִשְׂרָאֵל בְּיַם סוּף,
וְאֵי זוֹ זוֹ? זוֹ עֲבוֹדָה זָרָה. לְכָךְ נֶאֱמַר: "וַיַּסַּע מֹשֶׁה אֶת יִשְׂרָאֵל מִיַּם סוּף".

"וַיֵּצְאוּ אֶל מִדְבַּר שׁוּר". הוּא מִדְבַּר כּוֹב.

הדרשה משלבת אמרות עממיות ('אמרו על מדבר כוב', 'אמרו שעכס' והסיפור על מרוטה) ואת הפסוקים מדברים ומישעיה על נחשי המדבר, כדי לדרוש בשבחן של ישראל שנכנסו למדבר כוב למרות הסכנות שבו. הפסוק מירמיה ב ו נדרש כשבחן של ישראל שלא שאלו ולא פקפקו בהנהגת הקב"ה, ולא כפשטו, שלא דרשו את הקב"ה.

אָמְרוּ עָלָיו עַל מִדְבַּר כּוֹב, שֶׁהָיָה שְׁמוֹנֶה מֵאוֹת פַּרְסָה עַל שְׁמוֹנֶה מֵאוֹת פַּרְסָה,
כֻּלּוֹ מָלֵא נְחָשִׁים וְעַקְרַבִּים, שֶׁנֶּאֱמַר: (דברים ח טז) "הַמּוֹלִיכְךָ בַּמִּדְבָּר הַגָּדֹל וְהַנּוֹרָא,
נָחָשׁ שָׂרָף וְעַקְרָב, וְצִמָּאוֹן אֲשֶׁר אֵין מָיִם, הַמּוֹצִיא לְךָ מַיִם מִצּוּר הַחַלָּמִישׁ."
וּכְתִיב: (ישעיה כא א) "מַשָּׂא מִדְבַּר יָם", וּכְתִיב: (ישעיה ל ו) "מַשָּׂא בַּהֲמוֹת נֶגֶב,
בְּאֶרֶץ צָרָה וְצוּקָה, לָבִיא וָלַיִשׁ מֵהֶם, אֶפְעֶה וְשָׂרָף מְעוֹפֵף, יִשְׂאוּ עַל כֶּתֶף עֲיָרִים חֵילֵהֶם,
וְעַל דַּבֶּשֶׁת גְּמַלִּים אוֹצְרֹתָם, עַל עַם לֹא יוֹעִילוּ."

אֵין אֶפְעֶה אֶלָּא עֶכֶס אָמְרוּ שֶׁעֶכֶס זֶה רוֹאֶה צֵל עוֹף שֶׁהוּא פּוֹרֵחַ בְּאַוֵיר

העכס מכיש את העוף בעצם הימצאו בצל העוף, ולכן הוא מכונה 'צלמות'.

וּכְשֶׁהוּא רוֹאֶה הָעוֹף וּמִתְחַבֵּר אֶל צִלּוֹ, אֵבָרָיו של העוף נוֹשְׁרִין.
וְאַף עַל פִּי כֵן (ירמיה ב ו) "לֹא אָמְרוּ: אַיֵּה יי הַמַּעֲלֶה אֹתָנוּ מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם,
הַמּוֹלִיךְ אֹתָנוּ בַּמִּדְבָּר, בְּאֶרֶץ עֲרָבָה וְשׁוּחָה, בְּאֶרֶץ צִיָּה וְצַלְמָוֶת".
מַהוּ 'צַלְמָוֶת'? מְקוֹם צֵל וְעִמּוֹ מָוֶת.
אָמַר רַבִּי אַבָּא: הַדָּבָר הַזֶּה הֵסִיחַ לִי רַבֵּנוּ הַגָּדוֹל: אָדָם אֶחָד הָיָה בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל,

וְהָיוּ קוֹרִין אוֹתוֹ מְרוּטָה. פַּעַם אַחַת, עָלָה לָהָר לִלְקֹט עֵצִים,

הנחש מכיש בעצם ראייתו, אפילו אם הוא ישן ואינו רואה את קרבנו.

וְרָאָה אֶת הַנָּחָשׁ יָשֵׁן, וְהַנָּחָש לֹא רָאָהוּ, מִיָּד נָשַׁר שְׂעַר רֹאשׁוֹ,
וְלֹא צָמַח בּוֹ שֵׂעָר עַד יוֹם מוֹתוֹ, וְהָיוּ קוֹרִין אוֹתוֹ 'מְרוּטָה'.

"וַיֵּלְכוּ שְׁלֹשֶׁת יָמִים בַּמִּדְבָּר, וְלֹא מָצְאוּ מָיִם."

לפי דברי ר' אליעזר יש מים בכל מקום, אם יחפרו באר מספיק עמוקה; אבל כאן היה נס כדי לנסות את ישראל, וחפרו אבל לא מצאו מים; וראו בראשית כו לב.
אחרים טוענים כר' יהושע, אבל לדבריהם המים שהיו עד שאזלו היו ממי ים סוף, וראו לעיל ויהי ד, על הפסוק תהלים עח טז.
דורשי הרשומות דורשים 'מים' על התורה וקושרים את עניין הקריאה בתורה בשני וחמישי.

רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ אוֹמֵר: כִּשְׁמוּעוֹ.
רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר: וַהֲלֹא הַמַּיִם תַּחַת רַגְלֵי יִשְׂרָאֵל הָיוּ, וְהָאָרֶץ אֵינָהּ צָפָה אֶלָּא עַל הַמַּיִם,
שֶׁנֶּאֱמַר: "לְרֹקַע הָאָרֶץ עַל הַמָּיִם"? (תהלים קלו ו)
הָא מַה תִּלְמֹד לוֹמַר "וְלֹא מָצְאוּ מָיִם"? כְּדֵי לְיַגְּעָן.
אֲחֵרִים אוֹמְרִים: מַיִם שֶׁנָּטְלוּ יִשְׂרָאֵל בֵּין הַגְּזָרִים, שָׁלְמוּ מֵהֶן בְּאוֹתָהּ שָׁעָה.
הָא מַה תִּלְמֹד לוֹמַר "וְלֹא מָצְאוּ מָיִם"? שֶׁאַף בִּכְלֵיהֶם לֹא מָצְאוּ מַיִם.
כָּעִנְיָן שֶׁנֶּאֱמַר: (ירמיה יד ג) "וְאַדִּרֵיהֶם שָׁלְחוּ צְעִירֵיהֶם לַמָּיִם,
בָּאוּ עַל גֵּבִים, לֹא מָצְאוּ מַיִם, שָׁבוּ כְלֵיהֶם רֵיקָם".
דּוֹרְשֵׁי רְשׁוּמוֹת אָמְרוּ: "וְלֹא מָצְאוּ מַיִם",
דִּבְרֵי תוֹרָה שֶׁנִּמְשְׁלוּ לַמַּיִם. וּמְנַיִן שֶׁנִּמְשְׁלוּ לַמַּיִם?
שֶׁנֶּאֱמַר: (ישעיה נה א) "הוֹי כָּל צָמֵא, לְכוּ לַמַּיִם!"
לְפִי שֶׁפָּרְשׁוּ מִדִּבְרֵי תוֹרָה שְׁלֹשֶׁת יָמִים, לְכָךְ מָרְדוּ. וּלְכָךְ הִתְקִינוּ לָהֶם הַנְּבִיאִים וְהַזְּקֵנִים,
שֶׁיִּהְיוּ קוֹרִין בַּתּוֹרָה בַּשַּׁבָּת, בַּשֵּׁנִי וּבַחֲמִישִׁי.
הָא כֵיצַד? קוֹרִין בַּשַּׁבָּת, וּמַפְסִיקִין בְּאֶחָד בַּשַּׁבָּת, וְקוֹרִין בַּשֵּׁנִי, וּמַפְסִיקִין בַּשְּׁלִישִׁי וּבָרְבִיעִי,
וְקוֹרִין בַּחֲמִישִׁי, וּמַפְסִיקִין בְּעֶרֶב שַׁבָּת.

(שמות טו כג) "וַיָּבֹאוּ מָרָתָה"

רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ אוֹמֵר: לִשְׁלֹשָׁה מְקוֹמוֹת בָּאוּ יִשְׂרָאֵל בְּאוֹתָהּ שָׁעָה,

ר' יהושע דורש את שלושת האיזכורים הסמוכים של 'מרה'. לטעמו חיפשו ישראל מים בשלושה מקומות ולא מצאו. לעומתו ר' אלעזר המודעי טוען שחיפשו מים רק במקום אחד ומייד באו בתלונות אל משה.
מכאן ועד סוף המסכתא כולה ניתן לראות שמגמתו הקבועה של ר' יהושע היא לדרוש בשבחן של ישראל, ואילו מגמתו הקבועה של ר' אלעזר המודעי היא לדרוש בגנותם; הפסוקים עצמם נוטים לעיתים לכאן ולעיתים לכאן, ומשדרים את שני המסרים, ולכן לא ניתן לטעון שאחד משני התנאים קרוב יותר לפשט.

שֶׁנֶּאֱמַר: "וַיָּבֹאוּ מָרָתָה, ולא יכלו לשתות מים ממרה... על כן קרא שמה מרה".
רַבִּי אֶלְעָזָר הַמּוֹדָעִי אוֹמֵר: לֹא בָאוּ אֶלָּא לְמָקוֹם אֶחָד.

(שמות טו כד) "וַיִּלֹּנוּ הָעָם עַל מֹשֶׁה".

הדיון הוא במלה 'וילונו', המרמזת על טענה לא מוצדקת. ר' יהושע מפרש שהקדימו והתלוננו ולא בקשו תחילה עזרה ממשה, כלומר החמצה מינורית של ישראל; ואילו ר' אלעזר מפרש את השאלה 'מה נשתה' כתירוץ להתקומם נגד משה, ואת המלה 'לאמור' כתלונה גם כנגד הקב"ה.

רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ אוֹמֵר: הָיָה לָהֶם לְיִשְׂרָאֵל לְהִמָּלֵךְ בַּגָּדוֹל שֶׁבָּהֶם תְּחִלָּה, לוֹמַר "מָה נִשְׁתֶּה?"
אֶלָּא שֶׁעָמְדוּ וְאָמְרוּ דִּבְרֵי תַּרְעֹמֶת עַל מֹשֶׁה.
רַבִּי אֶלְעָזָר הַמּוֹדָעִי אוֹמֵר: "לְמוּדִין הָיוּ יִשְׂרָאֵל בְּדִבְרֵי תַּרְעֹמֶת עַל מֹשֶׁה.
וְלֹא עַל מֹשֶׁה בִּלְבַד אָמְרוּ, אֶלָּא עַל הַגְּבוּרָה. לְכָךְ נֶאֱמַר: "לֵּאמֹר: מַה נִּשְׁתֶּה?"

(שמות טו כה) "וַיִּצְעַק אֶל יי" מִכָּן שֶׁהַצַּדִּיקִים אֵין קָשִׁין לְקַבֵּל. למרות שפנו אליו בתלונה ביקורתית, משה לא כעס ולא התקשה לקבל את הביקורת אלא התגייס מיד לעזור לעם.
לְפִי דַרְכָּךְ אַתְּ לָמֵד, שֶׁתְּפִלַּת צַדִּיקִים קְצָרָה.

מַעֲשֶׂה בְתַלְמִיד אֶחָד, שֶׁעָבַר לִפְנֵי רַבִּי אֱלִיעֶזֶר וְקִצֵּר בְּבִרְכוֹתָיו.

המחשה של דברי ר' אליעזר 'יש שעה לקצר ויש שעה להאריך', כלומר המתפלל צריך למצוא ניסוח מקוצר או ארוך לתפילתו, בהתאם לנסיבות.
כאשר הצטרעה מרים, ומשה מנסה לרפאה בתפילתו – עליו לקצר; וכאשר מתכונן הקב"ה להשמיד את ישראל ומשה מנסה למנוע זאת – הוא מאריך בתפילתו 40 יום ו40 לילה.
אלמלא הסיום היה אפשר לומר שר' אליעזר מגן על כבודו של שליח הציבור; אבל בסיום הוא מנמק את גישתו באמירה עקרונית, שיש שעה לקצר ויש שעה להאריך.

אָמְרוּ לוֹ תַּלְמִידָיו: "רַבִּי! רָאִיתָ פְּלוֹנִי שֶׁקִּצֵּר בְּבִרְכוֹתָיו!"
וְהָיוּ מַלְעִיגִין עָלָיו, וְאוֹמְרִים עָלָיו: "תַּלְמִיד חֲכָמִים קַצְרָן הוּא זֶה!"
אָמַר לָהֶם: "לֹא קִצֵּר זֶה יוֹתֵר מִמֹּשֶׁה, שֶׁנֶּאֱמַר: "אֵל נָא רְפָא נָא לָהּ." (במדבר יב יג)
שׁוּב מַעֲשֶׂה בְתַלְמִיד אֶחָד, שֶׁעָבַר לִפְנֵי רַבִּי אֱלִיעֶזֶר, וְהָיָה מַאֲרִיךְ בְּבִרְכוֹתָיו.
אָמְרוּ לוֹ תַּלְמִידָיו: "רַבִּי! רָאִיתָ זֶה שֶׁהֶאֱרִיךְ בְּבִרְכוֹתָיו?"
וְהָיוּ אוֹמְרִין עָלָיו: "תַּלְמִיד חֲכָמִים מַאַרְכָן הוּא זֶה!"
אָמַר לָהֶם: "לֹא הֶאֱרִיךְ זֶה יוֹתֵר מִמֹּשֶׁה,
שֶׁנֶּאֱמַר: (דברים ט כה) "וָאֶתְנַפַּל לִפְנֵי יי אֵת אַרְבָּעִים הַיּוֹם
וְאֶת אַרְבָּעִים הַלַּיְלָה אֲשֶׁר הִתְנַפָּלְתִּי, כִּי אָמַר יי לְהַשְׁמִיד אֶתְכֶם."
שֶׁהָיָה אוֹמֵר: יֵשׁ שָׁעָה לְקַצֵּר, וְיֵשׁ שָׁעָה לְהַאֲרִיךְ.

"וַיִּצְעַק אֶל יי, וַיּוֹרֵהוּ יי עֵץ, וַיַּשְׁלֵךְ אֶל הַמַּיִם, וַיִּמְתְּקוּ הַמָּיִם.
שָׁם שָׂם לוֹ חֹק וּמִשְׁפָּט וְשָׁם נִסָּהוּ."

רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ אוֹמֵר: זֶה עֵץ שֶׁלַּעֲרָבָה.

ר' יהושע מזהה את העץ כסוג שכיח בנווי מדבר.
ר' אלעזר, ר' יהושע בן קרחה, ר' נתן ויש אומרים מחפשים עץ מר או אף רעיל, ובהמשך ראו את דברי רשב"ג.
רשב"י ודורשי הרשומות מפרשים את הסיפור על פי הפרקים הראשונים בספר משלי. לשיטתם יתכן שהביטוי 'מרים הם' מתאר את ישראל, הממרים והמקשים על משה ועל הקב"ה. הפתרון לממרים היתה הוראת דברי התורה, המרפאים את הלב הסורר.

רַבִּי אֶלְעָזָר הַמּוֹדָעִי אוֹמֵר: זֶה עֵץ שֶׁלַּזַּיִת, שֶׁאֵין לָךְ עֵץ מר יוֹתֵר מֵעֵץ זַיִת.
רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן קָרְחָה אוֹמֵר: זֶה עֵץ הַרְדּוּפָנִי.
רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחַי אוֹמֵר: דָּבָר מִן הַתּוֹרָה הֶרְאָהוּ,
שֶׁנֶּאֱמַר: "וַיּוֹרֵהוּ יי עֵץ". 'וַיַּרְאֵהוּ יי עֵץ' אֵינוֹ אוֹמֵר, אֶלָּא "וַיּוֹרֵהוּ",
כָּעִנְיָן שֶׁנֶּאֱמַר: (משלי ד ד) "וַיֹּרֵנִי, וַיֹּאמֶר לִי: יִתְמָךְ דְּבָרַי לִבֶּךָ".
רַבִּי נָתָן אוֹמֵר: "זֶה עֵץ קַתְרוֹס.
וְיֵשׁ אוֹמְרִים: עִקַּר תְּאֵנָה וְעִקַּר רִמּוֹן.
דּוֹרְשֵׁי רְשׁוּמוֹת אָמְרוּ: הֶרְאָהוּ דִּבְרֵי תוֹרָה,
שֶׁנִּמְשְׁלוּ לָעֵץ, שֶׁנֶּאֱמַר: (משלי ג יח) "עֵץ חַיִּים הִיא לַמַּחֲזִיקִים בָּהּ, וְתֹמְכֶיהָ מְאֻשָּׁר."

רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר: בֹּא וּרְאֵה, כַּמָּה מֻפְרָשִׁין

המילים 'בא וראה' הן וריאציה על 'ויורהו'. סיפור ריפוי המים ע"י אלישע באמצעות מלח מדגים ומפרש את סיפור מרה, וריפוי חזקיה ע"י התאנים חוזר על אותו הרעיון.
יש מקום לטענה שהטענה של רשב"ג היא גם בעלת אופי פוליטי: השלטון הרומי הוא מר, אבל מרד ישיר בו אינו במקומו, ויש להמתיק אותו בדבר מר – כניעה וקבלת הדין.

דַּרְכֵי הַקֹּדֶשׁ בָּרוּךְ הוּא מִדֶּרְכֵי בָּשָׂר וָדָם!
בָּשָׂר וָדָם, בַּמָּתוֹק מְרַפֵּא אֶת הַמַּר, אֲבָל הַקֹּדֶשׁ בָּרוּךְ הוּא מְרַפֵּא אֶת הַמַּר בַּמַּר.
הָא כֵיצַד? נוֹתֵן דָּבָר הַמְחַבֵּל לְתוֹךְ דָּבָר הַמִּתְחַבֵּל, כְּדֵי לַעֲשׁוֹת בּוֹ נֵס.
כַּיּוֹצֵא בַדָּבָר אַתָּה אוֹמֵר: (ישעיה לח כא) "וַיֹּאמֶר יְשַׁעְיָהוּ: יִשְׂאוּ דְּבֶלֶת תְּאֵנִים,
וְיִמְרְחוּ עַל הַשְּׁחִין, וְיֶחִי." וַהֲלֹא בָּשָׂר חַי, כְּשֶׁאַתָּה נוֹתֵן עָלָיו דְּבֶלֶת תְּאֵנִים,
מִיָּד הוּא נִסְרָח.
הָא כֵיצַד? נָתַן דָּבָר הַמְחַבֵּל לְתוֹךְ דָּבָר הַמִּתְחַבֵּל, כְּדֵי לַעֲשׁוֹת בּוֹ נֵס.
כַּיּוֹצֵא בוֹ: (מלכים ב ב כא) "וַיֵּצֵא אֶל מוֹצָא הַמַּיִם, וַיַּשְׁלֶךְ שָׁם מֶלַח, וַיֹּאמֶר:
כֹּה אָמַר יי: רִפִּאתִי לַמַּיִם הָאֵלֶּה, לֹא יִהְיֶה מִשָּׁם עוֹד מָוֶת וּמְשַׁכָּלֶת."
מַהוּ רְפוּאָתוֹ? וַהֲלֹא הַמַּיִם הַיָּפִין, שֶׁתִּתֵּן בָּהֶם מֶלַח, מִיָּד הֵם נִסְרָחִין.
הָא כֵיצַד? נָתַן דָּבָר הַמְחַבֵּל לְתוֹךְ דָּבָר הַמִּתְחַבֵּל, כְּדֵי לַעֲשׁוֹת בּוֹ נֵס.

"וַיַּשְׁלֵךְ אֶל הַמַּיִם".

מפרש, כנראה בהמשך לדברי רשב"י ודורשי הרשומות, שישראל השליכו עצמם בתפילה ובבקשת מחילה על שחטאו בעניין המים.

אֲחֵרִים אוֹמְרִים: הָיוּ יִשְׂרָאֵל מִתְחַנְּנִים וּמִתְפַּלְּלִין לִפְנֵי אֲבִיהֶם שֶׁבַּשָּׁמַיִם,
כְּבֵן שֶׁהוּא מִתְחַנֵּן לִפְנֵי אָבִיו, וּכְתַלְמִיד שֶׁמִּתְגַּדֵּר לִפְנֵי רַבּוֹ.
כָּךְ הָיוּ יִשְׂרָאֵל מִתְחַנְּנִין וּמִתְגַּדְּרִים לִפְנֵי אֲבִיהֶן שֶׁבַּשָּׁמַיִם,
וְאוֹמְרִים לְפָנָיו: "רִבּוֹנוֹ שֶׁלָּעוֹלָם! חָטָאנוּ לְפָנֶיךָ שֶׁנִּתְרַעַמְנוּ לְפָנֶיךָ עַל הַמַּיִם."

"וַיִּמְתְּקוּ הַמָּיִם"

לדעת ר' יהושע הנסיון הוא בכך שהמים הטובים הפכו למרים, ואילצו את ישראל להתפלל. לדעת ר' אלעזר כיוון שישראל היו מורגלים להתלונן על משה המים היו מורגלים להיות מרים מתחילה. הוא דורש את החזרה על 'המים' - שנוצרו מים חדשים ומתוקים.

רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ אוֹמֵר: מָרִים נִהְיוּ לְפִי שָׁעָה וְנִמְתְקוּ
רַבִּי אֶלְעָזָר הַמּוֹדָעִי אוֹמֵר: מָרִים הָיוּ מִתְּחִלָּתָם,
שֶׁנֶּאֱמַר "הַמַּיִם", "הַמַּיִם", שְׁתֵּי פְעָמִים.

"שָׁם שָׂם לוֹ חֹק וּמִשְׁפָּט"

חוק הוא בין אדם למקום, ומשפט הוא בין אדם לחברו. ר' יהושע מניח שאלו שתים מעשר הדברות, שנאמר בהן 'כאשר ציווך ה' אלהיך' (דברים ה יב-טו), ואילו ר' אלעזר טוען, על סמך ויקרא, שהחוק הוא עריות והמשפט הוא משפטי אדם.

"חֹק", זֶה הַשַּׁבָּת; "וּמִשְׁפָּט", זֶה כִּבּוּד אָב וָאֵם. דִּבְרֵי רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ.
רַבִּי אֶלְעָזָר הַמּוֹדָעִי אוֹמֵר: "חֹק", אֵלּוּ עֲרָיוֹת,
שֶׁנֶּאֱמַר: (ויקרא יח ל) "לְבִלְתִּי עֲשׂוֹת מֵחֻקּוֹת הַתּוֹעֵבֹת".
"וּמִשְׁפָּט", אֵלּוּ דִּינֵי אֳנָסִין, וְדִינֵי קְנָסָיוֹת, וְדִינֵי חַבָּלוֹת.

"וְשָׁם נִסָּהוּ."

ר' יהושע ממשיך בגישתו שהסיפור הוא בשבחן של ישראל, והוא קורא 'ניסהו' – נישאו ושבחו, ואילו ר' אלעזר – בגישתו שמדובר בגנותם.

שָׁם נִשָּׂא לוֹ גְּדֻלָּה. דִּבְרֵי רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ.
שֶׁנֶּאֱמַר: (מלכים ב כה כא) "נָשָׂא אֱוִיל מְרֹדַךְ מֶלֶךְ בָּבֶל בִּשְׁנַת מָלְכוֹ
אֶת רֹאשׁ יְהוֹיָכִין מֶלֶךְ יְהוּדָה".
וְאוֹמֵר: (במדבר ד כב) "נָשֹׂא אֶת רֹאשׁ בְּנֵי גֵרְשׁוֹן".
אָמַר לוֹ רַבִּי אֶלְעָזָר הַמּוֹדָעִי: "וַהֲלֹא גְּדֻלָּה אֵינָהּ תְּלוּיָה אֶלָּא בְשִׂי"ן,
וְכָאן לֹא כְּתִיב אֶלָּא בְסָמֶ"ךְ!
הָא, מַה תִּלְמֹד לוֹמַר "וְשָׁם נִסָּהוּ"? שָׁם נִסָּה הַמָּקוֹם אֶת יִשְׂרָאֵל."

(שמות טו כו) "וַיֹּאמֶר: אִם שָׁמוֹעַ תִּשְׁמַע".

יתכן שהדרשה רומזת לקידושין א, י, ואולי למסורת אחרת בסגנון משנאי, כגון אבות ג ח, שבו ההכללה קודמת לפסוק.

מִכָּן אָמְרוּ: שָׁמַע למד אָדָם מִצְוָה אַחַת, מַשְׁמִיעִין לוֹ מִצְווֹת הַרְבֵּה,
שֶׁנֶּאֱמַר: "אִם שָׁמוֹעַ - תִּשְׁמַע".
שָׁכַח אָדָם מִצְוָה אַחַת, מְשַׁכְּחִין לוֹ מִצְווֹת הַרְבֵּה,
שֶׁנֶּאֱמַר: (דברים ח יט) "וְהָיָה אִם שָׁכֹחַ תִּשְׁכַּח".

"לְקוֹל יי אֱלֹהֶיךָ", אֵלּוּ עֲשֶׂרֶת הַדִּבְּרוֹת, ששמעו ישראל בקולו הממשי של הקב"ה
שֶׁנִּתְּנוּ מַפֶּה לְפֶה בַּעֲשָׂרָה קוֹלוֹת.

"וְהַיָּשָׁר בְּעֵינָיו תַּעֲשֶׂה",

'אגדות' כאן הן פירושים ישירים וקלים להבנה של דברי התורה שבכתב; שהרי נדרש לעשות אותם.

אֵלּוּ אַגָּדוֹת מְשֻׁבָּחוֹת הַנִּשְׁמָעוֹת בְּאָזְנֵי כָל אָדָם.

"וְהַאֲזַנְתָּ לְמִצְוֹתָיו", אֵלּוּ גְּזֵרוֹת.

'גזירות' הם דברים שנאמרו במפורש, 'הלכות' הם תורה שבעל פה, שהרי לעיל זיהה ר' יהושע את השבת עם 'חוק', והשבת היא 'מקרא מועט והלכות מרובות' (חגיגה א, ח.)

"וְשָׁמַרְתָּ כָּל חֻקָּיו", אֵלּוּ הֲלָכוֹת.

"כָּל הַמַּחֲלָה אֲשֶׁר שַׂמְתִּי בְמִצְרַיִם, לֹא אָשִׂים עָלֶיךָ"

לפי הקריאה של ר' יהושע מדובר בברית, כמו בסיני ובערבות מואב, ובה נכללות גם מצוות, וגם סנקציות למפיריהן והבטחה שבכל מקרה הקב"ה יגאל אותנו בסופו של דבר.

הָא אִם אָשִׂים, אם לא תשמע אשים, וגם אז... "כִּי אֲנִי יי רֹפְאֶךָ." דִּבְרֵי רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ.

רַבִּי אֶלְעָזָר הַמּוֹדָעִי אוֹמֵר: "אִם שָׁמוֹעַ", יָכֹל רְשׁוּת?

תִּלְמֹד לוֹמַר "תִּשְׁמַע", חוֹבָה וְלֹא רְשׁוּת.

ר' אלעזר מבין 'תשמע' – תציית, ואינו מותיר לישראל ברירה אלא לציית למצוות. יש לקרוא את הדרשות הללו מול הדרשות שדרש ר' יהושע על אותן המילים.

דבר אחר: "תִּשְׁמַע", זֶה הַכְּלָל שֶׁהַתּוֹרָה כְּלוּלָה בוֹ. הציות הוא יסוד כל התורה, ולכן הוא לבדו מספיק.

"לְקוֹל יי אֱלֹהֶיךָ", מְלַמֵּד שֶׁכָּל מִי שֶׁשּׁוֹמֵעַ מִפִּי גְּבוּרָה,

המציית למצוות הוא כמי ששומע אותן ישירות מפי הקב"ה, ומכאן שאין מדובר דווקא בעשר הדיברות.

מַעֲלִין עָלָיו כְּאִלּוּ עוֹמֵד וּמְשַׁמֵּשׁ לִפְנֵי חַי וְקַיָּם לְעוֹלָם וּלְעוֹלְמֵי עוֹלָמִים.
"וְהַיָּשָׁר בְּעֵינָיו תַּעֲשֶׂה", זֶה מַשָּׂא וּמַתָּן.
מְלַמֵּד שֶׁכָּל מִי שֶׁנּוֹשֵׂא וְנוֹתֵן בֶּאֱמוּנָה, וְרוּחַ הַבִּרְיוֹת נוֹחָה הֵימֶנּוּ,
מַעֲלִין עָלָיו כְּאִלּוּ קִיֵּם אֶת כָּל הַתּוֹרָה כֻּלָּהּ.
"וְהַאֲזַנְתָּ לְמִצְוֹתָיו", אֵלּוּ הֲלָכוֹת. תורה שבע"פ.
"וְשָׁמַרְתָּ כָּל חֻקָּיו", אֵלּוּ עֲרָיוֹת. כדרשת ר' אלעזר לעיל, על הפסוק 'חוק ומשפט'

"כָּל הַמַּחֲלָה אֲשֶׁר שַׂמְתִּי בְמִצְרַיִם, לֹא אָשִׂים עָלֶיךָ, כִּי אֲנִי יי רֹפְאֶךָ."

ר' אלעזר מפרש כרשב"י וכדורשי הרשומות לעיל בעניין רפואת המים במרה, כלימוד תורה – ואף מצטט את אותם הפסוקים.

וּמַה תִּלְמֹד לוֹמַר "כִּי אֲנִי יי רֹפְאֶךָ"? אָמַר לוֹ הַקֹּדֶשׁ בָּרוּךְ הוּא לְמֹשֶׁה:
"אֱמֹר לָהֶם לְיִשְׂרָאֵל: דִּבְרֵי תוֹרָה שֶׁנָּתַתִּי לָכֶם רְפוּאָה הֵם לָכֶם, חַיִּים הֵם לָכֶם!"
שֶׁנֶּאֱמַר: (משלי ד כב) "כִּי חַיִּים הֵם לְמֹצְאֵיהֶם, וּלְכָל בְּשָׂרוֹ מַרְפֵּא."
וְאוֹמֵר: (משלי ג י) "רִפְאוּת תְּהִי לְשָׁרֶּךָ, וְשִׁקּוּי לְעַצְמוֹתֶיךָ."

רַבִּי יִצְחָק אוֹמֵר: הָא אִם אֵין בָּהֶם מַחֲלָה, מִפְּנֵי מָה הֵם צְרִיכִין רְפוּאָה?

חוזר לדברי ר' יהושע לעיל: אם לא תשמע את דברי הקב"ה והוא ישים עליך מחלה – הוא גם ירפא אותך בסופו של דבר, ולו גם בעולם הבא.

אֶלָּא "כָּל הַמַּחֲלָה אֲשֶׁר שַׂמְתִּי בְמִצְרַיִם, לֹא אָשִׂים עָלֶיךָ", בָּעוֹלָם הַזֶּה,
וְאִם אָשִׂים, "כִּי אֲנִי יי רֹפְאֶךָ", בָּעוֹלָם הַבָּא.

שִׁמְעוֹן בֶּן עַזַּי אוֹמֵר: "שָׁמוֹעַ", מַה תִּלְמֹד לוֹמַר "תִּשְׁמַע"?

דרשה נוספת על הכפילות 'שמוע תשמע', לא לעניין ציות ולא לעניין קיום המצווה אלא לעניין לימוד התורה עצמו: אם תרצה ללמוד ('לשמוע') – תשמע את כל התורה, ואם תרצה לשכוח – תשכח את כולה. וראו לעיל בדרשה הראשונה על הפסוק.

מִכָּן שֶׁאִם רָצָה אָדָם לִשְׁמֹעַ, מַשְׁמִיעִין אוֹתוֹ; לִשְׁכֹּחַ, מְשַׁכְּחִין אוֹתוֹ.
יָכֹל לְאַחַר זְמַן? תִּלְמֹד לוֹמַר "וְהָיָה אִם שָׁמֹעַ תִּשְׁמַע", שָׁכֹחַ תִּשְׁכַּח, מִיָּד.
הָא כֵיצַד? רָצָה לִשְׁמֹעַ, מַשְׁמִיעִין אוֹתוֹ מִיָּד; לִשְׁכֹּחַ, מְשַׁכְּחִין אוֹתוֹ מִיָּד.
הוּא הָיָה אוֹמֵר: רָצָה אָדָם לִשְׁמֹעַ בְּטוֹבָתוֹ, מַשְׁמִיעִין לוֹ שֶׁלֹּא בְּטוֹבָתוֹ, אפילו בלי שהתכוון ללמוד.

לִשְׁכֹּחַ בְּטוֹבָתוֹ, מְשַׁכְּחִין אוֹתוֹ שֶׁלֹּא בְּטוֹבָתוֹ,

השוו לעניין שכחת התורה באונס את דברי ר' מאיר באבות ג, ח. יתכן שדברי בן עזאי קשורים גם לדבריו 'שמצווה גוררת מצווה' באבות ד, ב, כלומר לימוד של מצווה גורר לימוד של מצוות נוספות.

הָרְשׁוּת נְתוּנָה. (משלי ג לד) "אִם לַלֵּצִים הוּא יָלִיץ, וְלַעֲנָוִים יִתֶּן חֵן."

אֲחֵרִים אוֹמְרִים: (שמות כב כה) "אִם חָבֹל תַּחְבֹּל",

דרשה דומה לזו דלעיל על 'אם שמוע תשמע: אם תחבול שלמת רעך (ולא תחזירה לו בלילה) – יחבלו ממך את רכושך.

אִם חָבַלְתָּ חֲבוּלָה אַחַת, סוֹף שֶׁחוֹבְלִין בָּךְ חֲבוּלוֹת הַרְבֵּה.

(שמות טו כז) "וַיָּבֹאוּ אֵילִמָה, וּבְאֵילִם שְׁתֵּים עֶשְׂרֵה עֵינֹת מַיִם".

דורש אלים-מהולל. אחרי המשבר במרה כאן היו הרבה מים.

מַגִּיד הַכָּתוּב, שֶׁאוֹתוֹ מָקוֹם מְהֻלָּל בַּמַּיִם מִכָּל הַמְּקוֹמוֹת.
תֵּדַע שֶׁכֵּן שֶׁהֲרֵי הָיוּ שָׁם שְׁנֵים עָשָׂר מַבּוּעִין, וְלֹא סָפְקוּ אֶלָּא לְשִׁבְעִים דְקָלִים.
כֵּיוָן שֶׁבָּאוּ יִשְׂרָאֵל, וְשָׁרוּ עֲלֵיהֶם שִׁשִּׁים רִבּוֹא בְּנֵי אָדָם, וְסָפְקוּ לָהֶם וְלָנוּ וְשָׁנוּ וְשִׁלֵֹּשׁוּ!

"וַיַּחֲנוּ שָׁם עַל הַמָּיִם."

ר' יהושע ממשיך בגישתו, שמדובר במים ממש; ר' אלעזר ממשיך בגישתו שמדובר בדברי תורה.

לְעוֹלָם אֵין יִשְׂרָאֵל חוֹנִין אֶלָּא עַל הַמַּיִם. דִּבְרֵי רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ.
רַבִּי אֶלְעָזָר הַמּוֹדָעִי אוֹמֵר: כֵּיוָן שֶׁבָּרָא הַקֹּדֶשׁ בָּרוּךְ הוּא אֶת עוֹלָמוֹ,
בָּרָא שָׁם שְׁנֵים עָשָׂר מַבּוּעִין, כְּנֶגֶד שְׁנֵים עָשָׂר שִׁבְטֵי יַעֲקֹב,
וְשִׁבְעִים תְּמָרִים, כְּנֶגֶד שִׁבְעִים זְקֵנִים. וּמַה תִּלְמֹד לוֹמַר "וַיַּחֲנוּ שָׁם עַל הַמָּיִם"?
מְלַמֵּד שֶׁהָיוּ עוֹסְקִים בְּדִבְרֵי תוֹרָה שֶׁנִּתְּנוּ לָהֶם בְּמָרָה.

(שמות טז א) "וַיִּסְעוּ מֵאֵילִם, וַיָּבֹאוּ כָּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֶל מִדְבַּר סִין,
אֲשֶׁר בֵּין אֵילִם וּבֵין סִינָי, בַּחֲמִשָּׁה עָשָׂר יוֹם לַחֹדֶשׁ הַשֵּׁנִי לְצֵאתָם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם."

לָמָּה נֶאֱמַר "יוֹם"? מַגִּיד שֶׁאוֹתוֹ הַיּוֹם אֵרְעָה שַׁבָּת לִהְיוֹת,

דורש גזירה שווה 'יום' לבראשית ב ב. בט"ו אייר עדיין לא קיבלו את השבת, אלא בשבת הבאה – בכ"ב אייר.

שֶׁהִיא סְדוּרָה וּבָאָה מִשֵּׁשֶׁת יְמֵי בְרֵאשִׁית,
עַד שֶׁנִּתְּנָה לָהֶם לְיִשְׂרָאֵל בְּעֶשְׂרִים וּשְׁנַיִם בְּאִיָּר.

דָּבָר אַחֵר: "בַּחֲמִשָּׁה עָשָׂר יוֹם לַחֹדֶשׁ".
לָמָּה נֶאֱמַר "יוֹם"? לֵידַע בְּאֵיזֶה יוֹם נִתְּנָה תוֹרָה לְיִשְׂרָאֵל.

נִיסָן שֶׁיָּצְאוּ בּוֹ יִשְׂרָאֵל מִמִּצְרַיִם, אֵרַע לִהְיוֹת בַּחֲמִישִׁי בַּשַּׁבָּת.

חישוב הלוח של שנת היציאה ממצרים מבוסס על ההנחות הבאות: ניסן היה מלא ואייר חסר; ט"ו אייר היה בשבת, כפי שראינו בדרשה לעיל. התוצאה היא שיציאת מצרים, וכן מתן תורה, היו ביום ששי. וראו גם לעיל ויהי א.

הִשְׁלִים נִיסָן, 30 יום אֵרַע אִיָּר ראש חודש לִהְיוֹת בַּשַּׁבָּת.
חָסֵר אִיָּר, אֵרַע סִיָון לִהְיוֹת בְּאֶחָד בַּשַּׁבָּת.
וְאוֹמֵר: (במדבר לג ג) "מִמָּחֳרַת הַפֶּסַח יָצְאוּ".
וְאוֹמֵר: (שמות טז א) "בַּחֲמִשָּׁה עָשָׂר יוֹם לַחֹדֶשׁ הַשֵּׁנִי"
וְאוֹמֵר: (שמות יט א) "בַּחֹדֶשׁ הַשְּׁלִישִׁי לְצֵאת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם".
נִמְצֵאתָ אוֹמֵר, בַּחֹדֶשׁ הַשְּׁלִישִׁי, בַּשִּׁשִּׁי בַחֹדֶשׁ, בַּשִּׁשִּׁי בַשַּׁבָּת.

דָּבָר אַחֵר: "בַּחֲמִשָּׁה עָשָׂר יוֹם".

ראו גם לעיל פסחא יד. מט"ו ניסן עד ט"ו אייר (ועד בכלל) – 31 יום, ובבקר יום ט"ז אייר ירד המן. לדברי ר' שילא ארוחה אחת (של ט"ו אייר בערב) לא אכלו והתרעמו על משה.

לָמָּה נֶאֱמַר "יוֹם"? לֵידַע בְּאֵי זֶה יוֹם יָרַד הַמָּן לְיִשְׂרָאֵל.
חֲרָרָה שֶׁנָּטְלוּ יִשְׂרָאֵל מִמִּצְרַיִם, אָכְלוּ מִמֶּנָּה שְׁלֹשִׁים וְאֶחָד יוֹם,
שֶׁנֶּאֱמַר: (שמות יב לט) "וַיֹּאפוּ אֶת הַבָּצֵק אֲשֶׁר הוֹצִיאוּ מִמִּצְרַיִם עֻגֹת מַצּוֹת,
כִּי לֹא חָמֵץ, כִּי גֹרְשׁוּ מִמִּצְרַיִם, וְלֹא יָכְלוּ לְהִתְמַהְמֵהַּ, וְגַם צֵדָה לֹא עָשׂוּ לָהֶם."
וְאוֹמֵר: (שמות טז א) "לַחֹדֶשׁ הַשֵּׁנִי לְצֵאתָם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם."
וּבְצִדּוֹ, מַה הוּא אוֹמֵר? (שמות טז ד) "הִנְנִי מַמְטִיר לָכֶם לֶחֶם מִן הַשָּׁמָיִם".
רַבִּי שִׁילָא אוֹמֵר: נִתְפַּרְנְסוּ מִמֶּנָּה שִׁשִּׁים וְאַחַת סְעוֹדוֹת.

(שמות טז ב) "וַיִּלּוֹנוּ כָּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל עַל מֹשֶׁה וְעַל אַהֲרֹן בַּמִּדְבָּר."
רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ אוֹמֵר: הָיָה לָהֶם לְיִשְׂרָאֵל לְהִמָּלֵךְ בַּגָּדוֹל שֶׁבָּהֶם: "מַה נֹּאכַל?"

אֶלָּא עָמְדוּ וְאָמְרוּ דִּבְרֵי תַּרְעֹמֶת עַל מֹשֶׁה.

השוו לעיל, בתלונה במרה: ר' יהושע מקטין את חטא התלונה, כמו שם, ור' אלעזר מגדיל את החטא ודורש 'ועל אהרון' – שהתלוננו גם בפני אהרון.

רַבִּי אֶלְעָזָר הַמּוֹדָעִי אוֹמֵר: לְמוּדִין הָיוּ יִשְׂרָאֵל
לִהְיוֹת אוֹמְרִים דִּבְרֵי תַּרְעֹמֶת עַל מֹשֶׁה, וְלֹא עַל מֹשֶׁה בִּלְבַד, אֶלָּא אַף עַל אַהֲרֹן.

(שמות טז ג) "וַיֹּאמְרוּ אֲלֵהֶם בְּנֵי יִשְׂרָאֵל: מִי יִתֵּן מוּתֵנוּ בְיַד יי!"

מפרש "מותנו ביד ה'" – בימי האפלה, ראו על המתים אז פסחא יב, על הפסוק 'וישתחוו', וכן לעיל פתיחתא דויהי, על 'וחמושים'.

אָמְרוּ לָהֶם: "לְוַי מַתְנוּ בִּשְׁלֹשֶׁת יְמֵי אֲפֵלָה שֶׁלְּמִצְרָיִם!"

"בְּשִׁבְתֵּנוּ עַל סִיר הַבָּשָׂר".

ר' יהושע טוען בהתאם לפשט, שישראל, שהיו עבדים במצרים, לא אכלו שם בשר; וטענתם כאן היא טענת שוא, כי רצו לאכול בשר במדבר; ר' אלעזר טוען לעומתו שישראל היו עבדי המלך במצרים, ואכלו מה שרצו, כמו עבדי הנציבים הרומיים בזמנו שלו. ר' יוסי מסכים עם ר' יהושע, וכך הוא מסביר את העובדה שבספר שמות אין פירוט של סיפור השלו, והוא מופיע במפורט רק בספר במדבר, ושם הוא מכונה 'קישואים' ככינוי גנאי.

רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ אוֹמֵר: תְּאֵבִים הָיוּ יִשְׂרָאֵל לֹאכַל בָּשָׂר, אֶלָּא בִדּוּ וְאָמְרוּ.
רַבִּי אֶלְעָזָר הַמּוֹדָעִי אוֹמֵר: עֲבָדִים הָיוּ יִשְׂרָאֵל לַמְּלָכִים בְּמִצְרַיִם:
יָצְאוּ לַשּׁוּק, נוֹטְלִין פַּת, בָּשָׂר וְדָגִים, וְכָל דָּבָר, וְאֵין כָּל בִּרְיָה מוֹחָה בְיָדָם!
יוֹצְאִין לַשָּׂדֶה, נוֹטְלִים עֲנָבִים וּתְאֵנִים וְרִמּוֹנִים וְכָל דָּבָר,
וְאֵין בִּרְיָה מוֹחָה בְיָדָם!
רַבִּי יוֹסֵה אוֹמֵר: תֵּדַע שֶׁלֹּא נִתַּן לָהֶם אֶלָּא בָאַחֲרוֹנָה.
לְכָךְ נֶאֱמַר: (במדבר יא ה) "אֵת הַקִּשֻּׁאִים", שֶׁהָיוּ קָשִׁים לִמְעֵיהֶם.

"כִּי הוֹצֵאתֶם אֹתָנוּ אֶל הַמִּדְבָּר".

המדבר מוגדר כארץ ריקה, תוהו.

אָמְרוּ לָהֶם: "הוֹצֵאתֶם אוֹתָנוּ אֶל הַמִּדְבָּר הַזֶּה, תֹּהוּ שֶׁאֵין בּוֹ כְלוּם."

"לְהָמִית אֶת כָּל הַקָּהָל הַזֶּה בָּרָעָב."

ר' יהושע בן קרחה מצדיק את התלונות של בני ישראל ואת העדפתם למות במצרים באמצעות הפסוק מאיכה.

רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן קָרְחָה אוֹמֵר: אֵין לָךְ מִיתָה קָשָׁה יוֹתֵר מִמִּיתַת רָעָב,
שֶׁנֶּאֱמַר: (איכה ד ט) "טוֹבִים הָיוּ חַלְלֵי חֶרֶב מֵחַלְלֵי רָעָב,
שֶׁהֵם יָזֻבוּ מְדֻקָּרִים מִתְּנוּבֹת שָׂדָי."

רַבִּי אֶלְעָזָר הַמּוֹדָעִי אוֹמֵר: "בָּרָעָב", בָּא עָלֵינוּ רָעָב אַחַר רָעָב,

דורש ב-רעב, שני רעבונים

דֶּבֶר אַחַר דֶּבֶר, חֹשֶׁךְ אַחַר חֹשֶׁךְ.

פרשה ב

על שמות טז, ד-י

(שמות טז ד) "וַיֹּאמֶר יי אֶל מֹשֶׁה: הִנְנִי מַמְטִיר לָכֶם לֶחֶם מִן הַשָּׁמָיִם,

ר' יהושע מפרש 'הנני' כביטוי של נכונות לעזור מייד וברצון; ר' אלעזר רואה כאן רמז לאבות שענו לקריאת הקב"ה 'הנני', ורק בזכות האבות הוא נענה לדרישת ישראל.

וְיָצָא הָעָם וְלָקְטוּ דְּבַר יוֹם בְּיוֹמוֹ, לְמַעַן אֲנַסֶּנּוּ, הֲיֵלֵךְ בְּתוֹרָתִי, אִם לֹא."
רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ אוֹמֵר: אָמַר הַקֹּדֶשׁ בָּרוּךְ הוּא לְמֹשֶׁה: הֲרֵינִי נִגְלֶה מִיָּד וְאֵינִי מְעַכֵּב.
רַבִּי אֶלְעָזָר הַמּוֹדָעִי אוֹמֵר: אֵינוֹ אוֹמֵר "הִנְנִי" אֶלָּא בִזְכוּת אַבְרָהָם יִצְחָק וְיַעֲקֹב.

"לָכֶם", רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ אוֹמֵר: בְּוַדַּי (אֵינוֹ) רָאוּי לָכֶם.

גם כאן מתאר ר' יהושע את ההיענות של הקב"ה לבקשות ישראל כהיענות בזכותם, ור' אלעזר מייחס אותה לזכות האבות.

רַבִּי אֶלְעָזָר הַמּוֹדָעִי אוֹמֵר: אֵינוֹ אוֹמֵר "לָכֶם" אֶלָּא בִזְכוּת אַבְרָהָם יִצְחָק וְיַעֲקֹב.

"מִן הַשָּׁמָיִם" מֵאוֹצָר הַטּוֹב שֶׁלַּשָּׁמַיִם,

רשב"ג, כמו ר' יהושע, רואה את היציאה למדבר כתקופת זוהר ביחסים בין ישראל לקב"ה, שבה התקיימו הברכות שבפרשת 'כי תבוא'. האהבה של הקב"ה לישראל הופכת את גדרי הטבע ומשנה סדרי בראשית.
אפילו הטענה הפשוטה, שכרגיל עולה הלחם מן הארץ והטל יורד מהשמים, זוכה לפסוק, והדרשן כביכול רק מסתתר מאחוריו. אבל אלמלא הדרשה לא היינו שמים לב להיפוך סדרי בראשית.

שֶׁנֶּאֱמַר: (דברים כה יב) "יִפְתַּח יי לְךָ אֶת אוֹצָרוֹ הַטּוֹב".
רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר: בֹּא וּרְאֵה, כַּמָּה חֲבִיבִין יִשְׂרָאֵל לִפְנֵי הַמָּקוֹם!
וּלְפִי שֶׁהֵן חֲבִיבִין לְפָנָיו, שִׁנָּה עֲלֵיהֶם מַעֲשֵׂה בְרֵאשִׁית:
עָשָׂה לָהֶם תַּחְתּוֹנִים עֶלְיוֹנִים, וְעֶלְיוֹנִים תַּחְתּוֹנִים.
לְשֶׁעָבַר, הָיָה הַלֶּחֶם עוֹלֶה מִן הָאָרֶץ, וְהַטַּל יוֹרֵד מִן הַשָּׁמַיִם,
שֶׁנֶּאֱמַר: (דברים לג כח) "אֶרֶץ דָּגָן וְתִירוֹשׁ, אַף שָׁמָיו יַעַרְפוּ טָל."
וְעַתָּה נִתְחַלְּפוּ הַדְּבָרִים, הִתְחִיל הַלֶּחֶם יוֹרֵד מִן הַשָּׁמַיִם, וְהַטַּל עוֹלָה מִן הָאָרֶץ,
דִכְתִיב: (שמות טז ד) "הִנְנִי מַמְטִיר לָכֶם לֶחֶם מִן הַשָּׁמָיִם".
וּכְתִיב: (שמות טז יד) "וַתַּעַל שִׁכְבַת הַטָּל, וְהִנֵּה עַל פְּנֵי הַמִּדְבָּר דַּק מְחֻסְפָּס, דַּק כַּכְּפֹר עַל הָאָרֶץ."

"וְיָצָא הָעָם וְלָקְטוּ", שֶׁלֹּא יִהְיוּ יוֹצְאִין לַחֲצֵרוֹת וּמְלַקְּטִין,

המן ואיסופו נועדו לחנך את העם לקראת חייהם הרגילים בעתיד, ולכן האיסוף אינו מרשות היחיד, שבה עלול להיות גזל, אלא מן ההפקר.

אֶלָּא יִהְיוּ יוֹצְאִין לַמִּדְבָּרוֹת וּמְלַקְּטִין.

"דְּבַר יוֹם בְּיוֹמוֹ". רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ אוֹמֵר: כְּדֵי שֶׁיִּלְקֹט אָדָם מֵהַיּוֹם לְמָחָר,

לדעת ר' יהושע, למרות שנאמר 'איש אל יותר ממנו עד בוקר', היתה אחריות על כל אדם לדאוג לפרנסתו למחרת, ולכן אסף היום לצורך יומו, שיחול למחרת, למרות שלא היו יכולים לממש את הצורך הזה.
ר' אלעזר דורש דבר-ברא, ומצפה מהאדם לאמונה בקב"ה, שידאג לו למחרת – למרות שאין לו בינתיים פרנסה למחר. לכן הוא רואה ערך בכך שאין האדם רשאי לאסוף מזון ליום המחרת אלא רק לצורך היום הזה; וראו את הסיפורים על שמאי והלל בעניין השבת, ביצה טז א. לכן הוא ראה גם כשלון בנסיון שבו היו ישראל, בתלונה על הרעב, כשבסך הכל הפסידו סעודה אחת – ראו לעיל, פרשה א, על הפסוק 'בחמישה עשר יום לחודש'.
ר' יהושע מצפה גם מת"ח לעסוק במלאכתם, ואילו רשב"י בשיטת ר' אלעזר, שמוצא פגם בעצם הדאגה הזאת, ולכן טוען שאי אפשר להשקיע את כל הזמן בלימוד התורה, כי המן אינו מצוי בימינו.

כְּעֵין מֵעֶרֶב שַׁבָּת לְעֶרֶב שַׁבָּת.
רַבִּי אֶלְעָזָר הַמּוֹדָעִי אוֹמֵר: כְּדֵי שֶׁלֹּא יִלְקֹט אָדָם מֵהַיּוֹם לְמָחָר כְּעֵין מֵעֶרֶב שַׁבָּת לְעֶרֶב שַׁבָּת,
שֶׁנֶּאֱמַר: "דְּבַר יוֹם בְּיוֹמוֹ".
מִי שֶׁבָּרָא יוֹם, בָּרָא פַרְנָסָתוֹ. מִכָּן הָיָה רַבִּי אֶלְעָזָר הַמּוֹדָעִי אוֹמֵר: כָּל מִי שֶׁיֵּשׁ לוֹ מַה יֹּאכַל הַיּוֹם
וְאוֹמֵר: "מָה אוֹכַל לְמָחָר?" - הֲרֵי זֶה מְחֻסַּר אֲמָנָה,
שֶׁנֶּאֱמַר: "לְמַעַן אֲנַסֶּנּוּ, הֲיֵלֵךְ בְּתוֹרָתִי, אִם לֹא."
רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ אוֹמֵר: שָׁנָה אָדָם שְׁתֵּי הֲלָכוֹת בַּשַּׁחְרִית וּשְׁתַּיִם בָּעַרְבִית, וְעוֹסֵק בִּמְלַאכְתּוֹ כָּל הַיּוֹם,
מַעֲלִין עָלָיו כְּאִלּוּ קִיֵּם כָּל הַתּוֹרָה כֻּלָּהּ.
מִכָּן כדברי ר' אלעזר המודעי הָיָה רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחַי אוֹמֵר: לֹא נִתְּנָה תוֹרָה לִדְרֹשׁ אֶלָּא לְאוֹכְלֵי הַמָּן.
הָא כֵיצַד? הָיָה יוֹשֵׁב וְדוֹרֵשׁ, וְלֹא הָיָה יוֹדֵעַ מֵהֵיכָן אוֹכֵל וְשׁוֹתֶה, וּמֵהֵיכָן הָיָה לוֹבֵשׁ וּמִתְכַּסֶּה.
הָא לֹא נִתְּנָה תוֹרָה לִדְרֹשׁ אֶלָּא לְאוֹכְלֵי הַמָּן. וּשְׁנִיִּים לָהֶם אוֹכְלֵי תְרוּמָה.

(שמות טז ה) "וְהָיָה בַּיּוֹם הַשִּׁשִּׁי וְהֵכִינוּ". מִכָּן שֶׁמְּעָרֵב אָדָם מֵעֶרֶב שַׁבָּת לַשַּׁבָּת.

הנחת עירוב תחומין ועירוב חצרות היא הכנה לקראת יום השבת שחל למחרת.

"וְהָיָה מִשְׁנֶה", לֶחֶם מְשֻׁנֶּה
אַתָּה אוֹמֵר לֶחֶם מְשֻׁנֶּה הוּא, אוֹ אֵינוֹ אֶלָּא לֶחֶם כָּפוּל?
כְּשֶׁהוּא אוֹמֵר: (שמות טז כב) "שְׁנֵי הָעֹמֶר לָאֶחָד", הֲרֵי לֶחֶם כָּפוּל אָמוּר;

הָא מַה תִּלְמֹד לוֹמַר "וְהָיָה מִשְׁנֶה"? לֶחֶם שֶׁהוּא מְשֻׁנֶּה.

ייחודו של יום השבת היה ניכר במן ובתכונותיו, למרות שבדרך כלל קשה למצוא ביטוי טבעי ליום זה; והשוו סגנון דומה לעניין עבודת יום הכיפורים ביומא ד, ד-ו.

כֵּיצַד? בְּכָל יוֹם הָיָה בוֹ עֹמֶר אֶחָד, וּבַשַּׁבָּת שְׁנֵי עֳמָרִים;
בְּכָל יוֹם הָיָה רֵיחוֹ נוֹדֵף, וּבַשַּׁבָּת יוֹתֵר; בְּכָל יוֹם הָיָה מְצֻלְהָב כַּזָּהָב, וּבַשַּׁבָּת יוֹתֵר.

(שמות טז ו) "וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן אֶל כָּל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל:

דרשה בזכות ישראל, כשיטת ר' יהושע; נס המן תלוי בנס יציאת מצרים.
המילים 'ערב וידעתם' מתפרשות על ירידת המן בלילה, ולא על השלו שהגיע בין הערבים; כלומר עליכם לדעת שהקב"ה הוציא אתכם ממצרים ולכן הוא ממשיך ודואג לכם גם במדבר.
הבקשה של ישראל לבשר לא התרחשה כלל בספר שמות אלא רק לקמן, בספר במדבר יא, אז היתה כרסם מלאה במן והם בקשו בשר למלא מעיים. האזכור של הבשר כאן הוא נבואה על 'מה שהן עתידין לומר' (לקמן פרשה ג). בקשת המן כאן היא לגיטימית,אבל הקב"ה מודיע למשה שבעקבותיה תבוא בקשת הבשר שאינה לגיטימית.

עֶרֶב, וִידַעְתֶּם כִּי יי הוֹצִיא אֶתְכֶם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם."
אָמְרוּ לָהֶם: "עַד שֶׁאַתֶּם יְשֵׁנִים בְּמִטּוֹתֵיכֶם, הַקֹּדֶשׁ בָּרוּךְ הוּא מְפַרְנֵס אֶתְכֶם.
"וִידַעְתֶּם כִּי יי הוֹצִיא אֶתְכֶם",
מִכָּן אַתָּה לָמֵד, שֶׁשְּׁקוּלָה יְצִיאַת מִצְרַיִם כְּנֶגֶד כָּל נִסִּים וּגְבוּרוֹת
שֶׁעָשָׂה הַקֹּדֶשׁ בָּרוּךְ הוּא לְיִשְׂרָאֵל.

(שמות טז ז) "וּבֹקֶר וּרְאִיתֶם אֶת כְּבוֹד יי".
מִכָּן אַתָּה לָמֵד, שֶׁבְּפָנִים מְאִירוֹת נִתַּן הַמָּן לְיִשְׂרָאֵל.
הַשְּׂלָו, שֶׁשָּׁאֲלוּ אוֹתוֹ מְמַלֵּא מֵעַיִם, נִתַּן לָהֶם בְּפָנִים חֲשֵׁכוֹת,
אֲבָל הַמָּן, שֶׁשָּׁאֲלוּ אוֹתוֹ כַּהֲלָכָה, נִתַּן לָהֶם בְּפָנִים מְאִירוֹת.

"בְּשָׁמְעוֹ אֶת תְּלֻנֹּתֵיכֶם עַל יי, וְנַחְנוּ מָה, כִּי תַלִּינוּ עָלֵינוּ?"

משה ואהרון אינם מרוחקים מהעם (ספונים), והם סבלו מהרעב כמו העם עצמו.

אָמְרוּ לָהֶם: וְכִי מָה אָנוּ סְפוּנִין, שֶׁאַתֶּם עוֹמְדִים וּמִתְרַעֲמִים עָלֵינוּ?

(שמות טז ח) "וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה: בְּתֵת יי לָכֶם בָּעֶרֶב בָּשָׂר לֶאֱכֹל".

המשך הדרשה הקודמת, על 'בוקר': הערב הוא זמן החשיכה והבוקר הוא זמן האור. נתינת בשר מוהה עם החושך והגנות, ואילו המן – עם האור והרצון הטוב.

מִכָּן אַתְּ לָמֵד, שֶׁבְּפָנִים חֲשֵׁכוֹת נִתַּן הַשְּׂלָו לְיִשְׂרָאֵל,
וְהַמָּן, שֶׁשָּׁאֲלוּ אוֹתוֹ כַּהֲלָכָה, נִתַּן לָהֶם בְּפָנִים מְאִירוֹת.

"בִּשְׁמֹעַ יי אֶת תְּלֻנֹּתֵיכֶם".

דרשה המגנה את תלונות ישראל, בסגנונו של ר אלעזר.

אָמְרוּ לָהֶם: "אִלּוּ עָלֵינוּ הֱיִיתֶם עוֹמְדִים וּמִתְרַעֲמִים, הָיִינוּ סוֹבְלִין אֶתְכֶם,
אֶלָּא הֲרֵי אַתֶּם עוֹמְדִים וּמִתְרַעֲמִים לִפְנֵי חַי וְקַיָּם לָעוֹלָמִים!"

(שמות טז ט) "וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל אַהֲרֹן: אֱמֹר אֶל כָּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל: קִרְבוּ לִפְנֵי יי!"

רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ אוֹמֵר: קִרְבוּ עַל שֶׁנִּגְלְתָה גְבוּרָה.

ר' יהושע טוען שמשה מזמין את ישראל לחזות בגילוי שכינה, ור' אלעזר טוען שהקב"ה מעמיד אותם בדין.

רַבִּי אֶלְעָזָר הַמּוֹדָעִי אוֹמֵר: קִרְבוּ כְּדֵי לִתֵּן אֶת הַדִּין.

(שמות טז י) "וַיְהִי כְּדַבֵּר אַהֲרֹן". מַה תִּלְמֹד לוֹמַר "וַיְהִי"?

דורש 'כדבר' – כמו שדבר, ולא כאשר דיבר.

מְלַמֵּד שֶׁכַּשֵּׁם שֶׁגָּזַר הַקֹּדֶשׁ בָּרוּךְ הוּא, כֵּן הָיָה.

"וַיִּפְנוּ אֶל הַמִּדְבָּר".

ר' יהשע טוען שפנו לחזות בגבורה, ור' אלעזר טוען שפנו לאבות ('המדבר') ובקשו שישתדלו למענם ויבטלו את דינם.

רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ אוֹמֵר: לֹא נִפְנוּ עַד שֶׁנִּגְלְתָה גְבוּרָה.
רַבִּי אֶלְעָזָר אוֹמֵר: "לֹא נִפְנוּ אֶלָּא עַל מַעֲשֶׂה אָבוֹת, שֶׁנֶּאֱמַר "הַמִּדְבָּר".
מַה מִּדְבָּר, אֵין בּוֹ כְלוּם, אַף אָבוֹת הָרִאשׁוֹנִים, אֵין בָּהֶם לֹא עָוֹן וְלֹא חַטָּאת.

"וְהִנֵּה כְּבוֹד יי נִרְאָה בֶּעָנָן."

דרשה נוספת בגנות ישראל, הטוענת שביקשו לרגום את משה ואהרון באבנים – בגישת ר' אלעזר.

רַבִּי יוֹסֵה בֶּן שִׁמְעוֹן אוֹמֵר: כָּל זְמַן שֶׁיִּשְׂרָאֵל מְבַקְשִׁין לִרְגֹּם אֶת מֹשֶׁה וְאֶת אַהֲרֹן,
מִיָּד "כְּבוֹד יי נִרְאָה בֶּעָנָן."
וּלְהַלָּן הוּא אוֹמֵר: (במדבר יד י) "וַיֹּאמְרוּ כָּל הָעֵדָה לִרְגּוֹם אֹתָם בָּאֲבָנִים,
וּכְבוֹד יי נִרְאָה בְּאֹהֶל מוֹעֵד אֶל כָּל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל."
וְכָאן מַהוּ אוֹמֵר? "כְּבוֹד יי נִרְאָה בֶּעָנָן."
וְכָל כָּךְ לָמָּה? אָמַר הַקֹּדֶשׁ בָּרוּךְ הוּא: "מוּטָב שֶׁיִּלְקֶה עַמּוּד הֶעָנָן, וְאַל יִסָּקֵל מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן!"

פרשה ג

על שמות טז, יא-טו
(שמות טז יב) "שָׁמַעְתִּי אֶת תְּלוּנֹּת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל".
רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ אוֹמֵר: אָמַר הַקֹּדֶשׁ בָּרוּךְ הוּא לְמֹשֶׁה:
גָּלוּי לְפָנַי מַה שֶּׁאָמְרָה כְּנֶסֶת יִשְׂרָאֵל, וּמַה שֶּׁהֵן עֲתִידִין לוֹמַר. בשנת הארבעים, ראו במדבר יא

"דַּבֵּר אֲלֵהֶם לֵאמֹר: בֵּין הָעַרְבַּיִם תֹּאכְלוּ בָשָׂר, וּבַבֹּקֶר תִּשְׂבְּעוּ לָחֶם".

אֱמֹר לָהֶם: "בֵּין שְׁנֵי דְבָרִים אַתֶּם עוֹמְדִים:

ראו לעיל בביאור לפרשה ב, שהבקשה לבשר היתה רק בשנת הארבעים, לאחר שיאכלו הרבה מן, והיא 'למלא מעיים' – ואינה צורך אמיתי; ומשה כנביא שמע עליה כבר עכשיו.
הדרשה מבחינה בין הבקשה ללחם, שמולאה מיד בסבר פנים יפות ומאירות ('בבקר') לבין הבקשה לבשר, שתמולא בעתיד בקברות התאוה, תוך הענשה של האוכלים, ('בערב'), ותוך העמדתם בדין ('אלוהיכם').

שְׁאַלְתֶּם לֶחֶם, לְפִי שֶׁאֵי אֶפְשָׁר לְבָשָׂר וָדָם בְּלֹא לֶחֶם, וּנְתַתִּיו לָכֶם.
חֲזַרְתֶּם שְׁאַלְתֶּם בָּשָׂר מְמַלֵּא מֵעַיִם, הֲרֵי אֲנִי נוֹתְנוֹ לָכֶם.
מִפְּנֵי מָה אֲנִי נוֹתְנוֹ לָכֶם?
שֶׁלֹּא תֹּאמְרוּ: אֵין סֵפֶק בְּיָדוֹ לִתְּנוֹ לָנוּ! אֶלָּא הֲרֵינִי נוֹתְנוֹ לָכֶם,
וּלְבַסּוֹף אֶפָּרַע מִכֶּם: (שמות טז יב) "וִידַעְתֶּם כִּי אֲנִי יי אֱלֹהֵיכֶם."
דַּיָּן אֲנִי לְהִפָּרַע מִכֶּם!"

(שמות טז יג) "וַיְהִי בָעֶרֶב וַתַּעַל הַשְּׂלָו". מִכָּן אַתָּה לָמֵד, שֶׁבְּפָנִים חֲשֵׁכוֹת נִתַּן לָהֶם הַשְּׂלָו.

ראו לעיל, פרשה ב, על פס' ח.

"וַתְּכַס אֶת הַמַּחֲנֶה". אֵינִי יוֹדֵעַ כַּמָּה!

מכאן ואילך דורש את פרשת קברות התאווה, ראו במדבר יא, וראו גם ספרי זוטא במדבר יא ח-ט.

תִּלְמֹד לוֹמַר: (במדבר יא לא) "וּכְאַמָּתַיִם עַל פְּנֵי הָאָרֶץ."
שְׁתֵּי אַמּוֹת הָיְתָה גְּבוֹהָה מִן הָאָרֶץ, כְּדֵי שֶׁיְּהֵא אָדָם עוֹמֵד כְּנֶגֶד לִבּוֹ וְנוֹטֵל,

כְּדֵי שֶׁלֹּא יִצְטַעַר,

על מיקום הלב ראו גם לעיל שירה ו.

שֶׁמִּלִּבּוֹ וּלְמַטָּה שְׁתֵּי אַמּוֹת, וּמִלִּבּוֹ וּלְמַעְלָה אַמָּה אַחַת.
רַבִּי יוֹסֵה הַגָּלִילִי אוֹמֵר: (במדבר יא לא) "וַיִּטֹּשׁ עַל הַמַּחֲנֶה, כְּדֶרֶךְ יוֹם כֹּה, וּכְדֶרֶךְ יוֹם כֹּה",

שְׁלֹשָׁה פַּרְסָאוֹת לְכָל רוּחַ. "וּכְאַמָּתַיִם עַל פְּנֵי הָאָרֶץ."

המחנה עצמו היה בגודל של שלוש על שלוש פרסאות. לכל כיוון היו שלוש פרסאות של שלו, הרי 9+9 פרסאות.

וְאוֹמֵר: (תהלים עח כח) "וַיַּפֵּל בְּקֶרֶב מַחֲנֵהוּ סָבִיב לְמִשְׁכְּנֹתָיו."
רַבִּי יֹאשִׁיָּה אוֹמֵר: הֲרֵי הוּא אוֹמֵר: (במדבר יא לא) "וַיִּטֹּשׁ עַל הַמַּחֲנֶה",
שְׁלֹשָׁה פַּרְסָאוֹת לְכָל רוּחַ וְרוּחַ, וּמַה תִּלְמֹד לוֹמַר: "כְּדֶרֶךְ יוֹם כֹּה וּכְדֶרֶךְ יוֹם כֹּה"?

שְׁלֹשָׁה כְּלַפֵּי לְמַעְלָה, שְׁלֹשָׁה עַל שְׁלֹשָׁה, הֲרֵי תִּשְׁעָה,

ר' יאשיה דורש את הכפילות 'כדרך יום כה', שיש להכפיל את המידות שחישב ר' יוסי הגלילי.

וְתִשְׁעָה עַל תִּשְׁעָה, הֲרֵי שְׁמֹנָה עָשָׂר.
(במדבר יא לא) "וּכְאַמָּתַיִם עַל פְּנֵי הָאָרֶץ."
וְאוֹמֵר: (תהלים עח כח) "וַיַּפֵּל בְּקֶרֶב מַחֲנֵהוּ סָבִיב לְמִשְׁכְּנֹתָיו."

אֲחֵרִים אוֹמְרִים: (במדבר יא לא) "וַיִּטֹּשׁ עַל הַמַּחֲנֶה כְּדֶרֶךְ יוֹם",

אחרים דורשים את המכפלות הבאות: 'כדרך יום'- 10; 'כדרך יום כה' – 2; 'וכדרך יום כה' – 2, ומכפילים 10X2X2. המגמה היא להגזים ככל האפשר בכמות השלו, בדומה לגוזמאות במכות למצרים על הים, ראו לעיל ויהי ו.

דֶּרֶךְ בֵּינוֹנִית, עֲשָׂרָה פַּרְסָאוֹת, "כֹּה", הֲרֵי עֶשְׁרִים, "כְּדֶרֶךְ יוֹם כֹּה", הֲרֵי אַרְבָּעִים.
(במדבר יא לא) "וּכְאַמָּתַיִם עַל פְּנֵי הָאָרֶץ."
וְאוֹמֵר: (תהלים כג ו) "תַּעֲרֹךְ לְפָנַי שֻׁלְחָן".

יָכֹל יְהוּא אִסְטְרָטֵיָאוֹת strateia: מחנה צבאי מְקֻלְקָלוֹת? תִּלְמֹד לוֹמַר "עַל פְּנֵי הָאָרֶץ",

עַל הַפָּנוּי שֶׁבָּאָרֶץ.

למרות הכמות העצומה של השלו, הוא לא נפל במקומות שהפריעו למעבר של ישראל אלא רק במקומות פנויים, מסביב לאוהלים ולא בתוכם.

כָּתוּב אֶחָד אוֹמֵר: (במדבר יא לא) "סְבִיבוֹת הַמַּחֲנֶה"
וְכָתוּב אֶחָד אוֹמֵר: (תהלים עח כח) "סָבִיב לְמִשְׁכְּנֹתָיו."
אֶלָּא שֶׁהָיָה סוֹבֵב לַמִּשְׁכָּנוֹת.

רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר: (במדבר יא לא) "וּכְאַמָּתַיִם עַל פְּנֵי הָאָרֶץ."

ר' אליעזר לומד ממידות השלו על מידות המן. לפי דבריו המן לא נאסף מהקרקע, אלא מהשכבה העליונה, כדי שיאכלו אותו נקי.

שְׁתֵּי אַמּוֹת הָיָה הַמָּן גָּבוֹהַּ מִן הָאָרֶץ, וְלֹא נְטָלוּהוּ יִשְׂרָאֵל אֶלָּא מִן הַגָּבוֹהַּ.

אָמַרְתָּ, צֵא וּרְאֵה כֵּיצַד הָיָה הַמָּן יוֹרֵד לְיִשְׂרָאֵל:
יוֹצְאָה רוּחַ צְפוֹנִית וּמְכַבֶּדֶת הַמִּדְבָּר, יוֹרֵד מָטָר וּמְכַבֵּשׁ הָאָרֶץ,
וְהַטַּל עוֹלֶה, וְהָרוּחַ מְנַשֶּׁבֶת בּוֹ, וְעוֹשָׂהוּ כְּמִין שֻׁלְחָנוֹת שֶׁלַּזָּהָב, וְהַמָּן יוֹרֵד עֲלֵיהֶם,
וּמֵהֶם הָיוּ יִשְׂרָאֵל נוֹטְלִין וְאוֹכְלִין.

אִם כֵּן זִמֵּן הַקֹּדֶשׁ בָּרוּךְ הוּא לְמַכְעִיסָיו, קַל וָחֹמֶר שֶׁיְּשַׁלֵּם שָׁכָר טוֹב לַצַּדִּיקִים לֶעָתִיד לָבֹא.

כאן מכונים אוכלי המן 'מכעיסיו', כדעת ר' אלעזר המודעי.

(במדבר יא לא) "הַבָּשָׂר עוֹדֶנּוּ בֵּין שִׁנֵּיהֶם".

אם מיד מתו, מדוע נאמר '30 יום'? – הפתרון דומה לזה שבמפלת מצרים; ראו לעיל שירה ה, על פס' ה.

אָמְרוּ: הַכָּשֵׁר שֶׁבֵּינֵיהֶם, אוֹכְלוֹ וְנִתְרָז מִיָּד.
הָרָשָׁע שֶׁבֵּינֵיהֶם, אוֹכְלוֹ וּמִצְטַעֵר עַד שְׁלֹשִׁים יוֹם.

(במדבר יא לג-לה) "וְאַף יי חָרָה בָעָם, וַיַּךְ יי בָּעָם מַכָּה רַבָּה מְאֹד.

ציטוט הפסוק על קברות התאווה בלי מדרש עליו.

וַיִּקְרָא אֶת שֵׁם הַמָּקוֹם הַהוּא קִבְרוֹת הַתַּאֲוָה, כִּי שָׁם קָבְרוּ אֶת הָעָם הַמִּתְאַוִּים.

מִקִּבְרוֹת הַתַּאֲוָה נָסְעוּ הָעָם [מֵ]חֲצֵרוֹת, וַיִּהְיוּ בַּחֲצֵרוֹת."

לעניין החזרה במסע עבור מרים ראו לעיל פרשה א.

וְכִי מֵחֲצֵרוֹת נָסְעוּ וּבַחֲצֵרוֹת חָנוּ?
אֶלָּא מְלַמֵּד, שֶׁחָזַר מַסָּעָן לַאֲחוֹרֵיהֶם שְׁלֹשָׁה מַסָּעוֹת, בִּשְׁבִיל מִרְיָם.

(שמות טז יג-יד) "וּבַבֹּקֶר הָיְתָה שִׁכְבַת הַטַּל סָבִיב לַמַּחֲנֶה. וַתַּעַל שִׁכְבַת הַטָּל", לָעִנְיָן שֶׁאֲמַרְנוּ.
וַהֲרֵי בָא לְלַמְּדָךְ הַכָּתוּב כֵּיצַד הַמָּן יוֹרֵד לְיִשְׂרָאֵל:
יוֹצְאָה רוּחַ צְפוֹנִית וּמְכַבֶּדֶת הַמִּדְבָּר, יוֹרֵד מָטָר מְכַבֵּס הָאָרֶץ,
וְהַטַּל עוֹלֶה, וְהָרוּחַ מְנַשֶּׁבֶת בּוֹ וְעוֹשָׂהוּ כְּמִין שֻׁלְחָנוֹת שֶׁלַּזָּהָב,
וְהַמָּן יוֹרֵד עֲלֵיהֶם.

(שמות טז יד) "וְהִנֵּה עַל פְּנֵי הַמִּדְבָּר",

ר' יהושע דורש את הפסוק כפשטו, שהמן ירד לישראל במדבר. ר' אלעזר דורש דרשה אלגוריסטית, הטוענת שהמן ירד בזכות אבות, כשיטתו בפרשה הקודמת: הוא דורש כל מלה בפסוק כך: ותעל שכבת הטל – עלתה מהשוכבים; על פני המדבר - האבות (ראו לעיל פרשה ב, שהאבות מכונים 'מדבר' בפיו); מחספס – פלפול תפילתם; ככפור – בעפר; על הארץ – על פני הארץ.

לֹא עַל הַמִּדְבָּר כֻּלּוֹ, אֶלָּא עַל מִקְצָתוֹ;
"דַּק", מְלַמֵּד שֶׁהָיָה דַּק;
"מְחֻסְפָּס", מְלַמֵּד שֶׁהוּא מְחֻסְפָּס;
"כַּכְּפֹר", מְלַמֵּד שֶׁהָיָה יוֹרֵד כַּגָּלִיד עַל הָאָרֶץ. דִּבְרֵי רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ.
רַבִּי אֶלְעָזָר הַמּוֹדָעִי אוֹמֵר: (שמות טז יד) "וַתַּעַל שִׁכְבַת הַטָּל",
עָלָה פִלּוּל תְּפִלָּתָן שֶׁלַּאֲבוֹתֵינוּ, שֶׁהָיוּ שְׁכוּבִים כַּטַּל עַל פְּנֵי הָאָרֶץ.

"וְהִנֵּה עַל פְּנֵי הַמִּדְבָּר", לֹא עַל הַמִּדְבָּר כֻּלּוֹ אֶלָּא עַל מִקְצָתוֹ.

חוזר לדרשות של ר' יהושע.

"דַּק", שֶׁהָיָה יוֹרֵד מִן הָרָקִיעַ, שֶׁנֶּאֱמַר: (ישעיה מ כב) "הַנּוֹטֶה כַדֹּק שָׁמַיִם".
וּלְפִי שֶׁהָיָה יוֹרֵד מִן הָרָקִיעַ, יָכֹל יְהֵא יוֹרֵד צוֹנֵן? - תִּלְמֹד לוֹמַר 'חַם'. נוטריקון מהמילה מְחֻסְפָּס
יָכֹל יְהֵא יוֹרֵד בְּקוֹלוֹת? וּמְנַיִן שֶׁאֵינוֹ יוֹרֵד אֶלָּא בִשְׁתִיקָה? - תִּלְמֹד לוֹמַר 'חַס'. נוטריקון מהמילה מְחֻסְפָּס

יָכֹל יְהֵא יוֹרֵד עַל הָאָרֶץ? וּמְנַיִן שֶׁאֵינוֹ יוֹרֵד אֶלָּא עַל הַכֵּלִים? - תִּלְמֹד לוֹמַר "כַּכְּפֹר"

לעניין 'שלא היה יורד אלא על הכלים', לפי קטע גניזה הדרשה היא 'תלמוד לומר סף', ראו לעיל פסחא ו: רַבִּי עֲקִיבָה אוֹמֵר: "אֵין סַף אֶלָּא כְּלִי".
ר' טרפון מסכים שהמן אמנם לא ירד על הארץ, אבל לפי דרשתו הוא ירד על סיפי הבתים של ישראל, ולא על הכלים, והשוו דברי ר' אליעזר לעיל.

רַבִּי טַרְפוֹן אוֹמֵר: אֵינוֹ יוֹרֵד אֶלָּא עַל הָאוֹסְפִים.

"כַּכְּפֹר עַל הָאָרֶץ." כִּבְיָכֹל פָּשַׁט הַקֹּדֶשׁ בָּרוּךְ הוּא יָדוֹ

דרשה מבית מדרשו של ר' אלעזר המודעי, שהמן ירד בזכות האבות; דורש כופר – כפור; ארץ - עפר.

וְנָטַל תְּפִלָּתָן שֶׁלַּאֲבוֹתֵינוּ שֶׁהָיוּ שְׁכוּבִים בֶּעָפָר, וְהוֹרִיד הַמָּן כַּטַּל לְיִשְׂרָאֵל,
כָּעִנְיָן שֶׁנֶּאֱמַר: (איוב לג כד) "וַיְחֻנֶּנּוּ וַיֹּאמֶר, פְּדָעֵהוּ מֵרֶדֶת שָׁחַת, מָצָאתִי כֹפֶר."

כְּבַר הָיָה רַבִּי טַרְפוֹן וְהַזְּקֵנִים יוֹשְׁבִין, וְרַבִּי אֶלְעָזָר הַמּוֹדָעִי יוֹשֵׁב לִפְנֵיהֶם.

אָמַר לָהֶם רַבִּי אֶלְעָזָר הַמּוֹדָעִי: "שִׁשִּׁים אַמָּה הָיָה גָּבְהוֹ שֶׁלַּמָּן."

השוואה בין המבול למן. 'ארובה' היא פתח בדלת, והיה נהוג לעשות ארבע ארובות בדלת. ר' אלעזר מתאר את גובה המן כמבול של לחם גבוה פי 4 מהמבול: המבול היה משתי ארובות, שנאמר (בראשית ז יא) 'וארובות השמים נפתחו', והוא הגיע לגובה של 15 אמות; ואילו המן היה משתי דלתות, שבכל אחת ארבע ארובות. מכאן הוא מוכיח שמדה טובה היא פי 4 ממידת פורענות, והמן הגיע לגובה של ששים אמות!

אָמְרוּ לוֹ: "מוֹדָעִי! עַד מָתַי אַתָּה מַתְמִיהַּ עָלֵינוּ?"
אָמַר לָהֶם: "מִקְרָא הוּא מִן הַתּוֹרָה: וְכִי אֵיזוֹ מִדָּה מְרֻבָּה? טוֹבָה אוֹ רָעָה?
הֱוֵי אוֹמֵר מִדָּה טוֹבָה מְרֻבָּה מִמִּדַּת פֻּרְעָנוּת.
בְּמִדַּת פֻּרְעָנוּת הֲרֵי הוּא אוֹמֵר:
(בראשית ז כ) "חֲמֵשׁ עֶשְׂרֵה אַמָּה מִלְמַעְלָה גָּבְרוּ הַמָּיִם".
מַה נַּפְשָׁךְ? עַל גַּבֵּי הָהָר חֲמֵשׁ עֶשְׂרֵה אַמָּה, וּבַבִּקְעָה חֲמֵשׁ עֶשְׂרֵה אַמָּה.
וּבְמִדָּה טוֹבָה, מַה הוּא אוֹמֵר? (תהלים עח כג) "וַיְצַו שְׁחָקִים מִמָּעַל, וְדַלְתֵי שָׁמַיִם פָּתָח."
מִעוּט דְּלָתוֹת, שְׁתַּיִם, וְכַמָּה ארובות בדלת? אַרְבַּע; אַרְבַּע עַל אַרְבַּע, הֲרֵי שְׁמוֹנֶה;
שְׁמוֹנֶה עַל שְׁמוֹנֶה, שֵׁשׁ עֶשְׂרֵה. בֹּאוּ וְחַשְּׁבוּ!
שִׁשִּׁים אַמָּה הָיָה גָּבְהוֹ שֶׁלַּמָּן."

אָסֵי בַּר שַׁמַּי אוֹמֵר: כְּשֶׁיָּרַד הַמָּן לְיִשְׂרָאֵל, רָאוּהוּ כָל הָאֻמּוֹת,

הדימוי של המן כעריכת השולחן הופיע לעיל. כאן הוסיף איסי את סוף הפסוק: 'נגד צוררי'.

שֶׁנֶּאֱמַר: (תהלים כג ו) "תַּעֲרֹךְ לְפָנַי שֻׁלְחָן, נֶגֶד צֹרְרָי".

(שמות טז טו) "וַיִּרְאוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל וַיֹּאמְרוּ אִישׁ אֶל אָחִיו:

דרשה לפי הפשט: מן – מה.

מָן הוּא? כִּי לֹא יָדְעוּ מַה הוּא, וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֲלֵהֶם:
הוּא הַלֶּחֶם אֲשֶׁר נָתַן יי לָכֶם לְאָכְלָה."
כְּאָדָם שֶׁאוֹמֵר לַחֲבֵרוֹ "מַה הוּא?" כָּךְ אָמְרוּ זֶה לָזֶה "מַה הוּא?"

דּוֹרְשֵׁי רְשׁוּמוֹת אָמְרוּ: יִשְׂרָאֵל קְרָאוּהוּ "מָן".

לפי דורשי הרשומות השאלה 'מן הוא' מתפרשת כשאלה 'מי הוא שנתן לנו את הלחם', וישראל קראו 'מן' לקב"ה!

"וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֲלֵהֶם: הוּא הַלֶּחֶם".

לדברי ר' אלעזר לא נזקק משה למתווכים, וקולו הגיע לכל ישראל; וראו גם לעיל פסחא יד.

רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ אוֹמֵר: אָמַר מֹשֶׁה לַזְּקֵנִים, וּזְקֵנִים לְכָל יִשְׂרָאֵל.
רַבִּי אֶלְעָזָר הַמּוֹדָעִי אוֹמֵר: מֹשֶׁה אוֹמֵר לַזְּקֵנִים וּלְכָל יִשְׂרָאֵל.

"הוּא הַלֶּחֶם". מִכָּן הָיָה רַבִּי יוֹסֵה וְרַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמְרִים:

שתי דרשות על 'אבירים': סוסים או איברים.

כְּסוּסִים נִתְפַּטְּמוּ יִשְׂרָאֵל בְּאוֹתוֹ שָׁעָה. נֶאֱמַר כָּאן "לְאָכְלָה",
וְנֶאֱמַר לְהַלָּן: (תהלים עח כה) "לֶחֶם אַבִּירִים אָכַל אִישׁ";
אַל תִּקְרֵי "אַבִּירִים", אֶלָּא 'אֵבָרִים', לֶחֶם שֶׁנִּטּוֹחַ בָּאֵבָרִים.
אָמַר לָהֶם: "הַמָּן הַזֶּה שֶׁאַתֶּם אוֹכְלִים, נִטּוֹחַ בְּאֵבְרֵיכֶם."

(תהלים עח כה) "אָכַל אִישׁ, צֵידָה שָׁלַח לָהֶם לָשֹׂבַע."

דורש איש ביחיד, לעומת להם, ברבים.

זֶה יְהוֹשֻׁעַ בִּן נוּן, שֶׁיָּרַד לוֹ מָן כְּנֶגֶד כָּל יִשְׂרָאֵל.
וְיֵשׁ אוֹמְרִים: עַל אֵבָרָיו הָיָה יוֹרֵד, ומאבריו הָיָה נוֹטֵל וְאוֹכֵל.
לְכָךְ נֶאֱמַר: (תהלים עח כה) "לֶחֶם אַבִּירִים אָכַל אִישׁ".

פרשה ד

על שמות טז, טז-כז

(שמות טז טז) "זֶה הַדָּבָר אֲשֶׁר צִוָּה יי: לִקְטוּ מִמֶּנּוּ אִישׁ לְפִי אָכְלוֹ,

למרות שלכאורה היו שלקטו הרבה והיו שהמעיטו, בדרך נס כשמדדו - התברר שכולם לקטו אותה כמות.
המידה של 'עומר לגולגולת' מוצגת כמידה של אכילה בריאה גם לדורות.

עֹמֶר לַגֻּלְגֹּלֶת, מִסְפַּר נַפְשֹׁתֵיכֶם, אִישׁ לַאֲשֶׁר בְּאָהֳלוֹ תִּקָּחוּ."
אָמְרוּ: עַכְשָׁו יָצָא נַחְשׁוֹן בֶּן עַמִּינָדָב וּבֵיתוֹ, וּמְלַקֵּט הַרְבֵּה, יָצָא עָנִי שֶׁבְּיִשְׂרָאֵל, וּמְלַקֵּט קִמְעָא,
וּכְשֶׁהֵן בָּאִין לִידֵי מִדָּה למדידה - נִמְצְאוּ כֻּלָּן שָׁוִין,
שֶׁנֶּאֱמַר: (שמות טז יח) "וַיָּמֹדּוּ בָעֹמֶר, וְלֹא הֶעְדִּיף הַמַּרְבֶּה, וְהַמַּמְעִיט לֹא הֶחְסִיר, אִישׁ לְפִי אָכְלוֹ לָקָטוּ."
אָמְרוּ: אֹכֶל כַּשִּׁעוּר הַזֶּה, הֲרֵי הוּא בָּרִיא וּמְבֹרָךְ,
פָּחוּת מִכֵּן, קְלָלָה בְּמֵעָיו, יוֹתֵר מִכֵּן רַעַבְתָּן.

(שמות טז יז) "וַיַּעֲשׂוּ כֵן בְּנֵי יִשְׂרָאֵל", עָשׂוּ מַה שֶּׁנִּתְפַּקְּדוּ, וְלֹא עָבְרוּ עַל גְּזֵרַת מֹשֶׁה.

כאן תולה את השוויון בכוונתם של ישראל ללקט בכמות שווה, ולא בנס.

(שמות טז יז-יט) "וַיִּלְקְטוּ הַמַּרְבֶּה וְהַמַּמְעִיט. וַיָּמֹדּוּ בָעֹמֶר, וְלֹא הֶעְדִּיף הַמַּרְבֶּה,

לכאורה יש סתירה בין פסוק יז, המשבח את ישראל, לבין פסוק כ המגנה אותם שלא שמעו אל משה. המדרש מבחין בין מחוסרי אמנה לבין רוב הציבור.

וְהַמַּמְעִיט לֹא הֶחְסִיר, אִישׁ לְפִי אָכְלוֹ לָקָטוּ.
וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֲלֵהֶם: אִישׁ אַל יוֹתֵר מִמֶּנּוּ עַד בֹּקֶר!"
(שמות טז כ) "וְלֹא שָׁמְעוּ אֶל מֹשֶׁה", אֵלּוּ מְחֻסְּרֵי אֲמָנָה שֶׁבְּיִשְׂרָאֵל.

"וַיּוֹתִרוּ אֲנָשִׁים מִמֶּנּוּ". אָמְרוּ: אֲנָשִׁים לֹא הוֹתִירוּ, שֶׁאֵינָן אֲנָשִׁים הוֹתִירוּ.

כנראה טעות, וצ"ל 'אנשים הותירו, שאינן אנשים לא הותירו', כלומר הנשים לא הותירו.

"וַיָּרֻם תּוֹלָעִים וַיִּבְאַשׁ". הֲרֵי זֶה מִקְרָא מְסֹרָס: וְכִי מֵאַחַר שֶׁמַּרְחִישׁ הוּא מַבְאִישׁ?

הדרשה מתקנת את סדר הדברים המוצג בפסוק כ, ומתאימה אותו לסדר הטבעי שבפסוק כד: קודם הבאיש ואחר כך התליע.

אֶלָּא מַבְאִישׁ, וְאַחַר כָּךְ מַרְחִישׁ כָּעִנְיָן שֶׁנֶּאֱמַר: (שמות טז כד) "וְלֹא הִבְאִישׁ, וְרִמָּה לֹא הָיְתָה בּוֹ."

"וַיִּקְצֹף עֲלֵהֶם מֹשֶׁה." כָּעַס עֲלֵיהֶם וְאָמַר לָהֶם: "מִפְּנֵי מָה עֲשִׂיתֶם כֵּן?"

משה כעס אבל לא העניש את המותירים, שהרי כבר נענשו משמים.

(שמות טז כא) "וַיִּלְקְטוּ אֹתוֹ בַּבֹּקֶר בַּבֹּקֶר", בַּשַּׁחְרִית, בַּשַּׁחְרִית.

בבקר בבקר – בכל בקר; היו צריכים ללקט מן בכל בקר, והיה בכך משום טרחה שבה התקימה הגזרה 'בזעת אפך...'

דּוֹרְשֵׁי רְשׁוּמוֹת אָמְרוּ: מִכָּן שֶׁהָיָה בַמָּן (בראשית ג יט) "בְּזֵעַת אַפֶּיךָ תֹּאכַל לֶחֶם".

"וְחַם הַשֶּׁמֶשׁ וְנָמָס", בְּאַרְבַּע שָׁעוֹת.

אַתָּה אוֹמֵר בְּאַרְבַּע שָׁעוֹת, אוֹ אֵינוֹ אֶלָּא בְּשֵׁשׁ שָׁעוֹת?

דורש 'וחם השמש' – שרק בשמש, כלומר במקום שמואר בשמש - חם, ולא בצל. שהרי השמש עצמה חמה תמיד.

כְּשֶׁהוּא אוֹמֵר "וְחַם הַשֶּׁמֶשׁ", מַשְׁמָע בְּשָׁעָה שֶׁהַשֶּׁמֶשׁ חַם וְהַצֵּל צוֹנֵן - זוֹ הִיא שָׁעָה רְבִיעִית בַּיּוֹם.

"וְנָמָס." כֵּיוָן שֶׁחַמָּה זוֹרַחַת עָלָיו, הָיָה פּוֹשֵׁר וְהוֹלֵךְ,

טעם המן מופץ בעולם כולו, כבשורה לכל האנושות. וראו דברי איסי בן שמאי לעיל בפרשה ג.

וּנְחָלִים הָיוּ מוֹשְׁכִין מִמֶּנּוּ וְהוֹלְכִין לַיָּם הַגָּדוֹל, וּבָאִין אַיָּלִים וּצְבָאיִם וְיַחְמוּרִים וְכָל בְּהֵמָה, וְשׁוֹתִין מֵהֶם,
וְאַחַר כָּךְ בָּאִין הָאֻמּוֹת, וְצָדִין מֵהֶם וְאוֹכְלִים אוֹתָן, וְטוֹעֲמִים בָּהֶם טַעַם מָן שֶׁהָיָה יוֹרֵד לְיִשְׂרָאֵל.

(שמות טז כב) "וַיְהִי בַּיּוֹם הַשִּׁשִּׁי, לָקְטוּ לֶחֶם מִשְׁנֶה".

ר' יהושע מפרש כפשט, והשוו לעיל פרשה ב, בפס' ה, שפירשו 'לחם משונה'.

רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ אוֹמֵר: זֶה לֶחֶם כָּפוּל, "שְׁנֵי הָעֹמֶר לָאֶחָד".

"וַיְהִי בַּיּוֹם הַשִּׁשִּׁי לָקְטוּ לֶחֶם מִשְׁנֶה, שְׁנֵי הָעֹמֶר לָאֶחָד,

דורש משנה-נשתנה.

וַיָּבֹאוּ כָּל נְשִׂיאֵי הָעֵדָה, וַיַּגִּידוּ לְמֹשֶׁה."
אָמְרוּ לוֹ: "מֹשֶׁה רַבֵּנוּ! מַה נִּשְׁתַּנָּה הַיּוֹם הַזֶּה מִכָּל הַיָּמִים?"

(שמות טז כג) "וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם: הוּא אֲשֶׁר דִּבֶּר יי, שבתון שבת קדש ליי".

מחלק את הפסוק כדיאלוג.

אָמְרוּ לוֹ: "אֵימָתַי?" אָמַר לָהֶם: "מָחָר!"

"אֵת אֲשֶׁר תֹּאפוּ, אֵפוּ!"

ר' יהושע מפרש שבשבת היה המן מתבשל או נאפה מעצמו, שהרי אין לבשל או לאפות בה; ר' אלעזר מפרש שלא היה שינוי במן עצמו אלא רק בטעמו – כאפוי או כמבושל; ר' אליעזר מפרש את הפסוק לעניין עירוב תבשילין מיו"ט לשבת, שעליו לכלול דבר אפוי (פת) ותבשיל. וראו ביצה ב א, כדעת בית שמאי.

רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ אוֹמֵר: מִי שֶׁהוּא רוֹצֶה אָפוּי הָיָה מִתְאַפֶּה לוֹ, וְהָרוֹצֶה מְבֻשָּׁל, הָיָה מִתְבַּשֵּׁל לוֹ.
רַבִּי אֶלְעָזָר הַמּוֹדָעִי אוֹמֵר: הָרוֹצֶה לֹאכַל דָּבָר אָפוּי, הָיָה טוֹעֵם בּוֹ כָּל אֲפוּיִים שֶׁבָּעוֹלָם,
וְהָרוֹצֶה לֹאכַל דָּבָר מְבֻשָּׁל, הָיָה טוֹעֵם בּוֹ כָּל בִּשּׁוּלִים שֶׁבָּעוֹלָם.
רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר: עַל אָפוּי אָפוּ, וְעַל מְבֻשָּׁל בִּשֵּׁלוּ.
הָא כֵיצַד? יוֹם טוֹב שֶׁחָל לִהְיוֹת עֶרֶב שַׁבָּת, מְנַיִן שֶׁאֵין רַשָּׁאִין לֹא לֶאֱפוֹת וְלֹא לְבַשֵּׁל, אֶלָּא אִם כֵּן עֵרְבוּ?
תִּלְמֹד לוֹמַר "אֵת אֲשֶׁר תֹּאפוּ אֵפוּ": אֵפוּ עַל אָפוּי וּבַשְּׁלוּ עַל מְבֻשָּׁל!

(שמות טז כג-כד) "וְאֵת כָּל הָעֹדֵף הַנִּיחוּ לָכֶם לְמִשְׁמֶרֶת עַד הַבֹּקֶר. וַיַּנִּיחוּ אֹתוֹ עַד הַבֹּקֶר" – לָעִנְיָן שֶׁאָמַר. כמו שאמר

(שמות טז כה) "וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה: אִכְלֻהוּ הַיּוֹם! כִּי שַׁבָּת הַיּוֹם לַיי, הַיּוֹם לֹא תִמְצָאֻהוּ בַּשָּׂדֶה."

רַבִּי זְרִיקָה אוֹמֵר: מִכָּן שָׁלֹשׁ סְעוֹדוֹת בַּשַּׁבָּת.

דורש את החזרה המשולשת על 'היום'.

לְפִי שֶׁהָיוּ רְגִילִין לָצֵאת בַּשַּׁחְרִית, אָמְרוּ לוֹ: "מֹשֶׁה רַבֵּנוּ! נֵצֵא בַּשַּׁחְרִית?" אָמַר לָהֶם: "אִכְלֻהוּ הַיּוֹם!"

דרשה נוספת על החזרה המשולשת: אחת בבקר, אחת בין הערביים, ואחת כדי להשיב את ליבם של אבותינו ולבשר להם שבימי החול יחזור המן. ר' אלעזר חסמא דורש 'היום' על העולם הזה, בניגוד לעולם הבא, שבו יהיה מן לבני כל הדורות.

אָמְרוּ לוֹ: "הוֹאִיל וְלֹא יָצָאנוּ שַׁחְרִית, נֵצֵא בֵּין הָעַרְבַּיִם!" אָמַר לָהֶם: "כִּי שַׁבָּת הַיּוֹם לַיי".
וּמַה תִּלְמֹד לוֹמַר "הַיּוֹם לֹא תִמְצָאֻהוּ בַּשָּׂדֶה"? אָמְרוּ: בָּקַע לִבָּן שֶׁלַּאֲבוֹתֵינוּ בְּאוֹתָהּ שָׁעָה,
שֶׁהָיוּ אוֹמְרִים: "הוֹאִיל וְלֹא מְצָאנוּהוּ הַיּוֹם, שֶׁמָּא לֹא נִמְצָאֵהוּ לְמָחָר?"
אָמַר לָהֶם: "הַיּוֹם הַזֶּה, אֵי אַתֶּם מוֹצְאִים אוֹתוֹ, אֲבָל אַתֶּם מוֹצְאִים אוֹתוֹ מָחָר."
רַבִּי אֶלְעָזָר חִסְמָא אוֹמֵר: בָּעוֹלָם הַזֶּה. אֵי אַתֶּם מוֹצְאִים אוֹתוֹ, אֲבָל לָעוֹלָם הַבָּא, אַתֶּם מוֹצְאִים אוֹתוֹ.

דָּבָר אַחֵר: "וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה: אִכְלֻהוּ הַיּוֹם!"

שלוש דרשות על שכר שמירת השבת, שהוא שכר משולש, לאור השילוש של 'היום': ר' יהושע קושר את השכר לשלושת הרגלים; ר' אלעזר המודעי – לששה מיני שכר; ור' אליעזר – לשלוש קטסטרופות אסכטולוגיות.

רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ אוֹמֵר: אִם תִּזְכּוּ לִשְׁמֹר אֶת הַשַּׁבָּת, עָתִיד הַקֹּדֶשׁ בָּרוּךְ הוּא לִתֵּן לָכֶם שְׁלֹשָׁה מוֹעֲדוֹת: פֶּסַח, וַעֲצֶרֶת, וְסֻכּוֹת.
לְכָךְ נֶאֱמַר "אִכְלֻהוּ הַיּוֹם".
רַבִּי אֶלְעָזָר הַמּוֹדָעִי אוֹמֵר: אִם תִּזְכּוּ לִשְׁמֹר אֶת הַשַּׁבָּת, עָתִיד הַקֹּדֶשׁ בָּרוּךְ הוּא לִתֵּן לָכֶם שֵׁשׁ מִדּוֹת טוֹבוֹת:
אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל, וְעוֹלָם הַבָּא, וְעוֹלָם חָדָשׁ, וּמַלְכוּת בֵּית דָּוִד, וּכְהֻנָּה, וּלְוִיָּה.
לְכָךְ נֶאֱמַר "אִכְלֻהוּ הַיּוֹם".
רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר: אִם תִּזְכּוּ לִשְׁמֹר אֶת הַשַּׁבָּת, תִּנָּצְלוּ מִשָּׁלֹשׁ פֻּרְעָנִיּוֹת: מִיּוֹמוֹ שֶׁלְּגוֹג וּמָגוֹג, וּמֵחֶבְלוֹ שֶׁלַּמָּשִׁיחַ, וּמִיּוֹם הַדִּין הַגָּדוֹל.
לְכָךְ נֶאֱמַר "אִכְלֻהוּ הַיּוֹם".

(שמות טז כו) "שֵׁשֶׁת יָמִים תִּלְקְטֻהוּ".

המחלוקת היא כנראה רק על דרך הדרשה, ושני החכמים מסכימים שהמן לא ירד בשבת, שהרי הוא נלקט בששת ימי החול בלבד, וכן לא ירד ביו"ט וביום הכיפורים: ר' יהושע מפרש 'שבת' ככינוי לכל יום האסור במלאכה, ואילו ר' אלעזר רואה בכינוי את יום הכיפורים, המכונה 'שבת שבתון' (ויקרא כג לב) דווקא; הוא מחלק את הפסוק וקורא בו את הביטוי 'לא יהיה בו' פעמיים: 'שבת לא יהיה בו', וכן 'לא יהיה בו'.

רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ אוֹמֵר: לָמַדְנוּ שֶׁאֵין יוֹרֵד בַּשַּׁבָּת. בְּיוֹם טוֹב, מְנַיִן? תִּלְמֹד לוֹמַר "שַׁבָּת לֹא יִהְיֶה בּוֹ".
רַבִּי אֶלְעָזָר הַמּוֹדָעִי אוֹמֵר: לָמַדְנוּ שֶׁאֵינוֹ יוֹרֵד בַּשַּׁבָּת. בְּיוֹם טוֹב, מְנַיִן? תִּלְמֹד לוֹמַר "לֹא יִהְיֶה בּוֹ";
בְּיוֹם הַכִּפּוּרִים, מְנַיִן? תִּלְמֹד לוֹמַר "שַׁבָּת לֹא יִהְיֶה בּוֹ".

(שמות טז כז) "וַיְהִי בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי, יָצְאוּ מִן הָעָם לִלְקֹט, וְלֹא מָצָאוּ."

דרשה דומה לדרשה דלעיל, על הפסוק 'ולא שמעו אל משה'.

אֵלּוּ מְחֻסְּרֵי אֲמָנָה שֶׁבְּיִשְׂרָאֵל.

פרשה ה

על שמות טז, כח-לו
(שמות טז כח) "וַיֹּאמֶר יי אֶל מֹשֶׁה: עַד אָנָה מֵאַנְתֶּם לִשְׁמֹר מִצְו‍ֹתַי וְתוֹרֹתָי?"

רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ אוֹמֵר: אָמַר לוֹ הַקֹּדֶשׁ בָּרוּךְ הוּא לְמֹשֶׁה:

ר' יהושע מדגיש, בניגוד לפשט, את העובדה שעדיין אין הרבה ציפיות מישראל, כי עדיין אין להם הרבה מצוות (למרות לשון הרבים "מצוותי") – אלא רק השבת.
את הפסוק מישעיה הוא דורש: מי ששומר את השבת – שומר בכך את ידו מעשות רע.

"מֹשֶׁה! אֱמֹר לָהֶם לְיִשְׂרָאֵל: הוֹצֵאתִי אֶתְכֶם מִמִּצְרַיִם, וְקָרַעְתִּי לָכֶם אֶת הַיָּם,
וְהוֹרַדְתִּי לָכֶם הַמָּן, וְהַעֲלִיתִי לָכֶם הַבְּאֵר, וְהֵגַזְתִּי לָכֶם הַשְּׂלָו,
וְנִלְחַמְתִּי לָכֶם מִלְחֶמֶת עֲמָלֵק, וְעָשִׂיתִי לָכֶם נִסִּים וּגְבוּרוֹת,
עַד מָתַי "מֵאַנְתֶּם לִשְׁמֹר מִצְוֹתַי וְתוֹרֹתָי"? שֶׁמָּא תֹּאמְרוּ, מִצְווֹת הַרְבֵּה הִטַּלְתִּי לָכֶם?
שַׁבָּת זוֹ הִטַּלְתִּי לָכֶם מִמָּרָה לְשָׁמְרָהּ, וְלֹא שְׁמַרְתֶּם אוֹתָהּ!
שֶׁמָּא תֹּאמְרוּ: כָּל מִי שֶׁמְּשַׁמֵּר הַשַּׁבָּת, מַה שָּׁכָר נוֹטֵל עָלָיו?
תִּלְמֹד לוֹמַר: (ישעיה נו ב) "אַשְׁרֵי אֱנוֹשׁ יַעֲשֶׂה זֹּאת, וּבֶן אָדָם יַחֲזִיק בָּהּ,
שֹׁמֵר שַׁבָּת מֵחַלְּלוֹ, וְשֹׁמֵר יָדוֹ מֵעֲשׂוֹת כָּל רָע."
הָא לָמַדְנוּ, שֶׁכָּל מִי שֶׁמְּשַׁמֵּר אֶת הַשַּׁבָּת מְרֻחָק מִן הָעֲבֵירָה.

(שמות טז כט) "רְאוּ כִּי יי נָתַן לָכֶם הַשַּׁבָּת".

הדרשה אינה קושרת בין נתינת השבת לבין נתינת המן, אלא מציגה את השבת כחובה שיש לשמרה ולהזהר מהעונש הכרוך בה.

אָמַר לָהֶם מֹשֶׁה לְיִשְׂרָאֵל: "הִזַּהֲרוּ! כִּי יי נָתַן לָכֶם אֶת הַשַּׁבָּת, שֶׁתִּשְׁמְרוּהָ!"

"עַל כֵּן הוּא נֹתֵן לָכֶם בַּיּוֹם הַשִּׁשִּׁי לֶחֶם יוֹמָיִם",

ראו לעיל, פרשה ד, על הפסוק 'לקטו לחם משנה'

זֶהוּ שֶׁהָיָה רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ אוֹמֵר: לֶחֶם כָּפוּל, (שמות טז כט) "שְׁנֵי הָעֹמֶר לָאֶחָד".

"שְׁבוּ אִישׁ תַּחְתָּיו!" אֵלּוּ אַרְבַּע אַמּוֹת.

ראו ערובין ד, ה-ו, שמי שלא קבע לעצמו כלל מקום לשבת – אינו רשאי לצאת מארבע אמותיו. השומרונים, הצדוקים ואנשי ים המלח ראו באיסור היציאה מהבית כפשטו את עיקר השבת, אבל חכמים הקלו בעניין זה כדלקמן.
יתכן שכאן דורש את 'שבו איש תחתיו', והמילה 'מקומו' נדרשת כ2000 אמה בהמשך.

"אַל יֵצֵא אִישׁ מִמְּקֹמוֹ", אֵלּוּ אַלְפַּיִם אַמָּה.

כאן מפרשים חז"ל את המלה 'ממקומו' פרשנות מקילה יחסית, שמקומו של אדם הוא 2000 אמה – תחום שבת, וראו דברי איסי בן עקיבא לקמן נזיקין ד: "מקומו: - אלו אלפים אמה"!

וּמְנַיִן שֶׁשָּׁמְעוּ דָּבָר זֶה וְקִבְּלוּ עֲלֵיהֶם? שֶׁנֶּאֱמַר: (שמות טז ל) "וַיִּשְׁבְּתוּ הָעָם בַּיּוֹם הַשְּׁבִעִי."

דָּבָר אַחֵר: (שמות טז ל) "וַיִּשְׁבְּתוּ הָעָם בַּיּוֹם הַשְּׁבִעִי".

ראו לעיל פרשה ד, על הפסוק 'אכלוהו היום'. כאן מדגישים חכמים שישראל, ששמעו את ההבטחות לשכר השבת - קיבלו אותה עליהם ושבתו בה.

רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ אוֹמֵר: אָמַר לָהֶם לְיִשְׂרָאֵל: "אִם תִּשְׁמְרוּ שַׁבָּת זוֹ, עָתִיד הַקֹּדֶשׁ בָּרוּךְ הוּא
לִתֵּן לָכֶם שְׁלֹשָׁה מוֹעֲדוֹת, חַג נִיסָן, וְחַג סִיָון, וְחַג תִּשְׁרִי."
כֵּיוָן שֶׁשָּׁמְעוּ דָבָר זֶה, קִבְּלוּ עֲלֵיהֶם וְשָׁבָתוּ.
רַבִּי אֶלְעָזָר הַמּוֹדָעִי אוֹמֵר: אָמַר לָהֶם הַמָּקוֹם: "אִם תִּשְׁמְרוּ שַׁבָּת זוֹ,
עָתִיד אֲנִי לִתֵּן לָכֶם שֵׁשׁ מִדּוֹת טוֹבוֹת: אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל, וְעוֹלָם הַבָּא, וְעוֹלָם חָדָשׁ,
וּמַלְכוּת בֵּית דָּוִד, וּכְהֻנָּה, וּלְוִיָּה."
רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר: אִם תִּשְׁמְרוּ שַׁבָּת זוֹ, תִּנָּצְלוּ מִשָּׁלֹשׁ פֻּרְעָנִיּוֹת:
מֵחֶבְלוֹ שֶׁלַּמָּשִׁיחַ, וּמִיּוֹמוֹ שֶׁלְּגוֹג, וּמִיּוֹם הַדִּין הַגָּדוֹל.
וּכְשֶׁשָּׁמְעוּ דָבָר זֶה, קִבְּלוּ וְשָׁבָתוּ.

(שמות טז לא) "וַיִּקְרְאוּ בֵית יִשְׂרָאֵל אֶת שְׁמוֹ מָן".

ראו לעיל פרשה ג, על הפסוק 'מן הוא'. דורשי הרשומות מפרשים שקראו לקב"ה מן.

דּוֹרְשֵׁי רְשׁוּמוֹת אָמְרוּ: בֵּית יִשְׂרָאֵל קָרְאוּ אֶת שְׁמוֹ מָן.

"וְהוּא כְּזֶרַע גַּד". אֵינִי יוֹדֵעַ לְמִי דּוֹמֶה.

ר' יהושע מפרש 'זרע גד' – זרע פשתן.

רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ אוֹמֵר: דּוֹמֶה לְזֶרַע פִּשְׁתָּן. יָכֹל מַה זֶּרַע פִּשְׁתָּן אָדֹם, כָּךְ זֶה אָדֹם? תִּלְמֹד לוֹמַר "לָבָן".

רַבִּי אֶלְעָזָר הַמּוֹדָעִי אוֹמֵר: דּוֹמֶה לִדְבַר הַגָּדָה, שֶׁהוּא מוֹשֵׁךְ לִבּוֹ שֶׁלָּאָדָם.

ר' אלעזר מפרש 'גד' – אגדה, כלומר דבר מושך מעצמו, שאין צורך לצוות לאספו.

אֲחֵרִים אוֹמְרִים: הוּא מֵעִיד עַל עַצְמוֹ שֶׁהוּא מָן, שֶׁאֵינוֹ יוֹרֵד לֹא בַשַּׁבָּת, וְלֹא בְיוֹם טוֹב, וְלֹא בְיוֹם הַכִּפּוּרִים.

בניגוד לדרשה דלעיל, שישראל קראו את שמו מן, דורשים אחרים שהמן עצמו קרא את שמו, כי היו בו תכונות על טבעיות. לעניין שלא היה יורד בשבתות וכו' – ראו לעיל פרשה ד, על הפסוק 'ששת ימים'.

רַבִּי יוֹסֵה אוֹמֵר: כַּשֵּׁם שֶׁהַנָּבִיא מַגִּיד חֲדָרִים וּסְתָרִים לְיִשְׂרָאֵל,

דורש 'גד' – על שם גד הנביא, שהמן שימש כנביא עבור ישראל והודיע להם את הנסתרות, וכך יכול משה לשפוט במעין אורדיליה, כלומר משפט אלוהי; שהרי המן הודיע כמה נפשות היו בחזקתו של אדם: כמה עבדים וכמה נשים.

כָּךְ הָיָה הַמָּן מַגִּיד לְיִשְׂרָאֵל חֲדָרִים וּסְתָרִים.
הָא כֵיצַד? אִישׁ וְאִשָּׁה שֶׁבָּאוּ לִפְנֵי מֹשֶׁה, וְכֵן שְׁנַיִם שֶׁבָּאוּ לִפְנֵי בֵּית דִּין,
זֶה אוֹמֵר: "עַבְדִּי גָּנַבְתָּ!" וְזֶה אוֹמֵר: "אַתָּה מְכַרְתּוֹ לִי",
אָמַר לָהֶם מֹשֶׁה: (ירמיה כא יב) "לַבֹּקֶר מִשְׁפָּט!"
לְמָחָר, אִם נִמְצָא עָמְרוֹ בְּבֵית רַבּוֹ רִאשׁוֹן, בְּיָדוּעַ שֶׁזֶּה גְנָבוֹ.
אִם נִמְצָא עָמְרוֹ בְּבֵית רַבּוֹ שֵׁנִי, בְּיָדוּעַ שֶׁזֶּה מְכָרוֹ לוֹ.
וְכֵן אִישׁ וְאִשָּׁה שֶׁבָּאוּ לִפְנֵי מֹשֶׁה לָדִין, זֶה אוֹמֵר: "הִיא סָרְחָה זנתה עָלַי!"
וְהִיא אוֹמֶרֶת: "הוּא סָרַח מאשים אותי לשוא עָלַי!" אָמַר לָהֶם מֹשֶׁה: (ירמיה כא יב) "לַבֹּקֶר מִשְׁפָּט!"
לְמָחָר, אִם נִמְצָא עָמְרָהּ בְּבֵית בַּעְלָהּ, בְּיָדוּעַ שֶׁהִיא סָרְחָה עָלָיו;
נִמְצָא עָמְרָהּ בְּבֵית אָבִיהָ, בְּיָדוּעַ שֶׁהוּא סָרַח עָלֶיהָ.

"וְטַעְמוֹ כְּצַפִּיחִת בִּדְבָשׁ." רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ אוֹמֵר: כְּלַפָּס וּכְעֵין אִסְקָרִיטִי.

ר' יהושע מתרגם כאן כמו אונקלוס, וראו גם חלה א, ד, 'איסקריטין'. ר' אליעזר דורש 'צפיחית'-צפה, מעדן מסולת בדבש וחמאה.

רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר: כְּסֹלֶת זוֹ שֶׁצָּפָה עַל גַּבֵּי נָפָה, וְנִלּוֹשָׁה בִדְבָשׁ וְחֶמְאָה.

אִם אוֹמֵר אֲנִי: (שמות טז לב) "וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה: זֶה הַדָּבָר אֲשֶׁר צִוָּה יי:

מְלֹא הָעֹמֶר מִמֶּנּוּ לְמִשְׁמֶרֶת לְדֹרֹתֵיכֶם, לְמַעַן יִרְאוּ אֶת הַלֶּחֶם אֲשֶׁר הֶאֱכַלְתִּי אֶתְכֶם בַּמִּדְבָּר,

החל מפס' לב עוסק המקרא בדברים שהתרחשו מאוחר יותר. הדרשה טוענת שהנחת צנצנת המן היתה בשנה השניה, עם יצירת ארון הברית, ומפליגה לבריאת המן בבריאת העולם, כאחד מהניסים שהוכנו מראש. והשוו גם אבות ה, ו וכן ספרי דברים שנה – שם רשימת עשרת הדברים שונה במקצת.

בְּהוֹצִיאִי אֶתְכֶם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם."
יָכֹל לוֹמַר לֹא הִנִּיחוֹ אַהֲרֹן אֶלָּא בִשְׁנַת הָאַרְבָּעִים? תִּלְמֹד לוֹמַר "וַיַּנִּיחֵהוּ אַהֲרֹן לִפְנֵי הָעֵדֻת לְמִשְׁמָרֶת."
אֵימָתַי נֶעֱשָׂה הָאָרוֹן? בְּשָׁנָה שְׁנִיָּה. כָּךְ לֹא הִנִּיחוּ אַהֲרֹן אֶלָּא בְשָׁנָה שְׁנִיָּה.
וְזֶה אֶחָד מֵעֲשָׂרָה דְּבָרִים שֶׁנִּבְרְאוּ בְּעֶרֶב שַׁבָּת בֵּין הַשְּׁמָשׁוֹת,
אֵלּוּ הֵן: הַקֶּשֶׁת, וְהַמָּן, וְהַמַּטֶּה, וְהַכְּתָב, וְהַשָּׁמִיר, וְהַלּוּחוֹת, וּפְתִיחַת פִּי הָאָרֶץ לִבְלֹעַ הָרְשָׁעִים,
וּפְתִיחַת פִּי הָאָתוֹן, וְקִבְרוֹ שֶׁלְּמֹשֶׁה, וּמְעָרָה שֶׁעָמַד בָּהּ מֹשֶׁה וְאֵלִיָּהוּ.
וְיֵשׁ אוֹמְרִים: אַף בְּגָדָיו שֶׁלְּאָדָם הָרִאשׁוֹן, וּמַקְלוֹ שֶׁלְּאַהֲרֹן שְׁקֵדָיו וּפְרָחָיו.

שִׁבְעָה דְּבָרִים מְכֻסִּין מִבְּנֵי אָדָם,

הדברים המוסתרים מבני אדם נמנים אגב הניסים. הדגש הוא בסופה של הרשימה, המבטיח שמלכות הרומאים תיעקר, אלא שאין אדם יודע מתי.

וְאֵלּוּ הֵן: יוֹם הַמִּיתָה, וְיוֹם הַנֶּחָמָה, וְעֹמֶק הַדִּין, וְאֵין אָדָם יוֹדֵעַ בַּמֶּה מִשְׂתַּכֵּר,
וְאֵין אָדָם יוֹדֵעַ מַה בְּלִבּוֹ שֶׁלַּחֲבֵרוֹ, וּמַלְכוּת בֵּית דָּוִד, אֵימָתַי תַּחְזֹר לִמְקוֹמָהּ, וּמַלְכוּת חַיֶּבֶת זוֹ, אֵימָתַי תַּעֲקֹר.

(שמות טז לג) "וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל אַהֲרֹן: קַח צִנְצֶנֶת אַחַת".

הצנצנת היתה מחרס, השומר על הצינון של תכולתה. דורש 'צנצנת'-צינון.

אֵינִי יוֹדֵעַ שֶׁלְּמָה הִיא, אִם שֶׁלַּכֶּסֶף הָיְתָה, אוֹ שֶׁלַּבַּרְזֵל, אוֹ שֶׁלָּעוֹפֶרֶת, אוֹ שֶׁלַּנְּחֹשֶׁת, אוֹ שֶׁלַּבְּדִיל
תִּלְמֹד לוֹמַר "צִנְצֶנֶת"; לֹא אָמַרְתִּי אֶלָּא דָּבָר שֶׁהוּא מֵצִיץ מצנן מֵחֲבֵרוֹ. אֵי אַתָּה מוֹצֵא אֶלָּא כְּלִי חֶרֶס.

"וְתֶן שָׁמָּה מְלֹא הָעֹמֶר מָן, וְהַנַּח אֹתוֹ לִפְנֵי יי לְמִשְׁמֶרֶת לְדֹרֹתֵיכֶם."

לדעת ר' יהושע צנצנת המן מיועדת לשמח את האבות ולהעיד שהקב"ה גמל טובה לבניהם. הוא דורש גזירה שוה משמרת – משמרתי (בראשית כו ה). ר' אלעזר ור' אליעזר רואים בה אמצעי לתוכחה לדורות הבאים.

רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ אוֹמֵר: לָאָבוֹת.
רַבִּי אֶלְעָזָר הַמּוֹדָעִי אוֹמֵר: לַדּוֹרוֹת.
רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר: לִימוֹת יִרְמְיָה הַנָּבִיא,
שֶׁבְּשָׁעָה שֶׁאָמַר יִרְמְיָה לְיִשְׂרָאֵל: "מִפְּנֵי מָה אֵין אַתֶּם עוֹסְקִין בַּתּוֹרָה?" אָמְרוּ לוֹ: "בַּמֶּה נִתְפַּרְנֵס?"
בְּאוֹתָהּ שָׁעָה, הוֹצִיא לָהֶם צְלוֹחִית שֶׁלַּמָּן וְאָמַר לָהֶם: (ירמיה ב לא) "הַדּוֹר, אַתֶּם רְאוּ דְבַר יי!
הֲמִדְבָּר הָיִיתִי לְיִשְׂרָאֵל, אִם אֶרֶץ מַאְפֵּלְיָה? מַדּוּעַ אָמְרוּ עַמִּי: רַדְנוּ לוֹא נָבוֹא עוֹד אֵלֶיךָ?"
אֲבוֹתֵיכֶם שֶׁהָיוּ עוֹסְקִין בַּתּוֹרָה, רְאוּ בַמֶּה נִתְפַּרְנָסוּ! אַף אַתֶּם, אִם תַּעַסְקוּ בַּתּוֹרָה, הַקֹּדֶשׁ בָּרוּךְ הוּא יְפַרְנֶסְכֶם מִזֶּה!"
וְזֶה אֶחָד מִשְּׁלֹשָׁה דְּבָרִים שֶׁאֵלִיָּהוּ עָתִיד לְהַעֲמִיד לְיִשְׂרָאֵל: צְלוֹחִית הַמָּן, וּצְלוֹחִית שֶׁלְּמֵי נִדָּה, וּצְלוֹחִית שֶׁלְּשֶׁמֶן הַמִּשְׁחָה.
וְיֵשׁ אוֹמְרִים: אַף מַקְלוֹ שֶׁלְּאַהֲרֹן, שְׁקֵדָיו וּפְרָחָיו, שֶׁנֶּאֱמַר: (במדבר יז כה) "הָשֵׁב אֶת מַטֵּה אַהֲרֹן".

(שמות טז לה) "וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל אָכְלוּ אֶת הַמָּן אַרְבָּעִים שָׁנָה".

ראו תוספתא סוטה יא, ב, שלקטו את המן ביום שמת משה ואכלו ממנו עד שנכנסו לארץ. שם מונים 39 יום, ואילו ר' יהושע טוען שאדר היה מלא ולכן מונה 40 יום.

רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ אוֹמֵר: אַרְבָּעִים יוֹם אָכְלוּ אֶת הַמָּן אַחֲרֵי מוֹת מֹשֶׁה.
כֵּיצַד? מֹשֶׁה מֵת בְּשִׁבְעָה בַאֲדַר, וְאָכְלוּ מִמֶּנּוּ אַרְבָּעָה וְעֶשְׂרִים יוֹם שֶׁלַּאֲדַר, וְשִׁשָּׁה עָשָׂר שֶׁלְּנִיסָן,
הֲרֵי אַרְבָּעִים, שֶׁנֶּאֱמַר: (יהושע ה יב) "וַיִּשְׁבֹּת הַמָּן מִמָּחֳרָת, בְּאָכְלָם מֵעֲבוּר הָאָרֶץ".
וְאוֹמֵר: (יהושע ה יא) "וַיֹּאכְלוּ מֵעֲבוּר הָאָרֶץ, מִמָּחֳרַת הַפֶּסַח, מַצּוֹת וְקָלוּי".

רַבִּי אֶלְעָזָר הַמּוֹדָעִי אוֹמֵר: שִׁבְעִים יוֹם אָכְלוּ אֶת הַמָּן אַחַר מִיתָתוֹ שֶׁלְּמֹשֶׁה.

ר' אליעזר ור' אלעזר מונים 70 יום ממות משה עד טז בניסן, ונחלקים בשאלה אם השנה היתה מעוברת או לא.

הָא כֵיצַד? מֹשֶׁה מֵת בְּשִׁבְעָה בַאֲדַר, וְאָכְלוּ מִמֶּנּוּ עֶשְׁרִים וְאַרְבָּעָה יָמִים שֶׁלַּאֲדַר הָרִאשׁוֹן,
וּשְׁלֹשִׁים שֶׁלַּאֲדַר הַשֵּׁנִי, שֶׁשְּׁנַת עִבּוּר הָיְתָה, וְשִׁשָּׁה עָשָׂר שֶׁלְּנִיסָן,
הֲרֵי שִׁבְעִים, שֶׁנֶּאֱמַר: (יהושע ה יב) "וַיִּשְׁבֹּת הַמָּן מִמָּחֳרָת".

רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר: שִׁבְעִים יוֹם אָכְלוּ יִשְׂרָאֵל אֶת הַמָּן אַחַר מִיתָתוֹ שֶׁלְּמֹשֶׁה.
הָא כֵיצַד? מֹשֶׁה מֵת בְּשִׁבְעָה בִּשְׁבָט, וְאָכְלוּ הֵימֶנּוּ עֶשְׁרִים וְאַרְבָּעָה שֶׁלִּשְׁבָט,
וּשְׁלֹשִׁים שֶׁלַּאֲדַר, וְאוֹתָהּ שָׁנָה לֹא הָיְתָה מְעֻבֶּרֶת, וְשִׁשָּׁה עָשָׂר שֶׁלְּנִיסָן,
שֶׁנֶּאֱמַר: (יהושע ה יב) "וַיִּשְׁבֹּת הַמָּן מִמָּחֳרָת".

רַבִּי יוֹסֵה אוֹמֵר: חֲמִשִּׁים וְאַרְבַּע שָׁנָה אָכְלוּ יִשְׂרָאֵל אֶת הַמָּן.

ר' יוסי מסיק מהייתור 'עד בואם אל ארץ נושבת' שהמשיכו לאכול את המן עד שישבו את הארץ, 14 שנה לאחר שנכנסו אליה, ולא רק 40 שנה, בניגוד לפשט.

אַרְבָּעִים שָׁנָה בְחַיֵּי מֹשֶׁה, וְאַרְבַּע עֶשְׂרֵה אַחַר מִיתָתוֹ,
שֶׁנֶּאֱמַר: "וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל אָכְלוּ אֶת הַמָּן אַרְבָּעִים שָׁנָה עַד בֹּאָם",
שֶׁאֵין תִּלְמֹד לוֹמַר: "אֶת הַמָּן אָכְלוּ עַד בֹּאָם אֶל קְצֵה אֶרֶץ כְּנָעַן",
אֶלָּא אֵלּוּ אַרְבַּע עֶשְׂרֵה שָׁנָה שֶׁאֲכָלוּהוּ אַחַר מִיתַת מֹשֶׁה,
וְאֵלּוּ הֵן: שֶׁבַע שֶׁכָּבְשׁוּ וְשֶׁבַע שֶׁחִלְּקוּ.

מֵתָה מִרְיָם, נִסְתַּלְּקָה הַבְּאֵר; מֵת אַהֲרֹן, נִסְתַּלְּקוּ עֲנָנֵי כָבוֹד; מֵת מֹשֶׁה, נִסְתַּלַּק הַמָּן.

רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ אוֹמֵר: מֵתָה מִרְיָם, נִסְתַּלְּקָה הַבְּאֵר, וְחָזְרָה בִזְכוּת מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן;

ראו תוספתא סוטה יא, הלכה א והלכה ד, המביאות את שתי העמדות שגם כאן. שם מדובר גם על הצרעה, שהיתה בזכות משה, ולכן לא עברה את הירדן.

מֵת אַהֲרֹן, נִסְתַּלַּק עַמּוּד הֶעָנָן, וְחָזְרוּ שְׁנֵיהֶם בִּזְכוּת מֹשֶׁה;
מֵת מֹשֶׁה, נִסְתַּלְּקוּ שְׁלָשְׁתָּן, וְלֹא חָזָרוּ, וְהַצִּרְעָה לֹא עָבְרָה עִמָּהֶם אֶת הַיַּרְדֵּן.

(שמות טז לו) "וְהָעֹמֶר". אֵינִי יוֹדֵעַ כַּמָּה הוּא. תִּלְמֹד לוֹמַר "עֲשִׂרִית הָאֵיפָה".

גם בימי המקדש, כשהיו קוצרים את השעורה ומכינים ממנה את העומר, היו מקריבים עשרון ממנו – ראו מנחות י ד. החישוב כאן מביא את העומר לכמות של 1.8 קב, כלומר איפה היא 18 קבים.

וְכַמָּה הוּא עֲשִׂירִית הָאֵיפָה? אֶחָד מִשִּׁבְעָה רְבִיעִים וְעוֹד.
'וְעוֹד' זֶה, כַּמָּה הוּא? אֶחָד מֵחֲמִשָּׁה בָּרְבִיעַ.

פרשה ו

על שמות יז, א-ז

(שמות יז א) "וַיִּסְעוּ כָּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מִמִּדְבַּר סִין".

דורש 'ויסעו... ממדבר סין' – הסיעו עצמם מהתורה, שניתנה בסיני, ומכין את הקורא למלחמת עמלק – הוא 'השונא'.

לְפִי שֶׁפָּרְשׁוּ יִשְׂרָאֵל מִן הַתּוֹרָה, לְכָךְ בָּא הַשּׂוֹנֵא עֲלֵיהֶם,
שֶׁאֵין הַשּׂוֹנֵא בָא, אֶלָּא עַל הַחֵטְא וְעַל הָעֲבֵירָה.

(שמות יז ב) "וַיָּרֶב הָעָם עִם מֹשֶׁה", עָבְרוּ עַל שׁוּרַת הַדִּין.

בדרך כלל כשאדם כועס הוא שופך את חמתו על בנו הקטן, כי הבן הגדול עלול לפגוע באביו; ואילו ישראל באו בטענות אל משה, למרות שהוא עלול לפגוע בהם.

דֶּרֶךְ אֶרֶץ, אָדָם כּוֹעֵס בְּבֵיתוֹ, וְאֵין נוֹתֵן עֵינוֹ אֶלָּא בִבְנוֹ הַקָּטוֹן.
אֲבָל אֵלּוּ לֹא נָתְנוּ עֵינֵיהֶם אֶלָּא בַגָּדוֹל.
לְכָךְ נֶאֱמַר: "וַיָּרֶב הָעָם", עָבְרוּ עַל שׁוּרַת הַדִּין.

"וַיֹּאמֶר לָהֶם מֹשֶׁה: מַה תְּרִיבוּן עִמָּדִי, מַה תְּנַסּוּן אֶת יי?"

הריב עם משה פוגע בקב"ה, והוא עלול לפגוע בכם!

אָמַר לָהֶם: "כָּל זְמַן שֶׁאַתֶּם מְרִיבִין עִמִּי, אַתֶּם מְנַסִּין הַמָּקוֹם,
שֶׁנֶּאֱמַר: "מַה תְּנַסּוּן אֶת יי?"

דָּבָר אַחֵר: כָּל זְמַן שֶׁאַתֶּם מִדַּיְּנִין עִמִּי, הַקֹּדֶשׁ בָּרוּךְ הוּא עוֹשֶׂה לָכֶם נִסִּים וְנִפְלָאוֹת,

משה מאשר את המריבה וטוען שהיא לטובה, דורש 'תנסון'-ניסים.

וּשְׁמוֹ מִתְגַּדֵּל בָּעוֹלָם.

(שמות יז ג) "וַיִּצְמָא שָׁם הָעָם לַמַּיִם, וַיָּלֶן הָעָם עַל מֹשֶׁה

הדרשה מצדיקה את התלונה של ישראל, שהרי היו צמאים למים, שלא כמו במרה.

וַיֹּאמֶר: לָמָּה זֶּה הֶעֱלִיתָנוּ מִמִּצְרַיִם, לְהָמִית אֹתִי וְאֶת בָּנַי וְאֶת מִקְנַי בַּצָּמָא?"
בְּמָקוֹם אַחֵר, מַה הוּא אוֹמֵר? (שמות טו כג) "וַיָּבֹאוּ מָרָתָה וְלֹא יָכְלוּ לִשְׁתֹּת מַיִם".
מִמָּרָה לֹא נָגַע בָּהֶם צִמָּאוֹן, אֲבָל כָּאן נָגַע בָּהֶם צִמָּאוֹן.

"וַיָּלֶן הָעָם עַל מֹשֶׁה וַיֹּאמֶר: לָמָּה זֶּה הֶעֱלִיתָנוּ מִמִּצְרַיִם,

ר' הושעיה תמה על שהשוו בהמתם לעצמם, כאדם שמתאבל על החלון כשנפל כל ביתו.

לְהָמִית אֹתִי וְאֶת בָּנַי וְאֶת מִקְנַי בַּצָּמָא?"
מִכָּן הָיָה רַבִּי הוֹשַׁעְיָה אוֹמֵר: נְפַל בֵּיתָא, חַבַּל לְכַוְּתָא! נפל הבית, חבל על החלון! הִשְׁווּ בְּהֶמְתָּן לְגוּפָן!

אָמְרִין: בְּהֶמְתּוֹ שֶׁלְּאָדָם הִיא חַיָּיו:

הדרשה מסבירה את התמיהה ומצדיקה את דברי ישראל.

אָדָם הַמְהַלֵּךְ בַּדֶּרֶךְ, אִם אֵין בְּהֶמְתּוֹ עִמּוֹ, מִסְתַּגֵּף הוּא.

(שמות יז ד) "וַיִּצְעַק מֹשֶׁה אֶל יי", לְהוֹדִיעַ שְׁבָחוֹ שֶׁלְּמֹשֶׁה,

משה אינו נוטר לישראל ומתפלל.

שֶׁלֹּא אָמַר מֹשֶׁה, הוֹאִיל וְהֵם מִדַּיְּנִין עִמִּי, אֵינִי מְבַקֵּשׁ עֲלֵיהֶם רַחֲמִים,
אֶלָּא: "וַיִּצְעַק מֹשֶׁה אֶל יי לֵאמֹר: מָה אֶעֱשֶׂה לָעָם הַזֶּה?"

אָמַר מֹשֶׁה לִפְנֵי הַקֹּדֶשׁ בָּרוּךְ הוּא: "רִבּוֹנוֹ שֶׁלָּעוֹלָם! בֵּינָךְ לְבֵינָם, אֲנִי הָרוּג!

משה אינו מבקש מים, אלא מתלונן בשם עצמו, שאין ביכולתו לתווך בשלום בין ישראל הרוצים להרגו ובין הקב"ה שמונע ממנו לכעוס עליהם.

אַתָּה אוֹמֵר לִי: אַל תַּקְפִּיד כְּנֶגְדָּן, שֶׁנֶּאֱמַר: (במדבר יא יב) "כִּי תֹאמַר אֵלַי, שָׂאֵהוּ בְחֵיקֶךָ",
וְהֵם רוֹצִין לְהָרְגֵּנִי!"
כָּאן הַמָּקוֹם מֵמִיךְ מנמיך, מתפייס עם ישראל וּמֹשֶׁה מַגְבִּיהַּ,
וּבְמָקוֹם אַחֵר הַמָּקוֹם מַגְבִּיהַּ וּמֹשֶׁה מֵמִיךְ,
כָּעִנְיָן שֶׁנֶּאֱמַר: (שמות לב י) "וְעַתָּה, הַנִּיחָה לִּי!"
וְאַחֲרָיו מַה הוּא אוֹמֵר? (שמות לב יא) "וַיְחַל מֹשֶׁה".

(שמות יז ה) "וַיֹּאמֶר יי אֶל מֹשֶׁה: עֲבֹר לִפְנֵי הָעָם", עֲבֹר עַל דִּבְרֵיהֶם!

'עבור' במובנים התעלם מדבריהם ואל תכעס; התרחק מהם ואל תהיה כמותם; סלח על דבריהם. ר' יהודה מפרש את תלונת ישראל כחטא, ואילו ת"ק ור' נחמיה מצדיקים אותה.

רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: עֲבֹר מֵהֶם שֶׁאַתָּה מוֹצִיא לָהֶם אֶת הַמַּיִם!
רַבִּי נְחֶמְיָה אוֹמֵר: עֲבֹר עַל חֵטְא שֶׁלָּהֵם!

דָּבָר אַחֵר: "עֲבֹר לִפְנֵי הָעָם", וּדְרָגְשָׁה לֵיהּ יְמַלֵּל. מילולית: מי שנעקץ- ימולל את העוקץ, והכוונה: ומי שאכפת לו ימחה

ראו רעיון דומה בספרי דברים שלז, וכן לעיל פסחא ו, על הפסוק 'ונתנו על שתי המזוזות'. וראו גם בראשית רבה לב ח.

"וְקַח אִתְּךָ מִזִּקְנֵי יִשְׂרָאֵל",
לְעֵדוּת, שֶׁלֹּא יֹאמְרוּ: "מַעְיָנוֹת הָיוּ שָׁם!"

"וּמַטְּךָ אֲשֶׁר הִכִּיתָ בּוֹ אֶת הַיְאֹר",

שלושת הדברים מסמלים את הקירבה של הקב"ה, ולכן הם מסוכנים וצריך לנהוג בהם בכבוד – ומצד שני הם מכפרים ומצילים. דורש את הייתור 'אשר הכית בו את היאור'.

מִפְּנֵי הַתַּרְעֹמֶת. וְזֶה אֶחָד מִשְּׁלֹשָׁה דְּבָרִים שֶׁיִּשְׂרָאֵל מִתְרַעֲמִין עֲלֵיהֶם,
וְהָיוּ אוֹמְרִים: "מִינֵי פֻרְעָנוּת הֵן!"
וְאֵלּוּ הֵן: הַקְּטֹרֶת, וְהָאָרוֹן, וְהַמַּטֶּה.
אָמְרוּ: "הַקְּטֹרֶת הַזּוֹ, שֶׁלְּפֻרְעָנוּת הִיא! הִיא הָרְגָה נָדָב וַאֲבִיהוּא,
שֶׁנֶּאֱמַר: (ויקרא י א) "וַיִּקְחוּ בְנֵי אַהֲרֹן נָדָב וַאֲבִיהוּא אִישׁ מַחְתָּתוֹ,
וַיִּתְּנוּ בָהֵן אֵשׁ וַיָּשִׂימוּ עָלֶיהָ קְטֹרֶת".
לְכָךְ יָדְעוּ כָּל יִשְׂרָאֵל שֶׁהִיא שֶׁל כַּפָּרָה,
שֶׁנֶּאֱמַר: (במדבר יז יב) "וַיִּתֵּן אֶת הַקְּטֹרֶת וַיְכַפֵּר עַל הָעָם."
אָמְרוּ: "הָאָרוֹן הַזֶּה, שֶׁלְּפֻרְעָנוּת הוּא! הוּא הִכָּה אֶת עֻזָּה,
שֶׁנֶּאֱמַר: (שמואל ב ו ז) "וַיִּחַר אַף יי בְּעֻזָּה".
הִכָּה בְאַנְשֵׁי בֵית שֶׁמֶשׁ, שֶׁנֶּאֱמַר: (שמואל א ו יט) "וַיַּךְ בְּאַנְשֵׁי בֵית שֶׁמֶשׁ".
לְכָךְ יָדְעוּ יִשְׂרָאֵל שֶׁלִּבְרָכָה הוּא עַתָּה,
שֶׁנֶּאֱמַר: (שמואל ב ו יא-יב) "וַיֵּשֶׁב אֲרוֹן יי בֵּית עֹבֵד אֱדֹם הַגִּתִּי שְׁלֹשָׁה חֳדָשִׁים,
וַיְבָרֶךְ יי אֶת עֹבֵד אֱדֹם וְאֶת כָּל בֵּיתוֹ.
וַיֻּגַּד לַמֶּלֶךְ דָּוִד לֵאמֹר: בֵּרַךְ יי אֶת בֵּית עֹבֵד אֱדֹם וְאֶת כָּל אֲשֶׁר לוֹ, בַּעֲבוּר אֲרוֹן הָאֱלֹהִים,
וַיֵּלֶךְ דָּוִד וַיַּעַל אֶת אֲרוֹן הָאֱלֹהִים מִבֵּית עֹבֵד אֱדֹם עִיר דָּוִד בְּשִׂמְחָה."
אָמְרוּ: "הַמַּטֶּה הַזֶּה, שֶׁלְּפֻרְעָנוּת הוּא! הֵבִיא עֶשֶׂר מַכּוֹת עַל הַמִּצְרִיִּים בְּמִצְרַיִם, וְעֶשֶׂר עַל הַיָּם!
לְפִיכָךְ יָדְעוּ שֶׁהוּא שֶׁלְּנִסִּים, שֶׁנֶּאֱמַר: (שמות יז ה) "וּמַטְּךָ אֲשֶׁר הִכִּיתָ בּוֹ אֶת הַיְאֹר".

(שמות יז ו) "הִנְנִי עֹמֵד לְפָנֶיךָ שָּׁם".

דורש 'לפניך' בזמן, ולא 'מולך'.

אָמַר לוֹ הַקֹּדֶשׁ בָּרוּךְ הוּא: כָּל מָקוֹם שֶׁאַתָּה מוֹצֵא רֹשֶׁם רַגְלֵי אָדָם, שָׁם אֲנִי לְפָנֶיךָ."

"וְהִכִּיתָ בַצּוּר"

מִכָּן הָיָה רַבִּי יוֹסֵה בֶּן זִמְרָא אוֹמֵר: הַמַּטֶּה הַזֶּה שֶׁלְּסַנְפֵיְרִינוֹן sappheirinos: עשוי אבן ספיר הוּא!

דורש 'והכית בצור' – והכית באמצעות הצור, במטה שעשוי מצור, מאבן.

'וְהִכִּיתָ עַל הַצּוּר' אֵינוֹ אוֹמֵר כָּאן, אֶלָּא "וְהִכִּיתָ בַצּוּר, וְיָצְאוּ מִמֶּנּוּ מַיִם וְשָׁתָה הָעָם,
וַיַּעַשׂ כֵּן מֹשֶׁה לְעֵינֵי זִקְנֵי יִשְׂרָאֵל."

(שמות יז ז) "וַיִּקְרָא שֵׁם הַמָּקוֹם מַסָּה וּמְרִיבָה".

בפסוק ו נזכרו משה והקב"ה, והפירוש סובל את שניהם. ר' יהושע טוען שמשה קרא למקום מסה ומריבה, ואילו הקב"ה לא ראה את תלונות ישראל בחומרה; ור' אלעזר המודעי, ששופט את ישראל לחומרה, טוען שהקב"ה הוא שקרא כך למקום.

רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ אוֹמֵר: מֹשֶׁה קְרָאוֹ 'מַסָּה וּמְרִיבָה',
שֶׁנֶּאֱמַר: "וַיִּקְרָא שֵׁם הַמָּקוֹם מַסָּה וּמְרִיבָה".
רַבִּי אֶלְעָזָר הַמּוֹדָעִי אוֹמֵר: הַמָּקוֹם קְרָאוֹ מַסָּה וּמְרִיבָה,
שֶׁנֶּאֱמַר: "וַיִּקְרָא שֵׁם הַמָּקוֹם מַסָּה וּמְרִיבָה".

מִכָּן לְבֵית דִּין הַגָּדוֹל שֶׁהוּא קָרוּי מָקוֹם.

יתכן שלפנינו הערה נפרדת: בית הדין הוא מקום של מריבות, ולכן גם הוא מכונה 'מקום'; וראו דברים יז ח.
אפשרות פרשנית אחרת - במסה ומריבה השתנה שמו של הקב"ה - הוא "בית דין הגדול", או "המקום"! וראו א"א אורבך, חז"ל, עמ' 156 הע' 61.

"עַל רִיב בְּנֵי יִשְׂרָאֵל". רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ אוֹמֵר: אָמְרוּ יִשְׂרָאֵל: "אִם יֵשׁ הוּא רִבּוֹן כָּל הַמַּעֲשִׂים

השאלה שעומדת לפני החכמים היא, שהרי ה' היה בקרבם בבירור, בעמוד הענן ובעמוד האש, ומה היה להם לנסות? – ר' יהושע אומר שבדקו האם הקב"ה מסוגל לעשות ניסים - כלומר בדיקה בתחום התיאולוגי; ור' אליעזר מסביר את הנסיון בתחום האתי: האם ראוי הקב"ה שנעבדנו?

כַּשֵּׁם שֶׁהוּא רִבּוֹן עָלֵינוּ, נֵדַע, וְאִם לָאו, לֹא נֵדַע."
רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר: אָמְרוּ: "אִם מְסַפֵּק לָנוּ צָרְכֵנוּ, נַעַבְדֶּנּוּ, וְאִם לָאו, לֹא נַעַבְדֶּנּוּ!"
לְכָךְ נֶאֱמַר: "עַל רִיב בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, וְעַל נַסֹּתָם אֶת יי לֵאמֹר: הֲיֵשׁ יי בְּקִרְבֵּנוּ, אִם אָיִן?"

חַסְלַת מַסֶּכְתָּא דְוַיַּסַּע.