קטגוריה:שמות יז א

עריכה

• לפירוש "דון יצחק אברבנאל" על כל הפרק • ליתר הפירושים על הפסוק •

ויסעו כל עדת בני ישראל ממדבר סין וגומר עד ויבא עמלק. ויש לשאול בכאן שאלות:

השאלה הא' למה זה נזכר במסע זה שהיה למסעיהם ושהיה על פי ה'. והנה גם כל שאר המסעות שהיו קודם זה ואחר זה היו כן ולמה נכתב אם כן זה במסע הזה בפרט:

השאלה הב' במה שאמרו ישראל למשה תנו לנו מים ונשתה והיה ראוי לומר תנה לנו בלשון יחיד כי עם משה היו מדברים ואהרן לא נזכר בספור הזה:

השאלה הג' בתשובת משה מה תריבון עמדי מה תנסון את ה' כי אם לא היה להם מים לשתות היה ראוי שירדו ויבכו ואל מי מקדושי' יפנו כי אם למשה מנהיגם שיעשה עמהם להפליא ולמה קרא זה נסיון והיא היתה שאלה ובקשה ראויה והכרחית לא לנסות את ה'. והראב"ע כתב שהיו בהם שתי כתות א' שואלת מים בהכרח וא' לנסות את ה'. אבל אין דבר מזה בכתוב:

השאלה הד' באמרו עוד ויצמא שם העם למים וילן העם על משה כי כבר זכר למעלה חסרון המים שהיה להם ותלונת העם עליו. ומה צריך בכפל זה:

השאלה הה' בצעקת משה אל ה' מה אעשה לעם הזה עוד מעט וסקלוני כאלו היה מתרעם משאלתם ובקשתם והרי הם שאלו דבר הכרחי והיה לו לבקש לפניו יתברך תן מים לעם וישתו כי איככה אוכל וראיתי ברעתם:

השאלה הו' בתשובת ה' עבור לפני העם וקח אתך מזקני ישראל כי מה הצורך שיעבור לפני העם ואם היה לקחת עמו הזקנים כדי לעשות לפניה' נס היה לו לומר קח את זקני העם מבלי שיזכור העברה לפני העם:

השאלה הז' בחלופים שנמצאו בספור הזה ממה שבאו בהכאת הסלע כי כאן צוה שיעשה הנס בפני הזקנים ושם אמר ויקהל את העדה כאן צוה הנס הזה למשה בלבד ושם צוה שיטפל אהרן עמו במעשה הנס. כאן אמר והכית בצור ושם אמר ודברתם אל הסלע. כאן אמר בצור ויצאו ממנו מים ושתה העם ושם נאמר ונתן ממיו והשקית את העדה ואת בעירם:

והנני מפרש הפסוקים באופן יותרו השאלות האלה כלם:

ויסעו כל עדת בני ישראל וגומר עד ויבא עמלק הנה במסע הראשון שנסעו מים סוף למרה נאמר שמשה רבינו הסיעם משם שנאמר ויסע משה את העם מים סוף כמו שפרשתי למעלה. ואולי שמפני זה חשבו שקרה להם במרה מה שקרה מחסרון המים לפי שנסעו על פי משה ולא כפי העלות הענן ומשה לא ידע אם היו מים במרה אמנם במסעות האלה שהיו כלם על פי הענן והוא הנקרא פי ה' כאשר באו אל רפידים ולא מצאו מים אז הוקשה להם הדבר מאד איך נחה אלהים אותם על פי עננו בארץ ציה ועיף בלי מים וזה הוא ויסעו כל עדת בני ישראל ממדבר סין למסעיהם על פי ה' ויחנו ברפידים ואין מים. והנה אמר למסעיהם לפי שבין אלימה ורפידים היו שתי מסעות לדפקה ואלוש. והלכו במסעות ההן תמיד לא על ידי משה במסע האחד אלא על פי ה' ויחנו ברפידים כי שכן עליו הענן ולא היה ברפידים מים לשתות העם ומפני זה וירב העם עם משה ויאמרו תנו לנו מים ונשתה. ורבוי מלת תנו היה כנגד הש"י וכנגד משה לא כנגד משה ואהרן כמו שחשבו המפרשים כי אמרו אחרי שהמסע הזה היה ע"פ ה' אין ספק שאנחנו בין שני ענינים אם שנאמר שהכל מאתו יתברך בהשגחה ואם כן הוא ראוי שיתן לנו מים או אם נאמר שאינו משגיח ואתה הוא פועל לכל זה ועליך אם כן מוטל הדבר לכן יהיה מי שיהיה אתה והוא תנו לנו מים ונשתה אם הקדוש ברוך הוא כי כל דבר לא יכחד מן המלך מלכו של עולם. ואם אתה במטה אשר תעשה בו את האותות. והותרו בזה שתי שאלות הראשונות הא' והשנית. ואין ספק שדברו כל זה העם מיד שחנו ברפידים כשראו שלא היו שם מים ומשה רבינו השיבם מה תריבון עמדי מה תנסון את ה' רוצה לומר אם אתם נסעתם על פי ה' וממנו תתלוננו מה תריבון עמדי ואם דעתיכם שכבר נתן הכח בידי להוציא לכם מים ולכך תריבון עמדי אם כן מה תנסון את ה' באמרכם תנו לנו מים עבד ורבו. וספר הכתוב שעברו יום או יומים אחר המריבה ההיא שעדין לא היה להם חסרון מים כי היו שותים מהמים שהביאו מאלוש כי כן דרך הולכי המדברו' להוליך תמיד מים ממקום למקום מספק אם לא ימצאם בחניתם. ומפני זה כאשר עברו הימים ויצמא שם העם למים כי כבר לא היה להם מים לשתות. אז הגדילו תלונתם על משה באמרם למה זה העליתנו ממצרים להמית אותי ואת מקני בצמא גלו דעתם שמשה מעצמו הוציאם ממצרים ולא במצות ה' ובהשגחתו ושזה יהיה סבה שימותו כלם ואם הגברים יתחזקו ולא ימותו הנה הטף שהילדים רכים ולא יוכלו לסבול הצמא הם ימותו בהכרח וכל שכן המקנה שהיה צריך מאד אליהם מים אם הבהמות הגסות לעבוד ולמשא הצאן והבקר להשקותם חלב במקום מים. גם אמרו ואת מקני להגיד שהיו צריכים מים הרבה וחכמינו זכרונם לברכה אמרו (ש"ר פ' כ"ו) השוו בהמתן לגופן אמרו בהמה של אדם היא חייו והמהלך בדרך אם אין בהמתו עמו מסתגף הוא. הנה התבאר שאין כאן יתור וכפל כלל כי בראשונה רבו עם משה לא לחסרון מים כי עדין היו להם מים בכליהם אבל מאשר חנו במקום שאין מים וחששו למה שיהי' אחר כך שיכלו המים מן החמת ורצו לנסות אם יוכל משה לתת מים אליהם בעת הצורך כשיבואו אליו ולכן אמר משה אליהם מה תנסון את ה' כי היה זה נסיון כי הוא יתברך יספיק צורכם בעת ההכרח. וכאשר נעדר המים אשר הביאו ויצמא שם העם למים אז היתה תלונה אחרת יותר גדולה. והותרו בזה שתי שאלות השלישי' והד'. והנה משה במריבה הראשונה לא צעק אל ה' כי בטח בו שיספיק צורכם כאשר עשה במן. אמנם בתלונה הזאת לפי שהיה בה הכרח מבואר צעק אל ה' מה אעשה לעם הזה רוצה לומר העם הזה הם בגבול ההכרח ומה אעשה להם לתת את שאלתם כי הנה יחזיקו אותי כנביא שקר מתפאר בנבואה בשוא ודבר כזב הלא הם אומרים שאני הוצאתי אותם ממצרים ולכן עוד מעט מההכרחי שיבוא אליהם וסקלוני כמשפט נביא השקר הנה אם כן לא היה משה מתרעם מהם אבל מגיד צורכם והותרה בזה השאלה הה'. ולפי שמשה אמר מגיד בגנותם עוד מעט וסקלוני השיבו יתברך עבור לפני העם כלומ' אין הדבר כמו שחשבת שיסקלוך כי עם היותם מתלוננים חלילה שאחד מהם ימלאהו לבו לגעת בך ולא בכנף מעילך ולכן קודם שתתן להם המים עתה שהם בתוקף הצמא ועוצם התלונה עבור לפני העם בכל המחנה ותראה בנסיון שלא יגע בך רע ואל תאמר אבחרה לי אנשי חיל גבורי כח שומרים לנפשי שילכו עמי להצילני מידי העם לא תעשה כן אבל קח אתך מזקני העם אנשים חלשים שתעשה הנס בפניהם ולא יהיה בהם כח ללחום מלחמתך. וגם אתה לא תקח רומח בידך והלכת כלומר והלכת בזה באופן בפניהם ולא תירא מהם ומהמונם כי הנני עומד לפניך שם על הצור בחורב ומה יעשה אדם לך. והיה הצורך בזקנים שמה בעשות הנס כדי שיראו בפניהם את מעשה ה' כי נורא הוא ולא ייחסו הפעולות האלהיות אל משה כי אם אל ההשגחה העליונה. והנה צוהו שיקח בידו המטה אשר הכה בו את היאור במצרים במכת הדם לפי שבו הכה משה את היאור ואהרן במטהו הכה את כל נהרות מצרים ואגמיהם כמו שפירשתי שם. ואמר זה להודיע שאותו מטה שהכה המים אשר ביאור ובטל אותם מהיות מים הוא עצמו יכה את הצור שהיה אבן קשה ויהפוך אותו למים ומסכים לזה אמרו במדרש (במדבר רבה פ' ב') שלש' דברים הם שכל אחד מהם דוחה את הפורענות והביא את הפורענות אלו הם הקטורת הארון והמטה. הקטורת דחה הפורענות שנאמר ויתן את הקטורת ויכפר על העם והביאה הפורענות על נדב ואביהו. הארון דחה את הפורענות ובירך את בית עובד אדום הגתי ויך באנשי בית שמש והרג את עוזה. המטה של סמפרינון הוא אשר שם הים לחרבה ויבשו המים והוא הוציא מים מן הצור הרי שעשה דבר והפכו עד כאן. ומפני שהיה המטה כלי האלהי יתברך לפעול הנפלאות נמסר לאדון הנביאים ואף יהושע תלמידו שקבל ממנו לא נשתמש במטה אלא בכידון שנא' (יהושע ח') ויאמר ה' אל יהושע נטה בכידון אשר בידך אל העי וענין זה שהמטה היה מורה על אדנות ויכולת וכענין שכתוב תקח בידך אשר תעשה בו את האותות. אבל הכידון הוא מנהג כל יוצא למלחמה וע"ז תבין ענין אמתי אומר אותו לך פה. והוא שהנה מטה אהרן הונח לפני ארון העדות למשמרת כמו שזכרה תורה ונגנז עם הארון וצנצנת המן וצלוחית שמן המשחה שהכל גנז יאשיהו המלך כאשר מצא חלקיהו הכהן הגדול את ספר התורה בהיכל ה' אבל מטה משה לא ידענו מה היה לו ולא נזכר בשום מקום לא בכתובים ולא בדברי חכמינו זכרונם לברכה מה נעשה ממנו ומפני זה יחוייב שנאמר שכאשר עלה משה רבינו אל הר העברים למות שם הוליך מטה האלהים בידו ונקבר המטה עמו כי לא רצה יתברך שישתמש עוד בו בן אדם. כי כמו שבמעלת הנבואה ובכל האותות והמופתים לא קם נביא עוד בישראל כמשה כן בכלי המיוחד לו לא נשתמש בו עוד אדם. זהו האופן האחד מפירוש הפסוקים האלה. ואפשר לפרשם באופן אחר והוא שישראל חנו ברפידים שהיה קרוב אל הר סיני כדי שישראל משם יכינו עצמם לבוא אל הר האלהים כענין מה שנאמר (עמוס ד' י"ב) הכון לקראת אלהיך ישראל והנה הי"ת ידע צורכם אל המים כי מחנה גדול ועצום כמוהו היה בלתי אפשר שיעמדו מבלי מים תמיד ובמדבר לא ימצאו נחלי מים והיה אם כן מההכרח להספיק צורכם במים על ידי נס כמו שעשה במן כל ימי לכתם במדבר. אבל היה דעתו ורצונו יתברך לתת להם המים בסיני כי להיות המים רמז לתורה כמו שאמר (ישעיה נ') הוי כל צמא לכו למים מפני הדמיון שיש לתורה עם המים היה מהראוי שכמו שמסיני יקבלו את התורה ככה משם יצאו המים לכל העדה. הלא תראה שלעתיד לבוא לפי שיעד כי מציון תצא תורה ודבר ה' מירושלים יעד גם כן שאז יצאו מים חיים מירושלים ומעין מבית ה' יצא כי מן המקום שתצא התורה יצאו המים ולזה לא נתן יתברך להם ברפידים המים שהיו צריכים אליהם. אבל הודיע למשה שיכינם מן הצור בחורב הוא סיני כמו שאמר ויבואו אל הר האלהים חורבה כי לכך נקרא חורב לפי שהיה המדבר ההוא ציה גם חום ולא היה מים כי אם אחר המדבר במקום אשר נהג משה את צאן יתרו כמו שביארתי ולזה נאמר ה' אלהינו דבר אלינו בחורב לאמר רב לכם שבת בהר הזה הנה אם כן ה' מסיני בא לתת תורה לישראל ומסיני בא לתת להם מים. התורה יצאה מן הצור תמים פעלו יתברך והמים יצאו גם כן מן הצור אשר בסיני. ומפני זה נאמר במים הנני עומד לפניך שם על הצור בחורב לא אמר עמוד אלא עומד רוצה לומר הלא ידעת כי השפעתי כבוד שכינתי שם תמיד בחורב כי משם שלחתיך ודברתי עמך בראשונה. אם כן עתה קודם שילך שם המחנה אתה עבור לפני העם רוצה לומר ולך שמה לחורב ששם יראה כבודי שוכן על הצור ומשם אתן להם מים וכאלו אמר ואתה כשתראה הכבוד שם הכה תכה באותו צור ומיד יצאו מים לשתות העם כי כמו שמסיני תצא להם תורה כן משם יצאו להם מים. וכבר יורה על זה אמרו על הצור בחורב כי אמר הצור בה"א הידיעה לפי שהיה הניכר ונודע אצל משה ולא היה בהר חורב צור אחר כי אם זה ועליו נאמר ושמתיך בנקרת הצור וצוהו שיקח מהזקנים עמו דוגמת מה שיעשה בקבול התורה שיעלו עמו מזקני ישראל כי רצה לתת המים במקום ובאופן שיתן את התורה ואין ספק שהיו המים כל כך שמשם יצאו נהרי נחלי מים שבאו לרפידים להשקותם וכמו שאמר (תהלים ע"א) הן הכה צור ויזובו מים ונחלי' ישטופו ומזה תדע כי כמו שהמן כשירד נראה הכבוד שמה ככה נראה הכבוד על הצור כשנתן המים ולפי כל אחד מהדרכים האלה הותרה השאלה הו' וכבר ידעת דעת חכמינו זכרונם לברכה שהצור שנזכר כאן במסע רפידים הוא הסלע אשר היה בקדש והוא היה בארה של מרים הולך כל ימי המדבר עמהם וכאשר מתה מרים נסתם הבאר ההוא וקרה עליו מה שקרה וכבר יקשה מאמרם זה מאד כי הנה רפידים אינו קדש כי מרחק הרבה היה ביניהם ואיך יהיה אם כן הצור והסלע שהיו בשניהם אחד. וגם הזמן לא היה אחד כי ברפידים הכה הצור בתחלת השנה הראשונה בצאתם ממצרים ובקדש היה אחרי כן זמן הרבה בשנת הארבעים. והוא המורה שהצור הנזכר כאן אינו הסלע שנזכר שמה. ולכן נשתנו בהם השמות ונקרא זה צור והאחר נקרא סלע. אבל אמתת כונתם זכרונם לברכה היתה שהמים האלה אשר יצאו מהצור בחורב היתה מתנה מאת האלהים לישראל שהתמידה להם כל ימי המדבר כמן כי בכל מקום שהיו הולכים היה מקור מים חיים נפתח לשעתו לישראל ובזה הדרך היה הסלע הוא עצמו הצור רוצה לומר שמימי הסלע היו אותם שיצאו מן הצור כי היה באר נסיי הולך עמהם כל ימי המדבר. ויחסו אותו למרים מפני שבמותה לא היה מים לעדה מה שלא חסרו להם ארבעים שנה. והחזירו הקדוש ברוך הוא לישראל בזכות משה. הנה אם כן היו המים האלה כמו המן אל כלם נתונים כמו שנתנה התורה מתוך הכבוד ומפני זה כלו היו החלופים אשר זכרתי מענין הצור ולענין הסלע כי הנה בעבור שהמים שיצאו מן הצור היו דוגמת התורה שקבלו מהצור תמים פעלו. לכן צוה יתברך למשה שיקח עמו זקני ישראל כמו שעשה בקבלת התורה שצוהו עלה אל ה' אתה ואהרן נדב ואביהו ושבעים מזקני ישראל אבל במי מריבה שלא היה הרמז הזה הקהיל את כל העדה. גם מפני שמשה בעצמו לא היה יכול להקהיל את כל העדה הוצרך לשתף אהרן עמו להקהילם. וגם היה צריך שם אהרן כדי לגזור על שניהם יחד לבלתי עבור אל הארץ לסבה מה שאבאר שם בע"ה גם צוה כאן בצור להכותו ובסלע צוה לדבר לפי שהצור להיות בו התחלת נס המים הוצרך להכאה כדי שבה יתהפך יסוד הארץ למים על דרך נס. אבל אחר היות נס המים מתישב וקיים היה די בשידבר ויגזור על הסלע שיתן המים שכבר נעשו בנס אלהי גם אמר בצור ויצאו מים ובסלע אמר ונתן מימיו לפי שלהיות בצור התחלת הנס מהמים היה ראוי שיאמר ויצאו מים כלומר שיצאו מחדש. אבל בסלע שהיה נותן מים שכבר נעשו ויצא בדרך נס קודם לכן אמר ונתן מימיו רוצה לומר הרגילים לצאת. ומפני שהמים כשיצאו מן הצור היו דוגמת התורה שנתן שמה אמר ושתה העם כי הם היו עתידים לקבל התורה לא בהמתם אבל במי מריבה שלא קבלו תורה אבל עשו תרעומת וירע למשה בעבורם אמר והשקית את העדה ואת בעירם והותרה בזה השאלה הז'. וספר הכתוב שעשה כן משה כאשר צוה לעיני זקני ישראל שהלכו עמו לחורב וראו את מעשה ה' כי נורא הוא ושמשה קרא שם המקום ההוא שחנו בו שהיה שמו רפידים קרא שמו מסה ומריבה על שם התלונה הראשונה והשנית שעשו עמו שם כמו שזכרתי וזה טעם הכפל שתי הלשונות מסה ומריבה ולכן ביאר אותם אם במריבה אשר זכר באחרונה על ריב בני ישראל שרבו עם משה כשצמא העם למים ואם במסה על הראשונה שעדין לא היה בהם צמא ולא חסרון מים. אבל היה נסותם את ה' לדעת אם היה משגיח אם יתן להם מים בעת הצורך. והיה ראוי שיאמר הכתוב היש ה' בקרבנו אם לא כמו שאמר התשמור מצותיו אם לא. אבל אמר אם אין כלומר אם כל הנסים והנפלאות שנעשו במצרים ועל הים ובמרה ובמן ובשלו הכל היה אין והיו כלם דברים נעשים בחכמת משה לא אלהיות: