ביאור:ספרי דברים/האזינו
ספרי דברים לפרשת האזינו
[עריכה]פיסקה שו
[עריכה]על דברים לב א-ג
| דרשת ר' מאיר מתארת השחתה של המציאות: מבגידה של ישראל ויהודה עצמם – עד שהיה צורך להעיד בהם את הנביאים, את המציאות של השמים והארץ, הגויים ובריות העולם, ולבסוף את הנמלה, שאפילו ממנה לא למדו ישראל. הדרשה משופעת בפסוקים על כל טענה שלה, והיא נראית כהפגנת שליטה וירטואוזית בפסוקי התנ"ך. |
רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר: כְּשֶׁהָיוּ יִשְׂרָאֵל זַכָּיִים – הֵם הָיוּ מְעִידִים בְּעַצְמָם,
שֶׁנֶּאֱמַר (יהושע כד כב) "וַיֹּאמֶר יְהוֹשֻׁעַ אֶל הָעָם עֵדִים אַתֶּם בָּכֶם".
קִלְקְלוּ בְּעַצְמָם, כְּמוֹ שֶׁנֶּאֱמַר (הושע יב א) "סְבָבֻנִי בְכַחַשׁ אֶפְרַיִם וּבְמִרְמָה בֵּית יִשְׂרָאֵל".
הֵעִיד בָּהֶם שֵׁבֶט יְהוּדָה וּבִנְיָמִן, שֶׁנֶּאֱמַר (ישעיה ה ג-ד) "וְעַתָּה יוֹשֵׁב יְרוּשָׁלִַם וְאִישׁ יְהוּדָה
שִׁפְטוּ נָא בֵּינִי וּבֵין כַּרְמִי, מַה לַּעֲשׂוֹת עוֹד לְכַרְמִי?
קִלְקְלוּ שֵׁבֶט יְהוּדָה וּבִנְיָמִן, שֶׁנֶּאֱמַר (מלאכי ב יא) "בָּגְדָה יְהוּדָה" – הֵעִיד בָּהֶם אֶת הַנְּבִיאִים,
שֶׁנֶּאֱמַר (מלכים ב יז יג) "וַיָּעַד ה' בְּיִשְׂרָאֵל וּבִיהוּדָה בְּיַד כָּל נְבִיאָיו".
קִלְקְלוּ בַּנְּבִיאִים, שֶׁנֶּאֱמַר (דברי הימים ב לו טז) "וַיִּהְיוּ מַלְעִבִים בְּמַלְאֲכֵי הָאֱלֹהִים".
הֵעִיד בָּהֶם אֶת הַשָּׁמַיִם, שֶׁנֶּאֱמַר (דברים ד כו) "הַעִידֹתִי בָכֶם הַיּוֹם אֶת הַשָּׁמַיִם וְאֶת הָאָרֶץ".
קִלְקְלוּ בַּשָּׁמַיִם, שֶׁנֶּאֱמַר (ירמיה ז יז-יח) "הַאֵינְךָ רֹאֶה מָה הֵם עֹשִׂים?...
הַבָּנִים מְלַקְּטִים עֵצִים, וְהָאָבוֹת מְבַעֲרִים אֶת הָאֵשׁ, וְהַנָּשִׁים לָשׁוֹת בָּצֵק – לַעֲשׂוֹת כַּוָּנִים לִמְלֶכֶת הַשָּׁמַיִם".
הֵעִיד בָּהֶם אֶת הָאָרֶץ, שֶׁנֶּאֱמַר (ירמיה ו יט) "שִׁמְעִי הָאָרֶץ הִנֵּה אֲנִי מֵבִיא רָעָה".
קִלְקְלוּ בָּאָרֶץ, שֶׁנֶּאֱמַר (הושע יב יב) "גַּם מִזְבְּחוֹתָם כְּגַלִּים עַל תַּלְמֵי שָׂדָי" – הֵעִיד בָּהֶם אֶת הַדְּרָכִים,
שֶׁנֶּאֱמַר (ירמיה ו טז) "כֹּה אָמַר ה' עִמְדוּ עַל דְּרָכִים וּרְאוּ".
קִלְקְלוּ בַּדְּרָכִים, שֶׁנֶּאֱמַר (יחזקאל טז כה) "אֶל כָּל רֹאשׁ דֶּרֶךְ בָּנִית רָמָתֵךְ" – הֵעִיד בָּהֶם אֶת הַגּוֹיִם,
שֶׁנֶּאֱמַר (ירמיה ו יח) "לָכֵן שִׁמְעוּ הַגּוֹיִם וּדְעִי עֵדָה אֶת אֲשֶׁר בָּם".
קִלְקְלוּ בַּגּוֹיִם, שֶׁנֶּאֱמַר (תהלים קו לה) "וַיִּתְעָרְבוּ בַגּוֹיִם וַיִּלְמְדוּ מַעֲשֵׂיהֶם" – הֵעִיד בָּהֶם אֶת הֶהָרִים,
שֶׁנֶּאֱמַר (מיכה ו ב) "שִׁמְעוּ הָרִים אֶת רִיב ה'".
קִלְקְלוּ בֶּהָרִים, שֶׁנֶּאֱמַר (הושע ד יג) "עַל רָאשֵׁי הֶהָרִים יְזַבֵּחוּ" – הֵעִיד בָּהֶם אֶת הַבְּהֵמָה,
שֶׁנֶּאֱמַר (ישעיה א ג) "יָדַע שׁוֹר קֹנֵהוּ".
קִלְקְלוּ בַּבְּהֵמָה, שֶׁנֶּאֱמַר (תהלים קו כ) "וַיָּמִירוּ אֶת כְּבוֹדָם בְּתַבְנִית שׁוֹר אֹכֵל עֵשֶׂב" –
הֵעִיד בָּהֶם אֶת הָעוֹפוֹת, שֶׁנֶּאֱמַר (ירמיה ח ז) "גַּם חֲסִידָה בַשָּׁמַיִם יָדְעָה מוֹעֲדֶיהָ".
קִלְקְלוּ בַּבְּהֵמָה וּבַחַיָּה וּבָעוֹפוֹת, שֶׁנֶּאֱמַר (יחזקאל ח י) "וָאָבוֹא וָאֶרְאֶה וְהִנֵּה כָל תַּבְנִית רֶמֶשׂ וּבְהֵמָה שֶׁקֶץ..." –
הֵעִיד בָּהֶם אֶת הַדָּגִים, שֶׁנֶּאֱמַר (איוב יב ח) "אוֹ שִׂיחַ לָאָרֶץ וְתֹרֶךָּ וִיסַפְּרוּ לְךָ דְּגֵי הַיָּם".
קִלְקְלוּ בַּדָּגִים, שֶׁנֶּאֱמַר (חבקוק א יד) "וַתַּעֲשֶׂה אָדָם כִּדְגֵי הַיָּם" – הֵעִיד בָּהֶם אֶת הַנְּמָלָה,
שֶׁנֶּאֱמַר (משלי ו ו-ח) "לֵךְ אֶל נְמָלָה עָצֵל... תָּכִין בַּקַּיִץ לַחְמָהּ".
רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן אֶלְעָזָר אוֹמֵר: עָלוּב הָיָה אָדָם זֶה, שֶׁצָּרִיךְ לִלְמֹד מִן הַנְּמָלָה.
אִילּוּ לָמַד וְעָשָׂה – עָלוּב הָיָה, אֶלָּא שֶׁצָּרִיךְ לִלְמֹד מִדְּרָכֶיהָ וְלֹא לָמַד!
| כתוצאה מהדרשה הקודמת עולה השאלה כיצד ניתן לשוב לאחר שכל המציאות מעידה על אשמת ישראל? התשובה כאן היא שהקב"ה אכן עתיד להחליף את כל המציאות, ואפילו השמים והארץ, ההרים והגיאיות יוחלפו באחרים, כדי שתהיה לישראל אפשרות לחזור בהם בעולם הבא. בסוף הדרשה מחליף הקב"ה אפילו את השפה כדי לבטל את המונח 'בעל'. |
שֶׁנֶּאֱמַר "הַעִידֹתִי בָכֶם הַיּוֹם אֶת הַשָּׁמַיִם וְאֶת הָאָרֶץ" – אוֹמֵר לָהּ: הֲרֵינִי מַעֲבִירָם,
שֶׁנֶּאֱמַר (ישעיה סה יז) "כִּי הִנְנִי בוֹרֵא שָׁמַיִם חֲדָשִׁים וָאָרֶץ חֲדָשָׁה".
אוֹמֶרֶת לְפָנָיו: רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, הֲרֵינִי רוֹאָה מְקוֹמוֹת שֶׁקִּלְקַלְתִּי וּבַשְׁתִּי,
שֶׁנֶּאֱמַר (ירמיה ב כג) "רְאִי דַרְכֵּךְ בַּגַּיְא" – אוֹמֵר לָהּ: הֲרֵינִי מַעֲבִירָם,
שֶׁנֶּאֱמַר (ישעיה מ ד) "כָּל גֶּיא יִנָּשֵׂא". אוֹמֶרֶת לְפָנָיו: רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, הֲרֵי שְׁמִי קַיָּם! אוֹמֵר לָהּ: הֲרֵינִי מַעֲבִירוֹ,
שֶׁנֶּאֱמַר (ישעיה סב ב) "וְקֹרָא לָךְ שֵׁם חָדָשׁ". אוֹמֶרֶת לְפָנָיו: רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, הֲרֵי שְׁמִי קָרוּי עַל שֵׁם הַבְּעָלִים!
אוֹמֵר לָהּ: הֲרֵינִי מַעֲבִירוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר (הושע ב יט) "וַהֲסִרֹתִי אֶת שְׁמוֹת הַבְּעָלִים".
אוֹמֶרֶת לְפָנָיו: רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, אַף עַל פִּי כֵן בְּנֵי בַּיִת מַזְכִּירִים אוֹתוֹ!
אוֹמֵר לָהּ (הושע ב יט): "וְלֹא יִזָּכְרוּ עוֹד בִּשְׁמָם".
| גם במישור היחסים בין הקב"ה לישראל עולה שאלה האמנם ניתן לחזור; הבשורה של התשובה סותרת לכאורה את איסור החזרת הגרושה (דברים כד א-ד), כפי שמציין ירמיה. הדרשה משיבה שהקב"ה אינו מחוייב להלכות בני האדם, או שלמרות שישראל עזבו את הקב"ה הוא מעולם לא גירש אותם. |
רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, כְּבָר כָּתַבְתָּ (ירמיה ג א) "לֵאמֹר הֵן יְשַׁלַּח אִישׁ אֶת אִשְׁתּוֹ
וְהָלְכָה מֵאִתּוֹ וְהָיְתָה לְאִישׁ אַחֵר, הֲיָשׁוּב אֵלֶיהָ עוֹד?" אוֹמֵר לָהּ: כְּלוּם כָּתַבְתִּי אֶלָּא 'אִישׁ',
וַהֲלֹא כְּבָר נֶאֱמַר (הושע יא ט) "כִּי אֵל אָנֹכִי וְלֹא אִישׁ".
דָּבָר אַחֵר: וְכִי גְּרוּשִׁים אַתֶּם לִי בֵּית יִשְׂרָאֵל? וַהֲלֹא כְּבָר נֶאֱמַר (ישעיה נ א) "כֹּה אָמַר ה':
אֵי זֶה סֵפֶר כְּרִיתוּת אִמְּכֶם אֲשֶׁר שִׁלַּחְתִּיהָ, אוֹ מִי מִנּוֹשַׁי אֲשֶׁר מָכַרְתִּי אֶתְכֶם לוֹ?"
דָּבָר אַחֵר: "הַאֲזִינוּ הַשָּׁמַיִם", מָשָׁל לְמֶלֶךְ שֶׁמָּסַר אֶת בְּנוֹ לְפֵּידָגוֹג, כאן:שומר לִהְיוֹת יוֹשֵׁב וּמְשַׁמְּרוֹ.
| השמים והארץ נמצאים בכל מקום, ואי אפשר לחמוק מהם. |
עַכְשָׁיו הֲרֵינִי מְשַׁמְּרוֹ כְּדֵי שֶׁיֹּאכַל וְיִשְׁתֶּה וְיִישַׁן, וְאֵלֵךְ אֲנִי וְאֶעֱשֶׂה צְרָכַי?
אָמַר לוֹ אָבִיו: אַף אֲנִי לֹא מְסַרְתִּיךָ לְפֵּידָגוֹג, אֶלָּא שֶׁלֹּא יְהֵא מְזִיזְךָ.
כָּךְ אָמַר לָהֶם מֹשֶׁה לְיִשְׂרָאֵל: שֶׁמָּא אַתֶּם סְבוּרִים לִבְרֹחַ מִתַּחַת כַּנְפֵי שְׁכִינָה, אוֹ לָזוּז מֵעַל הָאָרֶץ?
וְלֹא עוֹד אֶלָּא שֶׁהַשָּׁמַיִם כּוֹתְבִים, את עוונות ישראל שֶׁנֶּאֱמַר (איוב כ כז) "יְגַלּוּ שָׁמַיִם עֲוֺנוֹ",
וּמִנַּיִן שֶׁאַף הָאָרֶץ מוֹדַעַת? מודיעה את חטאי ישראל שֶׁנֶּאֱמַר (איוב כ כז) "וְאֶרֶץ מִתְקוֹמָמָה לוֹ".
| השמים והארץ יוכיחו שישראל הם שחטאו והקב"ה לא פגע בהם לחינם. |
רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, אֵינִי יוֹדַעַת מִי קִלְקֵל בְּמִי, וּמִי שִׁינָּה בְּמִי:
אִם יִשְׂרָאֵל קִלְקְלוּ בַּמָּקוֹם, אִם הַמָּקוֹם שִׁינָּה בָּהֶם בְּיִשְׂרָאֵל?
כְּשֶׁהוּא אוֹמֵר (תהלים נ ו) "וַיַּגִּידוּ שָׁמַיִם צִדְקוֹ", הֱוֵי יִשְׂרָאֵל קִלְקְלוּ בַּמָּקוֹם, וְאֵין הַמָּקוֹם שִׁינָּה בָּהֶם בְּיִשְׂרָאֵל.
וְכֵן הוּא אוֹמֵר (מלאכי ג ו) "כִּי אֲנִי ה' לֹא שָׁנִיתִי".
| השמים הם גם העדים במשפט של ישראל וגם אמצעי השכר והעונש לעשות רצון הקב"ה. |
וְהִשְׁלִים לָהֶם אֶת שֶׁלּוֹ, וּמָכַר ומסר לָהֶם אֶת בְּנוֹ, וְאָמַר לָהֶם: כָּל זְמַן שֶׁבְּנִי עוֹשֶׂה רְצוֹנִי
הֱיוּ מְעַדְּנִים אוֹתוֹ וּמְפַנְּקִים אוֹתוֹ, וּמַאֲכִילִים אוֹתוֹ וּמַשְׁקִים אוֹתוֹ.
וּכְשֶׁאֵין בְּנִי עוֹשֶׂה רְצוֹנִי – אַל יִטְעֹם מִשֶּׁלִּי כְּלוּם.
כָּךְ, בִּזְמַן שֶׁיִּשְׂרָאֵל עוֹשִׂים רְצוֹנוֹ שֶׁל מָקוֹם, מַה נֶּאֱמַר בָּהֶם?
(דברים כח יב) "יִפְתַּח ה' לְךָ אֶת אוֹצָרוֹ הַטּוֹב אֶת הַשָּׁמַיִם",
וּכְשֶׁאֵין עוֹשִׂים רְצוֹנוֹ שֶׁל מָקוֹם, מַה נֶּאֱמַר בָּהֶם?
(דברים יא יז) "וְחָרָה אַף ה' בָּכֶם וְעָצַר אֶת הַשָּׁמַיִם וְלֹא יִהְיֶה מָטָר וְהָאֲדָמָה לֹא תִתֵּן אֶת יְבוּלָהּ".
| ר' יהודה דורש את הביטוי 'שמים וארץ' כביטוי המסמן את כל העולם. |
הִתְחִיל קוֹבֵל עָלָיו לְאֶחָיו, וְהִתְחִיל קוֹבֵל עָלָיו לַאֲהָבָיו, וְהִתְחִיל קוֹבֵל עָלָיו לִשְׁכֵנָיו,
וְהִתְחִיל קוֹבֵל עָלָיו לִקְרוֹבָיו. לֹא זָז הָאָב הַהוּא לִהְיוֹת קוֹבֵל וְהוֹלֵךְ, עַד שֶׁאָמַר:
שָׁמַיִם וָאָרֶץ, לְמִי אֶקְבֹּל עָלֶיךָ חוּץ מֵאֵלּוּ? לְכָךְ נֶאֱמַר "הַאֲזִינוּ הַשָּׁמַיִם וַאֲדַבֵּרָה".
| ר' יהודה משווה את הלשונות של המטר והבצורת ללשונות הלידה והעקרות, ובכך מקבל לכאורה את הרעיון האלילי-מיני של הבעל המברך את השמים, וגורם לפוריות האדמה. הוא מעמיד את מעשי הצדיקים כניגוד למעשי הרשעים, ומציג משמעויות מושאלות של המילים 'פתח' ו'רווח'. |
שֶׁבִּזְמַן שֶׁיִּשְׂרָאֵל עוֹשִׂים רְצוֹנוֹ שֶׁל מָקוֹם, מַה נֶּאֱמַר בָּהֶם?
(דברים כח יב) "יִפְתַּח ה' לְךָ אֶת אוֹצָרוֹ הַטּוֹב אֶת הַשָּׁמַיִם",
וְאֵין פְּתִיחָה אֶלָּא לְשׁוֹן הַרְוָחָה, שֶׁנֶּאֱמַר (בראשית כט לא) "וַיִּפְתַּח אֶת רַחְמָהּ".
וְאִילּוּ אֵין דַּיָּן שֶׁל רְשָׁעִים אֶלָּא שֶׁדּוֹחֲקִים אֶת הָעוֹלָם שֶׁהֵם בְּתוֹכוֹ,
שֶׁבִּזְמַן שֶׁאֵין עוֹשִׂים רְצוֹנוֹ שֶׁל מָקוֹם, מַה נֶּאֱמַר בָּהֶם? (דברים יא יז) "וְחָרָה אַף ה' בָּכֶם וְעָצַר הַשָּׁמַיִם"
וְאֵין עֲצִירָה אֶלָּא לְשׁוֹן הַדֹּחַק, שֶׁנֶּאֱמַר (בראשית כ יח) "כִּי עָצֹר עָצַר ה'".
| השמים והארץ כמודל לשמירה קפדנית על המצוות ועל רצון הקב"ה. בסוף הדרשה מובא קל וחומר, שלשמים, לארץ, לבהמות ולים אין שכר ועונש ובכל זאת הם מקיימים את רצון הקב"ה; ואילו ישראל, למרות האיומים וההבטחות אינם שומרים על המצוות. |
אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְמֹשֶׁה: אֱמֹר לָהֶם לְיִשְׂרָאֵל: הִסְתַּכְּלוּ בַּשָּׁמַיִם שֶׁבָּרָאתִי לְשַׁמֶּשְׁכֶם,
שֶׁמָּא שִׁינּוּ אֶת מִדָּתָם? אוֹ שֶׁמָּא אָמַר גַּלְגַּל חַמָּה אֵינִי עוֹלֶה מִן הַמִּזְרָח וּמֵאִיר לְכָל הָעוֹלָם כּוּלּוֹ?
אֶלָּא כְּעִנְיָן שֶׁנֶּאֱמַר (קהלת א ה) "וְזָרַח הַשֶּׁמֶשׁ וּבָא הַשָּׁמֶשׁ".
וְלֹא עוֹד אֶלָּא שֶׁהוּא שָׂמֵחַ לַעֲשׂוֹת לִי רְצוֹנִי, שֶׁנֶּאֱמַר (תהלים יט ו) "וְהוּא כְּחָתָן יֹצֵא מֵחֻפָּתוֹ".
"וְתִשְׁמַע הָאָרֶץ אִמְרֵי פִי", הִסְתַּכְּלוּ בָּאָרֶץ שֶׁבָּרָאתִי לְשַׁמֶּשְׁכֶם, שֶׁמָּא שִׁינְּתָה אֶת מִדָּתָהּ?
שֶׁמָּא זְרַעְתֶּם בָּהּ וְלֹא צָמְחָה? אוֹ שֶׁמָּא זְרַעְתֶּם חִטִּים וְהֶעֱלָת שְׂעוֹרִים?
אוֹ שֶׁמָּא אָמְרָה פָּרָה זוֹ אֵינִי דָּשָׁה וְאֵינִי חוֹרֶשֶׁת הַיּוֹם? אוֹ שֶׁמָּא אָמַר חֲמוֹר זֶה אֵינִי טוֹעֵן וְאֵינִי הוֹלֵךְ?
וְכֵן לְעִנְיַן הַיָּם הוּא אוֹמֵר (ירמיה ה כב) "הַאוֹתִי לֹא תִירָאוּ נְאֻם ה' אִם מִפָּנַי לֹא תָחִילוּ אֲשֶׁר שַׂמְתִּי חוֹל גְּבוּל לַיָּם",
שֶׁמִּשָּׁעָה שֶׁגָּזַרְתִּי עָלָיו, שֶׁמָּא שִׁינָּה אֶת מִדָּתוֹ, וְאָמַר אֶעֱלֶה וְאָצִיף אֶת הָעוֹלָם?
אֶלָּא כְּעִנְיָן שֶׁנֶּאֱמַר (איוב לח י-יא) "וָאֶשְׁבֹּר עָלָיו חֻקִּי וָאָשִׂים בְּרִיחַ וּדְלָתָיִם...
עַד פֹּה תָבוֹא וְלֹא תֹסִיף וּפֹא יָשִׁית בִּגְאוֹן גַּלֶּיךָ"!
וְלֹא עוֹד אֶלָּא שֶׁמִּצְטַעֵר וְאֵינוֹ יוֹדֵעַ מַה לַּעֲשׂוֹת, כְּעִנְיָן שֶׁנֶּאֱמַר "וַיִּתְגָּעֲשׁוּ וְלֹא יוּכָלוּ".
וַהֲלֹא דְּבָרִים קַל וָחֹמֶר: וּמָה אֵלּוּ, שֶׁנַּעֲשׂוּ לֹא לְשָׂכָר וְלֹא לְהֶפְסֵד,
אִם זוֹכִים אֵין מְקַבְּלִים שָׂכָר, וְאִם חוֹטְאִים אֵין מְקַבְּלִים פּוּרְעָנוּת, וְאֵין חָסִים עַל בְּנֵיהֶם וְעַל בְּנוֹתֵיהֶם – לֹא שִׁינּוּ אֶת מִדָּתָם;
אַתֶּם, שֶׁאִם זְכִיתֶם אַתֶּם מְקַבְּלִים שָׂכָר וְאִם חֲטָאתֶם אַתֶּם מְקַבְּלִים פּוּרְעָנוּת, וְאַתֶּם חָסִים עַל בְּנֵיכֶם וְעַל בְּנוֹתֵיכֶם,
עַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה שֶׁאַתֶּם צְרִיכִים שֶׁלֹּא תְּשַׁנּוּ אֶת מִדּוֹתֵיכֶם.
| בדומה לדרשת ר' יהודה דלעיל מבוססת גם דרשה זו על הרעיון שהשמים והארץ אינם רק עדים אלא הם אמצעי העונש והשכר, בדומה לעדים בדיני אדם – ראו סנהדרין ו ד. |
אֵין פּוֹשְׁטִים בּוֹ יָד תְּחִלָּה אֶלָּא עֵדָיו, שֶׁנֶּאֱמַר (דברים יז ז) "יַד הָעֵדִים תִּהְיֶה בּוֹ בָרִאשֹׁנָה",
וְאַחַר כָּךְ בְּנֵי אָדָם מְמַשְׁמְשִׁים וּבָאִים, שֶׁנֶּאֱמַר (דברים יז ז) "וְיַד כָּל הָעָם בָּאַחֲרֹנָה".
כָּךְ בִּזְמַן שֶׁאֵין יִשְׂרָאֵל עוֹשִׂים רְצוֹנוֹ שֶׁל מָקוֹם מַה נֶּאֱמַר בָּהֶם?
(דברים יא יז) "וְחָרָה אַף ה' בָּכֶם וְעָצַר אֶת הַשָּׁמַיִם",
וְאַחַר כָּךְ פּוּרְעָנִיּוֹת מְמַשְׁמְשׁוֹת וּבָאוֹת, שֶׁנֶּאֱמַר (דברים יא יז) "וַאֲבַדְתֶּם מְהֵרָה",
וּבִזְמַן שֶׁיִּשְׂרָאֵל עוֹשִׂים רְצוֹנוֹ שֶׁל מָקוֹם מַה נֶּאֱמַר בָּהֶם?
(הושע ב כג) "וְהָיָה בַּיּוֹם הַהוּא נְאֻם ה' אֶעֱנֶה אֶת הַשָּׁמַיִם",
וְאוֹמֵר (הושע ב כה) "וּזְרַעְתִּיהָ לִי בָּאָרֶץ".
| כיצד מאזינים ושומעים? – לשם כך צריכים השמים והארץ להיות דוממים! בכך מחזק ר' יהודה בן חנניה את כוחו של משה, שהצליח, בדומה ליהושע, להשתיק את השמים והארץ. אמנם ראו בהמשך הפסוק ביהושע שם, המציג לפי הפשט את החד-פעמיות של ההדממה של יהושע. |
בְּשָׁעָה שֶׁאָמַר מֹשֶׁה "הַאֲזִינוּ הַשָּׁמַיִם וַאֲדַבֵּרָה", הָיוּ הַשָּׁמַיִם וּשְׁמֵי הַשָּׁמַיִם דּוֹמְמִים.
וּבְשָׁעָה שֶׁאָמַר "וְתִשְׁמַע הָאָרֶץ אִמְרֵי פִי" הָיְתָה הָאָרֶץ וְכָל אֲשֶׁר עָלֶיהָ דּוֹמְמִים.
וְאִם תָּמֵהַּ אַתָּה עַל הַדָּבָר, צֵא וּרְאֵה מַה נֶּאֱמַר בִּיהוֹשֻׁעַ: (יהושע י יב-יד) "וַיֹּאמֶר לְעֵינֵי יִשְׂרָאֵל
שֶׁמֶשׁ בְּגִבְעוֹן דּוֹם וְיָרֵחַ בְּעֵמֶק אַיָּלוֹן, וַיִּדֹּם הַשֶּׁמֶשׁ וְיָרֵחַ עָמָד... וְלֹא הָיָה כַיּוֹם הַהוּא לְפָנָיו" וגו'.
נִמְצֵינוּ לְמֵידִים שֶׁהַצַּדִּיקִים שׁוֹלְטִים בְּכָל הָעוֹלָם כּוּלּוֹ.
| בשלוש הדרשות הבאות יש השוואות בין דברים לב א לבין ישעיה א ב: ישעיה מחליף את השמיעה וההאזנה, אבל עדיין פונה לשמים בלשון רבים ולארץ ביחיד. הדרשה הראשונה תולה את ההחלפה בהבדלים בין משה לישעיה; השניה מצביעה על העקביות בלשון הרבים לשמים, שהם מרובים (שבעה רקיעים); והשלישית חוזרת לעניין ההחלפה ומסבירה אותה בכך שישעיה משלים את מה שהחסיר משה. |
וּלְפִי שֶׁהָיָה רָחוֹק מִן הָאָרֶץ אָמַר "וְתִשְׁמַע הָאָרֶץ אִמְרֵי פִי".
בָּא יְשַׁעְיָה וְסָמַךְ לַדָּבָר (ישעיה א ב) "שִׁמְעוּ שָׁמַיִם", שֶׁהָיָה רָחוֹק מִן הַשָּׁמַיִם,
"וְהַאֲזִינִי אֶרֶץ", שֶׁהָיָה קָרוֹב לָאָרֶץ.
דָּבָר אַחֵר: לְפִי שֶׁהַשָּׁמַיִם מְרֻבִּים לפי תפיסת חז"ל יש שבעה רקיעים ולכן הפניה לשמים היא בלשון רבים. פָּתַח לָהֶם בְּלָשׁוֹן מְרֻבָּה,
וּלְפִי שֶׁהָיְתָה הָאָרֶץ מוּעֶטֶת פָּתַח לָהּ בְּלָשׁוֹן מוּעָט, "וְתִשְׁמַע הָאָרֶץ אִמְרֵי פִי".
בָּא יְשַׁעְיָה וְסָמַךְ לַדָּבָר "שִׁמְעוּ שָׁמַיִם וְהַאֲזִינִי אֶרֶץ", לִיתֵּן אֶת הַמְּרֻבָּה לַמְּרֻבִּים וְאֶת הַמְּעוּטֶה לַמְּעוּטִים.
וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: אֵין הַדָּבָר כֵּן, אֶלָּא בִּזְמַן שֶׁבָּאִים הָעֵדִים וּמְעִידִים, אִם נִמְצְאוּ דִּבְרֵיהֶם מְכֻוָּנִים כְּאֶחָד – עֵדוּתָם קַיֶּמֶת,
וְאִם לָאו – אֵין עֵדוּתָם קַיֶּמֶת. כָּךְ אִילּוּ אָמַר מֹשֶׁה "הַאֲזִינוּ הַשָּׁמַיִם" וְשָׁתַק – הָיוּ שָׁמַיִם אוֹמְרִים: לֹא שָׁמַעְנוּ אֶלָּא בְּהַאֲזָנָה,
וְאִילּוּ אָמַר "וְתִשְׁמַע הָאָרֶץ אִמְרֵי פִי", הָיְתָה הָאָרֶץ אוֹמֶרֶת: לֹא שָׁמַעְתִּי אֶלָּא בִּשְׁמִיעָה.
בָּא יְשַׁעְיָה וְסָמַךְ לַדָּבָר "שִׁמְעוּ שָׁמַיִם וְהַאֲזִינִי אֶרֶץ", לִיתֵּן הַאֲזָנָה וּשְׁמִיעָה לַשָּׁמַיִם וְהַאֲזָנָה וּשְׁמִיעָה לָאָרֶץ.
| השמים מסמלים את הקב"ה והארץ את ישראל. הקשר בין ה'שמים' וה'ארץ' כבר התקיים במעמד הר סיני, ומשה משחזר אותו. |
שֶׁנֶּאֱמַר (שמות כ יט) "אַתֶּם רְאִיתֶם כִּי מִן הַשָּׁמַיִם דִּבַּרְתִּי עִמָּכֶם".
"וְתִשְׁמַע הָאָרֶץ אִמְרֵי פִי", שֶׁעָלֶיהָ עָמְדוּ יִשְׂרָאֵל וְאָמְרוּ (שמות כד ז) "כֹּל אֲשֶׁר דִּבֶּר ה' נַעֲשֶׂה וְנִשְׁמָע".
| כאן השמים מעידים על אי קיום מצוות הקשורות לשמים והארץ – על אי קיום המצוות הקשורות לאדמה. בספר היובלים מובאת שיטת חישוב שנים לפי שנת השמש, ויתכן שהדרשה יוצאת כנגד חישוב כזה – שהיה גם שיטת חישוב השנים של כת ים המלח. |
וְאֵלּוּ הֵן מִצְוֹת שֶׁנִּיתְּנוּ לָהֶם מִן הַשָּׁמַיִם? עִבּוּר שָׁנִים וּקְבִיעוּת חֳדָשִׁים,
שֶׁנֶּאֱמַר (בראשית א יד) "וְהָיוּ לְאֹתֹת וּלְמוֹעֲדִים וּלְיָמִים וְשָׁנִים".
"וְתִשְׁמַע הָאָרֶץ", שֶׁלֹּא עָשׂוּ מִצְוֹת שֶׁנִּיתְּנוּ לָהֶם בָּאָרֶץ.
וְאֵלּוּ הֵן מִצְוֹת שֶׁנִּיתְּנוּ לָהֶם בָּאָרֶץ? לֶקֶט שִׁכְחָה וּפֵאָה, תְּרוּמָה וּמַעַשְׂרוֹת, שְׁמִטִּים וְיוֹבְלוֹת.
| שילוב של שתי הדרשות הקודמות: כל המצוות ניתנו מהשמים לארץ, ומשה קורא לשמים ולארץ להעיד על כך. |
"וְתִשְׁמַע הָאָרֶץ אִמְרֵי פִי", שֶׁלֹּא עָשׂוּ כָּל מִצְוֹת שֶׁנִּיתְּנוּ לָהֶם בָּאָרֶץ.
| כאן השמים והארץ קיימים לנצח, בניגוד לדרשה דלעיל העוסקת בהחלפתם. שני זוגות עדים: השמים והארץ מסמלים את הנצח בזמן, והשירה והקב"ה את הרצף בנפשם של ישראל. עדותו של הקב"ה מאשרת את עדות השמים והארץ, המוצגת כעדות העיקרית למרות שהיא עדות שיזם משה ולא הקב"ה. |
שֶׁנֶּאֱמַר (דברים ל יט) "הַעִידֹתִי בָכֶם הַיּוֹם אֶת הַשָּׁמַיִם וְאֶת הָאָרֶץ".
וְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא הֵעִיד בָּהֶם אֶת הַשִּׁירָה, שֶׁנֶּאֱמַר (דברים לא יט) "וְעַתָּה כִּתְבוּ לָכֶם אֶת הַשִּׁירָה הַזֹּאת".
אֵין אָנוּ יוֹדְעִים עֵדוּתוֹ שֶׁל מִי קַיֶּמֶת, אִם שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אִם שֶׁל מֹשֶׁה?
כְּשֶׁהוּא אוֹמֵר (דברים לא כא) "וְעָנְתָה הַשִּׁירָה הַזֹּאת לְפָנָיו לְעֵד",
הָא שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מְקַיֶּמֶת שֶׁל מֹשֶׁה, וְלֹא שֶׁל מֹשֶׁה מְקַיֶּמֶת אֶת שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא.
וּמִפְּנֵי מָה הֵעִיד בָּהֶם מֹשֶׁה בְּיִשְׂרָאֵל שְׁנֵי עֵדִים שֶׁהֵם חַיִּים וְקַיָּמִים לְעוֹלָם וּלְעוֹלְמֵי עוֹלָמִים?
אָמַר: אֲנִי בָּשָׂר וָדָם וּלְמָחָר אֲנִי מֵת, מָה אִם יִרְצוּ יִשְׂרָאֵל לוֹמַר "לֹא קִבַּלְנוּ אֶת הַתּוֹרָה"? מִי מַכְחִישָׁם?
לְפִיכָךְ הֵעִיד בָּהֶם שְׁנֵי עֵדִים שֶׁהֵם חַיִּים וְקַיָּמִים לְעוֹלָם וּלְעוֹלְמֵי עוֹלָמִים.
וְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא הֵעִיד בָּהֶם אֶת הַשִּׁירָה, אָמַר: הַשִּׁירָה תָּעִיד בָּהֶם מִלְּמַטָּה וַאֲנִי מִלְּמַעְלָה.
וּמִנַּיִן שֶׁהַמָּקוֹם קָרוּי עֵד? שֶׁנֶּאֱמַר (מלאכי ג ה) "וְקָרַבְתִּי אֲלֵיכֶם לַמִּשְׁפָּט וְהָיִיתִי עֵד מְמַהֵר".
וְאוֹמֵר (ירמיה כט כג) "וְאָנֹכִי הַיּוֹדֵעַ וָעֵד נְאֻם ה'",
וְאוֹמֵר (מיכה א ב) "וִיהִי ה' אֱלֹהִים בָּכֶם לְעֵד מֵהֵיכַל קָדְשׁוֹ."
| הלקח, המוסר והדברים מסמלים שלושתם את דברי התורה. |
שֶׁנֶּאֱמַר (משלי ד ב) "כִּי לֶקַח טוֹב נָתַתִּי לָכֶם תּוֹרָתִי אַל תַּעֲזֹבוּ".
וְאוֹמֵר (משלי ח י) "קְחוּ מוּסָרִי וְאַל כָּסֶף", וְאֵין מוּסָר אֶלָּא דִּבְרֵי תּוֹרָה,
שֶׁנֶּאֱמַר (משלי א ח) "שְׁמַע בְּנִי מוּסַר אָבִיךָ וְאַל תִּטֹּשׁ תּוֹרַת אִמֶּךָ".
וְאוֹמֵר (משלי ח לג) "שִׁמְעוּ מוּסָר וַחֲכָמוּ וְאַל תִּפְרָעוּ", וְאוֹמֵר (משלי ד יג) "הַחֲזֵק בַּמּוּסָר אַל תֶּרֶף".
וְאוֹמֵר (הושע יד ג) "קְחוּ עִמָּכֶם דְּבָרִים וְשׁוּבוּ", וְאֵין דְּבָרִים אֶלָּא דִּבְרֵי תּוֹרָה,
שֶׁנֶּאֱמַר (דברים ה יט) "אֶת הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה דִּבֶּר ה' אֶל כָּל קְהַלְכֶם".
| המטר והטל נותנים בעולם חיים ונחת רוח, כמו דברי התורה. |
אִי מָה מָטָר מִקְצָת עוֹלָם שְׂמֵחִים בּוֹ וּמִקְצָת עוֹלָם מְצֵרִים בּוֹ – מִי שֶׁבּוֹרוֹ מָלֵא יַיִן וְגָרְנוֹ לְפָנָיו מְצֵרִים בּוֹ –
יָכוֹל אַף דִּבְרֵי תּוֹרָה כֵּן? תַּלְמוּד לוֹמַר "תִּזַּל כַּטַּל אִמְרָתִי".
מָה טַל כָּל הָעוֹלָם שְׂמֵחִים בּוֹ – כָּךְ דִּבְרֵי תּוֹרָה כָּל הָעוֹלָם שְׂמֵחִים בָּהֶם.
| גמול אישי ללומד התורה. |
כָּךְ דִּבְרֵי תּוֹרָה מַעֲלִים אוֹתְךָ וּמְגַדְּלִים אוֹתְךָ,
וְכֵן הוּא אוֹמֵר (משלי ד ח) "סַלְסְלֶהָ וּתְרוֹמְמֶךָּ".
"וְכִרְבִיבִים עֲלֵי עֵשֶׂב", מָה רְבִיבִים הַלָּלוּ יוֹרְדִים עַל הָעֲשָׂבִים וּמְעַדְּנִים אוֹתָם וּמְפַנְּקִים אוֹתָם,
כָּךְ דִּבְרֵי תּוֹרָה מְעַדְּנִים אוֹתְךָ וּמְפַנְּקִים אוֹתְךָ, שֶׁנֶּאֱמַר (משלי א ט) "כִּי לִוְיַת חֵן הֵם לְרֹאשֶׁךָ",
וְאוֹמֵר (משלי ד ט) "תִּתֵּן לְרֹאשְׁךָ לִוְיַת חֵן".
| הדרך להבין את התורה היא באמצעות הכללות שעושה האדם לעצמו מאוסף הדוגמאות הקזואיסטי שבתושב"ע – דורש 'יערוף' – יפרוט (הביטוי המקובל בזמנם לפריטת כסף היה 'עריפה'); וכן דורש את גודל הטיפות הקטנות של הטל. ר' נחמיה טוען שלמרות שאדם חושב באמצעות כללים, הדרך ללמד את התורה לאחרים היא דווקא ע"י דוגמאות מפורטות קזואיסטיות. ואכן שני הסגנונות נפוצים במשנה ובברייתות. |
יָכוֹל כְּדֶרֶךְ שֶׁאַתָּה כּוֹנְסָם כְּלָלִים תְּהֵא מוֹצִיאָם כְּלָלִים? תַּלְמוּד לוֹמַר "יַעֲרֹף כַּמָּטָר לִקְחִי",
וְאֵין "יַעֲרֹף" אֶלָּא לְשׁוֹן כְּנַעֲנִי. מָשָׁל: אֵין אָדָם אוֹמֵר לַחֲבֵרוֹ 'פְּרֹט לִי סֶלַע זֶה' אֶלָּא 'עֲרֹף לִי סֶלַע זֶה'.
כָּךְ הֱוֵי כּוֹנֵס דִּבְרֵי תּוֹרָה כְּלָלִים, וּפוֹרֵט וּמוֹצִיא, כְּטִפִּים הַלָּלוּ שֶׁל טַל;
וְלֹא כְּטִפִּים הַלָּלוּ שֶׁל מָטָר שֶׁהֵן גְּדוֹלוֹת, אֶלָּא כְּטִפִּים הַלָּלוּ שֶׁל טַל שֶׁהֵן קְטַנּוֹת.
| שני טעמים לחזרות ולשינון דברי התורה: כדי למנוע שכחה וחלודה שלהם, שהרי הם לא נכתבו ברובם, אלא נשארו בעל פה – וכדי לשפר ולדייק את הנוסח שלהם. |
כָּךְ הֱוֵי מְפַשְׁפֵּשׁ בְּדִבְרֵי תּוֹרָה כְּדֵי שֶׁלֹּא תִּשְׁכָּחֵם.
וְכָךְ אָמַר לוֹ רַבִּי יַעֲקֹב בְּרַבִּי חֲנִילַאי לְרַבִּי: בּוֹא וּנְפַשְׁפֵּשׁ בַּהֲלָכוֹת כְּדֵי שֶׁלֹּא יַעֲלוּ חֲלוּדָה.
"וְכִרְבִיבִים עֲלֵי עֵשֶׂב", מָה רְבִיבִים הַלָּלוּ יוֹרְדִים עַל עֲשָׂבִים וּמְנַקִּים אוֹתָם וּמְפַטְּמִים אוֹתָם,
כָּךְ הֱוֵי מְפַטֵּם דִּבְרֵי תּוֹרָה, וְשׁוֹנֶה וּמְשַׁלֵּשׁ וּמְרַבֵּעַ.
| דברי תורה מכפרים על חטאי הלומדים, כמו העגלה הערופה וכמו שעירי חטאת, ומנקים אותם כמו שמנקים הרביבים את העשב. |
אֵין "יַעֲרֹף" אֶלָּא לְשׁוֹן הֲרִיגָה, שֶׁנֶּאֱמַר (דברים כא ד) "וְעָרְפוּ שָׁם אֶת הָעֶגְלָה בַּנָּחַל".
עַל מָה עֶגְלָה מְכַפֶּרֶת? עַל שְׁפִיכוּת דָּמִים. כָּךְ דִּבְרֵי תּוֹרָה מְכַפְּרִים עַל כָּל עֲבֵירוֹת.
"כִּשְׂעִירִם עֲלֵי דֶשֶׁא", וְעַל מָה שְׂעִירִים מְכַפְּרִים? עַל חַטָּאוֹת, כָּךְ דִּבְרֵי תּוֹרָה מְכַפְּרִים עַל חַטָּאוֹת.
"וְכִרְבִיבִים עֲלֵי עֵשֶׂב", מָה רְבִיבִים בָּאִים תְּמִימִים וּמְכַפְּרִים – כָּךְ דִּבְרֵי תּוֹרָה מְכַפְּרִים עַל כָּל עֲוֹנוֹת וַעֲבֵירוֹת.
| ממשיך בטענה של ר' אליעזר, שעריפה היא לשון הריגה: משה הסתכן במוות כדי ללמוד ולהביא לישראל את התורה, ואכן חייב אדם לעמול הרבה כדי ללמוד את התורה; אבל אין למנוע את מה שהשגת במאמץ מן התלמידים, אלא יש להציע להם את התורה בזול כמו הטל שאין לו ערך. גם כאן מבחינה הדרשה בין לימוד התורה לבין הדרך ללמד אותה לאחרים. |
שֶׁמָּא אֵין אַתֶּם יוֹדְעִים כַּמָּה צַעַר נִצְטַעַרְתִּי עַל הַתּוֹרָה, וְכַמָּה עָמָל עָמַלְתִּי בָּהּ, וְכַמָּה יְגִיעָה יָגַעְתִּי בָּהּ?
כְּעִנְיָן שֶׁנֶּאֱמַר (שמות לד כח) "וַיְהִי שָׁם עִם ה' אַרְבָּעִים יוֹם וְאַרְבָּעִים לַיְלָה".
וְאוֹמֵר (דברים ט ט) "וָאֵשֵׁב בָּהָר אַרְבָּעִים יוֹם וְאַרְבָּעִים לַיְלָה".
נִכְנַסְתִּי לְבֵין הַמַּלְאָכִים וְנִכְנַסְתִּי לְבֵין הַחַיּוֹת וְנִכְנַסְתִּי לְבֵין הַשְּׂרָפִים, שֶׁאֶחָד מֵהֶם יָכוֹל לִשְׂרֹף כָּל הָעוֹלָם כּוּלּוֹ עַל יוֹשְׁבָיו.
כְּעִנְיָן שֶׁנֶּאֱמַר (ישעיה ו ב) "שְׂרָפִים עֹמְדִים מִמַּעַל לוֹ". נַפְשִׁי נָתַתִּי עָלֶיהָ, דָּמִי נָתַתִּי עָלֶיהָ,
כְּדֶרֶךְ שֶׁלָּמַדְתִּי אוֹתָהּ בְּצַעַר, כָּךְ תִּהְיוּ לְמֵדִים אוֹתָהּ בְּצַעַר,
אוֹ כְּדֶרֶךְ שֶׁאַתֶּם לְמֵדִים אוֹתָהּ בְּצַעַר כָּךְ תִּהְיוּ מְלַמְּדִים אוֹתָהּ בְּצַעַר?
תַּלְמוּד לוֹמַר "תִּזַּל כַּטַּל אִמְרָתִי", תִּהְיוּ רוֹאִים אוֹתָהּ כְּאִילּוּ הִיא בְּזוֹל, אֶחָד מִשָּׁלֹשׁ וְאַרְבַּע סְאִים בְּסֶלַע.
| המפגש הראשון עם התורה עלול להיות מבהיל ומאיים, ועל המלמד לקחת זאת בחשבון. המשך הדרשה לפי ההמשך: "קורא שני ספרים ושונה שני סדרים – והיא נמשכת אחריו כרביב"! |
וְאֵין שָׂעִיר אֶלָּא שֵׁד, שֶׁנֶּאֱמַר (ישעיה לד יד) "וּפָגְשׁוּ צִיִּים אֶת אִיִּים וְשָׂעִיר אֶל רֵעֵהוּ יִקְרָא",
וְאוֹמֵר (ישעיה יג כא) "וּשְׂעִירִים יְרַקְּדוּ שָׁם".
| דורש 'יערוף כמטר' – לשון מוות ולשון חיים; וראו תענית ז א. וראו דרשה על (הושע יד י) 'ופושעים יכשלו בם' בנזיר כג א. |
שֶׁנֶּאֱמַר (משלי ד כב) "כִּי חַיִּים הֵם לְמֹצְאֵיהֶם". וְאִם לֹא עָשִׂיתָ דִּבְרֵי תּוֹרָה לִשְׁמָם – הֵם מְמִיתִים אוֹתְךָ,
שֶׁנֶּאֱמַר "יַעֲרֹף כַּמָּטָר לִקְחִי", וְאֵין עֲרִיפָה אֶלָּא לְשׁוֹן הֲרִיגָה,
שֶׁנֶּאֱמַר (דברים כא ד) "וְעָרְפוּ שָׁם אֶת הָעֶגְלָה בַּנָּחַל",
וְאוֹמֵר (משלי ז כו) "כִּי רַבִּים חֲלָלִים הִפִּילָה וַעֲצֻמִים כָּל הֲרֻגֶיהָ".
| ראו דברי ר' עקיבא, לעיל פיסקה מח: בתחילה אין לתלמיד אלא מה שלמד מרבו, אבל ככל שהוא לומד הוא רוכש יכולת ללמד אחרים. |
אִם כָּנַסְתָּ דִּבְרֵי תּוֹרָה כְּדֶרֶךְ שֶׁכּוֹנְסִים הַמַּיִם בַּבּוֹר – לְסוֹף שֶׁאַתָּה זוֹכֶה וְרוֹאֶה אֶת מִשְׁנָתְךָ,
שֶׁנֶּאֱמַר (משלי ה טו) "שְׁתֵה מַיִם מִבּוֹרֶךָ".
וְאִם כָּנַסְתָּ דִּבְרֵי תּוֹרָה כְּדֶרֶךְ שֶׁכּוֹנְסִים מָטָר, בְּבוֹרוֹת שִׁיחִין וּמְעָרוֹת – לְסוֹף שֶׁאַתָּה מְנַזֵּל וּמַשְׁקֶה אֲחֵרִים,
שֶׁנֶּאֱמַר (משלי ה טו) "וְנֹזְלִים מִתּוֹךְ בְּאֵרֶךָ", וְאוֹמֵר (משלי ה טז) "יָפוּצוּ מַעְיְנֹתֶיךָ חוּצָה".
| הצד השני של דרשת ר' נחמיה דלעיל, הפעם על היתרון שבהכללות מהסגנון הקזואיסטי: הסגנון הזה מתאים לתלמידים, אבל הת"ח עצמו מכיר את ההכללות, כדי שיוכל להתמצא בכמות הרבה של החומר. בקיסריה צריך סלעים, כדי להימנע מהצורך לטלטל זוזים רבים; ובשוק הגדול של בית אילייס גם הסלעים אינם מספיקים ויש להשתמש בדינרי זהב; והשוו לטלטול מעות מעשר שני במע"ש ב ז. |
שֶׁאִם אַתָּה כּוֹנְסָם פְּרָטִים – מְיַגְּעִים אוֹתְךָ וְאִי אַתָּה יוֹדֵעַ מַה לַּעֲשׂוֹת.
מָשָׁל לְאָדָם שֶׁהָלַךְ לְקֵיסָרִי, וְצָרִיךְ מֵאָה זוּז אוֹ מָאתַיִם זוּז הוֹצָאָה.
אִם נוֹטְלָם פְּרָט – מְיַגְּעִים אוֹתוֹ וְאֵינוֹ יוֹדֵעַ מַה לַּעֲשׂוֹת.
אֲבָל מְצָרְפָם וְעוֹשֶׂה אוֹתָם סְלָעִים, וּפוֹרֵט וּמוֹצִיא בְּכָל מָקוֹם שֶׁיִּרְצֶה.
וְכֵן מִי שֶׁהוֹלֵךְ לְבֵית אִילִיִּיס לַשּׁוּק, וְצָרִיךְ מֵאָה מָנֶה אוֹ שְׁתֵּי רִיבּוֹא הוֹצָאָה.
אִם מְצָרְפָם סְלָעִים – מְיַגְּעִים אוֹתוֹ וְאֵינוֹ יוֹדֵעַ מַה לַּעֲשׂוֹת.
אֲבָל מְצָרְפָם וְעוֹשֶׂה אוֹתָם דִּינְרֵי זָהָב, וּפוֹרֵט וּמוֹצִיא בְּכָל מָקוֹם שֶׁיִּרְצֶה.
| ראו לעיל דברי ר' דוסתאי בן יהודה. |
עַד שֶׁשּׁוֹנֶה שְׁנֵי סְפָרִים אוֹ שְׁנֵי סְדָרִים, וְאַחַר כָּךְ נִמְשֶׁכֶת אַחֲרָיו כִּרְבִיבִים כמו כבש הגדל בבית. לְכָךְ נֶאֱמַר "וְכִרְבִיבִים עֲלֵי עֵשֶׂב".
| למרות שהמטר משקה באותם מים את כל העצים – הפירות והעשבים שונים אלו מאלו. משל לתורה, שלמרות שהיא אחידה היא מפתחת אצל כל תלמיד תחום אופייני לו. |
לְכָל אֶחָד וְאֶחָד לְפִי מַה שֶׁהוּא: בַּגֶּפֶן לְפִי מַה שֶׁהוּא, בַּזַּיִת לְפִי מַה שֶׁהוּא, בַּתְּאֵנָה לְפִי מַה שֶׁהִיא,
כָּךְ דִּבְרֵי תּוֹרָה: כּוּלָּהּ אַחַת, וְיֵשׁ בָּהּ מִקְרָא וּמִשְׁנָה, תַּלְמוּד, הֲלָכוֹת וְהַגָּדוֹת.
"כִּשְׂעִירִם עֲלֵי דֶשֶׁא", מָה שְׂעִירִים הַלָּלוּ יוֹרְדִים עַל הָעֲשָׂבִים וּמַעֲלִים אוֹתָם,
וְיֵשׁ מֵהֶם אֲדֻמִּים, וְיֵשׁ מֵהֶם יְרֻקִּים, וְיֵשׁ מֵהֶם שְׁחֹרִים, וְיֵשׁ מֵהֶם לְבָנִים –
כָּךְ דִּבְרֵי תּוֹרָה: יֵשׁ בָּהֶם בְּנֵי אָדָם חֲכָמִים, בְּנֵי אָדָם כְּשֵׁרִים, בְּנֵי אָדָם צַדִּיקִים, בְּנֵי אָדָם חֲסִידִים.
| המטר תמיד מפתיע, וכן התלמיד שמגלה את כוחו מפתיע את רבו. |
וְכֵן הוּא אוֹמֵר (מלכים א יח מה) "וַיְהִי עַד כֹּה וְעַד כֹּה וְהַשָּׁמַיִם נִתְקַדְּרוּ בֶּעָבִים".
כָּךְ תַּלְמִיד חֲכָמִים, אֵין אַתָּה יוֹדֵעַ מַה הוּא עַד שֶׁיִּשְׁנֶה מִדְרָשׁ, הֲלָכוֹת וְהַגָּדוֹת,
אוֹ עַד שֶׁיִּתְמַנֶּה פַּרְנָס עַל הַצִּיבּוּר.
| דורש 'יערוף'-עורף. הצד האחורי דהיינו מערב; וראו בדרשה הבאה. |
אֶלָּא כַּמָּטָר זֶה שֶׁבָּא מִן הַמַּעֲרָב, שֶׁכּוּלּוֹ לִבְרָכָה.
| השוו יומא כא ב. שני נוסחים לדברי ר' סימאי על ארבע הרוחות – כאן ובדרשה הבאה. |
שֶׁנֶּאֱמַר "יַעֲרֹף כַּמָּטָר לִקְחִי" – זוֹ רוּחַ מַעֲרָבִית, שֶׁהוּא עָרְפּוֹ שֶׁל עוֹלָם, שֶׁכּוּלּוֹ לִבְרָכָה.
"תִּזַּל כַּטַּל אִמְרָתִי" – זוֹ רוּחַ צְפוֹנִית, שֶׁהִיא עוֹשָׂה אֶת הָרָקִיעַ נְקִיָּה כַּזָּהָב.
"כִּשְׂעִירִם עֲלֵי דֶשֶׁא" – זוֹ רוּחַ מִזְרָחִית, שֶׁמַּשְׁחֶרֶת אֶת הָרָקִיעַ כִּשְׂעִירִים.
"וְכִרְבִיבִים עֲלֵי עֵשֶׂב" – זוֹ רוּחַ דְּרוֹמִית, שֶׁמְּאָרֶגֶת אֶת הָרָקִיעַ כְּרָבִיב.
דָּבָר אַחֵר: "יַעֲרֹף כַּמָּטָר לִקְחִי", וְכֵן הָיָה רַבִּי סִימַיי אוֹמֵר:
לֹא נֶאֶמְרוּ אַרְבַּע רוּחוֹת אֵלּוּ אֶלָּא כְּנֶגֶד אַרְבַּע רוּחוֹת הַשָּׁמַיִם:
צְפוֹנִית – בִּימוֹת הַחַמָּה יָפָה וּבִימוֹת הַגְּשָׁמִים קָשָׁה; דְּרוֹמִית – בִּימוֹת הַחַמָּה קָשָׁה וּבִימוֹת הַגְּשָׁמִים יָפָה;
מִזְרָחִית – לְעוֹלָם קָשָׁה; מַעֲרָבִית – לְעוֹלָם יָפָה.
צְפוֹנִית – יָפָה לַחִטִּים בְּשָׁעָה שֶׁמַּכְנִיסִים שְׁלִישׁ, וְקָשָׁה לַזֵּיתִים בְּשָׁעָה שֶׁחוֹנְטִים.
דְּרוֹמִית – קָשָׁה לַזֵּיתִים בִּזְמַן שֶׁמַּכְנִיסִים שְׁלִישׁ, וְיָפָה לַחִטִּים בְּשָׁעָה שֶׁחוֹנְטִים.
| כאן ובדרשה הבאה מובאים דברי ר' סימאי למרות שאינם קשורים לפסוקנו, כנספח לדבריו על ארבע הרוחות. הדרשה הזאת היא על תהלים פב ו-ז, ועוסקת בפער בין הצדיקים שהם כמלאכים לבין הרשעים שהם כבהמות. |
וְכָל בְּרִיּוֹת שֶׁנִּבְרְאוּ מִן הָאָרֶץ – נַפְשָׁם וְגוּפָם מִן הָאָרֶץ; חוּץ מֵאָדָם זֶה, שֶׁנַּפְשׁוֹ מִן הַשָּׁמַיִם וְגוּפוֹ מִן הָאָרֶץ.
לְפִיכָךְ אִם עָשָׂה אָדָם תּוֹרָה, וְעָשָׂה רְצוֹן אָבִיו שֶׁבַּשָּׁמַיִם – הֲרֵי הוּא כִּבְרִיּוֹת שֶׁל מַעְלָה,
שֶׁנֶּאֱמַר (תהלים פב ו) "אֲנִי אָמַרְתִּי אֱלֹהִים אַתֶּם וּבְנֵי עֶלְיוֹן כֻּלְּכֶם".
לֹא עָשָׂה תּוֹרָה וְלֹא עָשָׂה רְצוֹן אָבִיו שֶׁבַּשָּׁמַיִם – הֲרֵי הוּא כִּבְרִיּוֹת שֶׁל מַטָּה,
שֶׁנֶּאֱמַר (תהלים פב ז) "אָכֵן כְּאָדָם תְּמוּתוּן".
| ראו אוסף דרשות המוכיחות את תחיית המתים מן התורה בסנהדרין צ ב ואילך. ר' סימאי טוען שתחיית המתים נרמזת בכל פרשה בתורה, ואילו יכולנו היינו מגלים את הרמזים לה. הוא מדגים את דבריו בדרשה על תהלים נ ד, ומוסיף את המקור העיקרי לתחיית המתים מיחזקאל. סוף שורת הדרשות של ר' סימאי חוזר לארבע הרוחות שבדרשתו הראשונה, אבל הפעם אין הרוחות מנוגדות זו לזו אלא כל הארבע מופיעות יחדיו כדי להחיות את המתים. |
שֶׁנֶּאֱמַר (תהלים נ ד) "יִקְרָא אֶל הַשָּׁמַיִם מֵעָל וְאֶל הָאָרֶץ לָדִין עַמּוֹ".
"יִקְרָא אֶל הַשָּׁמַיִם מֵעָל" – זוֹ נְשָׁמָה, "וְאֶל הָאָרֶץ לָדִין עַמּוֹ" – זֶה הַגּוּף. מִי דַּיָּין עִמּוֹ? דרשה נוספת על "לדון עמו".
וּמִנַּיִן שֶׁאֵין מְדַבֵּר אֶלָּא בִּתְחִיַּת הַמֵּתִים? שֶׁנֶּאֱמַר (יחזקאל לז ט) "מֵאַרְבַּע רוּחוֹת בֹּאִי הָרוּחַ וּפְחִי בַּהֲרוּגִים הָאֵלֶּה".
| ההגבלות על איזכור שם ה' מתגברות לקראת סוף תקופת המשנה. הדרשה טוענת שמשה למד ממלאכי השרת המזכירים את השם לאחר שלוש מילים, כנאמר בישעיה, והחמיר לעצמו פי שבע. מכאן ממשיכה הדרשה וטוענת שאין להזכיר שם שמים לבטלה. |
מִמִּי לָמַד? מִמַּלְאֲכֵי הַשָּׁרֵת; שֶׁאֵין מַלְאֲכֵי הַשָּׁרֵת מַזְכִּירִים אֶת הַשֵּׁם אֶלָּא לְאַחַר שָׁלֹשׁ קְדוּשׁוֹת,
שֶׁנֶּאֱמַר (ישעיה ו ג) "וְקָרָא זֶה אֶל זֶה וְאָמַר קָדוֹשׁ קָדוֹשׁ קָדוֹשׁ ה' צְבָאוֹת".
אָמַר מֹשֶׁה: דַּי שֶׁאֶהְיֶה בְּפָחוֹת מִשִּׁבְעָה כְּמַלְאֲכֵי הַשָּׁרֵת.
וַהֲרֵי דְּבָרִים קַל וָחֹמֶר: וּמָה מֹשֶׁה, שֶׁהוּא חֲכַם חֲכָמִים וּגְדוֹל שֶׁבַּגְּדוֹלִים וַאֲבִי הַנְּבִיאִים,
לֹא הִזְכִּיר שְׁמוֹ שֶׁל מָקוֹם אֶלָּא לְאַחַר עֶשְׂרִים וְאֶחָד דָּבָר –
הַמַּזְכִּיר שְׁמוֹ שֶׁל מָקוֹם בְּחִנָּם – עַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה.
| דרשה נוספת על איזכור שם ה' לחינם, על הביטוי "קרבן לה'" בספר ויקרא, וראו נדרים י ב. |
אֶלָּא "עוֹלָה לַה'", "מִנְחָה לַה'", "שְׁלָמִים לַה'"? תַּלְמוּד לוֹמַר (ויקרא א ב) "קָרְבָּן לַה'".
וַהֲלֹא דְּבָרִים קַל וָחֹמֶר: וּמָה אֵלּוּ, שֶׁהֵם מֻקְדָּשִׁים לַשָּׁמַיִם,
אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: לֹא יוּחַל שְׁמִי עֲלֵיהֶם עַד שֶׁיֵּקָדְשׁוּ –
הַמַּזְכִּיר שְׁמוֹ שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא חִנָּם וּבִמְקוֹם בִּזָּיוֹן – עַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה.
| דורש 'כי'-כאשר: כשהש"צ מזכיר את שם ה' יש לענות אחריו; וראו דברי ר' חנינא בן אחי ר' יהושע במכילתא פסחא טז. ר' נהוראי מעדיף את העונה על המברך, ומשווה את הדברים לתורת הקרב הרומית, שבה פותחים במלחמה החיילים, אבל הגיבורים באים אחריהם ומנצחים את הקרב; וראו ברכות נג ב. |
שֶׁעוֹנִים אַחֲרֵיהֶם "בָּרוּךְ ה' הַמְבֹרָךְ לְעוֹלָם וָעֶד"? שֶׁנֶּאֱמַר "כִּי שֵׁם ה' אֶקְרָא הָבוּ גֹדֶל לֵאלֹהֵינוּ".
אָמַר לוֹ רַבִּי נְהוֹרַיי: הַשָּׁמַיִם! דֶּרֶךְ אֶרֶץ הִיא: גּוֹלְיָירִים מִתְגָּרִים בַּמִּלְחָמָה וְגִבּוֹרִים נוֹצְחִים.
וּמִנַּיִן שֶׁאֵין מְזַמְּנִים אֶלָּא בִּשְׁלֹשָׁה? שֶׁנֶּאֱמַר "כִּי שֵׁם ה' אֶקְרָא הָבוּ גֹדֶל לֵאלֹהֵינוּ".
וּמִנַּיִן שֶׁעוֹנִים אָמֵן אַחַר הַמְבָרֵךְ? שֶׁנֶּאֱמַר "הָבוּ גֹדֶל לֵאלֹהֵינוּ".
וּמִנַּיִן שֶׁאוֹמְרִים "בָּרוּךְ שֵׁם כְּבוֹד מַלְכוּתוֹ לְעוֹלָם וָעֶד"? שֶׁנֶּאֱמַר "כִּי שֵׁם ה' אֶקְרָא..."
וּמִנַּיִן לָאוֹמְרִים "יְהֵא שְׁמוֹ הַגָּדוֹל מְבֹרָךְ", שֶׁעוֹנִים אַחֲרֵיהֶם "לְעוֹלָם וּלְעוֹלְמֵי עוֹלָמִים"?
שֶׁנֶּאֱמַר "הָבוּ גֹדֶל לֵאלֹהֵינוּ".
| נסיונות להסביר את השעבוד במצרים ואת הצורך בבקיעת ים סוף, הירדן ונחל ארנון, וכן את הורדת דניאל לגוב האריות ואת חנניה מישאל ועזריה לכבשן האש – כהזדמנויות לקדש את שם ה' בעיני הגויים. כל ההסברים הללו הם לפי התוצאה – מנקודת מבט אלוהית ולא מנקודת מבט אנושית של ישראל וכו'. |
אֶלָּא כְּדֵי שֶׁיַּעֲשֶׂה לָהֶם הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא נִסִּים וּגְבוּרוֹת, וּבִשְׁבִיל לְקַדֵּשׁ אֶת שְׁמוֹ הַגָּדוֹל בָּעוֹלָם?
שֶׁנֶּאֱמַר (שמות ב כג-כד) "וַיְהִי בַיָּמִים הָרַבִּים הָהֵם וַיָּמָת מֶלֶךְ מִצְרַיִם... וַיִּשְׁמַע אֱלֹהִים אֶת נַאֲקָתָם
וַיִּזְכֹּר אֱלֹהִים אֶת בְּרִיתוֹ", וְאוֹמֵר "כִּי שֵׁם ה' אֶקְרָא הָבוּ גֹדֶל לֵאלֹהֵינוּ".
וּמִנַּיִן שֶׁלֹּא הֵבִיא הַמָּקוֹם פּוּרְעָנוּת, וְלֹא הֵבִיא עֶשֶׂר מַכּוֹת עַל פַּרְעֹה וְעַל מִצְרַיִם,
אֶלָּא בִּשְׁבִיל לְקַדֵּשׁ אֶת שְׁמוֹ הַגָּדוֹל בָּעוֹלָם? שֶׁמִּתְּחִלַּת הָעִנְיָן הוּא אוֹמֵר (שמות ה ב) "מִי ה' אֲשֶׁר אֶשְׁמַע בְּקֹלוֹ",
וּבְסוֹף הָעִנְיָן הוּא אוֹמֵר (שמות ט כז) "ה' הַצַּדִּיק וַאֲנִי וְעַמִּי הָרְשָׁעִים".
וּמִנַּיִן שֶׁלֹּא עָשָׂה הַמָּקוֹם נִסִּים וּגְבוּרוֹת עַל הַיָּם וּבַיַּרְדֵּן וּבְנַחֲלֵי אַרְנוֹן, אֶלָּא בִּשְׁבִיל לְקַדֵּשׁ אֶת שְׁמוֹ בָּעוֹלָם?
שֶׁנֶּאֱמַר (יהושע ה א) "וַיְהִי כִשְׁמֹעַ כָּל מַלְכֵי הָאֱמֹרִי אֲשֶׁר בְּעֵבֶר הַיַּרְדֵּן יָמָּה וְכָל מַלְכֵי..." וגו'.
וְכֵן רָחָב אוֹמֶרֶת לִשְׁלוּחֵי יְהוֹשֻׁעַ (יהושע ב י) "כִּי שָׁמַעְנוּ אֵת אֲשֶׁר הוֹבִישׁ ה' אֶת מֵי יַם סוּף מִפְּנֵיכֶם",
תַּלְמוּד לוֹמַר "כִּי שֵׁם ה' אֶקְרָא".
וּמִנַּיִן שֶׁלֹּא יָרַד דָּנִיֵּאל לְגֹב אֲרָיוֹת, אֶלָּא בִּשְׁבִיל שֶׁיַּעֲשֶׂה לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא נִסִּים וּגְבוּרוֹת,
וּבִשְׁבִיל לְקַדֵּשׁ אֶת שְׁמוֹ הַגָּדוֹל בָּעוֹלָם? שֶׁנֶּאֱמַר "כִּי שֵׁם ה' אֶקְרָא",
וְאוֹמֵר (דניאל ו כז) "מִן קֳדָמַי שִׂים טְעֵם דִּי בְּכָל שָׁלְטָן מַלְכוּתִי לֶהֱוֹן זָיְעִין וְדָחֲלִין מִן קֳדָם אֱלָהֵאּ דִּי דָנִיֵּאל".
וּמִנַּיִן אַתָּה אוֹמֵר, שֶׁלֹּא יָרְדוּ חֲנַנְיָה מִישָׁאֵל וַעֲזַרְיָה לְתוֹךְ כִּבְשַׁן הָאֵשׁ
אֶלָּא כְּדֵי שֶׁיַּעֲשֶׂה לָהֶם הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא נִסִּים וּגְבוּרוֹת בִּשְׁבִיל לְקַדֵּשׁ אֶת שְׁמוֹ הַגָּדוֹל בָּעוֹלָם?
שֶׁנֶּאֱמַר (דניאל ג לב-לג) "אָתַיָּא וְתִמְהַיָּא דִּי עֲבַד עִמִּי אֱלָהָא עִלָּאָה, שְׁפַר קָדָמַי לְהַחֲוָיָא... אָתוֹהִי כְּמָה רַבְרְבִין וְתִמְהוֹהִי כְּמָה תַקִּיפִין".
| היתרון של ישראל על המלאכים, הכפופים להם ותלויים בהם – וראו גם בראשית רבה סה כא. בניגוד לדעת כת ים המלח, שאין בני אדם יכולים לברך את הקב"ה אלא כחיקוי של המלאכים. |
שֶׁנֶּאֱמַר (דברים ו ד) "שְׁמַע יִשְׂרָאֵל ה' אֱלֹהֵינוּ ה' אֶחָד", וְאוֹמֵר (איוב לח ז) "בְּרָן יַחַד כּוֹכְבֵי בֹקֶר",
וַהֲדַר ואחר כך "וַיָּרִיעוּ כָּל בְּנֵי אֱלֹהִים". "כּוֹכְבֵי בֹקֶר" – אֵלּוּ יִשְׂרָאֵל, שֶׁמְּשׁוּלִים בַּכּוֹכָבִים,
שֶׁנֶּאֱמַר (בראשית כב יז) "וְהַרְבָּה אַרְבֶּה אֶת זַרְעֲךָ כְּכוֹכְבֵי הַשָּׁמַיִם".
"וַיָּרִיעוּ כָּל בְּנֵי אֱלֹהִים" – אֵלּוּ מַלְאֲכֵי הַשָּׁרֵת, וְכֵן הוּא אוֹמֵר (איוב א ו) "וַיָּבֹאוּ בְּנֵי הָאֱלֹהִים לְהִתְיַצֵּב עַל ה'".
פיסקה שז
[עריכה]על דברים לב ד
| מאפיין את הקב"ה כיוצר האדם. משחק מילים צור-צר-צייר-יצר. לעניין התלונה על שלוש עיניים וכו' ראו בראשית רבה יב א, אבל השוו לדברי רשבי בירושלמי ברכות א ב, שהעלה הצעה שיהיו לאדם שני פיות. |
שֶׁנֶּאֱמַר (בראשית ב ז) "וַיִּיצֶר ה' אֱלֹהִים אֶת הָאָדָם".
"תָּמִים פָּעֳלוֹ" – פְּעֻלָּתוֹ שְׁלֵמָה עִם כָּל בָּאֵי הָעוֹלָם, וְאֵין לְהַרְהֵר אַחַר מַעֲשָׂיו אֲפִלּוּ עִילָה שֶׁל כְּלוּם
וְאֵין אֶחָד מֵהֶם שֶׁיִּסְתַּכֵּל וְיֹאמַר 'אִילּוּ הָיוּ לִי שָׁלֹשׁ עֵינַיִם, וְאִילּוּ הָיוּ לִי שָׁלֹשׁ יָדַיִם,
וְאִילּוּ הָיוּ לִי שָׁלֹשׁ רַגְלַיִם, וְאִילּוּ הָיִיתִי מְהַלֵּךְ עַל רֹאשִׁי, וְאִילּוּ הָיוּ פָנַי הֲפוּכוֹת לַאֲחוֹרַי – כַּמָּה הָיָה נָאֶה לִי'.
תַּלְמוּד לוֹמַר "כִּי כָל דְּרָכָיו מִשְׁפָּט": יוֹשֵׁב עִם כָּל אֶחָד וְאֶחָד בַּדִּין וְנוֹתֵן לוֹ מַה שֶּׁהוּא רָאוּי לוֹ.
"אֵל אֱמוּנָה" – שֶׁהֶאֱמִין בָּעוֹלָם וּבְרָאוֹ. "וְאֵין עָוֶל", שֶׁלֹּא נִבְרְאוּ בְּנֵי אָדָם לִהְיוֹת רְשָׁעִים אֶלָּא צַדִּיקִים
וְכֵן הוּא אוֹמֵר (קהלת ז כט) "לְבַד רְאֵה זֶה מָצָאתִי אֲשֶׁר עָשָׂה הָאֱלֹהִים אֶת הָאָדָם יָשָׁר
וְהֵמָּה בִקְשׁוּ חִשְּׁבֹנוֹת רַבִּים".
"צַדִּיק וְיָשָׁר הוּא" – מִתְנַהֵג בְּיַשְׁרוּת עִם כָּל בָּאֵי הָעוֹלָם.
| דרשה דומה לקודמתה, אבל הפעם מאפיין את הקב"ה כאלוהי ההיסטוריה התנכי"ת, שבה נפגעים הרשעים ומתוגמלים הצדיקים. |
וְאֵין לְהַרְהֵר אַחַר מַעֲשָׂיו אֲפִלּוּ עִילָה שֶׁל כְּלוּם,
וְאֵין אֶחָד מֵהֶם שֶׁיִּסְתַּכֵּל וְיֹאמַר 'מָה רָאוּ אַנְשֵׁי דּוֹר הַמַּבּוּל לְהִשָּׁטֵף בַּמַּיִם,
וּמָה רָאוּ אַנְשֵׁי מִגְדָּל שֶׁנִּתְפַּזְּרוּ מִסּוֹף הָעוֹלָם וְעַד סוֹפוֹ
וּמָה רָאוּ אַנְשֵׁי סְדוֹם לְהִשָּׁטֵף בְּאֵשׁ וְגָפְרִית
וּמָה רָאָה אַהֲרֹן לִיטּוֹל אֶת הַכְּהֻנָּה, וּמָה רָאָה דָּוִד לִיטּוֹל אֶת הַמַּלְכוּת, וּמָה רָאוּ קֹרַח וַעֲדָתוֹ שֶׁתִּבְלָעֵם הָאָרֶץ?'
תַּלְמוּד לוֹמַר "כִּי כָל דְּרָכָיו מִשְׁפָּט", יוֹשֵׁב עִם כָּל אֶחָד וְאֶחָד בַּדִּין וְנוֹתֵן לוֹ מַה שֶּׁרָאוּי לוֹ.
"אֵל אֱמוּנָה" – בַּעַל הַפִּקָּדוֹן. "וְאֵין עָוֶל" – גּוֹבֶה שֶׁלּוֹ בָּאַחֲרוֹנָה שֶׁלֹּא כְּמִדַּת בָּשָׂר וָדָם מִדַּת הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא:
| הקב"ה אינו מקזז את החובות מהזכויות אלא קודם משלם לאדם על הזכויות ורק אחר כך גובה את החובות. וראו כתובות יג ט. |
כְּשֶׁהוּא בָּא לִיטּוֹל אֶת שֶׁלּוֹ אוֹמֵר לוֹ צֵא מָנֶה שֶׁיֵּשׁ לִי בְּיָדְךָ וְהֵילָךְ אֶת הַשְּׁאָר.
וְכֵן פּוֹעֵל שֶׁעָשָׂה אֵצֶל בַּעַל הַבַּיִת וְיֵשׁ לוֹ בְּיָדוֹ דִּינָר
כְּשֶׁהוּא בָּא לִיטּוֹל אֶת שְׂכָרוֹ אוֹמֵר לוֹ צֵא דִּינָר שֶׁיֵּשׁ לִי בְּיָדְךָ וְהֵילָךְ אֶת הַשְּׁאָר,
אֲבָל מִי שֶׁאָמַר וְהָיָה הָעוֹלָם אֵינוֹ כֵן, אֶלָּא "אֵל אֱמוּנָה" – בַּעַל הַפִּקָּדוֹן, "וְאֵין עָוֶל" – גּוֹבֶה אֶת שֶׁלּוֹ בָּאַחֲרוֹנָה.
"צַדִּיק וְיָשָׁר הוּא", כָּעִנְיָן שֶׁנֶּאֱמַר (תהלים יא ז) "כִּי צַדִּיק ה' צְדָקוֹת אָהֵב."
| דרשה שלישית באותו סגנון, הפעם מאופיין הקב"ה כאלוהי העולם הבא, שבו הוא משלם את השכר והעונש. כך פתרו חז"ל את חידת הגמול בעולם הזה, שבו יש צדיק ורע לו ויש רשע וטוב לו. תיאור המשפט שבו חותם אדם לאחר מותו על חטאיו ועל צדקותיו מבוסס על איוב. |
מַתַּן שְׂכָרָם שֶׁל צַדִּיקִים וּמַחַת פּוּרְעָנוּתָם שֶׁל רְשָׁעִים
אֵלּוּ לֹא נָטְלוּ כְּלוּם מִשֶּׁלָּהֶם מזכויותיהם בָּעוֹלָם הַזֶּה וְאֵלּוּ לֹא נָטְלוּ כְּלוּם מִשֶּׁלָּהֶם מענשם בָּעוֹלָם הַזֶּה
וּמִנַּיִן שֶׁלֹּא נָטְלוּ צַדִּיקִים כְּלוּם מִשֶּׁלָּהֶם בָּעוֹלָם הַזֶּה? שֶׁנֶּאֱמַר (תהלים לא כ) "מָה רַב טוּבְךָ אֲשֶׁר צָפַנְתָּ לִּירֵאֶיךָ"
וּמִנַּיִן שֶׁלֹּא נָטְלוּ רְשָׁעִים כְּלוּם מִשֶּׁלָּהֶם בָּעוֹלָם הַזֶּה? שֶׁנֶּאֱמַר (דברים לב לד) "הֲלֹא הוּא כָּמֻס עִמָּדִי חָתֻם בְּאוֹצְרֹתָי"
אֵי מָתַי אֵלּוּ וְאֵלּוּ נוֹטְלִים? "כִּי כָל דְּרָכָיו מִשְׁפָּט", לְמָחָר כְּשֶׁהוּא יוֹשֵׁב עַל כִּסֵּא דִּין
יוֹשֵׁב עִם כָּל אֶחָד וְאֶחָד בַּדִּין, וְנוֹתֵן לוֹ מַה שֶּׁרָאוּי לוֹ.
"אֵל אֱמוּנָה" – כְּשֵׁם שֶׁמְּשַׁלֵּם לְצַדִּיק גָּמוּר שְׂכַר מִצְוָה שֶׁעָשָׂה בָּעוֹלָם הַזֶּה לָעוֹלָם הַבָּא
כָּךְ מְשַׁלֵּם לְרָשָׁע גָּמוּר שְׂכַר מִצְוָה קַלָּה שֶׁעָשָׂה בָּעוֹלָם הַזֶּה בָּעוֹלָם הַזֶּה.
וּכְשֵׁם שֶׁנִּפְרָע מֵרָשָׁע גָּמוּר עַל עֲבֵרָה שֶׁעָשָׂה בָּעוֹלָם הַזֶּה לָעוֹלָם הַבָּא
כָּךְ נִפְרָע מִצַּדִּיק גָּמוּר עַל עֲבֵרָה קַלָּה שֶׁעָשָׂה בָּעוֹלָם הַזֶּה בָּעוֹלָם הַזֶּה.
"וְאֵין עָוֶל" – כְּשֶׁאָדָם נִפְטָר מִן הָעוֹלָם בָּאִים כָּל מַעֲשָׂיו וְנִפְרָטִים לְפָנָיו
וְאוֹמְרִים לוֹ כָּךְ וְכָךְ עָשִׂיתָ בְּיוֹם פְּלוֹנִי וְכָךְ וְכָךְ עָשִׂיתָ בְּיוֹם פְּלוֹנִי. אַתָּה מַאֲמִין בַּדְּבָרִים הַלָּלוּ?
וְהוּא אוֹמֵר הֵן. אוֹמְרִים לוֹ: חֲתוֹם, שֶׁנֶּאֱמַר (איוב לז ז) "בְּיַד כָּל אָדָם יַחְתּוֹם לָדַעַת כָּל אַנְשֵׁי מַעֲשֵׂהוּ."
"צַדִּיק וְיָשָׁר הוּא" – וְהוּא מַצְדִּיק אֶת הַדִּין וְאוֹמֵר יָפֶה נִדַּנְתִּי
וְכֵן הוּא אוֹמֵר (תהלים נא ו) "לְמַעַן תִּצְדַּק בְּדָבְרֶךָ".
| בסיפור ר' חנינא בן תרדיון נראה שאין צדק בעולם, והוא, אשתו ובתו נענשים מפני שקיים מצוות; בכך מובא לשיאו חוסר הצדק בעולם הזה, שהוזכר בדרשה הקודמת. הפילוסוף, ולא אחד החכמים, הוא המזכיר את העולם הבא, אבל אין בכך לפתור את חידת הגמול. והשוו לסיפורי המרטירים הנוצריים, שנהרגו בגלל אמונתם וחיזקו בכך את הפופולריות של הנצרות. ר' חנינא עצמו, אשתו ובתו מצדיקים על עצמם את הדין ומייחסים את סבלם לחטאיהם, למרות שבעיני הרומאים הם סבלו בגלל לימוד התורה, כלומר בגלל קיום המצווה. |
אָמְרוּ לוֹ: נִגְזְרָה עָלֶיךָ גְּזֵרָה לִישָּׂרֵף עִם סִפְרְךָ! קָרָא הַמִּקְרָא הַזֶּה "הַצּוּר תָּמִים פָּעֳלוֹ"
אָמְרוּ לְאִשְׁתּוֹ: נִגְזְרָה עַל בַּעְלֵךְ גְּזֵרָה לִישָּׂרֵף, וְעָלַיִךְ לֵיהָרֵג! קָרְאָה הַמִּקְרָא הַזֶּה "אֵל אֱמוּנָה וְאֵין עָוֶל",
אָמְרוּ לְבִתּוֹ: נִגְזְרָה גְּזֵרָה עַל אָבִיךְ לִישָּׂרֵף, וְעַל אִמֵּךְ לֵיהָרֵג, וְעָלַיִךְ לַעֲשׂוֹת מְלָאכָה להאנס כזונה בעל כרחך!
קָרְאָה הַמִּקְרָא הַזֶּה (ירמיה לב יט) "גְּדֹל הָעֵצָה וְרַב הָעֲלִילִיָּה אֲשֶׁר עֵינֶיךָ פְקֻחוֹת..."
אָמַר רַבִּי: כַּמָּה גְּדוֹלִים צַדִּיקִים אֵלּוּ, שֶׁבִּשְׁעַת צָרָתָם הִזְמִינוּ שְׁלֹשָׁה פְּסוּקִים שֶׁל צִידּוּק הַדִּין
מַה שֶּׁאֵין כֵּן בְּכָל הַכְּתוּבִים, כִּוְּנוּ שְׁלָשְׁתָּם אֶת לִבָּם וְצִידְּקוּ עֲלֵיהֶם אֶת הַדִּין
עָמַד פִילוֹסוֹפוֹס עַל אֵפַּרְכִיָּא שֶׁלּוֹ; אָמַר לוֹ: מָרִי, אַל תָּזוּחַ דַּעְתְּךָ שֶׁשָּׂרַפְתָּ אֶת הַתּוֹרָה
שֶׁמִּמָּקוֹם שֶׁיָּצָאת חָזְרָה לָהּ לְבֵית אָבִיהָ
אָמַר לוֹ: לְמָחָר אַף דִּינְךָ כַּיּוֹצֵא בְּאֵלּוּ! אָמַר לוֹ: בִּשַּׂרְתַּנִי בְּשׂוֹרָה טוֹבָה, שֶׁמָּחָר יְהֵא חֶלְקִי עִמָּהֶם לָעוֹלָם הַבָּא.
| משה טוען שהקב"ה אינו מחליף, כלומר אינו מקזז מהעונש את השכר או ההפך, כאמור לעיל, אלא נותן את השכר על המצוות ואז מעניש על העבירות. |
אָמְרוּ לוֹ רַבֵּינוּ מֹשֶׁה, אֱמוֹר לָנוּ מַה הִיא מִדַּת הַדִּין לְמַעְלָה?
אָמַר לָהֶם אֵינִי אוֹמֵר לָכֶם לְזַכּוֹת אֶת הַזַּכַּיי וּלְחַיֵּיב אֶת הַחַיָּיב, אֶלָּא אֲפִלּוּ לְהַחְלִיף בְּדָבָר – "אֵל אֱמוּנָה וְאֵין עָוֶל"!
פיסקה שח
[עריכה]על דברים לב ה
(דברים לב ה) "שִׁחֵת לוֹ לֹא בָּנָיו מוּמָם",
אַף עַל פִּי שֶׁהֵם מְלֵיאִים מוּמִים – קְרוּיִים 'בָּנִים', דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר; שֶׁנֶּאֱמַר: "בָּנָיו מוּמָם".
רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: אֵין בָּהֶם מוּמִים, שֶׁנֶּאֱמַר: "לֹא בָּנָיו מוּמָם".
| הראיות מישעיה ירמיה ויחזקאל הן לדברי ר' מאיר, שמוצא בישראל קרבה לקב"ה אפילו כשהם חוטאים. דעת ר' יהודה היא במאמר מוסגר. הביטויים 'בנים', 'חכמים' ו'עמי' מעידים על קרבה מצד הקב"ה, למרות שמדובר בחוטאים. וראו גם לעיל פיסקה צו |
אִם כְּשֶׁמַּשְׁחִיתִים קְרוּיִים בָּנִים, אִילּוּ לֹא הָיוּ מַשְׁחִיתִים – עַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה!
כַּיּוֹצֵא בּוֹ (ירמיה ד כב): "חֲכָמִים הֵמָּה לְהָרַע",
וַהֲלֹא דְּבָרִים קַל וָחֹמֶר: וּמָה כְּשֶׁהֵם מְרֵעִים קְרוּיִים חֲכָמִים, אִילּוּ הָיוּ מְטִיבִים – עַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה.
כַּיּוֹצֵא בּוֹ (ירמיה ד כב): "בָּנִים סְכָלִים הֵמָּה",
וּמָה כְּשֶׁהֵם סְכָלִים קְרוּיִים בָּנִים, אִילּוּ הָיוּ נְבוֹנִים – עַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה.
כַּיּוֹצֵא בּוֹ (יחזקאל לג לא): "וַיָּבוֹאוּ אֵלֶיךָ כִּמְבוֹא עָם וְיָשְׁבוּ לְפָנֶיךָ עַמִּי וְשָׁמְעוּ אֶת דְּבָרֶיךָ",
יָכוֹל שׁוֹמְעִים וְעוֹשִׂים? תַּלְמוּד לוֹמַר: "וְאוֹתָם לֹא יַעֲשׂוּ",
וַהֲלֹא דְּבָרִים קַל וָחֹמֶר: וּמָה כְּשֶׁהֵם שׁוֹמְעִים וְאֵינָם עוֹשִׂים קְרוּיִים "עַמִּי", אִילּוּ שׁוֹמְעִים וְעוֹשִׂים – עַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה.
| דורש 'שיחת לו לא' – שהשחיתו בכל הלאוים. הרשעים חושבים שעבירותיהם פוגעות בקב"ה, אבל אין הדבר כך: אמנם הוא מצטער כשהם חוטאים, אבל הצער הוא כיוון שהם ייענשו, ולא בגלל העבירות עצמן. |
וְכָל כָּךְ לָמָּה? שֶׁלֹּא לִיתֵּן פִּתְחוֹן פֶּה לָרְשָׁעִים לוֹמַר: "כָּל זְמַן שֶׁאֲנַחְנוּ חוֹטְאִים לְפָנָיו – אָנוּ מִצְטַעֲרִים לְפָנָיו".
לְמָה הַדָּבָר דּוֹמֶה? לְאֶחָד שֶׁיָּצָא לִיצָּלֵב, וְאָבִיו בּוֹכֶה עָלָיו וְאִמּוֹ מִתְחַבֶּטֶת לְפָנָיו.
זֶה אוֹמֵר "אוֹי לִי" וְזֶה אוֹמֵר "אוֹי לִי", אֲבָל אֵין זֶה הוֹוֶה אֶלָּא עַל אוֹתוֹ שֶׁיָּצָא לִיצָּלֵב.
וְכֵן הוּא אוֹמֵר (ישעיה ג ט): "אוֹי לְנַפְשָׁם כִּי גָמְלוּ לָהֶם רָעָה".
| סופו של המקל הפתלתול לאש, כי הוא בלתי ניתן לתיקון. כך צפוי גם גורלם של החוטאים: לאחר שיתיאש מהם הקב"ה הוא ישליך אותם וישמידם. דורש 'שיחת... ופתלתול' |
לְמָה הַדָּבָר דּוֹמֶה? לְאֶחָד שֶׁהָיָה בְּיָדוֹ מַקֵּל מְעֻקָּם, וּנְתָנוֹ לְאֻמָּן לְתַקְּנוֹ.
מְתַקְּנוֹ בָּאוּר, וְאִם לָאו – מְכַוְּנוֹ בַּמַּעְגִּילָה, וְאִם לָאו אם האומן מתיאש מלתקן ולישר את המקל – מְפַסְּלוֹ בַּמַּעֲצָד וּמַשְׁלִיכוֹ לָאוּר.
וְכֵן הוּא אוֹמֵר (יחזקאל כא לו): "וּנְתַתִּיךְ בְּיַד אֲנָשִׁים בֹּעֲרִים חָרָשֵׁי מַשְׁחִית".
| עם עקשים כישראל יתעקש ויתפתל גם הקב"ה. |
וְכֵן הוּא אוֹמֵר (שמואל ב כב כז): "עִם נָבָר תִּתָּבָר וְעִם עִקֵּשׁ תִּתַּפָּל", "דּוֹר עִקֵּשׁ וּפְתַלְתֹּל".
פיסקה שט
[עריכה]על דברים לב ו
| אין טעם לריב עם בעל הכח במקום. |
לְאֶחָד שֶׁהָיָה עוֹמֵד וְצוֹהֵב וכועס כְּנֶגֶד בּוּלְיוּטוֹס ראש העיר בַּשּׁוּק.
אָמְרוּ לוֹ הַשּׁוֹמְעִים: שׁוֹטֶה שֶׁבָּעוֹלָם! כְּנֶגֶד בּוּלְיוּטוֹס אַתָּה עוֹמֵד וְצוֹהֵב?
מָה אִם רָצָה לְהַכּוֹתְךָ אוֹ לִקְרֹעַ אֶת כְּסוּתְךָ, אוֹ לְחָבְשְׁךָ בְּבֵית הָאֲסוּרִים, שֶׁמָּא אַתְּ יָכוֹל לוֹ?
אִם הָיָה קַטְרוֹן, ראש המחוז שֶׁגָּדוֹל מִמֶּנּוּ – עַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה! אִם הָיָה הִפַּתְקָס ראש הארץ, שֶׁגָּדוֹל מִשְּׁנֵיהֶם, עַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה!
| כעס נגד האב הוא גם לא מוסרי וגם לא כדאי, משיקולי ירושה. דורש "הלא הוא אביך." |
לְאֶחָד שֶׁהָיָה עוֹמֵד וְצוֹהֵב כְּנֶגֶד אָבִיו בַּשּׁוּק.
אָמְרוּ לוֹ הַשּׁוֹמְעִים: שׁוֹטֶה שֶׁבָּעוֹלָם! כְּנֶגֶד מִי אַתָּה עוֹמֵד וְצוֹהֵב, כְּנֶגֶד אָבִיךָ?
שְׁמַע כַּמָּה עָמָל עָמַל בְּךָ, וְכַמָּה יְגִיעָה יָגַע בְּךָ; אִם לֹא כִּבַּדְתּוֹ לְשֶׁעָבַר – צָרִיךְ אַתָּה לְכַבְּדוֹ עַכְשָׁיו,
שֶׁלֹּא יְהֵא כּוֹתֵב כָּל נְכָסָיו לַאֲחֵרִים!
כָּךְ אָמַר לָהֶם מֹשֶׁה לְיִשְׂרָאֵל: אִם אִי אַתֶּם זְכוּרִים נִסִּים וּגְבוּרוֹת שֶׁעָשָׂה לָכֶם הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בְּמִצְרַיִם
– הִזָּכְרוּ כַּמָּה טוֹבוֹת עָתִיד לִיתֵּן לָכֶם לָעוֹלָם הַבָּא.
| הנבל אינו מכיר טובה על העבר, והטיפש אינו מכבד את המוריש לו בעתיד. ישעיה מתפרש לאור פסוקנו כמאשים את ישראל באי מוסריות ובטפשות. הפסוק מאיוב עוסק במות בני אדם כי לא למדו תורה ואינם חכמים. הדרשה מנסה להבטיח ללומדי התורה שגורלם ישתפר יחסית לבורים שלא הוחכמו. |
כַּיּוֹצֵא בּוֹ (ישעיה א ג) "יִשְׂרָאֵל לֹא יָדַע" – לְשֶׁעָבַר; "עַמִּי לֹא הִתְבּוֹנָן" – לֶעָתִיד.
וּמִי גָּרַם לְיִשְׂרָאֵל לִהְיוֹת מְנֻבָּלִים וּמְטֻפָּשִׁים? שֶׁלֹּא הוּחְכְּמוּ בְּדִבְרֵי תוֹרָה,
וְכֵן הוּא אוֹמֵר (איוב ד כא) "הֲלֹא נִסַּע יִתְרָם בָּם, יָמוּתוּ וְלֹא בְחָכְמָה."
| ממשיך את הדרשה שבפתיחת הפיסקה: לא רק שהקב"ה הוא בעל הכוחות, אלא הוא למעלה והאדם למטה, ויש לו יתרון גם בעמדתו, ולכן אין מן החכמה בהתדיינות מולו. דורש 'קנך' – מעליך, כקנה. |
שֶׁמָּא אַתְּ יָכוֹל לוֹ? וְכָל שֶׁכֵּן שֶׁהַגִּבּוֹר מִלְּמַעְלָה וְהַחַלָּשׁ מִלְּמַטָּה.
וְכֵן הוּא אוֹמֵר (קהלת ה א) "אַל תְּבַהֵל עַל פִּיךָ וְלִבְּךָ אַל יְמַהֵר לְהוֹצִיא דָבָר לִפְנֵי הָאֱלֹהִים
כִּי הָאֱלֹהִים בַּשָּׁמַיִם וְאַתָּה עַל הָאָרֶץ."
"הֲלוֹא הוּא אָבִיךָ קָּנֶךָ", אָמַר לָהֶם מֹשֶׁה לְיִשְׂרָאֵל: חֲבִיבִים אַתֶּם לוֹ, קִנְיָן אַתֶּם לוֹ, וְאִי אַתֶּם יְרֻשָּׁה לוֹ!
| דורש 'קנך' – קונך. אמנם כל העולם שלו, כמו הירושה במשל, אבל יש לקב"ה קשר מיוחד עם ישראל. |
וְהָיָה אוֹהֵב אוֹתָהּ מִכָּל שָׂדוֹת שֶׁהוֹרִישׁוֹ אָבִיו.
וְכֵן מִי שֶׁהוֹרִישׁוֹ אָבִיו עֶשֶׂר פַּלְטְרִיאוֹת, ארמונות וְעָמַד וְקָנָה פַּלְטְרִיָּא אַחַת מִשֶּׁלּוֹ,
וְאוֹתָהּ הָיָה אוֹהֵב מִכָּל פַּלְטִירִיאוֹת שֶׁהִנְחִילוֹ אָבִיו.
כָּךְ אָמַר לָהֶם מֹשֶׁה לְיִשְׂרָאֵל: חֲבִיבִים אַתֶּם לוֹ, קִנְיָן אַתֶּם לוֹ, וְאִי אַתֶּם יְרֻשָּׁה לוֹ!
| השוו מכילתא שירה סוף פרשה ט, "ארבעה נקראו קניין", שם נוספו שמים וארץ (ראו בראשית יד יט), והקניין של ישראל נלמד משמות טו טז. |
תּוֹרָה נִקְרֵאת קִנְיָן לַמָּקוֹם, שֶׁנֶּאֱמַר (משלי ח כב) "ה' קָנָנִי רֵאשִׁית דַּרְכּוֹ",
יִשְׂרָאֵל נִקְרְאוּ קִנְיָן לַמָּקוֹם, שֶׁנֶּאֱמַר "הֲלוֹא הוּא אָבִיךָ קָּנֶךָ",
בֵּית הַמִּקְדָּשׁ נִקְרָא קִנְיָן לַמָּקוֹם, וְכֵן הוּא אוֹמֵר (תהלים עח נד) "הַר זֶה קָנְתָה יְמִינוֹ".
| ר' מאיר דורש 'ויכוננך' – כהנים נביאים וחכמים; שכל המנהיגים הם חלק מישראל. ר' יהודה דורש 'ויכוננך' – 'כוין כוין', כלומר מגירות מגירות; מעמדות מעמדות, המאפשרים את התפתחות היכולות הנ"ל. |
כֹּהֲנִים מִתּוֹכוֹ, נְבִיאִים מִתּוֹכוֹ, חֲכָמִים מִתּוֹכוֹ, סוֹפְרִים מִתּוֹכוֹ,
וְכֵן הוּא אוֹמֵר (זכריה י ד) "מִמֶּנּוּ פִנָּה מִמֶּנּוּ יָתֵד".
רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: עָשְׂךָ כַּוִּין – כַּוִּין.
רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יְהוּדָה אוֹמֵר:
הוֹשִׁיבְךָ עַל בְּסִיסְךָ: הִלְעִיטְךָ בִּיזַּת שִׁבְעָה עֲמָמִים, וְנָתַן לְךָ מַה שֶּׁנִּשְׁבַּע לְךָ, וְהוֹרִישְׁךָ מַה שֶּׁהִבְטִיחָךְ.
רַבִּי דּוֹסְתַּאי בֶּן יְהוּדָה אוֹמֵר: עָשְׂךָ כְּנוּנִים כְּנוּנִים מִבִּפְנִים,
שֶׁאִם תַּעֲלֶה אַחַת מֵהֶם עַל גַּבֵּי חֲבֶרְתָּהּ – אִי אַתָּה יָכוֹל לַעֲמֹד!
פיסקה שי
[עריכה]על דברים לב ז
| מפרש 'ימות עולם' – היסטוריה; אבל בהווה אין הקב"ה מעניש עונש קולקטיבי אלא לכל אדם עונש או שכר משלו. |
מַה שֶּׁעָשִׂיתִי לְאַנְשֵׁי דּוֹר הַמַּבּוּל, וּמַה שֶּׁעָשִׂיתִי לְאַנְשֵׁי דּוֹר הַפַּלָּגָה, וּמַה שֶּׁעָשִׂיתִי לְאַנְשֵׁי סְדוֹם.
"בִּינוּ שְׁנוֹת דּוֹר וָדוֹר" – אֵין לְךָ דּוֹר שֶׁאֵין בּוֹ כְּאַנְשֵׁי דּוֹר הַמַּבּוּל, וְאֵין לְךָ דּוֹר שֶׁאֵין בּוֹ כְּאַנְשֵׁי סְדוֹם,
אֶלָּא שֶׁנִּדּוֹן כָּל אֶחָד וְאֶחָד לְפִי מַעֲשָׂיו.
| הדרשה מפקיעה את הלימוד מהאבות והזקנים, ומעבירה אותו לנביאים ולדיינים, המוסמכים לתפקידם ע"י מוסדות החברה. |
"זְקֵנֶיךָ וְיֹאמְרוּ לָךְ" – אֵלּוּ זְקֵנִים, דיינים כָּעִנְיָן שֶׁנֶּאֱמַר (במדבר יא טז) "אֶסְפָה לִּי שִׁבְעִים אִישׁ מִזִּקְנֵי יִשְׂרָאֵל".
| דורש "עולם" – העולם הבא. ההתבוננות אינה על העבר אלא היא מכוונת לעתיד. לעניין דורו של משיח ראו מכילתא עמלק א, סוף ב. |
הִזָּכְרוּ כַּמָּה טוֹבוֹת וְנֶחָמוֹת עָתִיד לִיתֵּן לָכֶם לָעוֹלָם הַבָּא.
"בִּינוּ שְׁנוֹת דּוֹר וָדוֹר" – זֶה דּוֹרוֹ שֶׁל מָשִׁיחַ, שֶׁיֵּשׁ בּוֹ שְׁלֹשָׁה דּוֹרוֹת,
שֶׁנֶּאֱמַר (תהלים עב ה) "יִירָאוּךָ עִם שָׁמֶשׁ וְלִפְנֵי יָרֵחַ דּוֹר דּוֹרִים".
| בהמשך לדרשה הקודמת, העוסקת בעתיד ובגאולה, דורש 'אביך' – על הקב"ה: בעולם הבא יזכו כל ישראל לנבואה ולהתגלות הקב"ה, כמו הזקנים בברית האגנות בסיני. |
שֶׁנֶּאֱמַר (ישעיה ל כא) "וְאָזְנֶיךָ תִּשְׁמַעְנָה דָבָר מֵאַחֲרֶיךָ לֵאמֹר",
וְאוֹמֵר (ישעיה ל כ) "לֹא יִכָּנֵף עוֹד מוֹרֶיךָ וְהָיוּ עֵינֶיךָ רֹאוֹת אֶת מוֹרֶיךָ".
"זְקֵנֶיךָ וְיֹאמְרוּ לָךְ" – מַה שֶּׁהֶרְאֵיתִי לַזְּקֵנִים בָּהָר,
כָּעִנְיָן שֶׁנֶּאֱמַר (שמות כד א) "וְאֶל מֹשֶׁה אָמַר עֲלֵה אֶל ה'".
פיסקה שיא
[עריכה]על דברים לב ח
| דורש 'גבולות עמים' – על היסורים. היסורים מתרים באדם לשים גבולות וגורמים לו לחזור בתשובה, והשוו בראשית רבה סה ט, שם מיוחסים היסורים ליצחק. זכות היסורים היא בזכות ישראל, שנאמר 'למספר בני ישראל'. והשוו אבות ה ב. |
עַד שֶׁלֹּא בָּא אַבְרָהָם אָבִינוּ, כִּבְיָכוֹל הָיָה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא דָּן אֶת הָעוֹלָם בְּמִדַּת אַכְזָרִיּוּת;
חָטְאוּ אַנְשֵׁי מַבּוּל – הֱצִיפָם כְּזִיקִים עַל פְּנֵי הַמַּיִם; חָטְאוּ אַנְשֵׁי מִגְדָּל – פִּזְּרָם מִסּוֹף הָעוֹלָם וְעַד סוֹפוֹ;
חָטְאוּ אַנְשֵׁי סְדוֹם – שְׁטָפָם בְּגָפְרִית וָאֵשׁ; אֲבָל מִשֶּׁבָּא אַבְרָהָם אָבִינוּ לָעוֹלָם – זָכָה לְקַבֵּל יִסּוּרִים,
וְהִתְחִילוּ מְמַשְׁמְשִׁים וּבָאִים, כָּעִנְיָן שֶׁנֶּאֱמַר (בראשית יב י) "וַיְהִי רָעָב בָּאָרֶץ וַיֵּרֶד אַבְרָם מִצְרַיְמָה".
וְאִם תֹּאמַר: מִפְּנֵי מָה יִסּוּרִים בָּאִים? – מִפְּנֵי חִבָּתָם שֶׁל יִשְׂרָאֵל! "יַצֵּב גְּבֻלֹת עַמִּים לְמִסְפַּר בְּנֵי יִשְׂרָאֵל".
| 'גבולות עמים' הם כבפשט, גבולות בין ארץ לארץ, והם נועדו להגן על ישראל מפני פלישות, שנאמר 'למספר בני ישראל'; אלא שבני יון נכנסו לא"י למרות שאין זה גבולם.והשוו מדרש תנאים כאן, הקושר את המספר 70 (אומות) למספר בני ישראל שירדו למצרים. |
כְּשֶׁהִנְחִיל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא עוֹלָם לָאֻמּוֹת, פֵּרַשׁ תְּחוּמָהּ שֶׁל כָּל אֻמָּה וְאֻמָּה, כְּדֵי שֶׁלֹּא יְהוּ מְעֹרָבִים;
שִׁלַּח בְּנֵי גֹּמֶר לְגֹּמֶר, בְּנֵי מָגוֹג לְמָגוֹג, בְּנֵי מָדַי לְמָדַי, בְּנֵי יָוָן לְיָוָן, בְּנֵי תֻבָל לְתֻבָל.
פֵּרַשׁ תְּחוּמָן שֶׁל אֻמּוֹת, כְּדֵי שֶׁלֹּא יִכָּנְסוּ לְאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל: "יַצֵּב גְּבֻלֹת עַמִּים".
| דורש 'בהנחל עליון... למספר בני ישראל': התורה נועדה להינתן לכל הגויים ולשמש להם גבול וחוק, אבל למעשה ניתנה רק לישראל, כי האחרים אינם ראויים לה; וראו מכילתא בחדש א, בדברי ר' אליעזר בנו של ר' יוסי הגלילי, וכן שם בפרשה ה, שהגויים סירבו לקבל את התורה. |
עָמַד וְצָפָה וְנִסְתַּכֵּל, שֶׁנֶּאֱמַר (חבקוק ג ו) "עָמַד וַיְמֹדֶד אֶרֶץ רָאָה וַיַּתֵּר גּוֹיִם";
וְלֹא הָיְתָה אֻמָּה בָּאֻמּוֹת שֶׁהָיְתָה רְאוּיָה לְקַבֵּל אֶת הַתּוֹרָה, אֶלָּא יִשְׂרָאֵל: "יַצֵּב גְּבֻלֹת עַמִּים".
| דורש 'גבולות עמים' – נחלת הגויים בגיהינום, וירושת חלקם (בעיקר של בני אדום) ע"י ישראל. |
חִלְּקָם בְּגֵיהִנָּם, שֶׁנֶּאֱמַר (יחזקאל לב כב) "שָׁם אַשּׁוּר וְכָל קְהָלָהּ",
(יחזקאל לב ל) "שָׁמָּה נְסִיכֵי צָפוֹן וְכָל צִדֹנִי" (יחזקאל לב כט) "שָׁמָּה אֱדוֹם מְלָכֶיהָ".
וְאִם תֹּאמַר: מִי נוֹטֵל עָשְׁרָם וּכְבוֹדָם שֶׁל אֵלּוּ? הֱוֵי אוֹמֵר: אֵלּוּ יִשְׂרָאֵל: "יַצֵּב גְּבֻלֹת עַמִּים".
| הקב"ה הפריד מהגויים בדור הפלגה את הכשרים שבהם, והשאיר עימם רק את הרשעים; אבל בישראל השאיר את הכשרים יחד עם הציבור כולו. דורש 'בהפרידו בני אדם... למספר בני ישראל'. |
"בְּהַפְרִידוֹ בְּנֵי אָדָם" – זֶה דּוֹר הַפַּלָּגָה, שֶׁנֶּאֱמַר (בראשית יא ט) "וּמִשָּׁם הֱפִיצָם ה'".
| דורש את מספר הגויים לעומת 'מספר בני ישראל'. מספר הגויים כפול. וראו בפס' ט שם בשיר השירים: 'אחת היא יונתי תמתי' וכו', המעמיד את האהובה בניגוד לכל השאר. |
הֲרֵי הוּא אוֹמֵר (שיר השירים ו ח) "שִׁשִּׁים הֵמָּה מְּלָכוֹת וּשְׁמֹנִים פִּילַגְשִׁים";
שִׁשִּׁים וּשְׁמוֹנִים – הֲרֵי מֵאָה וְאַרְבָּעִים. אֲבוֹתֵינוּ לֹא יָרְדוּ לְמִצְרַיִם אֶלָּא בְּשִׁבְעִים נֶפֶשׁ,
שֶׁנֶּאֱמַר (דברים י כב) "בְּשִׁבְעִים נֶפֶשׁ יָרְדוּ אֲבֹתֶיךָ".
וְכֵן הוּא אוֹמֵר "גְּבֻלֹת עַמִּים", 'גְּבוּלֵי עַמִּים' אֵין כָּתוּב כָּאן, אֶלָּא "גְּבוּלות עַמִּים",
זָכוּ אֻמּוֹת לִטֹּל שְׁנֵי חֲלָקִים בְּ"מִסְפַּר בְּנֵי יִשְׂרָאֵל".
פיסקה שיב
[עריכה]על דברים לב ט
| המייחד את יעקב לעומת אברהם ויצחק הוא שלא יצאה ממנו פסולת, אלא כל בניו נכללים בעם ישראל, ולכן הוא מוגדר כבנו של הקב"ה ונבחר על ידו, ואילו צאצאי אברהם ויצחק מנושלים מן הנחלה. |
הִתְחִילוּ עֲֲרִיסִים גּוֹנְבִים אוֹתָהּ – נְטָלָהּ מֵהֶם וּנְתָנָהּ לִבְנֵיהֶם;
הִתְחִילוּ לִהְיוֹת רָעִים מִן הָרִאשׁוֹנִים – נְטָלָהּ מִבְּנֵיהֶם וּנְתָנָהּ לִבְנֵי בְּנֵיהֶם;
חָזְרוּ לִהְיוֹת רָעִים יוֹתֵר מִן הָרִאשׁוֹנִים, נוֹלַד לוֹ בֵּן,
אָמַר לָהֶם: צְאוּ מִתּוֹךְ שֶׁלִּי, אִי אֶפְשִׁי שֶׁתִּהְיוּ בְּתוֹכָהּ. תְּנוּ לִי חֶלְקִי, שֶׁאֶהְיֶה מַכִּירוֹ.
כָּךְ כְּשֶׁבָּא אַבְרָהָם אָבִינוּ לָעוֹלָם – יָצָאת מִמֶּנּוּ פְּסֹלֶת: יִשְׁמָעֵאל וְכָל בְּנֵי קְטוּרָה;
בָּא יִצְחָק לָעוֹלָם – יָצָאת מִמֶּנּוּ פְּסֹלֶת: עֵשָׂו וְכָל אַלּוּפֵי אֱדוֹם; חָזְרוּ לִהְיוֹת רָעִים יוֹתֵר מִן הָרִאשׁוֹנִים.
וּכְשֶׁבָּא יַעֲקֹב – לֹא יָצָאת מִמֶּנּוּ פְּסֹלֶת, אֶלָּא נוֹלְדוּ כָּל בָּנָיו כְּשֵׁרִים,
כָּעִנְיָן שֶׁנֶּאֱמַר (בראשית כה כז): "וְיַעֲקֹב אִישׁ תָּם יֹשֵׁב אֹהָלִים".
מֵהֵיכָן הַמָּקוֹם מַכִּיר אֶת חֶלְקוֹ? מִיַּעֲקֹב, שֶׁנֶּאֱמַר: "כִּי חֵלֶק ה' עַמּוֹ, יַעֲקֹב חֶבֶל נַחֲלָתוֹ"
וְאוֹמֵר (תהלים קלה ד): "כִּי יַעֲקֹב בָּחַר לוֹ יָהּ";
| הקב"ה בחר ביעקב, ככתוב בדברים יד ב, וכאמור בדרשה הקודמת; וגם ישראל בחרו בקב"ה, כאמור בירמיה י טז. |
תַּלְמוּד לוֹמַר (תהלים קלה ד): "יִשְׂרָאֵל לִסְגֻלָּתוֹ"; וַעֲדַיִן הַדָּבָר תְּלֵי בִּדְלָא תְּלֵי:
וְאֵין אָנוּ יוֹדְעִים אִם הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בָּחַר לוֹ יִשְׂרָאֵל לִסְגֻלָּתוֹ, וְאִם יִשְׂרָאֵל בָּחֲרוּ בְּהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא,
תַּלְמוּד לוֹמַר (דברים יד ב): "וּבְךָ בָּחַר ה' אֱלֹהֶיךָ לִהְיוֹת לוֹ לְעַם סְגֻלָּה".
וּמִנַּיִן שֶׁאַף יַעֲקֹב בָּחַר בּוֹ בְּיָהּ? שֶׁנֶּאֱמַר (ירמיה י טז): "לֹא כְאֵלֶּה חֵלֶק יַעֲקֹב".
| החבל הנופל הוא הגורל, כבפסוקים מיהושע; הברית בין ישראל לקב"ה היא ברית גורל ואינה ניתנת לביטול. |
וְאוֹמֵר (יהושע יז ה): "וַיִּפְּלוּ חַבְלֵי מְנַשֶּׁה עֲשָׂרָה", וְאוֹמֵר (יהושע יט ט): "מֵחֶבֶל בְּנֵי יְהוּדָה נַחֲלַת בְּנֵי שִׁמְעוֹן".
| לעניין 'קבל שכר כולם' השוו אבות ה ב. אברהם ויצחק סבלו ויחסיהם עם הקב"ה השתפרו לאיטם, ויעקב זכה לכל השכר ובאמצעותו קיבלו גם אבותיו את שכרם. וראו בתחילת הפיסקה. |
כְּשֶׁנּוֹלַד אַבְרָהָם מַהוּ אוֹמֵר? (משלי יז יז) "וְאָח לְצָרָה יִוָּלֵד"
וּכְשֶׁנּוֹלַד יִצְחָק מַהוּ אוֹמֵר? (קהלת ד ט) "טוֹבִים הַשְּׁנַיִם מִן הָאֶחָד"
וּכְשֶׁנּוֹלַד יַעֲקֹב מַהוּ אוֹמֵר? (קהלת ד יב) "וְהַחוּט הַמְשֻׁלָּשׁ לֹא בִמְהֵרָה יִנָּתֵק"!
פיסקה שיג
[עריכה]על דברים לב י
| כאן המלך אינו הקב"ה אלא אברהם, והגיבור שמציל אותו הוא הקב"ה. המדבר הוא מקום הבדידות, שנגרמה מהבגידה של חיילותיו של המלך. בהמשך מתחלפים התפקידים, ואברהם הוא העוזר לקב"ה וממליך אותו על הארץ. אברהם הוא הגיבור היחיד שנותר נאמן לו, והוא עומד בכל הנסיונות, מאור כשדים עד העקידה; והוא שממליך את הקב"ה בארץ. הדרישה של הקב"ה בעקידה היתה למסירת נפשו של אברהם עצמו ולא רק של יצחק; וראו גם בראשית רבה נו ז. |
מָשָׁל לְמֶלֶךְ שֶׁיָּצָא הוּא וְחַיָּלוֹתָיו לַמִּדְבָּר,
הִנִּיחוּהוּ חַיָּלוֹתָיו בִּמְקוֹם הַצָּרוֹת, בִּמְקוֹם הַגְּיָסוֹת, בִּמְקוֹם הַלִּסְטִים – וְהָלְכוּ לָהֶם.
נִתְמַנָּה לוֹ גִּבּוֹר אֶחָד, אָמַר לוֹ: אֲדוֹנִי הַמֶּלֶךְ, אַל יִפּוֹל לִבְּךָ עָלֶיךָ, וְאַל יְהִי עָלֶיךָ אֵימָה שֶׁל כְּלוּם;
חַיֶּיךָ שֶׁאֵינִי מַנִּיחֲךָ עַד שֶׁתִּכָּנֵס לְפַלְטֵרִים שֶׁלְּךָ, וְתִישַׁן עַל מִטָּתֶךָ.
כָּעִנְיָן שֶׁנֶּאֱמַר (בראשית טו ז) "וַיֹּאמֶר אֵלָיו אֲנִי ה' אֲשֶׁר הוֹצֵאתִיךָ מֵאוּר כַּשְׂדִּים".
"יְסֹבְבֶנְהוּ", כָּעִנְיָן שֶׁנֶּאֱמַר (בראשית יב א) "וַיֹּאמֶר ה' אֶל אַבְרָם לֶךְ לְךָ מֵאַרְצְךָ".
"יְבוֹנְנֵהוּ", עַד שֶׁלֹּא בָּא אַבְרָהָם אָבִינוּ לָעוֹלָם, כִּבְיָכוֹל לֹא הָיָה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מֶלֶךְ אֶלָּא עַל הַשָּׁמַיִם בִּלְבַד,
שֶׁנֶּאֱמַר (בראשית כד ז) "ה' אֱלֹהֵי הַשָּׁמַיִם אֲשֶׁר לְקָחַנִי",
אֲבָל מִשֶּׁבָּא אַבְרָהָם אָבִינוּ לָעוֹלָם – הִמְלִיכוֹ עַל הַשָּׁמַיִם וְעַל הָאָרֶץ,
כָּעִנְיָן שֶׁנֶּאֱמַר (בראשית כד ג) "וְאַשְׁבִּיעֲךָ בַּה' אֱלֹהֵי הַשָּׁמַיִם וֵאלֹהֵי הָאָרֶץ".
"יִצְּרֶנְהוּ כְּאִישׁוֹן עֵינוֹ", אֲפִילּוּ בִּקֵּשׁ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מֵאַבְרָהָם אָבִינוּ גַּלְגַּל עֵינוֹ – הָיָה נוֹתֵן לוֹ,
וְלֹא גַּלְגַּל עֵינוֹ בִּלְבַד, אֶלָּא אַף נַפְשׁוֹ, שֶׁחֲבִיבָה עָלָיו מִן הַכֹּל.
שֶׁנֶּאֱמַר (בראשית כב ב) "קַח נָא אֶת בִּנְךָ אֶת יְחִידְךָ אֶת יִצְחָק"; וַהֲלֹא יָדוּעַ שֶׁהוּא בְּנוֹ יְחִידוֹ!
אֶלָּא זוֹ נֶפֶשׁ, שֶׁנִּקְרֵאת יְחִידָה, שֶׁנֶּאֱמַר (תהלים כב כא) "הַצִּילָה מֵחֶרֶב נַפְשִׁי מִיַּד כֶּלֶב יְחִידָתִי".
| הקב"ה מצא את ישראל במדבר והתגלה להם, והם נענו לו. דורש 'מדבר'-דיבור. |
"וּבְתֹהוּ יְלֵל יְשִׁימֹן" – בִּמְקוֹם הַצָּרוֹת, בִּמְקוֹם הַגְּיָסוֹת, בִּמְקוֹם הַלִּסְטִים.
"יְסֹבְבֶנְהוּ" – לִפְנֵי הַר סִינַי, כָּעִנְיָן שֶׁנֶּאֱמַר (שמות יט יב) "וְהִגְבַּלְתָּ אֶת הָעָם סָבִיב לֵאמֹר".
| ראו מכילתא בחדש ט, על 'רואים את הקולות'. כאן דורש על 'יבוננהו', שהבינו ולמדו את דברי הקב"ה. |
מְלַמֵּד שֶׁכְּשֶׁהָיָה הַדִּבֵּר יוֹצֵא מִפִּי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, הָיוּ יִשְׂרָאֵל רוֹאִים אוֹתוֹ וּמַשְׂכִּילִים בּוֹ,
וְיוֹדְעִים כַּמָּה מִדְרָשׁ יֵשׁ בּוֹ, וְכַמָּה הֲלָכָה יֵשׁ בּוֹ, וְכַמָּה קַלִּים וַחֲמוּרִים יֵשׁ בּוֹ, וְכַמָּה גְּזֵירוֹת שָׁווֹת יֵשׁ בּוֹ.
| ראו מכילתא בחדש ט, על 'ויעמדו מרחוק', וכן תוספתא ערכין א ד. |
וְלֹא הָיוּ נִרְתָּעִים לֹא מִן הַקּוֹלוֹת וְלֹא מִן הַלַּפִּידִים.
| הקב"ה מצא את ישראל במדבר ועשה להם ניסים. דורש 'ימצאהו' – מצוי. שלוש הדרשות עד כאן מסודרות מהדרשה על אברהם, שהיה פעיל ותואר כגיבור, דרך הדרשה על מתן תורה, שבה היו ישראל מאזינים-פעילים, עד הדרשה הנוכחית, שבה רק הקב"ה פועל וישראל פאסיביים. |
בְּאֵר עוֹלָה לָהֶם, מָן יוֹרֵד לָהֶם, שְׂלָיו מָצוּי לָהֶם, עַנְנֵי כָּבוֹד מַקִּיפוֹת עֲלֵיהֶם.
"וּבְתֹהוּ יְלֵל יְשִׁימֹן" – בִּמְקוֹם הַצָּרוֹת, בִּמְקוֹם הַגְּיָסוֹת, בִּמְקוֹם הַלִּסְטִים.
"יְסֹבְבֶנְהוּ" – בַּדְּגָלִים: שְׁלֹשָׁה מִן הַצָּפוֹן, שְׁלֹשָׁה מִן הַדָּרוֹם, שְׁלֹשָׁה מִן הַמִּזְרָח, שְׁלֹשָׁה מִן הַמַּעֲרָב.
| דורש 'יבוננהו' – יבחין בשני נ', שתי הבחנות שעשה הקב"ה לישראל במן ובבאר. |
לְמַלֹּאות מַיִם מִן הַבְּאֵר – לֹא הָיָה עוֹלֶה בְּיָדוֹ כְּלוּם.
| אויבי ישראל היו כאויבי הקב"ה וכפוגעים בבבת עינו; וראו גם דרשה בספרי במדבר פד על זכריה ב יב. |
| המדבר בהושע הוא שוב דיבור, הפעם דיבור העתיד לבוא, של שיקום היחסים בין הקב"ה לישראל, החזרת החכמה והנבואה (נרמזת ב'יבוננהו'), והגנה מן המזיקים. הדרך לעתיד היא בארץ ארבע מלכויות – המספר ארבע נרמז בארבע המילים 'מדבר ובתוהו ילל ישימון'. |
שֶׁנֶּאֱמַר (הושע ב טז) "לָכֵן הִנֵּה אָנֹכִי מְפַתֶּיהָ וְהֹלַכְתִּיהָ הַמִּדְבָּר וְדִבַּרְתִּי עַל לִבָּהּ".
"וּבְתֹהוּ יְלֵל יְשִׁימֹן" – אֵלּוּ אַרְבַּע מַלְכֻיּוֹת, כָּעִנְיָן שֶׁנֶּאֱמַר (דברים ח טו) "הַמּוֹלִיכֲךָ בַּמִּדְבָּר הַגָּדֹל וְהַנּוֹרָא".
"יְסֹבְבֶנְהוּ" – בַּזְּקֵנִים. "יְבוֹנְנֵהוּ" – בַּנְּבִיאִים. "יִצְּרֶנְהוּ כְּאִישׁוֹן עֵינוֹ" – מְשַׁמְּרָם מִן הַמַּזִּיקִים שֶׁלֹּא יַזִּיקוּם,
כָּעִנְיָן שֶׁנֶּאֱמַר (זכריה ב יב) "כִּי הַנֹּגֵעַ בָּכֶם נֹגֵעַ בְּבָבַת עֵינוֹ".
פיסקה שיד
[עריכה]על דברים לב יא
| הנשר מעיר את בניו שבקינו, ומכין אותם לקראת בואו; כך הקב"ה נגלה לישראל מארבעה כיוונים והופיע בהדרגה. ארבע הרוחות הן מסיני, משעיר, מהר פארן ומתימן, שהרי 'מרבבות קודש' אינו תיאור של כיוון אלא הוא הוראת הקב"ה למלאכים. |
בֵּין אִילָן לַחֲבֵרוֹ, בֵּין סוֹכָה לַחֲבֶרְתָּהּ – בִּשְׁבִיל שֶׁיִּתְעוֹרְרוּ, כְּדֵי שֶׁיְּהֵא בָּהֶם כֹּחַ לְקַבְּלוֹ.
כָּךְ כְּשֶׁנִּגְלָה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לִיתֵּן תּוֹרָה לְיִשְׂרָאֵל, לֹא נִגְלָה עֲלֵיהֶם מֵרוּחַ אַחַת, אֶלָּא מֵאַרְבַּע רוּחוֹת;
שֶׁנֶּאֱמַר (דברים לג ב) "וַיֹּאמַר ה' מִסִּינַי בָּא וְזָרַח מִשֵּׂעִיר לָמוֹ".
אֵיזוֹ הִיא רוּחַ רְבִיעִית? (חבקוק ג ג) "אֱלוֹהַ מִתֵּימָן יָבוֹא".
| המשך דימוי הקב"ה לנשר, הפעם במובן של סיוע למסע במדבר. |
"יִשָּׂאֵהוּ עַל אֶבְרָתוֹ", כְּעִנְיָן שֶׁנֶּאֱמַר (שמות יט ד) "וָאֶשָּׂא אֶתְכֶם עַל כַּנְפֵי נְשָׁרִים".
| המסע על כנפי הנשר מיוחס לעליה לארץ בעתיד, והשוו לסוף פיסקה שיג. |
"יִפְרֹשׂ כְּנָפָיו", כְּעִנְיָן שֶׁנֶּאֱמַר (ישעיה מג ו) "אֹמַר לַצָּפוֹן תֵּנִי וּלְתֵימָן אַל תִּכְלָאִי".
"יִשָּׂאֵהוּ עַל אֶבְרָתוֹ", כְּעִנְיָן שֶׁנֶּאֱמַר (ישעיה מט כב) "וְהֵבִיאוּ בָנַיִךְ בְּחֹצֶן".
פיסקה שטו
[עריכה]על דברים לב יב
| 'בדד' מתיחס לישראל, ולא לקב"ה, שהרי מובן מאליו שאין עם הקב"ה אל ניכר. |
אָמַר לָהֶם הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: כְּדֶרֶךְ שֶׁיְּשַׁבְתֶּם יְחִידִים בָּעוֹלָם הַזֶּה, וְלֹא נֶהֱנֵיתֶם מִן הָאֻמּוֹת כְּלוּם,
כָּךְ אֲנִי עָתִיד לְהוֹשִׁיב אֶתְכֶם יְחִידִים לֶעָתִיד, וְאֵין אֶחָד מִן הָאֻמּוֹת נֶהֱנֶה מִכֶּם כְּלוּם.
| ישראל נשלט רק ע"י הקב"ה, ולא ע"י עם זר. שרי האומות הוא מונח המבוסס על דניאל. בסוף פסוק יג בדניאל נאמר, בדומה לפסוקנו, 'ואין אחד מתחזק עמי על אלה כי אם מיכאל שרכם'. |
כָּעִנְיָן שֶׁנֶּאֱמַר (דניאל י כ) "וַאֲנִי יוֹצֵא וְהִנֵּה שַׂר יָוָן בָּא",
(דניאל י יג) "וְשַׂר מַלְכוּת פָּרַס עֹמֵד לְנֶגְדִּי", (דניאל י יג) "אֲבָל אַגִּיד לְךָ אֶת הָרָשׁוּם בִּכְתָב אֱמֶת..."
| ישראל ישלטו באחרית הימים על כל העולם, מהמזרח עד המערב, ולא תהיה נחלה לעם אחר כלל. דורש 'ינחנו'-נחלה. |
וְכֵן הוּא אוֹמֵר (יחזקאל מח ב) "מִפְּאַת קָדִים עַד פְּאַת יָמָּה אָשֵׁר אֶחָד",
(יחזקאל מח ו) "מִפְּאַת קָדִים וְעַד פְּאַת יָמָּה רְאוּבֵן אֶחָד",
(יחזקאל מח ז) "מִפְּאַת קָדִים וְעַד פְּאַת יָם יְהוּדָה אֶחָד".
מַה תַּלְמוּד לוֹמַר "אָשֵׁר אֶחָד", "רְאוּבֵן אֶחָד", "יְהוּדָה אֶחָד"?
שֶׁעֲתִידִים יִשְׂרָאֵל לִטֹּל אֹרֶךְ מִן הַמִּזְרָח לַמַּעֲרָב, עַל רֹחַב עֶשְׂרִים וַחֲמֵשֶׁת אֲלָפִים קָנִים,
שִׁעוּרָם שִׁבְעִים וַחֲמִשָּׁה מִיל.
| כאן הנושא של המשפט הוא הקב"ה, שהוא היחיד הנעבד ע"י ישראל, ולא ע"ז. סוף הפסוק בישעיה: '...לא יקומו אשרים וחמנים'. |
וְכֵן הוּא אוֹמֵר (ישעיה כז ט) "לָכֵן בְּזֹאת יְכֻפַּר עֲוֹן יַעֲקֹב...".
| דורש 'ינחנו'-נחת רוח, שתהיה לכל ישראל פרנסה מכובדת וקלה, כבימי איסוף המן. |
"וְאֵין עִמּוֹ אֵל נֵכָר" – שֶׁלֹּא יְהוּ בָּכֶם בְּנֵי אָדָם עֲסוּקִים בִּפְרַקְמַטְיָא שֶׁל כְּלוּם.
שֶׁנֶּאֱמַר (תהלים עב טז) "יְהִי פִסַּת בַּר בָּאָרֶץ", שֶׁיִּהְיוּ חִטִּים מוֹצִיאִים גְּלוּסְקָאוֹת כִּמְלֹא פִּיסָּה זוֹ שֶׁל יָד.
(תהלים עב טז) "יִרְעַשׁ כַּלְּבָנוֹן פִּרְיוֹ" – שֶׁיִּהְיוּ חִטִּים שָׁפוֹת משתפשפות זוֹ בָּזוֹ, וּמַשִּׁירוֹת סָלְתָּן בָּאָרֶץ,
וְאַתָּה בָּא וְנוֹטֵל מִמֶּנָּה מְלֹא פִּיסַּת יָד, וּבָא כְּדֵי פַּרְנָסָתְךָ.
פיסקה שטז
[עריכה]על דברים לב יג
| דרשה בזכות א"י ופירותיה. לא"י תמיד "עולים", ומכאן שהיא גבוהה מכל הארצות, וראו גם לעיל פיסקה כג. |
כְּעִנְיָן שֶׁנֶּאֱמַר (במדבר יג ל) "עָלֹה נַעֲלֶה וְיָרַשְׁנוּ אֹתָהּ",
וְאוֹמֵר (במדבר יג כא) "וַיַּעֲלוּ וַיָּתֻרוּ אֶת הָאָרֶץ, וַיַּעֲלוּ בַנֶּגֶב וַיָּבֹא עַד חֶבְרוֹן",
וְאוֹמֵר (בראשית מה כה) "וַיַּעֲלוּ מִמִּצְרָיִם".
| שני סיפורים דומים על חכמים ששלחו את בניהם: ר' יהודה מסכנין גילה שחבית הקציעות (התאנים) מלאה דבש ור' יוסי מציפורי גילה שהזיתים הציפו את העליה בשמן. |
"וַיֵּנִקֵהוּ דְבַשׁ מִסֶּלַע" – כְּגוֹן סִכְנִי וַחַבְרוֹתֶיהָ.
מַעֲשֶׂה שֶׁאָמַר רַבִּי יְהוּדָה לִבְנוֹ: צֵא וְהָבֵא לִי קְצִיעוֹת מִן הֶחָבִית.
אָמַר לוֹ: אַבָּה, שֶׁל דְּבַשׁ הִיא! אָמַר לוֹ: הַשְׁקַע יָדְךָ לְתוֹכָהּ, וְאַתָּה מַעֲלֶה קְצִיעוֹת מִתּוֹכָהּ!
"וְשֶׁמֶן מֵחַלְמִישׁ צוּר" – אֵלּוּ זֵיתִים שֶׁל גּוּשׁ חָלָב.
מַעֲשֶׂה שֶׁאָמַר רַבִּי יוֹסֵי לִבְנוֹ בְּצִפָּרִי: עֲלֵה וְהָבֵא לָנוּ זֵיתִים מִן הָעֲלִיָּה.
הָלַךְ וּמָצָא אֶת הָעֲלִיָּה שֶׁצָּפָה בְּשֶׁמֶן!
פיסקה שיז
[עריכה]על דברים לב יג-יד
| פרשנות היסטורית, המצביעה על תקופות השפע בימי בית ראשון – ימי שלמה וימי עמוס. השפע החומרי לא הוביל להתקדמות מוסרית, אבל הדרשה שלפנינו אינה עוסקת בכך. |
שֶׁנֶּאֱמַר (מלכים א ה ג) "עֲשָׂרָה בָקָר בְּרִאִים וְעֶשְׂרִים בָּקָר רְעִי וּמֵאָה צֹאן".
"עִם חֵלֶב כָּרִים וְאֵילִים" – זֶה הָיָה בִּימֵי עֲשֶׂרֶת הַשְּׁבָטִים,
שֶׁנֶּאֱמַר (עמוס ו ד) "וְאֹכְלִים כָּרִים מִצֹּאן וַעֲגָלִים מִתּוֹךְ מַרְבֵּק".
"עִם חֵלֶב כִּלְיוֹת חִטָּה" – זֶה הָיָה בִּימֵי שְׁלֹמֹה,
שֶׁנֶּאֱמַר (מלכים א ה ב) "וַיְהִי לֶחֶם שְׁלֹמֹה לְיוֹם אֶחָד שְׁלֹשִׁים כֹּר סֹלֶת".
"וְדַם עֵנָב תִּשְׁתֶּה חָמֶר" – זֶה הָיָה בִּימֵי עֲשֶׂרֶת הַשְּׁבָטִים, שֶׁנֶּאֱמַר (עמוס ו ו) "הַשֹּׁתִים בְּמִזְרְקֵי יַיִן".
| השפע הוא במקדש, ובסדרי עבודת ה' שבו! לעניין גבהו של המקדש השוו לדרשה דלעיל פיסקה שטז, על גבהה של א"י, וראו לעיל פיסקה קנב. |
שֶׁנֶּאֱמַר (דברים יז ח) "וְקַמְתָּ וְעָלִיתָ אֶל הַמָּקוֹם",
וְאוֹמֵר (ישעיה ב ג) "וְהָלְכוּ עַמִּים רַבִּים וְאָמְרוּ לְכוּ וְנַעֲלֶה אֶל הַר ה'".
"וַיֹּאכַל תְּנוּבֹת שָׂדָי" – אֵלּוּ סַלֵּי בִּכּוּרִים. "וַיֵּנִקֵהוּ דְבַשׁ מִסֶּלַע וְשֶׁמֶן מֵחַלְמִישׁ צוּר" – אֵלּוּ נִסְכֵּי שֶׁמֶן.
(דברים לב יד) "חֶמְאַת בָּקָר וַחֲלֵב צֹאן עִם חֵלֶב כָּרִים" – זוֹ חַטָּאת וְעוֹלָה וּשְׁלָמִים,
תּוֹדָה וְאָשָׁם וְקָדָשִׁים קַלִּים.
"עִם חֵלֶב כִּלְיוֹת חִטָּה" – אֵלּוּ סְלָתוֹת. "וְדַם עֵנָב תִּשְׁתֶּה חָמֶר" – אֵלּוּ נִסְכֵּי יַיִן.
| פרשנות שלישית לפסוקים, הפעם אליגוריה לתורה: השפע אינו חומרי אלא הנתינה של הקב"ה היא בדברי תורה. הדרשה מותאמת לעולמם של חז"ל, שלא הצטיין בשפע חומרי. דורש 'במתי ארץ' – דבר שקדם ליצירת הארץ, ראו לעיל פיסקה לז; 'חיטה' – גוף התורה ו'חמר' – המושך את הלב כיין. |
שֶׁנֶּאֱמַר (משלי ח כב) "ה' קָנָנִי רֵאשִׁית דַּרְכּוֹ". "וַיֹּאכַל תְּנוּבֹת שָׂדָי" – זֶה מִקְרָא.
"וַיֵּנִקֵהוּ דְבַשׁ מִסֶּלַע" – זוֹ מִשְׁנָה. "וְשֶׁמֶן מֵחַלְמִישׁ צוּר" – זֶה תַּלְמוּד.
(דברים לב יד) "חֶמְאַת בָּקָר וַחֲלֵב צֹאן עִם חֵלֶב כָּרִים" – אֵלּוּ קַלִּים וַחֲמוּרִים וּגְזֵרוֹת שָׁווֹת וְדִינִים וּתְשׁוּבוֹת.
"עִם חֵלֶב כִּלְיוֹת חִטָּה" – אֵלּוּ הֲלָכוֹת, שֶׁהֵן גּוּפָהּ שֶׁל תּוֹרָה.
"וְדַם עֵנָב תִּשְׁתֶּה חָמֶר" – אֵלּוּ הַגָּדוֹת, שֶׁהֵם מוֹשְׁכוֹת לִבּוֹ שֶׁל אָדָם כְּיַיִן.
| ההבטחה נדחית לעולם הבא, שבו כל השלטון של הרומאים יתמוטט וישראל יירשו אותו. דורש 'כליות' – כליריקים, ו'בני בשן'-מבין השיניים. |
שֶׁנֶּאֱמַר (תהלים פ יד) "יְכַרְסְמֶנָּה חֲזִיר מִיָּעַר". "וַיֹּאכַל תְּנוּבֹת שָׂדָי" – אֵלּוּ אַרְבַּע מַלְכֻיּוֹת.
"וַיֵּנִקֵהוּ דְבַשׁ מִסֶּלַע וְשֶׁמֶן מֵחַלְמִישׁ צוּר" – אֵלּוּ מְצִיקִים שֶׁהֶחֱזִיקוּ בָּהּ בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל,
וְהֵם קָשִׁים לְהוֹצִיא מֵהֶם פְּרוּטָה כְּצוּר; לְמָחָר הֲרֵי יִשְׂרָאֵל יוֹרְשִׁים נִכְסֵיהֶם, וְהֵם עֲרֵבִים עֲלֵיהֶם כְּשֶׁמֶן וְכִדְבַשׁ!
(דברים לב יד) "חֶמְאַת בָּקָר" – אֵלּוּ הַפִּיטְקִים ממונים וְהֶגְמוֹנִים שֶׁלָּהֶם,
"עִם חֵלֶב כִּלְיוֹת" – אֵלּוּ כְּלִירִיקִים שרי אלפים שֶׁלָּהֶם. "וְאֵילִים" – אֵלּוּ קִינְטְרוֹנִים מפקדי גדודים, צנטוריונים שֶׁלָּהֶם.
"בְּנֵי בָשָׁן" – אֵלּוּ בֶּנִיפִיקָרִין גובי מס שהיו מפקיעים אפילו בשעת הארוחה את המזון הַמּוֹצִיאִים מִבֵּין שִׁנַּיִם. "וְעַתּוּדִים" – אֵלּוּ סֶנוֹקְלִיטִים סנאטורים שֶׁלָּהֶם.
"עִם חֵלֶב כִּלְיוֹת חִטָּה" – אֵלּוּ מַטְרָנִיאוֹת שֶׁלָּהֶם.
"וְדַם עֵנָב תִּשְׁתֶּה חָמֶר" – לְמָחָר הֲרֵי יִשְׂרָאֵל יוֹרְשִׁים נִכְסֵיהֶם, וַעֲרֵבִים לָהֶם כְּשֶׁמֶן וּדְבַשׁ.
| חוזר לדרשות על השפע החומרי בא"י, כדלעיל פיסקה שטז. מביא דוגמאות לשפע מעולמם של חז"ל. |
מִשְׁקַל אַרְבָּעָה לִיטְרִים בְּצִפּוֹרִי. וְאִם תָּמֵהַּ אַתָּה עַל הַדָּבָר – הִסְתַּכֵּל בְּרָאשֵׁי לְפָתוֹת.
מַעֲשֶׂה וְשָׁקְלוּ רֹאשׁ שֶׁבַּלֶּפֶת שְׁלֹשִׁים לִיטְרִים בְּצִפּוֹרִי, וּמַעֲשֶׂה וְקִנֵּן שׁוּעָל בְּרֹאשׁ הַלֶּפֶת.
מַעֲשֶׂה בְּשִׁיחִין, בְּקֶלַח שֶׁל חַרְדָּל שֶׁהָיוּ בּוֹ שְׁלֹשָׁה בַּדִּים, וְנִפְשַׁח אֶחָד מֵהֶם, וְסִכְּכוּ בּוֹ סֻכַּת יוֹצְרִים,
וַחֲבָטוּהוּ, וּמָצְאוּ בּוֹ תִּשְׁעָה קַבִּים חַרְדָּל.
אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן חֲלַפְתָּא: קֶלַח שֶׁל כְּרוּב הָיָה בְּתוֹךְ בֵּיתִי, וְהָיִיתִי עוֹלֶה וְיוֹרֵד בּוֹ כְּעוֹלֶה וְיוֹרֵד בְּסֻלָּם.
דָּבָר אַחֵר: "וְדַם עֵנָב תִּשְׁתֶּה חָמֶר", שֶׁלֹּא תִּהְיוּ יְגֵעִים לֹא לִדְרֹךְ וְלֹא לִבְצֹר,
אֶלָּא אַתָּה מְבִיאָהּ בַּעֲגָלָה, וְזוֹקְפָהּ בְּזָוִית בפינת הבית; וּמִסְתַּפֵּק וְהוֹלֵךְ וְשׁוֹתֶה מִמֶּנָּה ישירות מהאשכול כְּשׁוֹתֶה מִן הַפִּיטָס.
פיסקה שיח
[עריכה]על דברים לב טו-יז
| ראו לעיל פיסקה מג. לעניין דור המבול, אנשי המגדל ואנשי סדום ראו תוספתא סוטה ג ב-ג, וכן מכילתא שירה ב. הדרשה אינה מאשימה את ישראל – ואת שאר הדורות הנמנים כאן – רק בבעיטה בחובותיהם אלא במרד נגד הקב"ה. |
וְכֵן אַתָּה מוֹצֵא בְּאַנְשֵׁי דּוֹר הַמַּבּוּל, שֶׁלֹּא מָרְדוּ בְּהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אֶלָּא מִתּוֹךְ מַאֲכָל וּמִשְׁתֶּה וּמִתּוֹךְ שַׁלְוָה,
וּמַה נֶּאֱמַר בָּהֶם? (איוב כא ט) "בָּתֵּיהֶם שָׁלוֹם מִפָּחַד" וְגוֹ', בָּרַיְיתָא כִּי הֵיכִי דִּכְתִיבָא בְּ"אֵלֶּה הַדְּבָרִים".
וְכֵן מָצִינוּ בְּאַנְשֵׁי מִגְדָּל, שֶׁלֹּא מָרְדוּ בְּהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אֶלָּא מִתּוֹךְ שַׁלְוָה,
שֶׁנֶּאֱמַר (בראשית יא א) "וַיְהִי כָל הָאָרֶץ שָׂפָה אֶחָת".
וְכֵן מָצִינוּ בְּאַנְשֵׁי סְדוֹם, שֶׁלֹּא מָרְדוּ אֶלָּא מִתּוֹךְ מַאֲכָל,
שֶׁנֶּאֱמַר (איוב כח ה) "אֶרֶץ מִמֶּנָּה יֵצֵא לָחֶם" וְגוֹ' מַתְנִי'.
וְכֵן הוּא אוֹמֵר (יחזקאל טז מח) "חַי אָנִי נְאֻם ה' אִם עָשְׂתָה סְדֹם".
| ראו מכות כד א |
וְכֵן אַתָּה מוֹצֵא בְּאַנְשֵׁי מִדְבָּר, שֶׁלֹּא מָרְדוּ אֶלָּא מִתּוֹךְ מַאֲכָל וּמִשְׁתֶּה,
שֶׁנֶּאֱמַר (שמות לב ו) "וַיֵּשֶׁב הָעָם לֶאֱכֹל וְשָׁתוֹ וַיָּקֻמוּ לְצַחֵק".
מַה נֶּאֱמַר בָּהֶם? (שמות לב ח) "סָרוּ מַהֵר מִן הַדֶּרֶךְ".
אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְמֹשֶׁה: אֱמֹר לָהֶם לְיִשְׂרָאֵל, כְּשֶׁאַתֶּם נִכְנָסִים לָאָרֶץ
אִי אַתֶּם עֲתִידִים לִמְרֹד אֶלָּא מִתּוֹךְ אֲכִילָה וּשְׁתִיָּה וּמִתּוֹךְ שַׁלְוָה,
שֶׁנֶּאֱמַר (דברים לא כ) "כִּי אֲבִיאֶנּוּ אֶל הָאֲדָמָה אֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתִּי לַאֲבֹתָיו זָבַת חָלָב וּדְבַשׁ
וְאָכַל וְשָׂבַע וְדָשֵׁן – וּפָנָה אֶל אֱלֹהִים אֲחֵרִים"!
אָמַר לָהֶם מֹשֶׁה לְיִשְׂרָאֵל: כְּשֶׁאַתֶּם נִכְנָסִים לָאָרֶץ
אֵין אַתֶּם עֲתִידִים לִמְרֹד אֶלָּא מִתּוֹךְ אֲכִילָה וּשְׁתִיָּה וּמִתּוֹךְ שַׁלְוָה,
שֶׁנֶּאֱמַר (דברים ח יב-יד) "פֶּן תֹּאכַל וְשָׂבָעְתָּ... וּבְקָרְךָ וְצֹאנְךָ יִרְבְּיֻן... וְרָם לְבָבֶךָ וְשָׁכַחְתָּ אֶת ה' אֱלֹהֶיךָ".
וְכֵן אַתָּה מוֹצֵא בְּבָנָיו וּבִבְנוֹתָיו שֶׁל אִיּוֹב, שֶׁלֹּא בָּאָה עֲלֵיהֶם פּוּרְעָנוּת אֶלָּא מִתּוֹךְ מַאֲכָל וּמִשְׁתֶּה,
שֶׁנֶּאֱמַר (איוב א יח) "עוֹד זֶה מְדַבֵּר וְזֶה בָּא וַיֹּאמַר בָּנֶיךָ וּבְנוֹתֶיךָ אֹכְלִים וְשֹׁתִים יַיִן בְּבֵית אֲחִיהֶם הַבְּכוֹר,
וְהִנֵּה רוּחַ גְּדוֹלָה..."
וְכֵן אַתָּה מוֹצֵא בַּעֲשֶׂרֶת הַשְּׁבָטִים, שֶׁלֹּא גָּלוּ אֶלָּא מִתּוֹךְ מַאֲכָל וּמִשְׁתֶּה וְשַׁלְוָה,
| ראו לעיל פיסקה שיז: בימי עמוס התקיימה הברכה שבפס' יד, והיא גרמה למרד ולגלות. הדרשה טוענת שגם בימות המשיח עתידים למרוד מרוב טובה, ובדור השלישי יבוא המשיח ויחזיר את הציבור בתשובה, וראו לקמן, "שלושה דורות שלפני ימות המשיח". |
וְכֵן אַתָּה מוֹצֵא לִימוֹת הַמָּשִׁיחַ, שֶׁאֵין עֲתִידִים לִמְרֹד אֶלָּא מִתּוֹךְ אֲכִילָה וּשְׁתִיָּה,
שֶׁנֶּאֱמַר "וַיִּשְׁמַן יְשֻׁרוּן וַיִּבְעָט וַיִּטֹּשׁ אֱלוֹהַ עָשָׂהוּ",
מָשָׁל לְאֶחָד שֶׁהָיָה לוֹ עֵגֶל, וְהָיָה מְפַשְׁפְּשׁוֹ וּמְגָרְדוֹ וּמַאֲכִילוֹ כַּרְשִׁינִים, בִּשְׁבִיל שֶׁיְּהֵא חוֹרֵשׁ בּוֹ.
כְּשֶׁהִגְדִּיל הָעֵגֶל, נָתַן בְּעָלָיו עֹל עָלָיו – וְקִרְטֵעַ וְשִׁבֵּר אֶת הָעֹל וּפָסַק אֶת הַסִּמְלוֹנִים.
וְכֵן הוּא אוֹמֵר (ירמיה כח יג) "מוֹטֹת עֵץ שָׁבָרְתָּ וְעָשִׂיתָ תַחְתֵּיהֶן מֹטוֹת בַּרְזֶל."
| שלושת הפעלים מרמזים לשלושה ממלכי ישראל ושלושה ממלכי יהודה. |
דָּבָר אַחֵר: "שָׁמַנְתָּ" – בִּימֵי אָחָז, "עָבִיתָ" – בִּימֵי מְנַשֶּׁה, "כָּשִׂיתָ" – הַכֹּל בִּימֵי צִדְקִיָּהוּ.
| מפרש 'כסל' – מפלי שומן, וברמז גם כסילות. |
וְכֵן הוּא אוֹמֵר (איוב טו כז) "כִּי כִסָּה פָנָיו בְּחֶלְבּוֹ וַיַּעַשׂ פִּימָה עֲלֵי כָסֶל".
| לעניין ימות המשיח ראו לעיל פיסקה שי. הדרשה מבוססת על ישעיה ב ה-ו. פס' ו מצוטט לקמן. |
שֶׁנֶּאֱמַר (ישעיה ב ז-ח) "וַתִּמָּלֵא אַרְצוֹ סוּסִים וְאֵין קֵצֶה לְמַרְכְּבֹתָיו,
וַתִּמָּלֵא אַרְצוֹ כֶּסֶף וְזָהָב וְאֵין קֵצֶה לְאֹצְרֹתָיו; וַתִּמָּלֵא אַרְצוֹ אֱלִילִים, לְמַעֲשֵׂה יָדָיו יִשְׁתַּחֲווּ לַאֲשֶׁר עָשׂוּ אֶצְבְּעֹתָיו."
"וַיִּטֹּשׁ אֱלוֹהַ עָשָׂהוּ", וְכֵן הוּא אוֹמֵר (ירמיה ב יג) "כִּי שְׁתַּיִם רָעוֹת עָשָׂה עַמִּי".
| נטישה על נטישה. |
(ירמיה יב ז) "עָזַבְתִּי אֶת בֵּיתִי, נָטַשְׁתִּי אֶת נַחֲלָתִי", (תהלים עח ס) "וַיִּטֹּשׁ מִשְׁכַּן שִׁילֹה",
וְאוֹמֵר (ישעיה ב ו) "כִּי נָטַשְׁתָּ עַמְּךָ בֵּית יַעֲקֹב".
דָּבָר אַחֵר: "וַיִּטֹּשׁ אֱלוֹהַ עָשָׂהוּ", כְּעִנְיָן שֶׁנֶּאֱמַר (יחזקאל ח טז) "וַיְבִיאֵנִי אֶל הֶחָצֵר הַפְּנִימִית
וְהִנֵּה בֵּין הָאוּלָם וְלַמִּזְבֵּחַ כְּעֶשְׂרִים וַחֲמִשָּׁה אִישׁ אֲחֹרֵיהֶם אֶל הֵיכַל ה'".
| הקב"ה הוא שניבל את ישורון ולא ההפך, כמו בפסוק מירמיה. |
כְּעִנְיָן שֶׁנֶּאֱמַר (ירמיה יד כא) "אַל תִּנְאַץ לְמַעַן שִׁמְךָ אַל תְּנַבֵּל כִּסֵּא כְבוֹדֶךָ".
| ישראל עבדו ע"ז, ולכן הוסרו מלהיות מכובדים והיו כזרים. |
וְכֵן הוּא אוֹמֵר (מלכים א טו יג) "וְגַם אֶת מַעֲכָה אִמּוֹ וַיְסִרֶהָ מִגְּבִירָה אֲשֶׁר עָשְׂתָה מִפְלֶצֶת לָאֲשֵׁרָה".
| שני פסוקים המגדירים משכב זכר כ'תועבה'. |
וְכֵן הוּא אוֹמֵר (ויקרא יח כב) "וְאֶת זָכָר לֹא תִשְׁכַּב מִשְׁכְּבֵי אִשָּׁה תּוֹעֵבָה הִוא",
וְאוֹמֵר (מלכים א יד כד) "וְגַם קָדֵשׁ הָיָה בָאָרֶץ, עָשׂוּ כְּכֹל תּוֹעֲבֹת הַגּוֹיִם".
| דורש 'לא אלוה'- שאינם מועילים. |
אִילּוּ הָיוּ עוֹבְדִים לַחַמָּה וְלַלְּבָנָה, לַכּוֹכָבִים וְלַמַּזָּלוֹת, וְלִדְבָרִים שֶׁהֵם צֹרֶךְ לָעוֹלָם, וְהֲנָיָה לָעוֹלָם בָּהֶם,
לֹא הָיְתָה קִנְאָה כְּפוּלָה; אֶלָּא הֵם עוֹבְדִים לִדְבָרִים שֶׁאֵין מְטִיבִים לָהֶם, אֶלָּא מְרֵעִים לָהֶם!
"לַשֵּׁדִים", מַה דַּרְכּוֹ שֶׁל שֵׁד? נִכְנָס בָּאָדָם וְכוֹפֶה אוֹתוֹ!
| ירושלים ושומרון היו מרכזי ע"ז אפילו עבור הגויים! |
"חֲדָשִׁים מִקָּרֹב בָּאוּ" – שֶׁכָּל זְמַן שֶׁאֶחָד מִן הָאֻמּוֹת רוֹאֶה אוֹתוֹ, אוֹמֵר: צֶלֶם יְהוּדִים הוּא זֶה.
וְכֵן הוּא אוֹמֵר (ישעיה י י) "כַּאֲשֶׁר מָצְאָה יָדִי לְמַמְלְכֹת הָאֱלִיל וּפְסִילֵיהֶם מִירוּשָׁלַם וּמִשֹּׁמְרוֹן",
מְלַמֵּד שֶׁיְּרוּשָׁלַם וְשׁוֹמְרוֹן מְסַפְּקוֹת דְּפוּס לְכָל בָּאֵי הָעוֹלָם.
| שורת מדרשים על 'שערום': מלשון שערה, שאבותיהם לא החשיבו את האלילים החדשים; מלשון שיעור ואומדן, שאבותיהם אפילו לא בחנו את האלילים החדשים; ומלשון שעיה, שאבותיהם לא יראו ולא החשיבו את האלילים החדשים, למרות שעבדו להם. |
דָּבָר אַחֵר: "לֹא שְׂעָרוּם אֲבֹתֵיכֶם" – שֶׁלֹּא שִׁעֲרוּם אֲבוֹתֵיכֶם, לֵידַע אִם יֵשׁ בָּהֶם צֹרֶךְ אִם לָאו.
דָּבָר אַחֵר: "לֹא שְׂעָרוּם אֲבֹתֵיכֶם", אַל תְּהִי קוֹרֵא "לֹא שְׂעָרוּם אֲבֹתֵיכֶם" אֶלָּא "לֹא שָׁעוּם אֲבֹתֵיכֶם",
שֶׁאַף עַל פִּי שֶׁמְּזַבְּחִים וּמְקַטְּרִים לָהֶם – לֹא הָיוּ יְרֵאִים מֵהֶם,
כְּעִנְיָן שֶׁנֶּאֱמַר (בראשית ד ה) "וְאֶל קַיִן וְאֶל מִנְחָתוֹ לֹא שָׁעָה".
פיסקה שיט
[עריכה]על דברים לב יח
(דברים לב יח) "צוּר יְלָדְךָ תֶּשִׁי", אָמַר לָהֶם הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: עֲשִׂיתֶם אוֹתִי כְּאִילּוּ אֲנִי זָכָר מְבַקֵּשׁ לֵילֵד.
| דורש 'צור ילדך', שזכר יולד – משל לסבל רב ומיותר. |
כְּעִנְיָן שֶׁנֶּאֱמַר (מלכים ב יט ג): "כִּי בָאוּ בָנִים עַד מַשְׁבֵּר וְכֹחַ אַיִן לָלֶדֶת".
אִילּוּ הָיְתָה חוֹלָה וּמַבְכִּירָה לֹא הָיְתָה מִצְטַעֶרֶת?
כְּעִנְיָן שֶׁנֶּאֱמַר (ירמיה ד לא): "כִּי קוֹל כְּחוֹלָה שָׁמַעְתִּי, צָרָה כְּמַבְכִּירָה".
אִילּוּ הָיוּ שְׁנַיִם בְּמֵעֶיהָ לֹא הָיְתָה מִצְטַעֶרֶת?
כְּעִנְיָן שֶׁנֶּאֱמַר (בראשית כה כב): "וַיִּתְרֹצֲצוּ הַבָּנִים בְּקִרְבָּהּ".
אִילּוּ הָיָה זָכָר, שֶׁאֵין דַּרְכּוֹ לֵילֵד, וּמְבַקֵּשׁ לֵילֵד, לֹא הָיָה צַעַר כָּפוּל וּמְכֻפָּל?
כְּעִנְיָן שֶׁנֶּאֱמַר (ירמיה ל ו): "שַׁאֲלוּ נָא וּרְאוּ אִם יֹלֵד זָכָר".
| דורש 'ילדך' – אבותיך, שאת מעשיהם הטובים שכחתם. |
וְכֵן הוּא אוֹמֵר (ישעיה נא א): "הַבִּיטוּ אֶל צוּר חֻצַּבְתֶּם וְאֶל מַקֶּבֶת בּוֹר נֻקַּרְתֶּם".
| למרות שהיו לישראל הזדמנויות לקבל את הטבת הקב"ה – הם החמיצו אותן, וגם כשהלכו בדרך הנכונה – לא התמידו בה ובהפכפכנות קלקלו את הישגיהם. דורש 'צור תשי' – היתשתם את צורכם. |
עֲמַדְתֶּם עַל הַיָּם וַאֲמַרְתֶּם (שמות טו ב): "זֶה אֵלִי וְאַנְוֵהוּ";
בִּקַּשְׁתִּי לְהֵיטִיב לָכֶם – חֲזַרְתֶּם בָּכֶם וַאֲמַרְתֶּם (במדבר יד ד): "נִתְּנָה רֹאשׁ וְנָשׁוּבָה מִצְרָיִם".
עֲמַדְתֶּם לִפְנֵי הַר סִינַי וַאֲמַרְתֶּם (שמות כד ז): "כֹּל אֲשֶׁר דִּבֶּר ה' נַעֲשֶׂה וְנִשְׁמָע";
בִּקַּשְׁתִּי לְהֵיטִיב לָכֶם – חֲזַרְתֶּם בָּכֶם וַאֲמַרְתֶּם לָעֵגֶל (שמות לב ד): "אֵלֶּה אֱלֹהֶיךָ יִשְׂרָאֵל".
הֱוֵי: כָּל זְמַן שֶׁאֲנִי מְבַקֵּשׁ לְהֵיטִיב לָכֶם, אַתֶּם מַתִּישִׁים כֹּחַ שֶׁל מַעְלָה.
| דורש 'מחוללך' – שהחיל בך והתאמץ עבורך; בהמשך דורש 'מחוללך'-מחילות, 'מחוללך'- החיל שמו, המיצג אותך בעולם, וכן 'מחוללך'-הגורם לך מחלות, וכן 'יחולל איילות' – יגרום לאיילות (חזקות, מלשון אייל–כח) להיות חולות; ולבסוף 'מחוללך'-מוחל לך על עוונותיך. |
כְּעִנְיָן שֶׁנֶּאֱמַר (תהלים מח ז): "חִיל כַּיּוֹלֵדָה".
רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: שֶׁעֲשָׂךְ מְחִילִים מְחִילִים.
דָּבָר אַחֵר: "וַתִּשְׁכַּח אֵל מְחוֹלְלֶיךָ", אֵל שֶׁהֵחִיל שְׁמוֹ עָלֶיךָ, מַה שֶּׁלֹּא הֵחִיל עַל כָּל אֻמָּה וּמַלְכוּת;
וְכֵן הוּא אוֹמֵר (שמות כ ב): "אָנֹכִי ה' אֱלֹהֶיךָ אֲשֶׁר הוֹצֵאתִיךָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם".
רַבִּי נְחֶמְיָה אוֹמֵר: אֵל עֲשָׂךְ חוֹלִים עַל כָּל בָּאֵי הָעוֹלָם בְּשָׁעָה שֶׁאִי אַתָּה עוֹשֶׂה אֶת הַתּוֹרָה.
וְכֵן הוּא אוֹמֵר (תהלים כט ג-ט): "קוֹל ה' עַל הַמָּיִם... קוֹל ה' יְחוֹלֵל אַיָּלוֹת".
דָּבָר אַחֵר: "וַתִּשְׁכַּח אֵל מְחוֹלְלֶיךָ" – אֵל שֶׁמּוֹחֵל לְךָ עַל כָּל עֲווֹנוֹתֶיךָ.
פיסקה שכ
[עריכה]על דברים לב יט-כב
| ר' יהודה דורש 'וינאץ'-שהנאם, שבמה שנתן להם הקב"ה הם משתמשים כנגדו. הדרשה בגנות ישראל. ר' מאיר מסכים שמדובר בבגידה בקב"ה, אבל דורש את הכינויים 'בניו ובנותיו' לזכותם של ישראל, שעדיין קרויים בנים, וראו גם את דרשותיהם לעיל פיסקה צו. |
רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר: "מִכַּעַס בָּנָיו וּבְנֹתָיו", וַהֲלֹא דְּבָרִים קַל וָחֹמֶר: וּמַה בִּזְמַן שֶׁמַּכְעִיסִים קְרוּיִים בָּנִים –
אִלּוּ לֹא הָיוּ מַכְעִיסִים – עַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה.
| שתי דרשות שאינן סותרות זו את זו: הקב"ה מסלק את שכינתו מביניהם ומוסר אותם ביד המלכויות – ויראה מה יהיה בסופם, על דרך 'ונראה מה יהיו חלומותיו', (בראשית לז כ). |
"אֶרְאֶה מָה אַחֲרִיתָם", וְאֵדַע מַה סּוֹפָם.
דָּבָר אַחֵר: הֲרֵינִי מוֹסְרָם בְּיַד אַרְבַּע מַלְכֻיּוֹת שֶׁיִּהְיוּ מְשַׁעְבְּדִים אוֹתָם.
"אֶרְאֶה מָה אַחֲרִיתָם" – אֵדְעָה מַה בְּסוֹפָם.
| ישראל אינם עקביים, ואינם עומדים בדבריהם. קורא את תהלים פב כדברי הקב"ה, המביעים אכזבה; והשוו לעיל פיסקה שיט על 'צור ילדך תשי' – גם שם מופיע הניגוד בין נעשה ונשמע לבין העגל. משחק מילים בנים-אמון-אמונה. |
הֲפַכְפָּנִים הֵם, פּוּרָנִים הֵם.
"בָּנִים לֹא אֵמֻן בָּם" – בָּנִים אַתֶּם שֶׁאֵין בָּכֶם אֱמוּנָה:
עֲמַדְתֶּם עַל הַר סִינַי וַאֲמַרְתֶּם (שמות כד ז) "כֹּל אֲשֶׁר דִּבֶּר ה' נַעֲשֶׂה וְנִשְׁמָע",
(תהלים פב ו) "אֲנִי אָמַרְתִּי אֱלֹהִים אַתֶּם"!
כֵּיוָן שֶׁאֲמַרְתֶּם לָעֵגֶל (שמות לב ד) "אֵלֶּה אֱלֹהֶיךָ יִשְׂרָאֵל", אַף אֲנִי אָמַרְתִּי לָכֶם (תהלים פב ז) "אָכֵן כְּאָדָם תְּמוּתוּן"!
הִכְנַסְתִּי אֶתְכֶם אֶל אֶרֶץ אֲבוֹתֵיכֶם וּבְנִיתֶם לָכֶם בֵּית הַבְּחִירָה, וְאָמַרְתִּי שֶׁלֹּא תִּהְיוּ גּוֹלִים מִמֶּנּוּ לְעוֹלָם;
כֵּיוָן שֶׁאֲמַרְתֶּם (שמואל ב כ א) "אֵין לָנוּ חֵלֶק בְּדָוִד",
אַף אֲנִי אָמַרְתִּי (עמוס ז יז) "וְיִשְׂרָאֵל גָּלֹה יִגְלֶה מֵעַל אַדְמָתוֹ."
| ר' דוסתאי מנסח עבירה פורמליסטית של עניית 'אמן', ולא בעיית אמון. |
שֶׁלֹּא הָיוּ רוֹצִים לַעֲנוֹת 'אָמֵן' אַחַר הַנְּבִיאִים בְּשָׁעָה שֶׁהָיוּ מְבָרְכִים אוֹתָם.
וְכֵן הוּא אוֹמֵר (ירמיה יא ה) "לְמַעַן הָקִים אֶת הַשְּׁבוּעָה אֲשֶׁר נִשְׁבַּע לַאֲבוֹתֵיכֶם –
לָתֵת לָהֶם אֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבַשׁ כַּיּוֹם הַזֶּה",
וְלֹא הָיָה בָּהֶם אֶחָד שֶׁפָּתַח פִּיו וְעָנָה אָמֵן, עַד שֶׁבָּא יִרְמְיָה וְעָנָה אָמֵן,
שֶׁנֶּאֱמַר: "וָאַעַן וָאֹמַר אָמֵן ה'".
| דורש 'הבל' כפשוטו. בבואה והבל הם תופעות דינמיות שאינן יציבות. |
יֵשׁ לְךָ אָדָם עוֹבֵד לְצֶלֶם, דָּבָר הָרוֹאֶה אוֹתוֹ; אֲבָל הֵם עוֹבְדִים לְבָבוּאָה!
וְלֹא לְבָבוּאָה בִּלְבַד, אֶלָּא לְהֶבֶל זֶה שֶׁעוֹלֶה מִן הַקְּדֵרָה; כָּעִנְיָן שֶׁנֶּאֱמַר "כִּעֲסוּנִי בְּהַבְלֵיהֶם".
| המלווים עיקלו את בתי ישראל. |
אֵלּוּ הַבָּאִים מִתּוֹךְ הָאֻמּוֹת וּמַלְכֻיּוֹת, וּמוֹצִיאִים אוֹתָם מִתּוֹךְ בָּתֵּיהֶם.
| ההליכה בקוד לבוש שאינו מקובל זעזעה גם את חז"ל, כפי שזעזעה את ההלניסטים. |
אֵין לְךָ אָדָם בָּזוּי וּפָגוּם בָּעוֹלָם, אֶלָּא הַמְּהַלֵּךְ עָרוּם בַּשּׁוּק.
| כאן מדובר בגישה שונה לענייני התיאולוגיה. בסך הכל הדרשות על 'גוי נבל' נעות מבעיה מוסרית, דרך שונות במנהגים עד שונות תיאולוגית. |
| הפורענות קיימת ומכה בחוטאים שבעוה"ז ובגיהנום, בא"י ובירושלים, או בעולם ובמלכויות השולטות בו. |
וּמִנַּיִן אַף בְּתוֹךְ גֵּיהִנֹּם? שֶׁנֶּאֱמַר "וַתִּיקַד עַד שְׁאוֹל תַּחְתִּית".
"וַתֹּאכַל אֶרֶץ וִיבֻלָהּ" – זוֹ אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל, "וַתְּלַהֵט מוֹסְדֵי הָרִים" – זוֹ יְרוּשָׁלַיִם, כָּעִנְיָן שֶׁנֶּאֱמַר (תהלים קכה ב) "יְרוּשָׁלַיִם הָרִים סָבִיב לָהּ".
דָּבָר אַחֵר: "וַתֹּאכַל אֶרֶץ וִיבֻלָהּ" – זֶה הָעוֹלָם וּמְלוֹאוֹ, "וַתְּלַהֵט מוֹסְדֵי הָרִים" – אֵלּוּ אַרְבַּע מַלְכֻיּוֹת,
וְאוֹמֵר (זכריה ו א) "וְהִנֵּה אַרְבַּע מַרְכָּבוֹת" וְגוֹ'.
פיסקה שכא
[עריכה]על דברים לב כג-כה
| דורש 'אספה'-אאסוף; בדרשה הראשונה את הרעות ובשניה את ישראל. |
דָּבָר אַחֵר: הֲרֵינִי כּוֹנְסָם כֻּלָּם לְתוֹךְ מְצוּדָה, וּמֵבִיא עֲלֵיהֶם כָּל פּוּרְעָנֻיּוֹת כֻּלָּם כְּאַחַת.
| דרשה המכוונת לנחמה: גם אחרי שישלח בישראל את כל הרעות ואת כל החיצים – לא יכלה אותם. וראו לעיל פיסקה מג, על 'וחרה אף ה' בכם'. |
וְכֵן הוּא אוֹמֵר "חִצַּי אֲכַלֶּה בָּם": "חִצַּי יְכַלּוּ אוֹתָם" אֵין כְּתִיב כָּאן, אֶלָּא "חִצַּי אֲכַלֶּה בָּם": חִצַּי כָּלִים וְהֵם אֵינָם כָּלִים.
| מפרש לפי המשך העניין. |
וְכֵן הוּא אוֹמֵר (יחזקאל ה טז) "בְּשַׁלְּחִי אֶת חִצֵּי הָרָעָב הָרָעִים בָּהֶם".
(דברים לב כד) "מְזֵי רָעָב וּלְחֻמֵי רֶשֶׁף", שֶׁיִּהְיוּ מֻזָאִים חסרי אונים בָּרָעָב וּמֻשְׁלָכִים בַּחוּצוֹת,
וְכֵן הוּא אוֹמֵר (ירמיה יד טז) "וְהָעָם אֲשֶׁר הֵמָּה נִבְּאִים לָהֶם יִהְיוּ מֻשְׁלָכִים בְּחֻצוֹת יְרוּשָׁלִַם".
"וְקֶטֶב מְרִירִי", לְפִי דַּרְכְּךָ אַתָּה לָמֵד שֶׁכָּל מִי שֶׁהַשֵּׁד בּוֹ הוּא מְיָרֵר. מרייר, מזיל ריר
| אפילו בתנאי מצור קשים ינהגו בבהמיות ויחפשו הנאות מין, וכך יזרזו את מותם. |
שֶׁיִּהְיוּ מִתְחַמְּמִים וּמְחַזְּרִים עַל כָּל עֲבֵרוֹת.
דָּבָר אַחֵר: שֶׁיְּהֵא אֶחָד מֵהֶם מִתְחַמֵּם, וּמוֹשֵׁךְ עַצְמוֹ וּמַעֲלֶה נָמִי, וּמֵת וְהוֹלֵךְ בָּהּ.
| בהמות הבית ינשכו אותם ויגרמו למותם. |
אָמְרוּ: מַעֲשֶׂה הָיָה שֶׁרְחֵלִים נוֹשְׁכִים וּמְמִיתִים.
"עִם חֲמַת זֹחֲלֵי עָפָר", שֶׁיִּהְיוּ מֻזְחָלִין מוטלים בֶּעָפָר,
רַבִּי אוֹמֵר: אֵלּוּ עַכְנִים נחשים, שֶׁאֵין שִׁלְטוֹנָם אֶלָּא בֶּעָפָר.
| בזמן מלחמה עדיף להתכנס בבית, ובזמן רעב עדיף לצאת ממנו; אבל אם באים שניהם יחדיו אין פתרון. |
וּבִשְׁעַת רָעָב פַּזֵּר אֶת הָרֶגֶל
וְכֵן הוּא אוֹמֵר (ירמיה יד יח) "אִם יָצָאתִי הַשָּׂדֶה וְהִנֵּה חַלְלֵי חֶרֶב וְאִם בָּאתִי הָעִיר וְהִנֵּה תַּחֲלוּאֵי רָעָב"
וְאוֹמֵר (יחזקאל ז טו) "אֲשֶׁר בַּשָּׂדֶה בַּחֶרֶב יָמוּת, וַאֲשֶׁר בָּעִיר רָעָב וְדֶבֶר יֹאכְלֶנּוּ."
| אפילו אם ברח מהחרב לביתו – ימות שם, שנאמר "ומחדרים אימה"; דורש 'חדרים' – בלב. |
אִם יָכוֹל לִבְרֹחַ וּלְהִמָּלֵט מִמֶּנָּה – אָז חַדְרֵי לִבּוֹ נוֹקְפִים עָלָיו נָמִי, וּמֵת וְהוֹלֵךְ בָּהּ.
| דורש 'מחוץ' – בגלל מה שעשו בחוץ, כענש: עובדי ע"ז היו פעילים במרחב הציבורי וגם במרחב הפרטי, ולכן נהרגו הן בחוץ הן בחדרים. |
וְכֵן הוּא אוֹמֵר (ירמיה יא יג) "כִּי מִסְפַּר עָרֶיךָ הָיוּ אֱלֹהֶיךָ יְהוּדָה וּמִסְפַּר חֻצוֹת יְרוּשָׁלִַם שַׂמְתֶּם מִזְבְּחוֹת לַבֹּשֶׁת".
| ראו אבות ב יג. |
וְכֵן הוּא אוֹמֵר (יחזקאל ח יב) "הֲרָאִיתָ בֶן אָדָם אֲשֶׁר זִקְנֵי בֵית יִשְׂרָאֵל עֹשִׂים בַּחֹשֶׁךְ, אִישׁ בְּחַדְרֵי מַשְׂכִּיתוֹ
וְאֹמְרִים אֵין ה' רֹאֶה אֹתָנוּ עָזַב ה' אֶת הָאָרֶץ."
"גַּם בָּחוּר גַּם בְּתוּלָה", הַא וִתְּרָה לְאֵלּוּ האם אלו הם החמורים ביותר? אֶלָּא "יוֹנֵק עִם אִישׁ שֵׂיבָה"!
וְכֵן הוּא אוֹמֵר (ירמיה ו יא) "גַּם אִישׁ עִם אִשָּׁה יִלָּכֵדוּ זָקֵן עִם מְלֵא יָמִים".
| דורש 'בחור'-נבחר. בין החוטאים היו גם צדיקים וחכמים, והם נפגעו ראשונים, וראו גם תענית יא א, 'מפני הרעה נאסף הצדיק'. |
וְכֵן הוּא אוֹמֵר (במדבר יא כח) "וַיַּעַן יְהוֹשֻׁעַ בִּן נוּן מְשָׁרֵת מֹשֶׁה מִבְּחֻרָיו".
"גַּם בְּתוּלָה", מְלַמֵּד שֶׁהָיוּ מְנֻקִּים מִן הַחֵטְא כִּבְתוּלָה זוֹ, שֶׁלֹּא טָעֲמָה טַעַם חֵטְא מִיָּמֶיהָ.
"יוֹנֵק", מְלַמֵּד שֶׁהָיוּ יוֹנְקִים דִּבְרֵי תוֹרָה כְּיוֹנֵק זֶה שֶׁיּוֹנֵק חָלָב מִדַּדֵּי אִמּוֹ.
"עִם אִישׁ שֵׂיבָה", אַל תְּהִי קוֹרֵא "אִישׁ שֵׂיבָה", אֶלָּא "אִישׁ יְשִׁיבָה"; מְלַמֵּד שֶׁכֻּלָּם רְאוּיִים לֵישֵׁב בִּישִׁיבָה.
| הגיבורים שהוגלו בגלות החרש והמסגר היו תלמידי חכמים, וכן גם החרשים והמסגרים. הדרשה מתארת את גבורת המלחמה כמו"מ הלכתי, שהרי לאחר התבוסה והיציאה לגלות אין ערך לגבורה במלחמה פיזית. |
וְכִי מַה גְּבוּרָה עוֹשִׂים בְּנֵי אָדָם הַהוֹלְכִים בַּגּוֹלָה? וּמַה מִּלְחָמָה עוֹשִׂים בְּנֵי אָדָם זְקוּקִים אזוקים בְּזִיקִים וְהַנְּתוּנִים בְּשַׁלְשְׁלָאוֹת?
אֶלָּא "גִּבּוֹרִים" – אֵלּוּ גִּבּוֹרֵי תוֹרָה, כָּעִנְיָן שֶׁנֶּאֱמַר (תהלים קג כ) "בָּרְכוּ ה' מַלְאָכָיו גִּבֹּרֵי כֹחַ עֹשֵׂי דְבָרוֹ."
"עֹשֵׂי מִלְחָמָה", שֶׁהָיוּ נוֹשְׂאִים וְנוֹתְנִים בְּמִלְחַמְתָּהּ שֶׁל תּוֹרָה
שֶׁנֶּאֱמַר (במדבר כא יד) "עַל כֵּן יֵאָמַר בְּסֵפֶר מִלְחֲמֹת ה'"
וְאוֹמֵר (מלכים ב כד טז) "וְהֶחָרָשׁ וְהַמַּסְגֵּר אֶלֶף": "חָרָשׁ" – אֶחָד מְדַבֵּר וְהַכֹּל שׁוֹתְקִים.
"וְהַמַּסְגֵּר" – הַכֹּל יוֹשְׁבִים לְפָנָיו וּלְמֵדִים הֵימֶנּוּ, אֶחָד פּוֹתֵחַ וְאֶחָד סוֹגֵר
לְקַיֵּם מַה שֶּׁנֶּאֱמַר (ישעיה כב כב) "וּפָתַח וְאֵין סֹגֵר, וְסָגַר וְאֵין פֹּתֵחַ"!
פיסקה שכב
[עריכה]על דברים לב כו-כח
| בשלוש הדרשות הראשונות מובאים פסוקים שבהם המילה 'לולא', כמו בפס' כז לקמן: הסברים שונים לטענה הבסיסית, שהתכנית של הקב"ה להשמיד את ישראל לא התקיימה. שתי הדרשות הראשונות תולות את הישרדות ישראל בקב"ה והשלישית בתפילת משה. |
"אַשְׁבִּיתָה מֵאֱנוֹשׁ זִכְרָם" – אָמַרְתִּי: לֹא יִהְיוּ בָּעוֹלָם.
אֲבָל מָה אֶעֱשֶׂה לָהֶם? (תהלים קכד א-ב) "לוּלֵי ה' שֶׁהָיָה לָנוּ בְּקוּם עָלֵינוּ אָדָם...".
דָּבָר אַחֵר: אָמַרְתִּי בְּאַפִּי אַיֵּה הֵם, אַשְׁבִּית מֵאֱנוֹשׁ זִכְרָם – שֶׁלֹּא יִהְיוּ בָּעוֹלָם.
אֲבָל מָה אֶעֱשֶׂה? (ישעיה א ט) "לוּלֵי ה' צְבָאוֹת הוֹתִיר לָנוּ שָׂרִיד".
דָּבָר אַחֵר: "אָמַרְתִּי אַפְאֵיהֶם", לוּלֵי...
שֶׁנֶּאֱמַר (תהלים קו כג) "וַיֹּאמֶר לְהַשְׁמִידָם לוּלֵא מֹשֶׁה בְחִירוֹ עָמַד בַּפֶּרֶץ לְפָנָיו".
| האנטישמיות של הגויים היא שגרמה להם להלחם בישראל, וכיוון שהיא לא מוצדקת – שרדו חלק מישראל. אגור בן יקה הוא כינוי לשלמה, שהחכמה אגורה בתוכו. |
"אָגוּר" – אֵין אָגוּר אֶלָּא כָּנוּס, שֶׁנֶּאֱמַר (משלי ל א) "דִּבְרֵי אָגוּר בִּן יָקֶה".
וְאוֹמֵר (תהלים נה טז) "יַשִּׁי מָוֶת עָלֵימוֹ יֵרְדוּ שְׁאוֹל חַיִּים כִּי רָעוֹת בִּמְגוּרָם בְּקִרְבָּם".
| גם אומות שאינן נלחמות עם ישראל משתפות פעולה עם האויבים ומסגירות אליהם את ישראל. במקרה של צור ושל עזה ושל דמשק נאמר כך בפירוש בעמוס א; במקרה של אדום ממערב נרמז כך בישעיה. |
וְעוֹשִׂים עַצְמָם כְּאִילּוּ אֵין מַכִּירִים אוֹתָם מֵעוֹלָם.
וְכֵן מָצִינוּ שֶׁבִּקְּשׁוּ לִבְרֹחַ כְּלַפֵּי צָפוֹן – לֹא הָיוּ מְאַסְּפִים אֲלֵיהֶם, אֶלָּא הָיוּ מַסְגִּירִים אוֹתָם.
כְּעִנְיָן שֶׁנֶּאֱמַר (עמוס א ט) "כֹּה אָמַר ה' עַל שְׁלֹשָׁה פִּשְׁעֵי צֹר וְעַל אַרְבָּעָה לֹא אֲשִׁיבֶנּוּ...
עַל הַסְגִּירָם גָּלוּת שְׁלֵמָה לֶאֱדוֹם".
בִּקְּשׁוּ לִבְרֹחַ לַדָּרוֹם – וְהָיוּ מַסְגִּירִים אוֹתָם,
שֶׁנֶּאֱמַר (עמוס א ו) "כֹּה אָמַר ה' עַל שְׁלֹשָׁה פִּשְׁעֵי עַזָּה... עַל הַגְלוֹתָם גָּלוּת שְׁלֵמָה לְהַסְגִּיר לֶאֱדוֹם".
בִּקְּשׁוּ לִבְרֹחַ לַמִּזְרָח וְהָיוּ מַסְגִּירִים אוֹתָם,
שֶׁנֶּאֱמַר (עמוס א ג) "כֹּה אָמַר ה' עַל שְׁלֹשָׁה פִּשְׁעֵי דַמֶּשֶׂק... עַל דּוּשָׁם בַּחֲרֻצוֹת הַבַּרְזֶל אֶת הַגִּלְעָד".
בִּקְּשׁוּ לִבְרֹחַ לַמַּעֲרָב וְהָיוּ מַסְגִּירִים אוֹתָם,
שֶׁנֶּאֱמַר (ישעיה כא יג-טו) "מַשָּׂא בַּעְרָב בַּיַּעַר בַּעְרָב תָּלִינוּ אֹרְחוֹת דְּדָנִים... כִּי מִפְּנֵי חֲרָבוֹת נָדָדוּ".
בִּשְׁעַת טוֹבָתָם שֶׁל יִשְׂרָאֵל אֻמּוֹת הָעוֹלָם מַכְחִישִׁים מכחשים לָהֶם, וְעוֹשִׂים עַצְמָם כְּאִילּוּ הֵם אַחִים.
| הדרשה מתרעמת על הצביעות הנהוגה ביחב"ל. התופעה נמשכת עד ימינו. |
וְכֵן חִירָם אָמַר לִשְׁלֹמֹה (מלכים א ט יג) "מָה הֶעָרִים הָאֵלֶּה אֲשֶׁר נָתַתָּה לִּי אָחִי".
| בספר עמוס אומרים כך אנשי שומרון; כאן מסבים את האמירה לגויים. |
כְּמוֹ שֶׁאָמְרוּ אוֹתָם הַשּׁוֹטִים (עמוס ו יג) "הֲלוֹא בְחָזְקֵנוּ לָקַחְנוּ לָנוּ קַרְנָיִם".
| התהפוכות בשדה הקרב אמורות היו להוכיח למתבוננים – ישראל והגויים – שהקב"ה עומד מאחורי התבוסה של ישראל, אבל בשני הצדדים אין מי שישים לבו לכך. השורה 'ואין עצה אלא תורה' וכו' מתבקשת גם בדברי ר' נחמיה. |
רַבִּי יְהוּדָה דּוֹרְשׁוֹ כְּלַפֵּי יִשְׂרָאֵל; רַבִּי נְחֶמְיָה דּוֹרְשׁוֹ כְּלַפֵּי אֻמּוֹת הָעוֹלָם.
רַבִּי יְהוּדָה דּוֹרְשׁוֹ כְּלַפֵּי יִשְׂרָאֵל: אִבְּדוּ יִשְׂרָאֵל עֵצָה טוֹבָה שֶׁנִּתְּנָה לָהֶם,
וְאֵין עֵצָה אֶלָּא תּוֹרָה, שֶׁנֶּאֱמַר (משלי ח יד) "לִי עֵצָה וְתוּשִׁיָּה".
"וְאֵין בָּהֶם תְּבוּנָה", אֵין אֶחָד מֵהֶם שֶׁיִּסְתַּכֵּל וְיֹאמַר:
אֶמֶשׁ אֶחָד מִמֶּנּוּ רוֹדֵף מִן הָאֻמּוֹת אֶלֶף וּשְׁנַיִם יָנִיסוּ רְבָבָה,
וְעַכְשָׁיו אֶחָד מִן הָאֻמּוֹת רוֹדֵף מִמֶּנּוּ אֶלֶף וּשְׁנַיִם יָנִיסוּ רְבָבָה. (דברים לב ל) "אִם לֹא כִּי צוּרָם מְכָרָם".
רַבִּי נְחֶמְיָה דּוֹרְשׁוֹ כְּלַפֵּי הָאֻמּוֹת: אִבְּדוּ הָאֻמּוֹת שֶׁבַע מִצְווֹת שֶׁנָּתַתִּי לָהֶם,
"וְאֵין בָּהֶם תְּבוּנָה", אֵין אֶחָד מֵהֶם שֶׁיִּסְתַּכֵּל וְיֹאמַר: עַכְשָׁיו אֶחָד מִמֶּנּוּ רוֹדֵף מִיִּשְׂרָאֵל אֶלֶף, וּשְׁנַיִם יָנִיסוּ רְבָבָה,
לִימוֹת הַמָּשִׁיחַ אֶחָד מִיִּשְׂרָאֵל רוֹדֵף מִמֶּנּוּ אֶלֶף, וּשְׁנַיִם יָנִיסוּ רְבָבָה. (דברים לב ל) "אִם לֹא כִּי צוּרָם מְכָרָם"!
מַעֲשֶׂה בְּפֻלְמוֹס שֶׁבִּיהוּדָה, שֶׁרָץ דִּיקַרְיוֹן מפקד עשרה אֶחָד אַחַר בֶּן יִשְׂרָאֵל בְּסוּס לְהָרְגוֹ וְלֹא הִגִּיעוֹ.
| היהודי רץ יותר מהר מהסוס, ונהרג רק בגלל הנחש, שמסמל את הכח של הקב"ה. והשוו ירושלמי תענית ד ה, לעניין מותו של בר כוכבא: "אילולי אלהא דקטלי, מאן הוה יכיל קטלי? וקרא עליו 'אם לא כי צורם מכרם וה' הסגירם'". |
אָמַר לוֹ: לֹא תִּהְיוּ סְבוּרִים לוֹמַר מִפְּנֵי שֶׁאָנוּ גִּבּוֹרִים נִמְסְרוּ בְּיָדֵינוּ, "אִם לֹא כִּי צוּרָם מְכָרָם".
פיסקה שכג
[עריכה]על דברים לב כט-לג
| ראו דרשת ר' יהודה לעיל פיסקה שכב על פס' כח. דורש 'ישכילו'-יסתכלו. |
אִלּוּ הִסְתַּכְּלוּ יִשְׂרָאֵל בְּדִבְרֵי תוֹרָה שֶׁנָּתַתִּי לָהֶם – לֹא שָׁלְטָה בָּהֶם אֻמָּה וּמַלְכוּת.
וְאֵין 'זֹאת' אֶלָּא תוֹרָה, שֶׁנֶּאֱמַר (דברים ד מד) "וְזֹאת הַתּוֹרָה אֲשֶׁר שָׂם מֹשֶׁה".
| ראו בראשית רבה צח ב-ג, שצוה אותם לכבד את שבטי יוסף ויהודה, ושצוה עליהם להיות אסיפה אחת, ובקש מהם שלא יחלקו על הקב"ה. כאן הניסוח הוא: מלכות שמים, יראת שמים וגמילות חסדים. |
אִלּוּ הִסְתַּכְּלוּ יִשְׂרָאֵל בְּמַה שֶּׁאָמַר לָהֶם יַעֲקֹב אֲבִיהֶם – לֹא שָׁלְטָה בָּהֶם אֻמָּה וּמַלְכוּת.
וּמָה אָמַר לָהֶם? קַבְּלוּ עֲלֵיכֶם מַלְכוּת שָׁמַיִם, וְהַכְרִיעוּ זֶה אֶת זֶה בְּיִרְאַת שָׁמַיִם,
וְהִתְנַהֲגוּ זֶה עִם זֶה בִּגְמִילוּת חֲסָדִים.
| השוו לעיל פיסקה שכב, על פס' כח. |
אִם לֹא עֲשִׂיתֶם אֶת הַתּוֹרָה, הֵיאַךְ אֲנִי עוֹשֶׂה הַבְטָחָתָם?
שֶׁהֱיִיתֶם מְבַקְּשִׁים שֶׁאֶחָד מִכֶּם יִרְדֹּף אֶלֶף מִן הָאֻמּוֹת וּשְׁנַיִם יָנִיסוּ רְבָבָה,
וְעַכְשָׁיו אֶחָד מִן הָאֻמּוֹת רוֹדֵף אֶלֶף מִכֶּם וּשְׁנַיִם מֵהֶם יָנִיסוּ רְבָבָה.
| דורש 'לא... ה' הסגירם'. הנסתרים במערות הוסגרו ע"י זבובים שגרמו לגילויים. |
וּכְבָר הָיָה מַעֲשֶׂה שֶׁהַזְּבוּבִים מָסְרוּ אוֹתָם בִּיהוּדָה.
| דרשה הפוכה מקודמתה: בניגוד למכירת עבד, שאינו ניתן מיד אלא בזמן מוסכם מראש ('קירי'), הקב"ה מסגיר את ישראל מיידית. |
אֲבָל אֲנִי אֵינִי כֵן, אֶלָּא מוֹכֵר אֲנִי וּמַסְגִּיר אֲנִי מִיָּד.
| דורש 'הסגירם' כהסגר הצרעת. |
אוֹ [אֵינוֹ] אֶלָּא כִּטְהוֹרִים בְּיַד טְמֵאִים? הָא אֵין מַסְגִּירִים אֶלָּא טָמֵא,
שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא יג ד) "וְהִסְגִּיר הַכֹּהֵן אֶת הַנֶּגַע שִׁבְעַת יָמִים".
| דורש 'צור' – שלטון וכח. הפסוק נדרש כתשובה של ישראל לקב"ה, והם מתלוננים שהאויבים לא הסתפקו בהכנעתם אלא התאכזרו אליהם מעבר למידה. |
שֶׁכְּשֶׁאַתָּה נוֹתֵן לָנוּ אֶת הַתֹּקֶף, אָנוּ מִתְנַהֲגִים עִמָּהֶם בְּמִדַּת רַחֲמִים,
וּכְשֶׁאַתָּה נוֹתֵן לָהֶם אֶת הַתֹּקֶף, הֵם מִתְנַהֲגִים עִמָּנוּ בְּמִדַּת אַכְזָרִיּוּת: הוֹרְגִים מִמֶּנּוּ וְשׁוֹרְפִים מִמֶּנּוּ וְצוֹלְבִים מִמֶּנּוּ.
| ראו סנהדרין ג ה. הגויים אנטישמיים ומוטים כנגד ישראל. |
(במדבר לה כג) "וְהוּא לֹא אוֹיֵב" – לֹא יְעִידֶנּוּ, "וְלֹא מְבַקֵּשׁ רָעָתוֹ" – יְדִינֶנּוּ;
וְאַתָּה מִנִּיתָה עָלֵינוּ אוֹיְבִים עֵדִים וְדַיָּנִים.
| השוו לעיל פיסקה שכב, לפס' כח. דרשת ר' יהודה משלבת את טענת ירמיה כלפי ישראל. דורש 'רוש'-ראשון. לעניין האשכול והפסוק ממיכה השוו סוטה ט ט: אפילו האשכולות, הגדולים והמלומדים (מלשון 'סכולה' ביוונית) שביניכם – כועסים ומרירים על שאר הציבור, קל וחומר שאר האנשים. |
רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: וְכִי מִגֶּפֶן סְדֹם אַתֶּם? אוֹ מִמַּטַּעְתָּהּ שֶׁל עֲמֹרָה אַתֶּם?
וַהֲלֹא אִי אַתֶּם אֶלָּא מִמַּטַּע קֹדֶשׁ, שֶׁנֶּאֱמַר (ירמיה ב כא) "וְאָנֹכִי נְטַעְתִּיךְ שׂוֹרֵק כֻּלּוֹ זֶרַע אֱמֶת"!
"עֲנָבֵמוֹ עִנְּבֵי רוֹשׁ", בָּנָיו שֶׁל אָדָם הָרִאשׁוֹן אַתֶּם, שֶׁקָּנַסְתִּי עָלָיו מִיתָה וְעַל תּוֹלְדוֹתָיו הַבָּאִים אַחֲרָיו עַד סוֹף כָּל הַדּוֹרוֹת.
"אַשְׁכְּלֹת מְרֹרֹת לָמוֹ", הַגְּדוֹלִים שֶׁבָּכֶם – מָרָתָם פְּרוּסָה בָּהֶם כְּאֶשְׁכּוֹל.
וְאֵין אֶשְׁכּוֹל אֶלָּא גָּדוֹל, אדם גדול שֶׁנֶּאֱמַר (מיכה ז א) "אֵין אֶשְׁכּוֹל לֶאֱכוֹל בִּכּוּרָה אִוְּתָה נַפְשִׁי".
| ממשיך באותו קל וחומר: אפילו החסידים יחסית – חמתם כתנינים וכו'. דורש יין – יראי שמים. בדרשה הבאה דורש 'תנינים' פעמיים: אחת – 'חמת תנינים'-מתונים, ואחת תנינים כפשוטו. |
"וְרֹאשׁ פְּתָנִים אַכְזָר", שֶׁיְּהוּ רָאשִׁים שֶׁבָּכֶם כְּפֶתֶן זֶה, שֶׁהוּא אַכְזָרִי.
דָּבָר אַחֵר: "חֲמַת תַּנִּינִם יֵינָם", שֶׁהַמְּתוּנִים וְיִרְאֵי חֵטְא שֶׁבָּכֶם – חֲמָתָם כְּתַנִּינִים.
"וְרֹאשׁ פְּתָנִים אַכְזָר", רָאשִׁים שֶׁבָּכֶם כְּפֶתֶן זֶה שֶׁהוּא אַכְזָרִי.
| כלפי האומות אין לר' נחמיה ציפיות, והפסוק שכלפי ישראל נדרש כשאלה נדרש כאן כקביעה גמורה. 'רוש' אינו אדם הראשון אלא הנחש הרשע. שאר הדרשות נשארו כמו אצל ר' יהודה, אבל מופנות לאומות העולם, שאפילו הגדולים שבהם – מררתם כנחש. |
תַּלְמִידָיו שֶׁל נָחָשׁ הַקַּדְמוֹנִי אַתֶּם, שֶׁהִטְעָה אֶת אָדָם וְחַוָּה.
"אַשְׁכְּלֹת מְרֹרֹת לָמוֹ", שֶׁהַגְּדוֹלִים שֶׁבָּכֶם – מָרָתָם פְּרוּסָה בָּהֶם כְּנָחָשׁ, "אַשְׁכְּלֹת מְרֹרֹת לָמוֹ",
וְאֵין אֶשְׁכּוֹל אֶלָּא גָּדוֹל, שֶׁנֶּאֱמַר (מיכה ז א) "אֵין אֶשְׁכּוֹל לֶאֱכוֹל".
פיסקה שכד
[עריכה]על דברים לב לד
| ר' אליעזר דורש את הפסוק על כוס הפורענות של הרשעים המוזכרת גם בתהלים עה ובישעיה כה. הכוס מלאה רעל, ואכן היתה גם דרך הוצאה להורג ע"י שתיית כוס של רעל (מוכרת במקרה של סוקרטס). בירמיה הכוס מיוחסת לבבל, והיא מזהב – דבר המלמד על הישרדותה, בניגוד לכוס החרס של ישראל. |
רַבִּי אֱלִיעֶזֶר בְּנוֹ שֶׁל רַבִּי יוֹסֵי הַגְּלִילִי אוֹמֵר: כּוֹס שֶׁהָיָה כָּמוּס וּמְחֻסָּר, יָכוֹל דָּהָה מאבד את חריפותו?
תַּלְמוּד לוֹמַר (תהלים עה ט) "חָמַר". יָכוֹל שֶׁאֵין בּוֹ אֶלָּא חֶצְיוֹ? תַּלְמוּד לוֹמַר "מָלֵא מֶסֶךְ".
יָכוֹל שֶׁאֵינוֹ חָסֵר אֲפִילּוּ טִפָּה אַחַת? תַּלְמוּד לוֹמַר "וַיַּגֵּר מִזֶּה".
מֵאוֹתָהּ טִפָּה – שָׁתוּ מִמֶּנָּה דּוֹר הַמַּבּוּל, וְדוֹר הַפַּלָּגָה, וְאַנְשֵׁי סְדוֹם, וּפַרְעֹה וְכָל חֵילוֹ, סִיסְרָא וְכָל הֲמוֹנוֹ,
סַנְחֵרִיב וְכָל אֲגַפָּיו, נְבוּכַדְנֶצַּר וְכָל חֵילוֹ.
וּמֵאוֹתָהּ טִפָּה עֲתִידִים לִשְׁתּוֹת כָּל בָּאֵי הָעוֹלָם עַד סוֹף כָּל הַדּוֹרוֹת.
וְכֵן הוּא אוֹמֵר (ישעיה כה ו) "וְעָשָׂה ה' צְבָאוֹת לְכָל הָעַמִּים בָּהָר הַזֶּה מִשְׁתֵּה שְׁמָנִים מִשְׁתֵּה שְׁמָרִים"
יָכוֹל שְׁמָנִים (שֶׁיֵּשׁ) [שֶׁאֵין] בָּהֶם צֹרֶךְ שמנים שאינם מיועדים למאכל וּשְׁמָרִים שֶׁאֵין בָּהֶם צֹרֶךְ? תַּלְמוּד לוֹמַר "שְׁמָנִים מְמֻחָיִם שְׁמָרִים מְזֻקָּקִים".
שְׁמָנִים שֶׁאֵין בָּהֶם כְּלוּם אֶלָּא פְּקָטִים,
וְכֵן הוּא אוֹמֵר (ירמיה נא ז) "כּוֹס זָהָב בָּבֶל בְּיַד ה', מְשַׁכֶּרֶת כָּל הָאָרֶץ"
מַה דַּרְכּוֹ שֶׁל זָהָב, לְאַחַר שֶׁנִּשְׁבַּר יֵשׁ לוֹ רְפוּאָה – כָּךְ כְּשֶׁתִּפָּסֵק הַפּוּרְעָנוּת מִן הָאֻמּוֹת, עֲתִידָה לַחֲזֹר לָהֶם
וּכְשֶׁמַּגִּיעָה אֵצֶל יִשְׂרָאֵל, מַהוּ אוֹמֵר? (יחזקאל כג לד) "וְשָׁתִית אוֹתָהּ וּמָצִית וְאֶת חֲרָשֶׂיהָ תְּגָרֵמִי".
מַה דַּרְכּוֹ שֶׁל חֶרֶס זֶה, לְאַחַר שֶׁנִּשְׁבַּר אֵין לוֹ רְפוּאָה – כָּךְ כְּשֶׁתִּפָּסֵק הַפּוּרְעָנוּת מִן יִשְׂרָאֵל, אֵין עֲתִידָה לַחֲזֹר לָהֶם.
| ראו תוספתא פאה א ג. הדרשן מסביר את חוסר הסימטריה בין מעשיהם של רשעים לאלו של הצדיקים בכך שהדבר חיוני לקיום העולם. |
אִם אָמַרְתָּ כֵּן – מְאַבְּדִים הָיוּ אֶת הָעוֹלָם! וְכֵן הוּא אוֹמֵר (ישעיה ג יא) "אוֹי לְרָשָׁע רָע, כִּי גְמוּל יָדָיו יֵעָשֶׂה לּוֹ"
אֲבָל מַעֲשֵׂיהֶם שֶׁל צַדִּיקִים עוֹשִׂים פֵּרוֹת וּפֵירֵי פֵרוֹת,
וְכֵן הוּא אוֹמֵר (ישעיה ג י) "אִמְרוּ צַדִּיק כִּי טוֹב, כִּי פְרִי מַעַלְלֵיהֶם יֹאכֵלוּ".
| ראו לעיל פיסקה שז. מפרש את הפסוק על הגמול והעונש בעולם הבא, ובעוה"ז הגמול כמוס. |
וּמִנַּיִן שֶׁלֹּא נָטְלוּ צַדִּיקִים כְּלוּם מִמַּה שֶׁלָּהֶם בָּעוֹלָם הַזֶּה? שֶׁנֶּאֱמַר (תהלים לא כ) "מָה רַב טוּבְךָ אֲשֶׁר צָפַנְתָּ לִירֵאֶיךָ".
וּמִנַּיִן שֶׁלֹּא נָטְלוּ רְשָׁעִים כְּלוּם מִמַּה שֶׁלָּהֶם בָּעוֹלָם הַזֶּה? שֶׁנֶּאֱמַר "הֲלֹא הוּא כָּמֻס עִמָּדִי".
אֵימָתַי אֵלּוּ וְאֵלּוּ נוֹטְלִים? לְמָחָר כְּשֶׁתָּבוֹא גְּאֻלָּה לְיִשְׂרָאֵל, שֶׁנֶּאֱמַר (דברים לב לה) "לִי נָקָם וְשִׁלֵּם"!
פיסקה שכה
[עריכה]על דברים לב לה
| מכות מצרים היו ע"י שליח – משה, וכן המכה בצבא אשור; אבל בעתיד יכה הקב"ה בעצמו! והשוו מכילתא פסחא ז, על פס' יב, שדרשה דומה נאמרה על מכת בכורות, וכן בהגדה של פסח. |
כְּעִנְיָן שֶׁנֶּאֱמַר (שמות ג י) "וְעַתָּה לֵךְ וְאֶשְׁלָחֲךָ אֶל פַּרְעֹה",
וְאוֹמֵר (מלכים ב יט לה) "וַיֵּצֵא מַלְאַךְ ה' וַיַּךְ בְּמַחֲנֵה אַשּׁוּר".
| הנקמה תתבצע רק לאחר שהקב"ה ישלם את השכר על המעשים הטובים שעשו האבות; וראו לעיל פיסקה שז. |
מְשַׁלֵּם אֲנִי שְׂכַר מַעֲשֵׂיהֶם שֶׁעָשׂוּ אֲבוֹתֵיהֶם לְפָנַי בָּעוֹלָם הַזֶּה.
וְכֵן הוּא אוֹמֵר (ישעיה סה ו) "לֹא אֶחֱשֶׁה כִּי אִם שִׁלַּמְתִּי",
וְאוֹמֵר (ירמיה טז יח) "וְשִׁלַּמְתִּי רִאשׁוֹנָה מִשְׁנֵה עֲוֺנָם וְחַטָּאתָם".
| רגלם תמוט ותרמס כרגל העני. |
| ר' יוסי מסיק מעיכוב הפורענות, למרות שנאמר בה 'קרוב' – על עיכוב הגמול בעולם הבא; וראו דרשה דומה לעיל פיסקה מג, בדברי רשב"י על 'ואבדתם מהרה'. |
מִי שֶׁנֶּאֱמַר בָּהֶם (ישעיה כד כב) "וּמֵרֹב יָמִים יִפָּקֵדוּ" – עַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה.
"וְחָשׁ עֲתִדֹת לָמוֹ", כְּשֶׁהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מֵבִיא פּוּרְעָנוּת עַל הָאֻמּוֹת – מַרְעִישׁ עֲלֵיהֶם אֶת הָעוֹלָם;
| הפורענות על הגויים מגיעה במהירות, ואילו הפורענות על ישראל נדחית לאחר שעבוד המלכויות. |
וְאוֹמֵר (ישעיה ה יט) "הָאֹמְרִים יְמַהֵר יָחִישָׁה מַעֲשֵׂהוּ לְמַעַן נִרְאֶה וְתִקְרַב וְתָבוֹאָה".
וּכְשֶׁהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מֵבִיא יִסּוּרִים עַל יִשְׂרָאֵל – אֵין מֵבִיא עֲלֵיהֶם מִיָּד אֶלָּא מַמְתִּין.
הָא כֵּיצַד? מוֹסְרָם לְאַרְבַּע מַלְכֻיּוֹת שֶׁיִּהְיוּ מִשְׁתַּעְבְּדִים בָּהֶם.
וְכֵן הוּא אוֹמֵר (ירמיה א ח) "אַל תִּירָא כִּי אִתְּךָ אֲנִי נְאֻם ה' לְהוֹשִׁיעֶךָ".
פיסקה שכו
[עריכה]על דברים לב לו
| הדין את עמו הוא הנקמה מהגויים, והדין עם עבדיו הוא הנקמה מישראל. הדרשה מבחינה בין שתי הפורענויות וטוענת שהשניה גוררת חרטה כביכול ולכן היא פחותה בעוצמתה. וראו מדרש תנאים כאן, שמוסיף פסוק נוסף של מניעת העונש מישראל – "וינחם ה' על הרעה אשר ביקש" (שמות לב יד). |
שֶׁנֶּאֱמַר "כִּי יָדִין ה' עַמּוֹ", וּכְשֶׁהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא דָּן אֶת יִשְׂרָאֵל – כִּבְיָכוֹל תְּהוֹת חרטה הִיא לְפָנָיו,
שֶׁנֶּאֱמַר "וְעַל עֲבָדָיו יִתְנֶחָם", וְאֵין נֶחָמָה אֶלָּא תְּהוֹת, שֶׁנֶּאֱמַר (בראשית ו ז) "כִּי נִחַמְתִּי כִּי עֲשִׂיתִם",
וְאוֹמֵר (שמואל א טו יא) "נִחַמְתִּי כִּי הִמְלַכְתִּי אֶת שָׁאוּל לְמֶלֶךְ".
| הדרשן מתעניין במיוחד בסימני קרבת הגאולה, כרגיל בדרשות חישובי הקץ. סימני הגאולה אינם קיום המצוות אלא דווקא חולשת ישראל, וראו גם סנהדרין צז א: היאוש מן הגאולה מביא אותה ומאפשר תקוה – פרדוקס; החולשה היא גם כלכלית, גם לאומית (שביה) וגם של ההנהגה, שאינה יכולה להציל את העם. |
"כִּי יִרְאֶה כִּי אָזְלַת יָד", כְּשֶׁרוֹאֶה כְּלָיָה שֶׁלָּהֶם, עַל הַשִּׁבְיָה שֶׁהָיוּ כֻּלָּם מְהַלְּכִים.
דָּבָר אַחֵר: "כִּי יִרְאֶה" – כְּשֶׁנִּתְיָאֲשׁוּ מִן הַגְּאֻלָּה.
דָּבָר אַחֵר: "כִּי אָזְלַת יָד וְאֶפֶס עָצוּר וְעָזוּב", כְּשֶׁרוֹאֶה שֶׁתִּכְלֶה פְּרוּטָה מִן הַכִּיס,
שֶׁנֶּאֱמַר (דניאל יב ז) "וּכְכַלּוֹת נַפֵּץ יַד עַם קֹדֶשׁ תִּכְלֶינָה כָל אֵלֶּה".
דָּבָר אַחֵר: "כִּי יִרְאֶה כִּי אָזְלַת יָד", כְּשֶׁרוֹאֶה שֶׁאֵין בָּהֶם בְּנֵי אָדָם שֶׁמְּבַקְּשִׁים עֲלֵיהֶם רַחֲמִים כְּמֹשֶׁה,
שֶׁנֶּאֱמַר (תהלים קו כג) "וַיֹּאמֶר לְהַשְׁמִידָם לוּלֵי מֹשֶׁה בְחִירוֹ".
דָּבָר אַחֵר: "כִּי יִרְאֶה", כְּשֶׁרוֹאֶה שֶׁאֵין בָּהֶם בְּנֵי אָדָם שֶׁמְּבַקְּשִׁים עֲלֵיהֶם רַחֲמִים כְּאַהֲרֹן,
שֶׁנֶּאֱמַר (במדבר יז יג) "וַיַּעֲמֹד בֵּין הַמֵּתִים וּבֵין הַחַיִּים וַתֵּעָצַר הַמַּגֵּפָה".
דָּבָר אַחֵר: "כִּי יִרְאֶה", כְּשֶׁרוֹאֶה שֶׁאֵין בָּהֶם בְּנֵי אָדָם שֶׁמְּבַקְּשִׁים עֲלֵיהֶם רַחֲמִים כְּפִינְחָס,
שֶׁנֶּאֱמַר (תהלים קו ל) "וַיַּעֲמֹד פִּינְחָס וַיְפַלֵּל".
דָּבָר אַחֵר: "כִּי יִרְאֶה כִּי אָזְלַת יָד וְאֶפֶס עָצוּר וְעָזוּב", אֶפֶס עָצוּר וְאֶפֶס עָזוּב וְאֵין עוֹזֵר לְיִשְׂרָאֵל.
פיסקה שכז
[עריכה]על דברים לב לז
| ר' יהודה דורש ש"ואמר" הוא דברי ישראל לאומות; הוא מפרש "אלהימו" במובן של כח צבאי, שלא יועיל לאומות בזמן הגאולה. |
רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: עֲתִידִים יִשְׂרָאֵל שֶׁאוֹמְרִים לָהֶם לְאֻמּוֹת הָעוֹלָם: הֵיכָן הַפִּיטְקִים הממונים וְהֶגְמוֹנִים המפקדים שֶׁלָּכֶם?
פיסקה שכח
[עריכה]על דברים לב לח
(דברים לב לח) "אֲשֶׁר חֵלֶב זְבָחֵימוֹ זבחינו יֹאכֵלוּ",
שֶׁהָיִינוּ נוֹתְנִים לָהֶם אַפְסַנְיוֹת מזון וְעוֹשִׂים לָהֶם דּוֹנָטִיבִי מתנות וּמַעֲלִים לָהֶם סַלַנְיָא. שכר
| ר' נחמיה קורא 'ואמר' בלשון יחיד, על טיטוס שכפר בקב"ה ואמר אי הקב"ה; והקב"ה נפרע ממנו מיד, כדין מחלל ה' – ראו תוספתא יומא ד ח. ר' יהודה קורא את הפסוק כפשטו: המפקדים הרומאים לא יוכלו לעזור לצבאם בזמן הגאולה. |
"יָקוּמוּ וְיַעְזְרֻכֶם", יָקוּמוּ וְיַעְזְרוּ אֶתְכֶם אֵין כְּתִיב כָּאן, אֶלָּא יָקוּמוּ וְיַעְזְרֻכֶם.
רַבִּי נְחֶמְיָה אוֹמֵר: זֶה טִיטוּס הָרָשָׁע, בֶּן אִשְׁתּוֹ שֶׁל אַסְפַּסְיָנוֹס,
שֶׁנִּכְנַס לְבֵית קֹדֶשׁ הַקֳּדָשִׁים, וְגָדַר שְׁתֵּי פָּרוֹכוֹת בַּסַּיִף, וְאָמַר: 'אִם אֱלוֹהַּ הוּא יָבוֹא וְיִמְחֶה'.
"אֲשֶׁר חֵלֶב זְבָחֵימוֹ זבחיהם יֹאכֵלוּ",
אָמַר: הַלָּלוּ היהודים – מֹשֶׁה הִטְעָם, וְאָמַר לָהֶם: בְּנוּ לָכֶם מִזְבֵּחַ, וְהַעֲלוּ עָלָיו עוֹלוֹת וְהָסֵבּוּ עָלָיו נְסָכִים,
כְּעִנְיָן שֶׁנֶּאֱמַר (במדבר כח ד) "אֶת הַכֶּבֶשׂ אֶחָד תַּעֲשֶׂה בַבֹּקֶר וְאֵת הַכֶּבֶשׂ הַשֵּׁנִי תַּעֲשֶׂה בֵּין הָעַרְבָּיִם",
"יָקוּמוּ וְיַעְזְרֻכֶם יְהִי עֲלֵיכֶם סִתְרָה", עַל הַכֹּל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מוֹחֵל, עַל חִילּוּל הַשֵּׁם – פּוֹרֵעַ מִיָּד.
פיסקה שכט
[עריכה]על דברים לב לט
| תיאולוגיה בסיסית: ראו שלושה עשר עיקרים, 1-2, 13; לעניין 'שתי רשויות הן' השוו מכילתא בחדש ה, כנגד האמונה הזורואסתרית. |
הָאוֹמֵר שְׁתֵּי רָשׁוּיוֹת בַּשָּׁמַיִם – מְשִׁיבִים אוֹתוֹ וְאוֹמְרִים לוֹ: וַהֲלֹא כְּבָר כָּתוּב "וְאֵין אֱלֹהִים עִמָּדִי"!
אוֹ כָּעִנְיָן שֶׁאֵין בּוֹ כֹּחַ, לֹא לְהָמִית וְלֹא לְהַחֲיוֹת, וְלֹא לְהָרַע וְלֹא לְהֵטִיב;
תַּלְמוּד לוֹמַר: "רְאוּ עַתָּה כִּי אֲנִי אֲנִי הוּא... אֲנִי אָמִית וַאֲחַיֶּה".
וְאוֹמֵר (ישעיה מד ו) "כֹּה אָמַר ה' מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל וְגֹאֲלוֹ ה' צְבָאוֹת, אֲנִי רִאשׁוֹן וַאֲנִי אַחֲרוֹן, וּמִבַּלְעָדַי אֵין אֱלֹהִים".
| ראו מכילתא פסחא יב, 'והיכן דבר? – אני אמית ואחיה'. במדרש תנאים מוזכר שיש עשר דרשות על תחיית המתים, אבל מפורטות רק שבע: שלוש מהדרשות שלפנינו (אין שם דרשה על במדבר), ועוד ארבע דרשות המופיעות שם. |
דָּבָר אַחֵר: "אֲנִי אָמִית וַאֲחַיֶּה" – זֶה אֶחָד מֵאַרְבַּע הַבְטָחוֹת, שֶׁנִּיתַן לָהֶם רֶמֶז לִתְחִיַּת הַמֵּתִים.
"אֲנִי אָמִית וַאֲחַיֶּה", (במדבר כג י) "תָּמֹת נַפְשִׁי מוֹת יְשָׁרִים", (דברים לג ו) "יְחִי רְאוּבֵן וְאַל יָמֹת",
(הושע ו ב) "יְחַיֵּנוּ מִיֹּמָיִם";
שׁוֹמֵעַ אֲנִי מִיתָה בְּאֶחָד וְחַיִּים בְּאֶחָד? שממית את זה ומחייה את זה תַּלְמוּד לוֹמַר "מָחַצְתִּי וַאֲנִי אֶרְפָּא",
כְּדֶרֶךְ שֶׁמַּכָּה וּרְפוּאָה בְּאֶחָד – כָּךְ מִיתָה וְחַיִּים בְּאֶחָד.
| בניגוד לתפיסה המקובלת של 'זכות אבות', הדרשה שלפנינו טוענת שאין זכות כזו באופן אוטומטי, ולכן ישמעאל ועשו אינם רשאים לסמוך עליה. בהמשך היא מתנגדת גם לרעיון של פדיון בידי האחים וגם לפדיון בכסף. |
אֵין לִי אֶלָּא אָבוֹת, שֶׁאֵין מַצִּילִים אֶת הַבָּנִים; אַחִים אֶת אַחִים מִנַּיִן?
תַּלְמוּד לוֹמַר (תהלים מט ח): "אָח לֹא פָדֹה יִפְדֶּה אִישׁ"!
לֹא יִצְחָק מַצִּיל אֶת יִשְׁמָעֵאל, וְלֹא יַעֲקֹב מַצִּיל אֶת עֵשָׂו.
וַאֲפִילּוּ נוֹתֵן אָדָם לוֹ כָּל מָמוֹן שֶׁבָּעוֹלָם – אֵין נוֹתְנִין לוֹ כָּפְרוֹ,
שֶׁנֶּאֱמַר (תהלים מט ח): "אָח לֹא פָדֹה יִפְדֶּה אִישׁ... וְיֵקַר פִּדְיוֹן נַפְשָׁם".
יְקָרָה הִיא נֶפֶשׁ זוֹ, שֶׁכְּשֶׁאָדָם חוֹטֵא בָּהּ אֵין לָהּ תַּשְׁלוּמִים.
פיסקה של
[עריכה]על דברים לב מ
| המאמר ברא את העולם והשבועה מסכנת את קיומו, ונצרכה רק בגלל מחוסרי אמונה. |
כְּשֶׁבָּרָא הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אֶת הָעוֹלָם לֹא בְּרָאוֹ אֶלָּא בְּמַאֲמָר, וְלֹא בְּרָאוֹ (אֶלָּא) בִּשְׁבוּעָה.
וּמִי גָּרַם לוֹ לִשָּׁבַע? מְחֻסְּרֵי אֲמָנָה, הֵם גָּרְמוּ לוֹ לִשָּׁבַע,
שֶׁנֶּאֱמַר (תהלים קו כו) "וַיִּשָּׂא יָדוֹ לָהֶם לְהַפִּיל אוֹתָם בַּמִּדְבָּר",
(יחזקאל לו ז) "אֲנִי נָשָׂאתִי אֶת יָדִי אִם לֹא הַגּוֹיִם... הֵמָּה כְּלִמָּתָם יִשָּׂאוּ".
| מלך בשר ודם אינו יכול תמיד להעניש את פקידיו שהשחיתו, במיוחד אם הפקידים מתו; אבל הקב"ה תמיד יכול להעניש כל אחד מברואיו. |
מִדַּת בָּשָׂר וָדָם, הַפִּיטְקִי פקיד ממונה נִכְנָס לְתוֹךְ אִפַּרְכִיָּא שֶׁלּוֹ של המלך,
אִם יָכוֹל לִפָּרַע מִן הַפִּיטְקִי שֶׁלּוֹ – הוּא נִפְרָע, וְאִם לָאו – אֵין יָכוֹל לִפָּרַע.
אֲבָל מִי שֶׁאָמַר וְהָיָה הָעוֹלָם אֵינוֹ כֵּן: אִם אֵינוֹ נִפְרָע מִן הַחַיִּים – נִפְרָע מִן הַמֵּתִים,
אִם אֵינוֹ נִפְרָע בָּעוֹלָם הַזֶּה – נִפְרָע לָעוֹלָם הַבָּא.
פיסקה שלא
[עריכה]על דברים לב מא
| גם כאשר הקב"ה נלחם כנגד אויביו הוא שולט בקצב הפורענות המדוד, והשוו מכילתא שירה ד, על 'ה' איש מלחמה'. התשלום לשונאים הוא כפול, כמו העונש לגנב. |
אַף עַל פִּי כֵן "וְתֹאחֵז בְּמִשְׁפָּט יָדִי".
"אָשִׁיב נָקָם לְצָרָי" – הֲרֵי אֶחָד, "וְלִמְשַׂנְאַי אֲשַׁלֵּם" – הֲרֵי שְׁנַיִם.
| אויביהם של חז"ל: הכותים היו ותיקים בארץ, מימי עזרא; ואילו המינים (כנראה נוצרים) הם יהודים שהתנגדו להנהגה של חז"ל ובחרו בדרך אחרת. בשתי הקבוצות יפגע הקב"ה ביום הדין. |
"וְלִמְשַׂנְאַי אֲשַׁלֵּם" – אֵלּוּ הַמִּינִים, וְכֵן הוּא אוֹמֵר (תהלים קלט כא) "הֲלוֹא מְשַׂנְאֶיךָ ה' אֶשְׂנָא וּבִתְקוֹמְמֶיךָ אֶתְקוֹטָט".
פיסקה שלב
[עריכה]על דברים לב מב
| קורא 'אשכיר בחיצי מדם', וכן 'אאכיל בחרבי בשר'; המושא הוא 'ציפור כל כנף' מיחזקאל, וההקשר – גם בישעיה – הוא מלחמת גוג ומגוג; וראו גם מכילתא פסחא יב. |
וְכִי אֶפְשָׁר לָהֶם לַחִצִּים שֶׁיִּשְׁתַּכְּרוּ מִדָּם? אֶלָּא הֲרֵינִי מַשְׁכִּיר אֶת אֲחֵרִים מִמַּה שֶּׁחִצַּי עוֹשִׂים.
"וְחַרְבִּי תֹּאכַל בָּשָׂר", וְכִי אֶפְשָׁר לַחֶרֶב שֶׁתֹּאכַל בָּשָׂר? אֶלָּא הֲרֵינִי מַאֲכִיל אֲחֵרִים מִמַּה שֶּׁחַרְבִּי עוֹשָׂה.
וְכֵן הוּא אוֹמֵר (יחזקאל לט יז-כ): "וְאַתָּה בֶן אָדָם אֱמֹר לְצִפּוֹר כָּל כָּנָף... בְּשַׂר גִּבּוֹרִים תֹּאכֵלוּ...
וַאֲכַלְתֶּם חֵלֶב לְשָׂבְעָה וּשְׁתִיתֶם דָּם... וּשְׂבַעְתֶּם עַל שֻׁלְחָנִי סוּס וָרָכֶב".
וְאוֹמֵר (ישעיה לד ו): "חֶרֶב לַה' מָלְאָה דָם הֻדַּשְׁנָה מֵחֵלֶב". מִפְּנֵי מָה?
"כִּי זֶבַח לַה' בְּבָצְרָה וְטֶבַח גָּדוֹל בְּאֶרֶץ אֱדוֹם".
| 'דם חלל ושביה' הם החטאים שבגללם ינקום הקב"ה בגויים; מצטט פסוק על חללי ישראל ופסוק על שבויהם. |
וְכֵן הוּא אוֹמֵר (ירמיה ח כג): "מִי יִתֵּן רֹאשִׁי מַיִם וְעֵינִי מְקוֹר דִּמְעָה, וְאֶבְכֶּה יוֹמָם וָלַיְלָה אֵת חַלְלֵי בַת עַמִּי".
"וְשִׁבְיָה" – מִמַּה שֶּׁעָשׂוּ בִּשְׁבִי עַמִּי, וְכֵן הוּא אוֹמֵר (ישעיה יד ב): "וְהָיוּ שֹׁבִים לְשֹׁבֵיהֶם וְרָדוּ בְּנֹגְשֵׂיהֶם".
| דורש 'מראש' – מתחילת ההפרדה בין ישראל לאויביהם – בין אברהם לנמרוד. |
אֵין מֵבִיא עֲלֵיהֶם שֶׁלָּהֶם לְבַדָּם, אֶלָּא שֶׁלָּהֶם וְשֶׁל אֲבוֹתֵיהֶם מִנִּמְרוֹד וְאֵילָךְ.
כְּשֶׁמֵּבִיא טוֹבוֹת עַל יִשְׂרָאֵל – מֵבִיא עֲלֵיהֶם שֶׁלָּהֶם וְשֶׁל אֲבוֹתֵיהֶם, מֵאַבְרָהָם וְאֵילָךְ.
| דורש 'פרעות'-פרעה, וכן 'פרעות'-פורענות. |
מִפְּנֵי שֶׁהָיָה תְּחִלָּה לְשִׁעְבּוּדָם שֶׁל יִשְׂרָאֵל!
פיסקה שלג
[עריכה]על דברים לב מג
| מפרש 'הרנינו' מלשון העברת שמועה, כמו (מלכים א כב לו) "ויעבור הרינה במחנה", וכיוון ששמעו – התרגזו וכעסו. |
אֻמּוֹת הָעוֹלָם מִתְרַגְּזִים לְפָנָיו; וְלֹא זוֹ תְּחִלָּה לָהֶם, שֶׁכְּבָר רָגְזוּ מִקֶּדֶם,
כָּעִנְיָן שֶׁנֶּאֱמַר (שמות טו יד) "שָׁמְעוּ עַמִּים יִרְגָּזוּן".
| כאן 'הרנינו' – שבחו. העולם כולו ישבח את ישראל בזמן גאולתם, וגם האבות והאמהות, 'יושבי סלע' – יצטרפו לרינה. |
שֶׁנֶּאֱמַר "הַרְנִינוּ גוֹיִם עַמּוֹ".
וְאַף שָׁמַיִם וָאָרֶץ, שֶׁנֶּאֱמַר (ישעיה מד כג) "רָנּוּ שָׁמַיִם כִּי עָשָׂה ה', הָרִיעוּ תַּחְתִּיּוֹת אָרֶץ"
מִנַּיִן אַף הָרִים וּגְבָעוֹת? שֶׁנֶּאֱמַר (ישעיה נה יב) "הֶהָרִים וְהַגְּבָעוֹת יִפְצְחוּ לִפְנֵיכֶם רִנָּה"
מִנַּיִן אַף הָאִילָנוֹת? שֶׁנֶּאֱמַר (ישעיה נה יב) "וְכָל עֲצֵי הַשָּׂדֶה יִמְחֲאוּ כָף"
מִנַּיִן אַף אָבוֹת וְאִמָּהוֹת? שֶׁנֶּאֱמַר (ישעיה מב יא) "יָרֹנּוּ יֹשְׁבֵי סֶלַע מֵרֹאשׁ הָרִים יִצְוָחוּ".
| דורש 'יקום ונקם' – שתי נקמות: על הרצח ועל השוד (חמס). מתבסס בעיקר על פס' יט ביואל. פס' כ מבסס את תזמון הנקמה לימי הגאולה. הדרשות מכוונות, כמובן, לחורבן שבימי חז"ל, בחורבן הבית השני ובמרד בר כוכבא. |
מִנַּיִן שֶׁכָּל חָמָס שֶׁחָמְסוּ אֻמּוֹת הָעוֹלָם אֶת יִשְׂרָאֵל, מַעֲלֶה עֲלֵיהֶם כְּאִלּוּ דָּם נָקִי שָׁפְכוּ?
שֶׁנֶּאֱמַר (יואל ד ב) "וְקִבַּצְתִּי אֶת כָּל הַגּוֹיִם וְהוֹרַדְתִּים אֶל עֵמֶק יְהוֹשָׁפָט וְנִשְׁפַּטְתִּי עִמָּם שָׁם עַל עַמִּי יִשְׂרָאֵל",
(יואל ד יט) "מִצְרַיִם לִשְׁמָמָה תִהְיֶה וֶאֱדוֹם לְמִדְבַּר שְׁמָמָה, מֵחֲמַס בְּנֵי יְהוּדָה אֲשֶׁר שָׁפְכוּ דָם נָקִי בְּאַרְצָם".
בְּאוֹתָהּ שָׁעָה – (יואל ד כ) "וִיהוּדָה לְעוֹלָם תֵּשֵׁב וִירוּשָׁלִַם לְדוֹר וָדוֹר וְנִקֵּיתִי דָּמָם לֹא נִקֵּיתִי וַה' שֹׁכֵן בְּצִיּוֹן."
| דורש 'מזמור', שאסף מודה על החורבן של א"י ('אדמתו'), כי הוא מכפר לישראל 'עמו'. |
שֶׁנֶּאֱמַר (תהלים עט א) "מִזְמוֹר לְאָסָף אֱלֹהִים בָּאוּ גוֹיִם בְּנַחֲלָתֶךָ נָתְנוּ אֶת נִבְלַת עֲבָדֶיךָ שָׁפְכוּ דָמָם כַּמַּיִם."
| הירידה של הגויים לגיהינום ('אדמתו') מכפרת על עוונות ישראל ('עמו'). |
שֶׁנֶּאֱמַר (ישעיה מג ג) "נָתַתִּי כָפְרְךָ מִצְרַיִם כּוּשׁ וּסְבָא תַּחְתֶּיךָ, מֵאֲשֶׁר יָקַרְתָּ בְעֵינַי נִכְבַּדְתָּ וַאֲנִי אֲהַבְתִּיךָ".
| ר' מאיר דורש ממי שרוצה שימחלו עוונותיו לשבת בא"י ולגור בה בחייו; במדרש תנאים המחילה היא אפילו לנקבר בא"י, בהתאם לדרשות התלמוד הבבלי, ראו כתובות קיא א. הביטוי 'נשוא עוון' הוא דו משמעי, ויכול להתפרש גם כמי שנושא את העוון וסובל בגללו, וגם שמי שנשאו וכפרו על עוונו. אבל הדרשה השניה היא חד משמעית: 'אדמתו' – א"י מכפרת לעם ישראל. |
שֶׁנֶּאֱמַר (ישעיה לג כד) "הָעָם הַיֹּשֵׁב בָּהּ נְשֻׂא עָוֹן"
עֲדַיִן הַדָּבָר תָּלֵי בִּדְלָא תָּלֵי: אֵין אָנוּ יוֹדְעִים אִם פּוֹרְקִים עֲווֹנוֹתֵיהֶם עָלֶיהָ וְאִם נוֹשְׂאִים עֲווֹנוֹתֵיהֶם עָלֶיהָ,
כְּשֶׁהוּא אוֹמֵר "וְכִפֶּר אַדְמָתוֹ עַמּוֹ", הֱוֵי פּוֹרְקִים עֲוֹנוֹתֵיהֶם עָלֶיהָ, וְאֵין נוֹשְׂאִים עֲווֹנוֹתֵיהֶם עָלֶיהָ,
| ר' מאיר טוען שגם עמי הארץ שבא"י הם בני עולם הבא. |
הֲרֵי הוּא בֶּן הָעוֹלָם הַבָּא!
אָמַרְתָּ: גְּדוֹלָה שִׁירָה זוֹ, שֶׁיֵּשׁ בָּהּ עַכְשָׁו וְיֵשׁ בָּהּ לְשֶׁעָבַר וְיֵשׁ בָּהּ לֶעָתִיד לָבוֹא
| שירת האזינו אינה רק נבואה לעתיד, לזמן הגאולה – אלא יש בה גם התיחסות לעבר ולהווה, ולעולם הזה והעולם הבא. |
פיסקה שלד
[עריכה]על דברים לב מד
| הסתירה הלשונית נדרשת לעניין החלפת משה בידי יהושע. |
אִי אֶפְשָׁר לוֹמַר "וַיָּבֹא מֹשֶׁה", שֶׁכְּבָר נֶאֱמַר "וַיֵּלֶךְ מֹשֶׁה"; וְאִי אֶפְשָׁר לוֹמַר "וַיֵּלֶךְ מֹשֶׁה", שֶׁכְּבָר נֶאֱמַר "וַיָּבֹא מֹשֶׁה" –
אֱמוֹר מֵעַתָּה: בָּא דְּיוֹתִיכוֹס ממלא המקום שֶׁלּוֹ, וְהָרְשׁוּת נִתְּנָה בְּיַד אַחֵר.
| דורש 'באזני' – בתוך האזנים. |
| כבר בשילוח המרגלים מינה משה את יהושע והתיחס אליו במיוחד; ולאחר שהתמנה בידי הקב"ה, ראו במדבר כז יח, היתה רוחו עלולה להיות גאה על המינוי; אבל הדרשה טוענת שנשאר בצניעותו. כך גם יוסף ודוד לא התגאו למרות שזכו למלוכה. |
מַה תַּלְמוּד לוֹמַר "הוּא וְהוֹשֵׁעַ בִּן נוּן"? – לְהוֹדִיעַ צִדְקוֹ שֶׁל יְהוֹשֻׁעַ;
שׁוֹמֵעַ אֲנִי שֶׁטָּפַת גאתה דַּעְתּוֹ עָלָיו מִשֶּׁנִּתְמַנָּה בְּרָשׁוּת? תַּלְמוּד לוֹמַר "הוּא וְהוֹשֵׁעַ בִּן נוּן", הוֹשֵׁעַ בְּצִדְקוֹ.
אַף עַל פִּי שֶׁנִּתְמַנָּה פַּרְנָס עַל יִשְׂרָאֵל – הוּא הוֹשֵׁעַ, בְּצִדְקוֹ.
כַּיּוֹצֵא בּוֹ אַתָּה אוֹמֵר (שמות א ה) "וְיוֹסֵף הָיָה בְמִצְרָיִם". וְכִי אֵין אָנוּ יוֹדְעִים שֶׁיּוֹסֵף הָיָה בְּמִצְרָיִם?
אֶלָּא לְהוֹדִיעַ צִדְקוֹ שֶׁל יוֹסֵף, שֶׁהָיָה רוֹעֶה אֶת צֹאן אָבִיו,
וְאַף עַל פִּי שֶׁנִּתְמַנָּה מֶלֶךְ בְּמִצְרַיִם – הוּא יוֹסֵף בְּצִדְקוֹ.
כַּיּוֹצֵא בּוֹ (שמואל א יז יד) "וְדָוִד הוּא הַקָּטָן". וְכִי אֵין אָנוּ יוֹדְעִים שֶׁדָּוִד הוּא הַקָּטָן?
אֶלָּא לְהוֹדִיעֲךָ צִדְקוֹ שֶׁל דָּוִד שֶׁהָיָה רוֹעֶה אֶת צֹאן אָבִיו,
וְאַף עַל פִּי שֶׁנִּתְמַנָּה מֶלֶךְ עַל יִשְׂרָאֵל, הוּא דָּוִד בְּקָטְנוֹ.
פיסקה שלה
[עריכה]על דברים לב מו
| לימוד התורה דורש ריכוז. הפסוק שלנו מלמד את הצורך בכיוון הלב, והפסוק מיחזקאל – גם את כיוון העיניים והאזניים. הדרשן מניח שלימוד התורה דורש יותר מהכרת מבנה המקדש, כי הוא עוסק בדברים מופשטים. דוגמאות ל'הררים התלויים בשערה' ראו בחגיגה א ח. |
צָרִיךְ אָדָם לִהְיוֹת לִבּוֹ וְעֵינָיו וְאָזְנָיו מְכֻוָּנִים לְדִבְרֵי תוֹרָה,
וְכֵן הוּא אוֹמֵר (יחזקאל מד ד) "בֶּן אָדָם רְאֵה בְעֵינֶיךָ וּבְאָזְנֶיךָ שְׁמַע אֶל אֲשֶׁר אֲנִי דּוֹבֵר אֵלֶיךָ,
וְשַׂמְתָּ לִבְּךָ אֶל מְבוֹא הַבַּיִת".
קַל וָחֹמֶר: וּמַה בֵּית הַמִּקְדָּשׁ, שֶׁנִּרְאֶה בָּעֵינַיִם וְנִמְדָּד בַּיָּד, צָרִיךְ אָדָם שֶׁיְּהוּ לִבּוֹ וְעֵינָיו וְאָזְנָיו מְכֻוָּנִים –
דִּבְרֵי תוֹרָה, שֶׁהֵם כַּהֲרָרִים הַתְּלוּיִים בְּשַׂעֲרָה – עַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה.
| התורה מוצגת כצוואה אישית של משה, המחזיק טובה לישראל שישמרו אותה לאחר מותו; כך גם בסיפור על רבי. |
אַף אַתֶּם צְרִיכִים שֶׁתַּחֲזִיקוּ טוֹבָה לִבְנֵיכֶם, שֶׁיְּקַיְּמוּ אֶת הַתּוֹרָה אַחֲרֵיכֶם.
מַעֲשֶׂה שֶׁבָּא רַבֵּינוּ מִלָּדִיקִיָּא, וְנִכְנַס רַבִּי יוֹסֵי בְּרַבִּי יְהוּדָה וְרַבִּי אֶלְעָזָר בֶּן יְהוּדָה וְיָשְׁבוּ לְפָנָיו.
אָמַר לָהֶם: קִרְבוּ לָכֶם. אֲנִי צָרִיךְ לְהַחֲזִיק לָכֶם טוֹבָה, שֶׁתְּקַיְּמוּ אֶת הַתּוֹרָה אַחֲרַי,
אַף אַתֶּם צְרִיכִים שֶׁתַּחֲזִיקוּ טוֹבָה לִבְנֵיכֶם, שֶׁיְּקַיְּמוּ אֶת הַתּוֹרָה אַחֲרֵיכֶם.
| אם לא היו ממשיכים את המסורת של משה לא היה ערך לתורתו, כי היא לא היתה נשמרת; קל וחומר לממשיכי המסורת של רבי, שפעילותם חיונית לשימור תורתו. |
[אָנוּ] עַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה! לְכָךְ נֶאֱמַר "אֲשֶׁר תְּצַוֻּם אֶת בְּנֵיכֶם"!
פיסקה שלו
[עריכה]על דברים לב מז
| הדרשה על תמנע מדגימה דרשה על פסוק שנראה לכאורה 'ריק', ולפי סנהדרין צט ב אכן הוצג כך ע"י מנשה בן חזקיה. היא טוענת שעשו היה פופולרי בזכות מצוות כיבוד אב ואם; קל וחומר יעקב, שקיים את כל התורה, וראו בראשית רבה פב יד. הטענה האחרונה מבוססת על 'איש תם' שמתפרש 'מושלם' בעניין קיום התורה. |
אֵין לְךָ דָּבָר רֵיקָם בַּתּוֹרָה שֶׁאִם תִּדְרְשֶׁנּוּ שֶׁאֵין בּוֹ מַתַּן שָׂכָר בָּעוֹלָם הַזֶּה וְהַקֶּרֶן קַיֶּמֶת לוֹ לָעוֹלָם הַבָּא.
תֵּדַע שֶׁכֵּן, שֶׁהֲרֵי אָמְרוּ: לָמָּה נִכְתַּב (בראשית לו כב) "וַאֲחוֹת לוֹטָן תִּמְנָע",
(בראשית לו יב) "וְתִמְנַע הָיְתָה פִילֶגֶשׁ"?
לְפִי שֶׁאָמְרָה: אֵינִי כְּדַיי שֶׁאֱהֵא לוֹ לְאִשָּׁה, אֱהֵא לוֹ פִילֶגֶשׁ!
וְכָל כָּךְ לָמָּה? לְהוֹדִיעֲךָ חִבָּתוֹ שֶׁל אַבְרָהָם אָבִינוּ: הָיוּ שֶׁלֹּא רוֹצִים מַלְכוּת וְשִׁלְטוֹנוּת, וְרָצִים לְהִדָּבֵק בּוֹ.
וַהֲלֹא דְּבָרִים קַל וָחֹמֶר: וּמָה עֵשָׂו, שֶׁאֵין בְּיָדוֹ אֶלָּא מִצְוָה אַחַת – שֶׁכִּבֵּד אֶת אָבִיו,
הָיוּ מְלָכִים וְשִׁלְטוֹנִים רָצִים לְהִדָּבֵק בּוֹ,
עַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה שֶׁהָיוּ רָצִים לְהִדָּבֵק בְּיַעֲקֹב הַצַּדִּיק, שֶׁקִּיֵּם אֶת הַתּוֹרָה כֻּלָּהּ,
שֶׁנֶּאֱמַר (בראשית כה כז) "וְיַעֲקֹב אִישׁ תָּם יֹשֵׁב אֹהָלִים".
| ראו פאה א א, שם לא נמנית מצוות שילוח הקן, ובמקומה מופיעה גמילות חסדים. גם נוסח המשנה שם שונה: 'הקרן קיימת לו לעולם הבא' ולאו דווקא אריכות ימים. נראה שהנוסח שלפנינו מתמודד עם הסיפור בקידושין לט ב, שממנו עולה שאין למכבד אביו ואמו ולמשלח הקן הבטחה לאריכות ימים בעולם הזה. |
זֶה אֶחָד מִן הַדְּבָרִים שֶׁהָעוֹשֶׂה אוֹתָם אוֹכֵל פֵּרוֹתֵיהֶם בָּעוֹלָם הַזֶּה, וַאֲרִיכוּת יָמִים – לָעוֹלָם הַבָּא.
וּמְפֹרָשׁ כָּאן בְּתַלְמוּד תּוֹרָה. בְּכִבּוּד אָב וָאֵם מִנַּיִן?
תַּלְמוּד לוֹמַר (שמות כ יב) "כַּבֵּד אֶת אָבִיךָ וְאֶת אִמֶּךָ לְמַעַן יַאֲרִכוּן יָמֶיךָ".
בְּשִׁלּוּחַ הַקֵּן כָּתוּב (דברים כב ז) "שַׁלֵּחַ תְּשַׁלַּח אֶת הָאֵם וְאֶת הַבָּנִים תִּקַּח לָךְ לְמַעַן יִיטַב לָךְ וְהַאֲרַכְתָּ יָמִים".
| דרשה על הבאת שלום בין אדם לחברו – ראו במשנה שם. הנבואה עוסקת ב'חסד עולם' ובהבטחה ש'חסדי מאתך לא ימוש', ומכאן שמדובר באריכות ימים של משכין השלום בין בני ישראל. |
פיסקה שלז
[עריכה]על דברים לב מח
(דברים לב מח) "וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה בְּעֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה",
בִּשְׁלֹשָׁה מְקוֹמוֹת נֶאֱמַר 'בְּעֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה'.
| מעשי הקב"ה נעשו בפרהסיה, ולא בסתר; והשוו לעיל פיסקה א, על 'אל כל ישראל'. רעיון דומה מופיע במכילתא פסחא ו, על הפסוק 'ונתנו על שתי המזוזות'. וכן שם ויסע ו. לעניין המבול השוו בראשית רבה לב ח. במדרש תנאים נוספה גם ברית המילה של אברהם, שנאמר גם בה "בעצם היום הזה" (בראשית יז כו). |
מְלַמֵּד שֶׁהָיוּ דּוֹר נֹחַ אוֹמְרִים: כָּךְ מִכָּךְ, לשון שבועה אִם אָנוּ מַרְגִּישִׁים בּוֹ אֵין אָנוּ מַנִּיחִים אוֹתוֹ,
וְלֹא עוֹד אֶלָּא אָנוּ נוֹטְלִים כַּשִּׁילִים וְקַרְדֻּמּוֹת וּמְבַקְּעִים עָלָיו אֶת הַתֵּבָה!
אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: הֲרֵינִי מַכְנִיסוֹ בַּחֲצִי הַיּוֹם, וְכָל מִי שֶׁיֵּשׁ בְּיָדוֹ לִמְחוֹת – יָבוֹא וְיִמְחֶה!
וּמָה רָאָה לוֹמַר בְּמִצְרַיִם (שמות יב מא) "בְּעֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה יָצְאוּ כָּל צִבְאוֹת ה'"?
לְפִי שֶׁהָיוּ מִצְרִיִּים אוֹמְרִים: כָּךְ מִכָּךְ, אִם אָנוּ מַרְגִּישִׁים בָּהֶם אֵין אָנוּ מַנִּיחִים אוֹתָם,
וְלֹא עוֹד אֶלָּא שֶׁאָנוּ נוֹטְלִים סַיָּפִים וַחֲרָבוֹת וְהוֹרְגִים אוֹתָם בָּהֶם!
אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: הֲרֵינִי מוֹצִיאָם בַּחֲצִי הַיּוֹם, וְכָל מִי שֶׁיֵּשׁ בְּיָדוֹ לִמְחוֹת – יָבוֹא וְיִמְחֶה!
וּמָה רָאָה לוֹמַר כָּאן "בְּעֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה"? לְפִי שֶׁהָיוּ יִשְׂרָאֵל אוֹמְרִים כָּךְ מִכָּךְ,
| רשימת ההישגים של משה מופיעה גם לעיל פיסקה ט. והשוו לעיל פיסקה כז, שם מאשימים את ישראל שלא התפללו על משה כראוי. |
אָדָם שֶׁהוֹצִיאָנוּ מִמִּצְרַיִם, וְקָרַע לָנוּ אֶת הַיָּם, וְהוֹרִיד לָנוּ אֶת הַמָּן, וְהֵגִיז לָנוּ אֶת הַשְּׂלָיו,
וְעָשָׂה לָנוּ נִסִּים וּגְבוּרוֹת – אֵין אָנוּ מַנִּיחִים אוֹתוֹ למות!
אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: הֲרֵינִי מַכְנִיסוֹ לַמְּעָרָה בַּחֲצִי הַיּוֹם, וְכָל מִי שֶׁיֵּשׁ בְּיָדוֹ לִמְחוֹת – יָבוֹא וְיִמְחֶה.
לְכָךְ נֶאֱמַר "וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה בְּעֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה לֵאמֹר".
פיסקה שלח
[עריכה]על דברים לב מט
| מותו וקבורתו של משה הם לזכותו – בסוף ימיו משה עולה ומתעלה. |
| ראו לעיל לז, שהר העברים, הר נבו וראש הפיסגה הם אותו ההר. דורש 'נבו'-נביאים 'עברים'-לא בעבירה. ששלושתם נקברו באותו ההר. |
וְלָמָּה קוֹרִים אוֹתוֹ הַר נְבוֹ? שֶׁנִּקְבְּרוּ בּוֹ שְׁלֹשָׁה נְבִיאִים הַלָּלוּ, שֶׁמֵּתוּ שֶׁלֹּא מִידֵי עֲבֵרָה;
וְאֵלּוּ הֵם: מֹשֶׁה, אַהֲרֹן וּמִרְיָם.
| דורש מואב ויריחו על שם הנשים שעמדו מהם – רות ורחב. |
"אֲשֶׁר עַל פְּנֵי יְרֵחוֹ", מְלַמֵּד שֶׁהֶרְאָהוּ שַׁלְשֶׁלֶת הַנְּבִיאִים שֶׁעֲתִידִים לַעֲמֹד מֵרָחָב הַזּוֹנָה.
| הקב"ה הצביע על חלקי א"י והסביר למשה את מה שראו עיניו. ר' אליעזר דורש 'הזה' – שהראהו באצבע, והשוו מכילתא פסחא א, שם מנה ר' עקיבא עוד שלושה דברים שהראה הקב"ה למשה באצבע, ובשלשתם נאמר 'זה' או 'זאת'. ר' יהושע טוען שמשה הבין בעצמו את מה שראה, והראיה עצמה היתה על טבעית כך שמשה ראה גם את העתיד עד סוף העולם, בהמשך לדרשה הקודמת. |
וְהֶרְאָהוּ כָּל קִרְיֵי ערי אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל: עַד כָּאן תְּחוּמוֹ שֶׁל אֶפְרַיִם, עַד כָּאן תְּחוּמוֹ שֶׁל מְנַשֶּׁה.
רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ אוֹמֵר: מֹשֶׁה בְּעַצְמוֹ רָאָה אוֹתָהּ! הָא כֵּיצַד? נָתַן כֹּחַ בְּעֵינָיו שֶׁל מֹשֶׁה, וְרָאָה מִסּוֹף הָעוֹלָם וְעַד סוֹפוֹ!
פיסקה שלט
[עריכה]על דברים לב נ
| משה מבקש להשאר בחיים כמוצג מוזיאוני, שישמר את הזכרון הלאומי. הקב"ה מסרב וקובע שגזירה היא שכל אדם ימות, באשר הוא אדם. |
לֹא טוֹב שֶׁיֹּאמְרוּ 'טוֹב מֹשֶׁה מִמַּרְאֶה' מִשֶּׁיֹּאמְרוּ 'טוֹב מֹשֶׁה מִשְּׁמוּעָה'?
לֹא טוֹב שֶׁיֹּאמְרוּ 'זֶה מֹשֶׁה שֶׁהוֹצִיאָנוּ מִמִּצְרַיִם וְקָרַע לָנוּ אֶת הַיָּם וְהוֹרִיד לָנוּ אֶת הַמָּן
וְעָשָׂה לָנוּ נִסִּים וּגְבוּרוֹת' מִשֶּׁיֹּאמְרוּ 'כָּךְ וְכָךְ הָיָה מֹשֶׁה, כָּךְ וְכָךְ עָשָׂה מֹשֶׁה'?
אָמַר לוֹ: כַּלֶּךְ מֹשֶׁה! גְּזֵרָה הִיא מִלְּפָנַי, שֶׁהִיא שָׁוָה בְּכָל אָדָם,
שֶׁנֶּאֱמַר (במדבר יט יד) "זֹאת הַתּוֹרָה אָדָם כִּי יָמוּת בְּאֹהֶל";
וְאוֹמֵר (שמואל ב ז יט) "וְזֹאת תּוֹרַת הָאָדָם ה' אֱלֹהִים".
| משה מת לא כעונש אלא כאדם, באשר הוא אדם. בכך הוא עולה על אדם הראשון שחטא. הדרשה מנוגדת לפשט, וטוענת שמשה ואהרון לא חטאו במי מריבה; וראו טענה זו כבר לעיל בפיסקה שלח. וראו בפיסקה שמ. והשוו שבת נה ב, שם מיוחסת מיתה ללא חטא לדמויות משניות, כגון בנימין, עמרם, ישי וכלאב. |
אָמַר לָהֶם: שֶׁלֹּא עָשָׂה פִּקּוּדָי. אָמְרוּ לְפָנָיו: וַהֲרֵי מֹשֶׁה עָשָׂה פִּקּוּדֶיךָ!
אָמַר לָהֶם: גְּזֵרָה הִיא מִלְּפָנַי, שָׁוָה בְּכָל אָדָם, שֶׁנֶּאֱמַר "זֹאת הַתּוֹרָה אָדָם כִּי יָמוּת בְּאֹהֶל".
| הקב"ה מפתה את משה ב'עמיו' – אבותיו ואחיו. |
"כַּאֲשֶׁר מֵת אַהֲרֹן אָחִיךָ" – מִיתָה שֶׁחִמַּדְתָּ לָהּ.
| דורש 'כאשר מת' – לא כסיבת המוות אלא כדרך המיתה: אהרון שלט בגופו עד מיתתו, ולא היה צורך להכין את גופתו לקבורה ולקברו, אלא רק להעביר את בגדי הכהונה לאלעזר. במיתה דומה מת גם משה, שנאמר עליו (דברים לד ז) 'לא נס ליחו'. |
בְּשָׁעָה שֶׁאָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא (במדבר כ כה-כו) "קַח אֶת אַהֲרֹן וְאֶת אֶלְעָזָר בְּנוֹ...
וְהַפְשֵׁט אֶת אַהֲרֹן אֶת בְּגָדָיו" – אֵלּוּ בִּגְדֵי כְּהֻנָּה, הַלְבִּישֵׁם לְאֶלְעָזָר, וְכֵן שֵׁנִי וְכֵן שְׁלִישִׁי.
אָמַר לוֹ: הִכָּנֵס לַמְּעָרָה – וְנִכְנַס, עֲלֵה לַמִּטָּה – וְעָלָה,
פְּשֹׁט יָדֶיךָ – וּפָשַׁט, פְּשֹׁט רַגְלֶיךָ – וּפָשַׁט,
קְמֹץ פִּיךָ – וְקָמַץ, עֲצֹם עֵינֶיךָ – וְעָצַם.
בְּאוֹתָהּ שָׁעָה אָמַר מֹשֶׁה: אַשְׁרֵי מִי שֶׁמֵּת בְּמִיתָה זוֹ,
לְכָךְ נֶאֱמַר "כַּאֲשֶׁר מֵת אַהֲרֹן אָחִיךָ" – מִיתָה שֶׁחִמַּדְתָּהּ לָהּ!
פיסקה שמ
[עריכה]על דברים לב נא
| הדרשה מעמעמת את חטאם של משה ואהרון וטוענת שהם לא המרו את פי הקב"ה אלא גרמו לישראל לעשות כך בעקיפין. |
"עַל אֲשֶׁר לֹא קִדַּשְׁתֶּם אוֹתִי" – אַתֶּם גְּרַמְתֶּם שֶׁלֹּא לְקַדֵּשׁ אוֹתִי.
(במדבר כז יד) "כַּאֲשֶׁר מְרִיתֶם פִּי" – אַתֶּם גְּרַמְתֶּם לַמְרוֹת פִּי.
אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְמֹשֶׁה:
| משה היה אמור להשליך שוב את המטה ולא להכות בו. |
מָה אוֹתוֹת שֶׁבְּיָדְךָ לֹא עִכַּבְתָּה, דָּבָר הַקַּל הַזֶּה הָיָה לְךָ לְעַכְּבוֹ?
| ראו לעיל פיסקה שה, שמלאך המות לא פגע במשה אלא הקב"ה עצמו. לא הבנתי את הקשר לפסוק. |
שֶׁנֶּאֱמַר (במדבר כ יב) "לָכֵן לֹא תָבִיאוּ אֶת הַקָּהָל הַזֶּה".
פיסקה שמא
[עריכה]על דברים לב נב
| מפרש "לא תבוא" – חי, כהדיוט; "לא תעבור" – לאחר מותך. וראו גם מכילתא עמלק א ב, על 'רב לך'. |
נֶאֱמַר כָּאן "וְשָׁמָּה לֹא תָבוֹא" וְנֶאֱמַר לְהַלָּן (דברים לד ד) "וְשָׁמָּה לֹא תַעֲבוֹר".
אִי אֶפְשָׁר לוֹמַר "וְשָׁמָּה לֹא תַעֲבוֹר", שֶׁהֲרֵי כְּבָר נֶאֱמַר "וְשָׁמָּה לֹא תָבֹא",
וְאִי אֶפְשָׁר לוֹמַר "וְשָׁמָּה לֹא תָבֹא", שֶׁהֲרֵי כְּבָר נֶאֱמַר "וְשָׁמָּה לֹא תַעֲבוֹר"!
אָמַר מֹשֶׁה לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: אִם אֵינִי נִכְנָס לָהּ מֶלֶךְ – אֶכָּנֵס לָהּ הֶדְיוֹט;
אִם אֵינִי נִכְנָס לָהּ חַי – אֶכָּנֵס לָהּ מֵת!
אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: "וְשָׁמָּה לֹא תָבוֹא", "וְשָׁמָּה לֹא תַעֲבוֹר"!
לֹא מֶלֶךְ וְלֹא הֶדְיוֹט, לֹא חַי וְלֹא מֵת!