(דברים יז ז): "יַד הָעֵדִים תִּהְיֶה בּוֹ בָרִאשֹׁנָה לַהֲמִיתוֹ, וְיַד כָּל הָעָם בָּאַחֲרֹנָה; וּבִעַרְתָּ הָרָע מִקִּרְבֶּךָ"

כשאדם עובר עבירה חמורה ונדון למוות, העדים - שהעידו שראו אותו עובר את העבירה - הם הראשונים שצריכים להרוג אותו. כך מתואר במשנה: " "אחד מן העדים דוחפו על מתניו... אם מת בה, יצא. ואם לאו, השני נוטל את האבן ונותנה על לבו. אם מת בה, יצא. ואם לאו, רגימתו בכל ישראל..." " ( משנה סנהדרין ו ד , בבלי סנהדרין מה א , רמב"ם הלכות סנהדרין טו ) ; " "מצוה בעדים להמיתו. ומנין שאם לא מת ביד עדים, שימות ביד כל אדם? תלמוד לומר: ויד כל העם באחרונה" " ( ספרי ) .

הסיבה היא, שהעדים הם היחידים שיודעים ממקור ראשון שהנדון אכן חייב מיתה; כל השאר, יודעים רק ממקור שני - מפי העדים.

טעם נוסף הוא, לדרבן את העדים להיות זהירים מאד בעדותם - כי העדות תחייב אותם גם לבצע את גזר הדין. אם העדים יעידו עדות שקר, הם יצטרכו בעצמם להסתכל לנדון בעיניים ולבצע את גזר הדין - וכך למעשה יהפכו לרוצחים.

" "אדם לא יכול לומר שזו מצווה שאחרים יכולים לעשות. אצל הגויים יש "תליין". השופט לבוש נקי וכולם לבושים נקיים, חוץ מהתליין המגעיל שמקיים את גזר הדין. אבל, בעם ישראל, יד העדים תהיה בו בראשונה . העד אומר "לא, אני רק מעיד, לזו הגעתי". אין "לזו הגעתי"! אם להעיד אתה טוב, גם לתלות אתה טוב. אל תזרוק את המלאכה המלוכלכת על אחרים. זו לא מלאכה מלוכלכת. זו מלאכה נקייה. הכל תלוי במגמה" " ( הרב שלמה אבינר, שיחה בישיבת עטרת ירושלים ) .

ועל דרך הדרש, הפסוק מתייחס למנהג המקובל בימינו, שלפיו כשאדם נאשם בעבירה, הציבור (באמצעות התקשורת) מייד חורץ את דינו לחובה, לפני שנשמעו העדויות. אולם לפי התורה, יד העדים תהיה בו בראשונה להמיתו - קודם כל צריך לשמוע את כל העדויות, ולהרשיע אותו בדין, ויד כל העם באחרונה - ורק אז מותר לשאר העם להתייחס אליו כאשם (ׂע"פ גליה)|}} .