יערות דבש/דרוש י

דרוש י

תוכחת מוסר מה שדרש הגאון זצ"ל בק"ק מיץ ב' אב תקה"ל והספד על ב' חכמי הדור ז"ל.

ישעיה אמר (ישעיה א, ב) שמעו שמים והאזיני ארץ כי ה' דיבר והפך הסדר ממה שאמר משה (דברים לב, א) האזינו השמים ותשמע הארץ וכבר דיברו בו מפרשים טעם שינוי הדברים אבל עם הענין נראה כי כבר אמרו (תנחומא האזינו) דלכך ייחד שמים וארץ היותם עדים ויד העדים תהיה בו בראשונה וכו' אבל גם נתייחדו להיות שני עדים מתרים בם ועצר שמים במטר והוא אולי על ידי כך יתנו ישראל אל לבם לשוב אל ה' וכבר אמרו מפרשים במי שנאמר בו האזנה הוא העיקר ובמי שנאמר השמיעה הוא טפל והאזנה היא עיקרית להטות אוזן בהשגחה גמורה ולכך נתן משה האזנה לשמים להיותם רחוקים מבני אדם ולא ימהרו לעשות משפט חרוץ בישראל כי חפץ חסד הוא לטובת ישראל ואילו נתן האזנה לארץ היה במהרה משפטם כי קרוב הוא.

אך זהו בעשותם דין בישראל כדכתיב (דברים יז, ז) יד העדים תהיה בו בראשונה אבל בעשותם התראה אדרבה יש למהר כל רגע פסידא דלא הדר אולי ישובו ויתנו על לבם ומה לנו להשהות באיסורים ודרכים הרעים אך כבר נודע כי כל דבר שיצא מפי הקב"ה אם ישובו יש בו חזרה אבל מה שנאמר כבר על ידי נביא לית ביה חזרה וגזירת נביא אינה חוזרת לבל יאמרו הנביא משקר ולכך משה אמר (דברים לב, א) אמרי פי והיינו שכבר יצא הדיבור מפי נביא וא"כ לית ביה חזרה כי כלה ונחרצה ואין יחוד שמים וארץ להתרות כי התראה זו מה טיבה כבר נגזרה גזירה ואין זה אלא לעשות משפט ולכך תלה האזנה בשמים להשהות משפטם אמנם ישעיה אמר כי ה' דיבר ועדיין זמן לחזור וא"כ טיבם של שמים וארץ להתרות ויש למהר מעשיהם אולי ישובו לה' ולכך נתן האזנה לארץ ונכון הוא ואם כך שעדיין לא יצא הדיבור לפועל לצאת מפי נביא מה שהנביא ישעיה ניבא ולא היה דבר ה' אליו ומלתו על לשונו כי אם ראה במראה נבואה והשיג דבר ה' ולכך נאמר חזון ישעיה אשר חזה דייקא לא ניבא רק חזה כי ניבא מלשון ניב שפתים ולא היה עדיין מילתא של ה' בפיו לנבאות כי אם כן לא היה אפשר בחזרה וחסד ה' היה ועדיין לא כלו רחמיו לעורר ישראל אולי ישובו ולכך לא נאמר רק לשון חזה ולא ניבא ועוד כי יש בו נחמות ויעודי גאולה השלימה לעתיד לבא.

וכבר אמרו (מדרש שוח"ט תהלים ט') לבא לפומא לא גליא ופירושו הנביאים שניבאו בפה לא התנבאו בקץ היותו סתום אבל בהשגת הלב ובשכל הנבדל שהוא שכל שלם השיגו וזהו לבא לפומא לא גליא וכבר נודע כי חזיון הוא לא ראיה בעינים כי אם ראיה בלב כמו שכתב הזוהר על ואתה תחזה וכו' שלא היתה ראיה בעין כי אם בשכל להשיג מי הם חכמים וכמו שכתב האר"י דלכך נאמר תא חזי ולא שמע היותו השגת הלב ואמרו כי לכך נקרא חזה הדופן שעל הלב כי כל חזיון מלב ולכך נאמר בישעיהו חזה ואמר בנים גדלתי ורוממתי וכו'.

ואין כוונתי כעת להאריך בדרוש וענינים גדולים כי מפאת אבילות זמן הימים שבאו גוים וחללו קודש ה' ופרצו ושמו מקדשנו לתועבה ואיך אנחם הלא כל ראש לחלי וכל לבב דוי ולבי בל עמי.

וביותר שבאנו לעורר אבל יחיד על הני תרי רבנים וחכמי הדור אשר היו לנו לעינים ה"ה הישיש המובהק בחכמה ובמדע מוהר"ר אליעזר בק"ק צילץ והשני העולה על בני דורו מאור ישראל מ' אליהו רב דקרעמזיר הם נסעו למנוחה ועלינו חיוב הספד ואבל וביחוד בימים אלו אשר אמרו (ראש השנה דף יח:) שקולה מיתת צדיקים כשריפת בית אלהינו ויש אומרים יותר כי באמת עיקר מעמד ומצב האומה הישראלית הוא בתורה ועיקר התורה נשענת על לומדים היודעים להורות בשכלם הקדוש בהוראות ישרות וחוקים צדיקים ובאמת אילו יש במציאות להגות מתוך ספר ולהורות לא היה העדר תלמידי חכמים כל כך קשה לישראל כי איש אשר לו שאלה וכדומה זיל קרי מתוך הספר וכן תראה וכן תעשה אבל דבר זה אי אפשר כי א"א לכוון הדעת בכתב כמו שכתב הרמב"ם באגרת תימן כי א"א לכוון בכתב לבל יקרה בו טעות ומכשול ומי לנו גדול מאדון הנביאים משה שכוון היחוד המוחלט והאמיתי בלב ישראל ואמר (דברים ו, ד) שמע ישראל ה' שהוא אלהינו הוא אחד מוחלט בלי פקפוק ועם כל זה בעו"ה הכופרים מצאו מקום להכשל ולתלות טעותם ולומר השילוש כנודע ואם כן בדבר זה מכל שכן בדינים והוראות אשר אף שנכתב באר היטב בספר צריך שיקול דעת חכם אם הנדון המושאל דומה בכל הפרטים לדין הנכתב כי בקל יפול בו השינוי והחילוף ודינו של זה לא כשל זה כלל ובגין כך מאוד קשה העדר חכמים מורים הוראות ישרות כי הם חיינו.

וכבר אמרתי בזה בדרוש הקדום שזה פירוש הפסוק (דברים כה, סא) וכל מכה אשר לא כתוב וכו' אמרו זהו מיתתן של תלמידי חכמים רמזו בזה כי פרידתם וסילוקם בשביל כך קשה הואיל אשר לא כתובה בספר התורה כל הדינים והוראות וצריך רב ומורה צדק לקהל ישראל ולכך יש עליהם לקונן כי קשה סילוקם וא"כ כעת הזמן גורם להתאבל בזה ובזה כי באמת יש לנו להספיד על צדיקים בשני אופנים אחד להעדרם כנ"ל כמו שאמרו (איכ"ר א כח) גלתה יהודה וכי אומות העולם אין גולים אלא שבשביל שאוכלים מפתם ושותים מיינם אין גלותם גלות אבל ישראל שאינם נהנים מפתם ויינם גלותם גלות להלן אומר ויגל ישראל מעל אדמתו וכאן אומר גלתה אלא כיון שגלו תש כחן של ישראל כנקבה עכ"ל וכבר דקדקו דמה קושיא דאמת דגם אומות העולם גולים וכי בשביל כך לא נימא שגלו יהודה וגם התירוץ אנה נרמז בקרא וגם מה שתירץ שלכך נאמר גלתה בלשון נקבה עדיין קשה איך כתב ויגל יהודה בלשון זכר הא תש כחם כנקבה.

אבל הענין כבר נודע מה שכתב (איכה א, ג) היא ישבה בגוים לא מצאה מנוח כי כל מי שאינו מבני אדמתו אין דעתו מיושבת עליו הואיל ואינו מבני ארצו כמבואר בגמרא (עיין מגילה יב ע"ב ובכורות ט) ולכן נאמר שישבו בגוים ולא מצאו מנוח והנה אמרו (גיטין דף נו:) בטיטוס שקם עליו נחשול לטבעו ואמר כמדומה שאין כחו אלא בים ירד עמי ליבשה וילחם עמי אמר קב"ה יתוש הוא בריה קלה דאית ליה עיולא ולית ליה אפיקתיה הוא ילחם בך וכו' ע"ש ויש להבין למה בחר ה' ביתוש ומה ענין זה לטיטוס ומה מדה כנגד מדה יש בזו שצוה ליתוש להלחם בו אבל כאשר נבין וכי לא ידע טיטוס מלחמת יהושע בן נון לל"א מלכים והורדת אבני אלגביש והעמדת חמה לו ולמלך חזקיה ואיך היה חושב שאין כחו אלא בים וצריך לומר כי כבר כתב הרמב"ן כמה פעמים (עיין בפרשת אחרי י"ח כה) כי ארץ ישראל היא תחת ממשלת ה' ולכך שם עיקר חיוב שמירת התורה ובחוץ לארץ כל מדינה תחת שר ומזל פרטי ולכך נאמר (מ"ב יז, כו) משפט אלהי ארץ וזה ידע טיטוס גם כן וחשב כי חו"ל היותו תחת שרים ומזלות סילק הקב"ה השגחתו בכל אופן והכל ביד המזל והשר ולכך חשב בארץ ישראל ודאי שכח ה' גדול למאוד לעשות נסים ונפלאות אבל בחו"ל כבר נמסר לשרים ולמזלות ואין ביד ה' לשדד מערכותיהם וכבר אמרו בגמרא בפ"ק דגיטין (דף ח') כי ימים הסמוכים לארץ ישראל דינם כארץ ישראל וכן כתב הזוהר כי הים דינו כא"י ולכך חשב כי במים כחו חזק כמו בא"י אבל ביבשה בחו"ל לא היה יכול לו וזהו מאמרו ילחם אתי ביבשה והיינו בחו"ל כי כבר יצאו מא"י ומה שהביאו לכלל הטעות הזה לומר שכחו יפה בים אבל לא ביבשה הוא מקושית שלמה בקהלת (קהלת א, ז) כל הנחלים הולכים אל הים והים איננו מלא הרצון שאינו מתמלא להיות מתגבר ושוטף ויורד לכסות כל היבשה כי איך אפשר שיום יום ירבו המים מן הנחלים ואין מקום לצאת ותירץ שלמה בקהלת שמקום שהם הולכים שם הם שבים ללכת במחילות בקרקעות תהום בזה כיחש טיטוס כאשר עוד היום חכמי מחקר כחשו בזה ואמרו שאין מקור הנחלים מן הים כלל רק הם בריאה בעצמן בכדור ארציי שברא ה' מעיינות ומקור מים חיים וא"כ הקושיא גדולה איך לא ישובו מי הים לכסות הארץ ומזה שפט ששר המושל בים אינו שר המושל בארץ וביבשה ותחומו של זה לא תחומו של זה ואין אחד נוגע בתחומו של חבירו כי חלק להם בעת הבריאה וא"כ אי אפשר לים לירד ליבשה ולהחריבו ואין שם ממשלתו וא"כ כיון שידע שאלהי ישראל שליט בים בימי פרעה וכדומה שפט כי על כרחך אין ממשלתו בחוץ לארץ במקומות הנמוכים מים דאם לא כן למה לא ירדו משם ליבשה למקומות הנמוכים ומזה נולד מקום כפירתן ולכך ענשו הקב"ה ואמרו ההיטב תימה לך על הים שכל הנחלים הולכים בקרבו ואין בו מוציא אף אני אשלח יתוש שג"כ אין לו רק עיולי ולא אפוקי ילחם בך ויכול לך ומזה תראה כי אין התמיה על הים כי רבות נפלאות כאלו פעל ה' בקרב הארץ ויתוש בריה קלה כאחד מהן ומה התימה על הים.

ונשוב כי זהו היה הטעם של סנחריב שבלבל כל הארצות כי הוא אמר שהוא אלוה כי הוא היה משביע לשר וכוכב שלו ולמען לא יעבדו גוים לשרים ומזלות העביר אותם ממדינה למדינה וא"כ לא ידעו עבודתו וטיב נמוסי העבודה לשר ואלוה ההוא כלל ונחלש כחם ובזה היה לבדו אמיץ כח על ידי שרו ומזלו ואם זהו כך אם כן הקושיה איך אמר הקרא שישראל בגוים לא מצאו מנוח היותם חוץ לארצם אדרבה להם יש יותר מנוח מכל הגוים כי הלא סנחרב בלבל כל הארצות והם שלא במקום מזלם ושר שלהם וזרה עבודתם לא כן ישראל אשר ה' אלהים בכל מקום ומלכותו בכל משלה ולכך תירץ שאומות העולם שאוכלים מפתם ויינם אין הגלות ניכרת מה שאין כן ישראל וזוהיא כוונת הפסוק מרוב עבודה פירוש שיש להם עבודת ה' לרוב ומובדלים ומופרשים בעבודת ה' ובמצות רבות אשר על ידי כן מובדלים מבין העמים ועל ידי כך היא ישבה בגוים אין לה מנוח.

והנה ענין גלות השכינה ושפחה כי תירש גבירתה הנאמר בקרא (משלי ל, כג) כמו שכתב בכתבי האר"י ז"ל הוא כי כל זמן שישראל בארץ ישראל הוא משפיע לארץ ישראל והפסולת והתמצית הם משפיעים לשרים ומזלות חוץ לארץ אשר משטרם על גויי הארצות אבל כשאנו בגולה בין עמים אז הקב"ה משפיע לשר ההוא כדי להשפיע לישראל שתחת ממשלתו והוא לוקח לעצמו ועמו השפע והתמצית ופסולת לישראל כאשר האריך בזה וזהו שפחה כי תירש גבירתה כי השר מקבל השפע ונותן הפסולת לישראל וזוהיא גלות השכינה שאנו חייבים להתאונן ולבכות עליה בלב קרוע ומורתח כי זהו נגד הטבע כי מטבע צדיק וישר להשפיע לצדיקים וישרים אך זהו אם אין צדיק מובהק וגדול וקדוש שמו בארץ ישראל אבל אם ישנו שם הקדוש ברוך הוא משפיע בו מה שהוא כפי צורך ישראל והוא משפיע לישראל וכל ישראל ממש כלולים בו.

ומזה תבין מה שאמרו (איכה א, ג) גלתה יהודה כי תש כחם כנקבה והרצון כי מקדם היו הם משפיעים לאומות והיו הם בבחינת זכרים ואומות העולם נקבה אבל בגלות הם מקבלים מאומות העולם והם זכרים ואנחנו נקבות המקבלים שפע ולכך תש כוחנו כנקבה אך זהו לאחר גדליה בן אחיקם אבל בחייו היותו צדיק גמור היה הוא המקבל ועל ידו מקבלים ישראל ולכך במותו אמרו (ראש השנה דף יח:) שקולה מיתתו כשרפת בית אלהינו להיות כי מותו גרמה רעה לישראל כמו בית המקדש כי כל זמן היותו חי קבלו ישראל על ידו השפע כמו על ידי בית המקדש.

ובזה תבין כי לכך נאמר (מ"ב כה, כא) ויגל יהודה מעל אדמתו ונאמר בלשון זכר ששם נאמר כי מינה נבוזראדן לגדליה בן אחיקם לשר ומושל בארץ ישראל על יתר הפליטה ואם כן לא היה תש כחם כנקבה כנ"ל משא"כ ירמיה שניבא וקונן על העתיד לבא שבעו"ה יהרג גדליה ולא יעבור איש בארץ ישראל כלל ואם כן יהיו הם מקבלים מן האומות ויתש כחם כנקבה ולכך אמר גלתה וא"ש.

מזה נשמע כמה עלינו להצטער בהעדר תלמידי חכמים ובפרט מרביצי תורה המלמדים לתלמידים ישרות הלימוד ולא דברים שאין בהם ממש בפלפול של הבל ושוא ומדוחים אשר בעו"ה כמעט דור יתום בזמן הזה אוי לנו על שברנו והכל לאין ספק מחמת ביזוי תורה ואין איש שם על לב לחזק לומדים ולחזק צדקה ועל ידי כן באנו בעונותינו הרבים מתחלה ועד סוף לתכלית הצרות ועודנו מרקד בנו לבזות התורה ולומדיה ויפה אמר המדרש (תהלים נ, ב) תשב באחיך תדבר בבן אמך תתן דופי יושבים מדברים באבות ודורות ראשונים לומר מה ראו אבותינו שהרשיעו כל כך עד שגרמו לנו הרעה הזאת אשר אנחנו לחרפה בגולה כי כבר אמרו (יומא דף ט:) טובים צפרנים של ראשונים וכו' ואמר מנשה (סנהדרין דף קב:) אילו הוית התם הוי נקטית בשפולי ורהיט ואזיל.

צא ולמד אחאב היה עובד עבודה זרה כמה כיבד לספר תורה (שם) והכניס עצמו במלחמה עצומה מבלי לזלזל בכבוד התורה ואנחנו בעו"ה מזלזלים בכבוד לומדיה אשר חמורה מספר תורה כדאמרינן (מכות דף כב:) הני בבלאי טפשאי דקיימי קמי ספר תורה ולא לפני תלמידי חכמים אשר הם עיקר התורה וחכמת אלהים בקרבם והוא החלי הרע אשר אצלנו שגורם רעות רבות בעו"ה על אשר ירדה התורה ואין מקים דגלה והיות אבותינו היו טובים מאתנו אמר המקונן (איכה ה, ז) אבותינו חטאו ואינם ואנחנו עונותיהם סבלנו שפירושו לפי דעת האר"י ז"ל שאמר הא דאמרינן (מכות כד) משה אמר פוקד עון אבות על בנים וכו' יחזקאל אמר איש בחטאו יומת שלא ביטל יחזקאל דברי משה רק בחטא שהוא שוגג אין הבנים נענשים בסיבת האב וזהו שדייק איש בחטאו יומת אבל במזיד אף הבנים נענשים בסבתם ולכך דייק משה פוקד עון אבות שהוא מזיד וא"כ זוהיא הכוונה אבותינו חטאו ואינם רוצה לומר חטאיהם אינם כי אין אנו נענשים על ידם אבל אנחנו עונותיהם סבלנו כי בעונות אנו נענשים בסיבתם.

אבל חוץ לדרכו נראה כי כל הגדול מחבירו ענשו גדול וכמאמרם (יבמות דף קכא:) הקב"ה מדקדק עם הצדיקים כחוט השערה דכתיב וסביביו נשערה וכו' ואצל גדול חטא קטן לגדול יחשב ליקר מעלתו ואצל קטן לפחיתת ערכו גדול לקטן יחשב לפי ערך הגדול ולכך ראשונים שהיו יקרי ערך ומעלה כאשר עשו רק שוגג תיכף היה עונשם מה' ואף ה' עלה בם לכלותם אבל אנחנו היותינו קטני ערך אפילו אם עושים כזה נושאים וסובלים העונות מבלי יקרה כליון דהיינו אם אנו עושים דברים אשר אצלם היה נחשב לעון כי זהו מה שאצלם נקרא עון אינו נחשב אצלנו לשוגג כי אין לנו דעת כל כך להשיג העון והמרי והפגם בחטאינו וזוהיא כוונת המקונן על שפלות הדור כי ראשונים היו טובים מאלה וכי ירדו הדורות מטה מטה אמר אבותינו חטאו ואינם כאשר עשו רק חטא אינם כי היה בהם חרון ה' ואנחנו עונותיהם פירוש אנו עושים מה שהיה אצלם נחשב לעון ומכל מקום סבלנו לרוב פחיתות ערכנו ודבר גדול דיבר הנביא בזה להודיע כמה בעו"ה נתקלקלו מדרגות הדורות ואם זה בימי ירמיה אנחנו בעו"ה כעטלפים לא ראו אור וגם בעו"ה בזמן החורבן היה הכל לסבת בזיון התורה ועבירה גוררת עבירה אשר על ידי כן מתלוצצים בלומדים ואינם שמים על לב להוכיח איש את רעהו בלב תמים.

ואמרו במדרש (ריש פתיחתא דאיכה רבתי) אילו זכיתם הייתם קורין כי ביום הזה יכפר וכו' תטהרו ועכשיו שלא זכיתם אתה קוראים חטא חטאה ירושלים וכו' טומאתה בשוליה ואמת כבר אמרתי בזה כי ידוע מה שכתבו מקובלים כי צריך להיות בין מתן תורה ליום הכפורים ג' פעמים מ' יום כנגד ק"ך שנה של משה ע"ש ואמרינן במדרש החודש הזה לכם זוהיא תחלת התורה וראוי היה ליתן להם אז לישראל כל התורה אלא שחטאו במצרים ונשתהה מתן תורה עד עצרת כי מנו מ"ט ימים והנה ידוע בירושלמי הובא בתוספות פ"ק דר"ה כי בבית ראשון חרב הבית בא' לחודש אב ואז היה התענית א"כ אילו זכו במצרים והיה מתן תורה בר"ח ניסן יום שנא' בו החודש הזה לכם היה ק"כ ימים של אחריו בא' באב והיה אז יום הכפורים אלא בשביל שלא זכו ונתעכבה התורה ועל ידי כך נתגלגלו עונות שנשתהו במדבר וגרם שליחת מרגלים והגיעו לבכי בלילה זה לדורות כנודע זהו מה שאמרתי.

אבל כוונת הדרוש פה הוא כך כשנבין מדרש (איכ"ר א כא) ועיין במסכת מנחות נ"ג ע"ב) בליל חורבן בא אברהם לבית המקדש והיה הקב"ה מטייל עמו ארוכות וקצרות אמר לו מה לידידי בביתי אמר לו בני היכן הם אמר לו גלו וכו' אמר לו לא מלו דכתיב ובשר קודש יעברו מעליך ועוד ששונאים זה את זה עכ"ל וכבר דרשתי בזה פעמים רבות כללו של דבר להבין הענין בקצרה כי צריך להבין מה היה הענין בזה הטיול וכי הזמן גורם לטייל והשאלה מה לידידי בביתי אינה מובנת ומכל שכן שאר דברים ושאלת בני היכן הם וכי לא ידע שבעו"ה גלו בראש גולים.

אבל יובן בשנבין במה שאמר במדרש (שם ה ב) ירמיה אמר נחלתינו נהפכה לזרים ישעיה אמר בית מקדשינו ותפארתינו וכו' אבל אסף אמר באו גוים בנחלתך טמאו את היכל קדשך וכו' יש להבין למה באמת שינה אסף מלתו מן הנביאים הנ"ל ונראה דכבר ידוע כי המינין מצערין לישראל ואומרים בבית ראשון שהיה בהם חטאים גדולים ומפורסמים נגאלו בקץ ע' שנים ובבית שני אשר לא נמצא בעם ישראל מהתועבות הגדולות רק שנאת חנם תהיה אריכות הגלות זמן ארוך כזה אבל טעו כי חשבו כי בגאולה בימי עזרא כבר נמחל עון בית ראשון ולא כן הוא כאשר יעודי כל הנביאים מורים על זה וכאשר הארכתי בביאורי לירמיה רק להיות כי ישראל היו נעורים מהתורה ונשתקעו בעבודה זרה עד ששכחו בשבעים שנים שהיו בגולה שמירת שבת מצות סוכה וכדומה כאשר הדבר מבואר בעזרא ונחמיה נשאו בנות אלהי נכר עמוני מואבי ולא ידעו כי הרחיק ה' אותם מבוא בקהל ה' וא"כ אילו ח"ו היו יותר בגלות ולא היה פקידה היתה נשכחת מאתם תורת אלהינו מכל וכל עד שלא היה רושם זכירה אצלם ונתערבו בעמים והיה ח"ו נשבת זכר ישראל וזכר תורת אלהינו ועל זה נכרתה הברית לבלי תשכח תורת אלהינו ולבלי יתערבו בגוים והן עם לבדד ישכון ולזאת עשה ה' למען שמו ולמען תורתו ופקד אותנו מקץ ע' שנים אשר עדיין רשומה של התורה והמדע קיים ואז היו עדיין עזרא וכנסת הגדולה שהנחילו לנו תורה וכן בכל דור ודור שקבעו לנו מסמרות וסייגים עד שעל ידי כן אי אפשר לשכוח ולעבור הגדר של תורה וכאשר שיער בחכמתו העליונה שכבר נשקעה התורה בלבנו מבלי שכוח חזר והגלנו למרק חטאים מבית ראשון וכן באמת כנ"ל כי אנחנו בגולה לא שכחנו מצות ה' אדרבה בכל דור ודור מוסיפים תקנות וא"כ הגלות השניה היא עיקרה גלות הראשונה רק בחסד ה' מבלי להפר בריתו גאל אותנו.

ולכך בסיום התוכחה בתורת כהנים שהיא רומזת על גלות ראשונה כמ"ש הרמב"ן נאמר בסופה (ויקרא כו מב מד) וזכרתי את בריתי וכו' ואף גם זאת וכו' להורות כי לכך נגאלו מהר כי זכר ה' בריתו כנ"ל ודבר זה כבר אמרתי כמה פעמים בדרוש הקדום כי דברים כנים הם וזוהיא כוונת ריש המאמר כי בזמן החורבן בא אברהם אבינו לבית המקדש ולא היה אברהם כל כך מצטער על הגלות כי מלומד היה בכך וכל ימיו היה בגירות ויתהלך מאוהל לאוהל וד' אמות קרקע לקבורה לא היה לו רק אברהם דאג כי ברוב גלות ישכחו ישראל תורת ה' וילמדו מגוים לילך סרה עד שישכח שם ישראל וזהו היה צערו והקב"ה לנחמו ולהסיר דאגה זו ממנו הלך עמו ארוכות וקצרות וזהו לישב דעתו של א"א ע"ה.

ומזה תבין כי בית ראשון נבנה בזכותנו אבל בית שני לא היינו אנחנו כדאים ואדרבה עדיין עון אבותינו כרוך בנו למאוד רק ה' עשה למענו ולמען שמו הנקרא עלינו ולמען בריתו אשר כרת אתנו כנ"ל וזהו מאמר דניאל (דניאל ט, יט) למענך אלהים כי שמך נקרא על עירך ועל עמך אם כן ירמיה וישעיה שדיברו מן בית ראשון יפה אמרו נחלתינו נהפכה וכו' בית קדשנו ותפארתנו וכו' אבל אסף שכל המזמור מקונן על בית שני אמר באו גוים בנחלתיך שמו בית מקדשך לעיים וייחס הנחלה ומקדש לה' כי הכל נבנה בשביל קדושת השם ולא בתום לבבנו ולכך נקרא נחלת וקודש ה' ומזה תבין דברי הרמב"ם דפסק דקדושת בית ראשון בטלה וקדושת בית שני לא בטלה והוא הטעם דאמרינן היא היתה לנחלה ולכך לא בטלה הקדושה כמבואר בפ"ק דמגילה (דף י') ובסוף מסכת זבחים ובבית ראשון היה נחלתינו וא"כ אין כל כך נצחיות לקדושה דהיא נחלת בשר ודם והוא עובר ובטל אף נחלתו וקדושתו בטלות אבל בית שני שהיה נחלת ה' כמאמר אסף והוא נצחי וקדושתו אין לה הפסק כלל ולכך קדושתו לא בטלה ולכך נאמר (חגי ב, ט) גדול יהיה כבוד וכו' האחרון מן הראשון דבית ראשון היה נקרא נחלת אדם ובית שני נקרא נחלת ה' והוא מבואר במדרש ביום חרון אף ה' לא היו ישראלים ראויים להיות בגולה רק יום אחד אלא שגרם החטא.

והענין כי כבר נאמר (איכה ד, כב) תם עונך בת ציון כי על ידי חורבן בית המקדש ששפך הקב"ה חמתו וכילה בית תפארתו נתכפרו להם כל העונות ולכך נאמר תם עונך בת ציון רק שלא היו ישראל זכאים בעו"ה וא"כ היה חסד גדול מה' ששפך חמתו על הבית אשר נקרא שמו עליו והיו ראויים להגאל אילו היו שמורים מלחטוא וזוהיא שאלת הקב"ה לאברהם מה לידידי בביתי הרצון מה איכפת לך בביתי שנשרף ונחרב הלא זה לכפרת עון ישראל וא"כ מה לך להצטער הלא זו טובת בניך וזהו שדייק מה לידידי בביתי מה איכפת לך ועל זאת השיב אם כן שחורבן בית המקדש גורם לכפרת עון א"כ בני היכן הם היה להם להגאל כיון שחורבן בית המקדש גורם כפרה ועל זה השיב הקב"ה אמת אילו היו עושים רצוני אבל הם העבירו ברית קודש שזהו לאות לישראל וזהו שה' זוכר ברית וגם שונאים זה לזה שמפריד החבילה ומחלק התיומת ישרים ולכך לא נגאלו ולולי זה היו נגאלים וא"ש.

כללו של דבר על ידי חורבן בית המקדש היו ראויים להגאל תיכף רק הואיל והעבירו אות ברית קודש וגם היו שונאים זה את זה וידוע במדרש במקומו חטא חטאה ירושלים ששונאים זה את זה וגם על טומאתה בשוליה דרש) איכ"ר א לח) שלא היו נמולים וזהו בשוליה וא"כ יובן אילו זכיתם שלא חטאתם אחר החורבן אם כן היה חורבן מכפר עד שהיה נאמר תם עונך בת ציון וכו' וא"כ היה חורבן מזבח כפרה יותר מכל קרבנות שהיו כל עונות מתכפרים ולכך היו קוראים כי ביום הזה יכפר עליכם מכל חטאתיכם לפני ה' תטהרו כי תם עונך בת ציון אבל עכשיו שלא זכו קוראים חטא חטאה ירושלים וכו' כי זה בגלל שהיה להם שנאת חנם וגם קרא טומאתה בשוליה להורות שלא היו מקיימים ברית קודש ובשביל כך לא היה חורבן בית המקדש כפרה שלימה על כל חטאים ועדיין בעו"ה עונותינו על עצמותינו.

והנה עיקר שנאמר ששונאים זה את זה לא עם הארץ זה לזה רק עם הארץ לתלמידי חכמים כאומרם (פסחים דף מט:) ואנשכנו כחמור וכבר אמרנו כי השפעה מגיעה לצדיקים ותלמידי חכמים ומהם מקבלים שארי ישראל וא"כ התלמידי חכמים הם בבחינת בעל המשפיע ועם הארץ בבחינת נקבה מקבלים שפע ואם הם שונאים זה את זה הם נפרדים אשה מבעלה וזהו מאמר הפסוק חטא חטאה ירושלים והיינו כדדרשינן במדרש שהיו שונאים זה את זה על כן לנדה היתה שגלמודה אשה מבעלה כנדה כן עמי הארץ מופרשים ומובדלים מבעליהם הם הצדיקים ותלמידי חכמים וא"ש.

הביטו וראו כמה גדול עון שנאת חנם וכמה טובה מעכבת על ידה ובעונותינו הרבים פשתה הנגע צרעת בקרב ישראל דהיינו ח"ו לומר שלא יאהוב איש את גופו של חבירו ואם יקרה לו נזק או שיעליל השררה על יהודי הלא כל ישראל זריזין להצילו בהשתדלות בנפשם ומאודם ואין צריך לומר להצלת נפשות הלא אח פדה יפדה ויתקעו עצמם ממש בנפשם ומאודם יום ולילה לא ישבותו וכי יחלה אחד הלא כולם מתפללים ומבקרים וכל העזר האפשרי לא יאצל מהם ואפילו לרהוט ג' פרסאות בחלא וכאשר אשה תהיה מקשה לילד ויבא חבל לה הלא כל נשים שאננות ועשירות יקומו באישון לילה וילכו להיות נעור לעזור היש לך אהבה ואחוה וריעות גדולה מזו זכו חולקכון עמא קדישא קמיה מלכא קדישא וזוהיא תפארתנו נגד הנכרים אשר יספרו מאהבת ישראל זה לזה אך זהו הכל באהבת הגוף.

אבל באהבת הנפש שהיא עיקר האהבה אהבה נצחית ואהבה שסופה להתקיים בעו"ה אין בינינו אלא מעט כי אם יראה איש את רעהו הולך שובב בדרך לבו לא ייסר אותו ולא יאמר לו אל אחי לא טוב המעשה ולא זו דרך החיים אשר דרך הקודש יקרא לה ואדרבה יתן כמעט שמחה בלבו כי חבירו סניא שמועתיה ואם יראה חבירו מדבר בבית הכנסת במקום שאסור לדבר לא ימחה בידו אם יראה מתלוצץ ומרבה שיחה עם נשים מדבר ניבול פה ודברי נרגן ולשון הרע וכדומה לא ימחה בידו כלל.

אוי ואבוי היש לך שונא גדול מזה רואה חבירו טובע בנהר ואין מוחה זו שנאת חנם בלי מצוות שהיה בזמן בית שני כי רבו העוברים ולא מיחו ובשביל זה נעשו פרצות רבות בבית שני שהיו כת צדוקים ויתר כתות שפקרו בדברי תורה שבעל פה ומרו פי בית דין הגדול שבירושלם וזהו יותר עון מכל העונות כי זהו בכלל כפירה ודרך זרה היא מי שאומר בבית שני לא היה עון גדול נמצא ביניהם כלל היש עון גדול מאפיקורסים שכפרו בתורה שבעל פה ובהוראת סנהדרין שיושבים על כסא ה' ואלהים נצב בעדתם ובזה רבו כמו רבו בשיטות צדוקים בייסותים כת יהודא גלילי וכת שהיו שוכנים ביערות ומדברות והכל היה נגד רצון חכמי ישראל הפרושים כי לא קיימו מצות רגלים ומועדי ה' ורבים מכתות שלא נשאו נשים כלל ויתנהגו כמשפט אחים ואחיות אצל הנוצרים ועכו"ם קדמונים כי מאתם למדו עכו"ם לעשות כמותם ורוב מהכתות שפקרו בהשארת הנפש ותחיית המתים היש לך עון גדול מזה ומה צריך חולי רע ומר יותר עד אשר הכהן גדול שהיה בשנה ההיא שנחרב הבית היה איש צדוקי כמ"ש יוסף בן גוריון בספרו לרומיים תפח רוחיה דהאי כהן און ימ"ש אשר כך עלתה בשנתו ואיך היה צום נבחר עת רצון לה' להתמלא רחמים על ישראל ולהנחם מהרעה אם איש צורר ומתעב כזה בא קודש פנימה ולכן משחז"ל (יומא דף ט:) כי בבית שני היה עון שנאת חנם הכונה כי זהו שרש המרי כי על ידי כך באה כל הרעה הזו וזהו החלי כי היותם שותקים בעוברי עבירה על ידי כך יסובב כי פשתה הרעה מרעה אל רעה יצאו וגברו המינים וצדוקים ואפיקורסים ימ"ש.

באמת רוב המוני עם הן לומדים הן אינם לומדים חושבים כי לא יאות להוכיח רק לרב ומורה אבל איש אחר לא נאה לו להוכיח לעמיתו וזהו שקר כאשר דרשתי פעמים רבות שטועים אתם בזה אדרבה אם רב יוכיח יאמרו אין כל אדם יוכל להיות רב ומורה ומי כמוהו עושה וזה יאמר כך וזה כך ויתלוצצו על הרב אבל אם איש כערכו יוכיחו ויאמר לו מה תחשדני גם לי לבב כמוך להיות כמוך רק הדבר רע לשמים וכהנה ולמה לא תחוס על נפשך ולמה תמרה פי קונך ידעתי כי דברים כאלה יותר יפעלו מכל תוכחות שלי מימים ימימה ולכך אמרו חז"ל (אבות א ו) עשה לך רב וקנה לך חבר כי חבר יותר צריך מרב עד שתקנה אותו בכסף מלא וח"ו להתחבו לרשע וחבר פועל יותר מעשרה רבנים והמוני עם נמנעים מזה וחושבים פן יצחקו עליהם ויאמרו מי שמך לרב מוכיח כאשר באמת רבים מתלוצצים ואומרים ראה זה דבר חדש זה נעשה מוכיח בין לילה היה וכו' וכדומה מדברי ליצנות ושטות.

אבל מי האיש החכם ויבן את זאת שיותר שישחקו עליו צעירים יותר שכרו מרובה וסוף דבריו לעמוד ודבריהם יהיו כעלה נובל וכבר נודע מאמר עקביא (עדיות ה ו) מוטב שאהיה שוטה כל ימי ואל אהיה רשע שעה אחת לפני המקום ואין השחוק שוה כשבח ושכר שיש לו אצל הקב"ה כמבואר בזוהר כי כאשר ישראל מתפללים בצבור ומסיימים ברכת מחיה מתים כרוז קאי מאן הוא גברא דמשגיח להוכיח חוטאים ולהדרם לפולחנא דמלכא קדישא ובא מלאך ומביא דמות דיוקן של איש כזה ע"ש שמפליג בגודל השבח ויקר ושכרו הרבה מאוד וא"כ מה חשוב השחוק והבזיון שיש לו בעולם הזה ומה ערך יש לו נגד השכר ועשיית רצון קונו ונחת רוח ליוצרו אשרי אדם יחזיק בו ויאמר זאת לאחר סיום ברכת מחיה מתים כי גם זה בכלל מחיה מתים להחזיר בתשובה רשעים כי הם מתים אמיתיים ועל ידי תשובה הם חוזרים להיות חיים וזוהיא תחיית המתים אמיתית וכמו שתחית המתים תהיה מה' ועל ידי טל כן קבלת רשעים בתשובה הוא על ידי קב"ה שחותר חתירה כי המלאכי שרת מקטרגים ומחיה אותם על ידי טל אורות שלו לחדש נשמתם אשר היא מסואבת ופגומה ועל ידי טל ירחץ צואת בת ציון וישוב לראות פני אלהים וזוהיא תחיית המתים.

ולכך אחי ורעי כמה יקר בעיניכם לומר זה מחיה מתים ומעשה אליהו ואלישע הוא ממבחר שבפלאים שהחיה המתים ודבר זה בידכם לעשות כל רגע ושעה להשיב רבים מעון ולהחזיר טועים לדרך הישר זוהיא תחיית המתים המובחרת כי מה נפקה מינה בגוף אשר תחלתו מטיפה סרוחה וסופו למקום רימה ותולעה אבל עיקר התחיה לנשמת אדם אשר היא נר אלהים וכבתה חושך ולא אור בעברו את מצות ה' ויש לה מיתה עצמית ועל ידי החזרה בתשובה ושמוע לקול מוכיח תשוב רוח לנדנה וחיה תחיה ולכך אמרו (פסחים סח) צדיקים בידם להחיות מתים כל שעה ורגע והיינו כמ"ש.

לכן בבקשה מאתכם קיימו מצות ואהבת לרעך להוכיח עמיתו ואמת כי רוב המוני עם אינו מקיים מצוה זו ואינו אוהב לנפשו גם כן ואיך יאהב חבירו יותר ממנו אבל אמת זו היא כוונתי גם כן אם יוכיח לחבירו גם ידו לא תפעל רע וכי איך יערב ללבו להוכיח לחבירו והוא בעצמו השרץ הזה בידו וזוהיא כוונתי שאני מרבה להוכיח אף כי יודע אני אוי לי על שברי שאיני כדאי לכך ומכף רגל ועד ראש אין בי מתום רק על ידי כך בכמה דברים אני מובדל מיצר הרע אם יסית אותי לומר לו כלך מאתי כי איככה אוכל לעשותו ואני מוכיח לאחרים לחדול הרע הזה ובעו"ה הא גורם שאין התורה נחשבת אצלם לכלום ומחליפים עולם קיום בעולם עובר ועל זה מקונן ירמיה (איכה א, יא) כל עמה נאנחים מבקשים לחם נתנו מחמדיהם באוכל להשיב נפש ראה ה' והביטה כי הייתי זוללה.

ולהכין ענין הפסוק נבין מתחלה דברי הגמרא (בבא מציעא דף פה:) מה שכבר פירשנו בו כמה פעמים אבל זהו מה שנראה לי עתה קרוב לפשוטו דבר זה שאלו לחכמים וכו' על מה אבדה הארץ ולא ידעו להשיב עד שאמר הקב"ה בעצמו על עזבם את תורתי והדבר תמוה דמה זה דחכמים ונביאים לא ידעו הלא כל נבואתם מלאה בזה הואיל ואינם שומרים תורת ה' שיגלו בראש גולים ומקרא הוא בתורת כהנים במשנה תורה ובקריאת שמע שחרית וערבית.

אבל נראה כי מה שאמרו (סנהדרין ל"ה) וישקוד ד' על הרעה וכו' כי צדיק ה' צדקה עשה הקב"ה שהקדים לגלות קודם זמן ונושנתם כי עדיין גלות קיימת והיו יכולים ללמוד תורה אצל חרש ומסגר אלף אבל אילו גלו בזמן ונושנתם לא היו אלו קימים ולא היה להם רב ללמוד תורה ומזה מובן כי זמן הגלות היה מוגבל בזמן ונושנתם רק הקדימו הקב"ה בחסדו כדי שילמדו תורה וא"כ על כרחך נתמלא סאתם עד זמן ונושנתם כי כאשר נתמלא סאה הקב"ה נפרע מאומה (סוטה ט) וע"כ שלא נתמלא סאתם בזמן ונושנתם והנה אם היו ישראל בזמן הבית כרוכים על התורה וכולם ידעו התורה מפי חכמים ונביאים שבאותו דור לא היו צריכים ללמוד תורה אצל החרש ומסגר כי גם להם היה לב יודע תורת ה' וא"כ היו יכולים להתמהמה בארץ ישראל עד זמן שנתמלא סאתם וזוהיא השאלה על מה אבדה הארץ כי ידעו בחטאם גלו אבל יודעים היו כי עדיין לא נתמלא סאתם עד זמן "ונושנתם" וא"כ מהיכי תיתי לפרוע מהם קודם שנשלם סאתם והן בגוי אמורי נאמר (בראשית טו טז ע"ב) כי לא שלם עון האמורי והאריך הקב"ה ואיך לא יאריך אפו לעם קרובו ישראל ואולי ישובו בין כך וזוהיא היתה השאלה על טיב מהירות הגלות קודם זמנה ולא ידעו חכמים ונביאים אבל השם אמר הטעם על עזבם את תורתי ולא למדו בתורה והוצרכו לילך מהר בגולה ללמוד מן חרש ומסגר וא"ש וטעם שעזבו תורת ה' כי החליפו עולם קיים בעולם עובר וילכו אחר תאות לבם לאכול ולשתות מעדנים ויין ענושים כאומרם (שבת דף קמז:) חמרא דפורגיתא ומיא דדיומסת קיפחו יו"ד השבטים מישראל שלא למדו תורה וכבר אמרו (שבת דף קנא:) ת"ח לא מיעני ואמר הגמרא הא חזינן וכו' אהדורא אפתחא לא מהדר.

ובזה אמרתי כוונת הגמרא (שם) אמר ר' חייא לדביתהו כי אתי עניא אקדימי ליה ריפתא כי היכי דלקדמו לבנייכו אמרה לו מילט קא לייט להו אמר לה גלגל חוזר בעולם ויש לדקדק מה זה מילט קא לייט להו הוה ליה לומר סתם קלייט להו אלא לפי הנ"ל ניחא דשתי קללות קללן אחת שיהיו עניים ושניה שלא יהיו בני תורה כי אז יהיו מן המהדרין אפתחא וא"ל גלגל חוזר בעולם בכל ענין הן בתורה והן בעניני עולם הזה ולפי מה שאמרנו כי לכך גלו ישראל קודם זמנם בשביל שלא היו בני תורה ואילו גלו בזמנם לא היה להם רב ללמוד והיתה התורה נשכחת כנ"ל וא"כ נדונים כזולל וסובא דנהרג על שם סופו שלא יתקלקל ביותר ואף אלו כמוהו שאם המתינו היה הקלקול ביותר וזהו מאמר הפסוק (איכה א, יא) כל עמה נאנחים מבקשים לחם היינו אהדורי פתחא והטעם שאינם בני תורה כי בזמן הבית נתנו מחמדיהם שהיא התורה שהיא כלי חמדה וחמדת כל העולם באוכל להשיב נפש והלכו אחר אכילה ושתיה ותענוגי זמן ובשביל כך לא למדו ונעשו ממהדורי פתחא כי אילו למדו לא הגיעו למדרגה זו ואמר (איכה א, יב) ראה ה' והביטה כי הייתי זוללה הרצון שנעשה בי עונש כזולל וסובא שנהרג על שם סופו כך אני בשביל שלא למדתי קרה לי כמשפט בן סורר ומורה וגליתי קודם תשלום המדה כנ"ל.

ועיקר כבוד התורה להקים בתי מדרשות ובית ועד לחכמים אשר שם יתנו תוקף הלכה כי זה עיקר חיינו ושם ה' שורה במקום ד' אמות של הלכה (ברכות ח) ואמר (שם לב ע"ב) ותאמר ציון עזבני ה' וה' שכחני היינו עזובה היינו שכוחה אלא אדם נושא אשה על אשתו הראשונה זוכר מעשה ראשונה ואתה עזבתני ושכחתני עכ"ל ומאמר זה צריך ביאור דמה קושיא עזובה היא שיודע ממנה ומכל מקום עזבה ושכוחה היינו שאינו זוכר ממנה דבר ומה התמיה עזובה ושכחה דבר אחד והתירוץ אדם נושא אשה שנייה זוכר מעשה ראשונה אין המשל דומה לנמשל כי ח"ו שלקח הקב"ה אשה אחרת דהיינו אומות העולם תמורת ישראל כי נשבע הקב"ה שלא להחליף אותנו באומה אחרת (גיטין דף נז:) והבטחות הרבה יש בתורה גם כן מזה שאין הקב"ה בוחר באומה אחרת תמורת ישראל.

אבל יובן בשנבין במה שאמרו בגמרא דגיטין (דף נח) מעשה בתינוק שנשבה ברומי עמד ר' יהושע בן חנניה על פתח בית האסורים ואמר (ישעיה מב, כד) מי נתן למשיסה יעקב וישראל לבוזזים ואמר התינוק הלא ה' זו חטאנו לו ולא אבו בדרכיו הלוך כו' אמר מובטח אני שתינוק זה יהיה מורה הוראה בישראל ולא זז משם עד שפדאו בממון הרבה עכ"ל ע"ש והדבר תמוה דהתינוק לא חידש בזה דבר רק הוא אמר תחלת פסוק והתינוק סוף פסוק וכי בשביל זה היתה הבטחתו שיורה הוראה והפריז לפדות אותו בממון הרבה ובדרך פשוט אמרתי לפי דקיימא לן (גיטין מה) אין פודין את שבוים כו' מפני תיקון העולם שהשוסים לא ירבו לשבות מהם שבי ופסקו הפוסקים (שו"ע יו"ד סימן רנ"ב סימן ד' ובש"ך) מהדין אינו מחויב לפדותו יותר מכפי דמיהן אבל לפנים משורת הדין אם רוצה להחמיר יחמיר ואמרינן (בבא מציעא דף ל:) לא חרבה ירושלים אלא שהעמידו דבריהם על דברי תורה ולא הלכו לפנים משורת הדין ועיקר הלימוד דיש לילך לפנים משורת הדין הוא משום דכתיב והלכת בדרכיו מה הקדוש ברוך הוא מתנהג לפנים משורת הדין אף אנו מחויבים כי חס ושלום אם יצא הקב"ה במשפט עם הבריות מי יזכה לפניו בדין ולכך גלו בשביל שלא הלכו לפנים משורת הדין.

ואם כן יובן הנ"ל דר' יהושע בן חנניה עמד בפתח בית האסורים להתנצל שלא יפדה אותו ואמר כי יש בו תיקון עולם כי מי נתן למשיסה יעקב וישראל לבוזזים כי אם ירבה בפדיון יבוזו רבים מישראל בשביל דמי פדיונם ובזה הרגיש התינוק ואמר הלא ה' זו חטאנו לו אשר בדרכיו לא הלכו שלא הלכו לפנים משורת הדין כדרכי ה' ולכך נחרב הבית ואם כן אם אתה תלך לפי הדין גם אתה תעשה כדרכם וחובה עליך לילך לפנים משורת הדין ולפדות אותי אפילו יותר מדמיהן ובזה הרגיש ר' יהושע בן חנניה כי דבר גדול דיבר ובזה היה בטוח כי יהיה לאילן רב ופדה אותו לפנים משורת הדין וא"ש וזהו מה שנראה בדרך פשוט.

אבל יש בו עוד ענין קרוב למרכז אמת והנכון והוא דיש שני מיני פורענות אחד הבא מאת ה' והוא לפי הנראה רע אבל יש בו הטוב המוחלט ותחלתו קשה וסופו רך ומתוק כי הוא למרק עונות כי מפי עליון לא תצא רעות כלל וזהו שאמרו חז"ל (ברכות ה) כי המה יסורים של אהבה ואת אשר יאהב ה' יוכיח אבל מין שני הוא שהקב"ה מסלק ממנו השגחתו ומסרו לפגעים שוטרי זמן וכסילי השמים ומקרי טבע ואז ישבע רעות רבות והוא רע המוחלט כי ה' סר מעליו ואינם יסורים של אהבה כי באו במקרה וזהו רבים העונשים בעו"ה הבאים על ישראל אשר אמר הכתוב (ויקרא כו כג כד) ואם תלכו עמי בקרי אף אני אלך עמכם בקרי והוא שכאשר יגיע להם דבר עונש אין תולים כי מאת ה' הוא להזהירם על עונותם למען ישובו ויתחרטו רק תולים שמפאת מקרי הזמן וכוכבי שמים בא להם כך ואף ה' הולך עמם בקרי לסלק מאתם השגחה פרטית שהיא בדרך נסי ולמעלה מטבע ומניח אותם תחת הנהגת הטבע ויפגעו בם פגעי הזמן והמה שלא בכוונת עונש רק לפי המקרה והוא הכל רע בתכליתו ובפרט ישראל אשר מפאת גזירות חוקות השמים ומסילות הכוכבים עלולים לירידה ואבדן חס ושלום כי צאצאי אברהם לא הסכים המזל שיולדו רק הקדוש ב"ה אמר לו צא מאצטגנינות (שבת קנ"ו) וא"כ לפי משפט מהלכי גזרות הכוכבים אין לתולדות קדושים הללו קיום בעולם ולכך כאשר נמסרו ישראל למזל מצאו צרות רבות ורעות.

וזהו חלי והמרי שעוד בעו"ה אצלינו כאשר יקרה שום סיבה ודבר לאיש לא יהיה מייחס אותו לה' אשר לו נתכנו עלילות ישראל כי אם יאמר הטבע פעל כך או האי גברא לאו בר מזלא וכדומה אם יחלה יאמר שהיה לרוב אכילתו ומזג האויר שאינו שוה לו וכדומה בכל דבר אם יפסיד עסקו יתלה הדבר בעצלותו או בפועלים אשר לו וכדומה וישכח ישראל עושהו כי הכל מעונש פרטי מה' ולמול זה אף ה' הולך עמו בקרי וזהו שאמרו (פסחים דף קי:) מאן דקפיד לדקדק בפגעי זמן קפדינן בהדיה כי נמסר למזל וה' סר מעליו להצילו בדרך ניסי אשר זהו ממש מעמד ומצב ישראל לחיות על פני האדמה בדרך ניסי.

והנה שני אופנים הללו יש לפרש בקרא (ישעיה מד, כד) מי נתן למשיסה יעקב וישראל לבוזזים הלא ה' וכאן יש באמת אתנחתא ע"ש להורות כי הלא ה' מוסב למעלה שהוא ה' הנותן יעקב וישראל לבוזזים ומאתו בהשגחה בא ונתן הטעם למה עשה כן זו חטאנו לו ופירש רד"ק מלת "זו" כמו אשר חטאנו מבלי הלוך בדרכיו וכו'.

אך יש לפרש באופן השני מי נתן למשיסה יעקב וכו' ובאה התשובה הלא ה' זו חטאנו לו מבלי הלוך בדרכיו כי הלכנו בקרי עמו ואף הוא הלך בקרי עמנו ונמסרנו לממשלת המזל ובסיבה זו באנו לבוז ומשיסה וא"כ הלא ה' מוסב למטה לזו חטאנו לו וכו' אבל לא שהוא נתן למשיסה וכו' ולא היה מאת ה' והנפקא מינה בין שני הפירושים כי אם מה' היה אין לנו להתחכם ולפדות השבוים יותר מכדי דמיהן כי הלא רצון השם הוא למוסרן ביד שוסים והוא להרוס ואנו לבנות הלא צורם מכרם וה' הסגירם ואפילו בעניים שאלו (ב"ב דף י) אם ה' גזר על העניים להיות חסרי לחם איך נפרנס אותם רק אם בני חיי ומזוני במזלא תליא אבל אם ה' שינה הטבע ונתן ישראל לשבי אין לנו להתאמץ יותר מכפי הענין כי זהו רצון ה' אבל אם לא היה מה' רק במקרה כי נמסרו בידי מזל פשיטא דחובה עלינו לעשות רצון השם הנשגב ממזל ולעשות מול המזל להודיע כי תורתנו למעלה מטבע ומזל.

וזהו שר' יהושע בן חנניה אמר מי נתן למשיסה יעקב וישראל לבוזזים והפסיק במאמר ולא סיים הלא השם כי ראוי להפסיק במקום שיש אתנחתא אך הוא בכונה הפסיק מקודם למען שמוע איך יקרא התינוק הפסוק והתינוק החכם הזה השכיל במלתו ולא קרא הלא ה' להפסק מאמר להיותו שייך לראש הפסוק רק קרא הלא ה' זו חטאנו וכו' כאילו שייך למטה שחטאנו לה' ולא שה' פעל אתנו הרעה הזאת ואז הרגיש ר' יהושע בן חנניה בגודל חכמת התינוק שיודע שאין לייחס להשם הרעה זו כי אם לפאת המזל ולא היה רק סילוק השגחתו מה' ועל כן חייב להתאמץ בפדיון שבוים ולרפאות מחצי פגעי זמן וליתן ארוכה למה שמחצו לכך אמר מובטח אני שיהיה איש חיל בתורה ולא שקט עד שפדה אותו וכו' וא"ש.

והנה גם במלת וה' שכחני יש לפרש כן שבכל מקום שנאמר בתורה וה' פירושו הוא ובית דינו (ירושלמי סנהדרין פ"א ה"א) שהוא יסורים ומכה ועונש כדכתיב (שמות יב, כט) וה' הכה כל בכור וכו' ואם היסורים באים בכונה מאתו לעונש ודין כבר אמרנו שהוא טוב אבל אם הוא רק הסתרת פנים וסילוק השגחה הוא רק רע כל היום וזהו וה' שכחני הרצון כי היסורין שבאים מה' ובית דינו אינם בעצם השגחה רק בשכחה וסילוק פנים ולכך באו אלו הפורעניות ולא שהיה נעשה מאתו בזכרון טוב והשגחה וכבר ידוע כי ציון הוא כנוי לבתי המדרש כדאמרינן (ברכות ח) אוהב ה' שערי ציון אלו שערי ציון המצויינים בהלכה ועזיבה יש לה שני פרושים אחד מלשון דחיה והרחקה ואחד מלשון בנין כמו ויעזבו ירושלים ופירש רד"ק מלשון בנין והוא מגזרת מעזיבה שדברו בו חז"ל והנה המקשן פירוש ותאמר ציון עזבני ה' היינו לשון דחיה והרחקה כי בגלות בעו"ה בטלה ממש תורה אין תורה בגוים וזהו שעזב ה' שערי ציון א"כ פריך שפיר היינו עזובה היינו שכוחה כי מה מורה שכוחה דהא פורענות לא היה בהשגחה רק במקרה דפשיטא דכללא הוא כל יסורים שיש בהם ביטול תורה אינם יסורים של אהבה נשם ה) וא"כ כיון דעזב ה' בגולה בתי מדרש ויש ביטול תורה פשיטא שאינם יסורים של אהבה ועל כרחך דהוא פורענות בא במקרה וא"כ אין צריך לומר שה' שכחנו דאין בא בכונה ובזכרון טוב מאתו יתברך כיון שיש עזיבה לתורה.

ועל זה משני הגמרא דלא כן פירוש של עזיבה הוא בנין דבגולה לא בטלו בתי כנסיות ובתי מדרשות כדאמרינן (סנהדרין דף קה:) כל הקללות של בלעם חזרו חוץ מבתי כנסיות ובתי מדרשות שהם קיימים בגולה ואם כן כך הפירוש בלשון בתמיה אדם נושא אשה שנייה זוכר מעשה ראשונה ואתה לא נשאת אשה שנייה אדרבה אשה ראשונה אתה מחזיק בה בכל עוז ומכל מקום שכחני וזהו ותאמר ציון עזבני ה' מלשון בנין שבגולה בנה לי בתי מדרשות ובתי כנסיות והוא עיקר ציון ושם דבקותו עמי בכל כדאמרינן (ברכות ח) אין להקב"ה בעולמו אלא ד' אמות של הלכה ומכל מקום וה' שכחני מבלי לרחם עלינו בגולה וזהו בתכלית התמיה.

ומזה חזו וראו כי עיקר התורה ויראת ה' בכל לבב ונפש מבלי לילך בקרי ולשמור מצות ה' וכמה עלינו להתכוין בכל מעשינו להשמר מעבירה ובפרט בגולה וענין יראה כבר אמרו שנחלקת לשתי יראות יראה בעולם הזה מחמת שיקרה לו היזק בגופו וממונו זה לא נאות כלל ויראה מחמת עונשין וגיהנום זוהיא היראה שהותרה לאדם להיות כי גם זה בכלל אמונה להאמין בכלל השארות נפש וכי יש גמול ועונש וחשבון בשאול להוציא מלב אפיקורסים הכופרים בעולם הגמול ועונש וא"כ אמונה זו מחשיבה ליראה הזאת להיותו בכלל עובד ה' וזהו (בראשית טו, ו) והאמין בה' ויחשבה לו צדקה כי מצדקת ה' שגמל טוב להיראים מחמת שכר ועונש בעולם הבא בשביל אמונה.

אבל נבחר מזה יראה פנימית והיא יראה של מלאכי שרת שהם יראים מהדר גאון הקב"ה ולרוב יקרת מעלתו הם זעים ודוחלים כי כאשר יתן האדם ללבו גדולת מעשה בראשית הלא ישתנו כליותיו ותרבה אימה למאוד ויותר שישיג האדם מעלת הבורא יותר תהיה יראה זו ברוב עוז ולכך מלאכי מעלה שמשיגים בקצת גדולת יוצר בראשית והם בפמליא שלו עובדים ה' ביראה ולכך אנו אומרים בברכת יוצר עונים ואומרים ביראה ומשמיעים ביראה יחד בקול כי אצלם הכל ביראה פנימית אבל אנחנו שוכני גוית חומר שאין אנו משיגים גדולת הבורא יותר עבודה אצלנו באהבת השם כי איך לא נאהב לשם הרחמן רב חסד ואמת בזה ולכך אנו אומרים אהבת עולם אהבתנו ואף לנו ראוי לאהוב אותו וקורין קריאת שמע ואהבת וכו' כי למעוט השגתינו יש לנו לאחוז במדת אהבת ה'.

והנה במתן תורה השיגו השגה מה' ויראו מחזה שדי ולכך כתיב ויראו והקב"ה אמר (דברים ה, כו) מי יתן והיה לבבם זה ליראה את ה' וכו' ולכך אנו מתפללין בעת הדוכן בתפלת רצה ושם נעבדך ביראה וכו' וכשנים קדמוניות והיינו במתן תורה שאנו עובדים ה' ביראה פנימית והנה הטעם דהך יראת גיהנום ועונש אינה כל כך יראה שלימה נתן בעל חובת הלבבות ז"ל טעם היותה עבודת השיתוף כי ירא את ה' ונפשו שלא יצוער בגיהנום ועונשים וא"כ אין עובד ה' לבד רק נפשו גם כן עובד הרי זה כעובד בשיתוף מה שאין כן ביראה פנימית שאין כאן עבודה אלא לה' לבדו וזה שאומר בברכה הנ"ל ושם נעבדך ביראה כשנים קדמוניות בא"י שאותך לבדך ביראה נעבוד כי ביראה זו העבודה לה' לבדו ואין זולתו אתו והבן.

ובזה יובן מ"ש חז"ל (ברכות יט) אל יפתח אדם פה לשטן שישעיה אמר לולי ה' צבאות הותיר לנו שריד כמעט כסדום היינו וחזר ואמר שמעו דבר ה' קציני סדום וכו' עכ"ל ויש להבין וכי בשביל כך נפתח פה לשטן בממה נפשך אם יש לו מקום לקטרג בלאו הכי כקבר פתוח גרונו הלא זה דרכו להשטין ואם אין לו מה בכך שהנביא אומר כך אוי לנו שפותחים פה לשטן בדברנו לשון הרע רכילות ליצנות ניבול פה שיחה בטלה עם אשתו ומכל שכן באשת חבירו מדבר גנות של חבירו שולח פה בתלמידי חכמים ומדבר דברים בלתי ראוים לאביו ואמו ונערים בפני זקנים הרגיל בשבועות שוא ושקר ונדרים מדבר דברים בטלים בבתי כנסיות ומכל שכן בעת התפלה המלשין ומגלה מסתורים של ישראל כאלה וכאלה הם פותחים פה לשטן הם בעו"ה שנותנים כח לסטרא אחרא להיות לו פה מדבר גבוה ולא מאמר הנביא כנ"ל.

אבל יובן כשנבין גם כן דברי הנביא מה אמר לנו בזה לולי שהותיר ה' לנו היינו כסדום אבל עכשיו שהותיר אין אנו כסדום פשיטא אם אין אדם עשיר הרי הוא עני בתכלית אבל בשביל שהוא עשיר אינו עני וכן בכל הדברים ומה אמר לנו בזה בדברי תוכחות אבל הענין כך כי באמת בזמן ישעיהו היו עדיין בישראל אנשים יראים והולכים בדרכי ה' לגמול חסד ולעשות הטוב והיושר אבל ישעיה ידע בנבואה כי אין זה ליראה פנימית וכדומה רק הואיל וכבר גלו עשרת השבטים ויהודה ובנימין עדיין נותרו במקומם ומחמת מגור שגם הם יגלו עבדו את ה' מיראת עונש זמני ועונש עולם הזה אבל לא לשם שמים ואילו כבר גלו עד שלא היה מורא גלות עליהם היו עובדים עבודה זרה כשארי רשעים וכאנשים הארורים במצרים שאמרו לירמיה שלא יחדלו לקטר למלכות שמים כי מאז שחדלו חסרו מכל וזהו שאמר ישעיה בנבואה ותוכחה לולי ה' צבאות הותיר לנו שריד שעל ידי כך אתם יראים ועובדים ה' אבל לולי זאת הייתם כל כך רעים וחטאים לה' כמו סדום וכסדום היינו וא"ש.

והנה השטן אינו בוחן לבות רק יראה לעינים ולכך אמרו עליו (עבודה זרה דף כ:) שכולו עינים כי לא ידע מחשבות צפוני בני אדם וא"כ בראותו ישראלים עובדי השם לא ידע כי אין כוונתם לשם שמים ולא היה לו פתחון פה לקטרג כלל אבל ישעיה שגילה מצפון הזה ואמר בנבואה כי אין מחשבתם רצויה ואינה רק ליראה זמנית מיד מצא השטן מקום לקטרג ולומר א"כ הרי הם רעים כסדום ולכך באה הנבואה וכינה אותם קציני סדום וא"ש.

ולכך יש ליזהר בעבודת ה' ומכל שכן קריאת שמע ותפלה שיהיה הכל לשם שמים בכוונת הלב וביראה אמיתית וביותר יש ליתן ללב בשומעו העדר תלמיד חכם והחי יתן אל לבו כי בצלו חיינו ואם כי מת בסבתנו לכפרת פשע יותר יש לנו לשוב בתשובה.

ואמרו במדרש (ב"ר ריש ויחי) כצל ימינו עלי ארץ הלואי כצלו של כותל אבל הוא רק כצלו של עוף ויש להבין מה יש הבדל בצללים הללו אבל ידוע כי עיקר הצל מאדם הוא נשמת האדם ורוח חיוני ולכך אמרו יהושע וכלב על הגוים (במדבר יד, ט) סר צלם מאתם כי נשמת רוח חיוני כבר הלכה ואמרו על שעת פטירת אדם עד שיפוח היום ונסו הצללים כי הוא נשמת אדם והנה כל זמן שהנשמה בגוף יש לו צל כמו כותל לצלו ובמותו נפסק הצל כנפול הכותל אבל זהו אם כאשר ימות שם ינוח ולא ישוב שנית לעולם הוא שפיר כצל הכותל כאשר כותל עומד הוא במקומו וכאשר יפול הכותל פסק הצל לגמרי אבל אם צריך להתגלגל שנית בעולם הרי הצל חוזר אבל הוא בגוף אחר והצל משתנה ממקום למקום וזהו כצלו של עוף שצלו לא עומד במקומו ובכל מקום שהעוף שוכן עושה צל לפעמים במקום זה ולפעמים במקום אחר מקום אשר ישכון כן הנשמה המגולגלת ובאמת תכלית היסורים לנשמה הוא הגלגול כאשר כבר באה וסבלה המות וחבוט הקבר ובאה מעולם חושך ואופל לעולם שכולו אור וזך ונקי יהיה צריך לחזור לזה העולם וישוב לימי עלומיו וכולי האי ואולי הוא שיזכה לאורח חיים בבואו שנית לעולם זוהיא צרה גדולה וזהו אמרו חז"ל (יומא כ"ט) קשה עתיקי מחדתי על זה ישימו ללב כל ישרי דרך להטיב מעשיהם אולי ינוחו ולא ישובו שנית כי מצטערים אנו על הראשונים וזהו אומרו הלואי שיהיה כצלו של כותל כנ"ל.

והנה ידוע כי לפעמים הצדיק מגולגל לטובת הדור שהדור יתום והוא בגלגול לתקן הדור כמה שנאמר על הפסוק (דברים ג, כו) ויתעבר ה' בי למענכם שבא משה בסוד עיבור לטובת ישראל לזכותם (זוהר ח"ג רטז) אך זהו אם מספידים ומתאוננים על מיתת צדיק כמו שישראל בכו על העדר משה שלשים יום מאין הפוגות אבל בלי הספד אין הצדיק חוזר לבוא כי רואה שלא נהגו כבוד במותו וזוהיא כוונת חז"ל (סנהדרין דף מו:) הספדא יקרא דחיי כי על ידי כך יחזור להם הצדיק וזהו תכלית כבוד הדור דכתיב (ישעיה כד, כג) ונגד זקניו כבוד וזוהיא כוונת הפסוק (שם נז א) ואין איש שם על לב ואנשי חסד נאספים באין מבין כי מפני הרעה נאסף הצדיק יבא שלום ינוחו על משכבותם והיינו כמ"ש כי אם מספידים כראוי אז חוזר בגלגול בשביל זכות הדור ולא ינוחו על משכבותם אבל כאשר אין איש שם על לב ואין מבין להרגיש כי מפני הרעה נאסף הצדיק וראוי לקונן ולהספיד עליו אז לא יוסיף לבוא שנית בסוד עיבור או גלגול כי אם ינוחו על משכבותם ולכן ראוי לקונן ולעורר הספד ובפרט כעת אשר בלאו הכי חובה עלינו לומר איכה בחורבן בית המקדש ואף על זה נאמר איכה נפלו גבורים גבורי תורה מי יורה דעה ומי יבין שמועה ושקולה מיתת צדיקים כשריפת בית אלהינו ולכן ראוי לשפוך כמים לבנו נוכח פני ה' אבל צריך הכנה לתשובה ועיקר בלי לעבור שום נדנוד עבירה בפרהסיא כי אין השכינה כל כך בגלות אלא לעוברים בפרהסיא על מצות.

והנה בעו"ה השחתת פאת ראש וזקן זהו מעוברים בפרהסיא ובעו"ה כופרים בדיוקנא דמלכא קדישא כי הם עולמות עליונים וצינורות קדושים מוריקים טובה ואמרו ברבה נאיכ"ר ה ה ע"ש במ"כ) על צוארינו נרדפנו אנדרינוס גזר כל מאן דאית ליה שער בראשו מן יהודים יתקטל חזר ובטלו אבל גזר כל מאן דאית ליה שער בקדליה שהוא עורף יתקטל וזהו על צוארנו נרדפנו והוא כי ענין עשו שהיה אדמוני אדרת שער כי ידוע כי רבוי הליחות ומותרות שדוחה הטבע ממנו גדילים השער ובראש ראוי לדחות הליחות כי היא מעבירה השכל ויותר רבוי כח החום בראש כן ירבה השכל וטבע הליחות לירד למטה באבר כטבע המים לכן בסוף הראש שהוא הליחות שם יוצא הזקן ולכך אנשים בעלי זקנים הם בעלי מדע שיצאה מהם הליחות ונשים וסריסים חלושי שכל כי טבע ליחות המים מעבירה השכל וזבות הדמים וזהו בראש אבל בגוף צריך לליחות לבל יגבר כח אש ודם ולכך אנשים שיש להם בגוף שער אם כן ליחות המים יוצאת לחוץ ונשאר בקרבו רק חום ואש והוא איש דם מלא חימה וכעס וזולל וסובא כי טבע אש מכלה כל אכילה וכאשר הנסיון מעיד בקטנים שיש להם רבוי שערות שאוכלים ואינם שבעים וקורין בל"א מיט עסיר וכן היה בעשו שהיה לרוב שערות בכל גופו תגבורת החום והדם גובר בו ולכך היה אדמוני וכולו חימה ואף להשחית איש ציד להרוג ולנאוף אשת רעהו לרוב חמימותו ולא היה שבע לכך אמר (בראשית כה, ל) הלעיטני נא וכו' ולכך נקרא אדום כי טבע אדמוני גרם כל זה.

ולכך יצחק בהרגישו זאת כי טבעו זולל וסובא ולבל יגזול ויבוז חשב לברכו ברוב דגן וכו' וכאשר אמר (שם כז ל) ודגן ותירוש סמכתיו ולבל יהרוג לנקי חנם שמהו למושל ארץ וגבור וא"כ תהיה איפוא הריגתו בדין ליסר דין ומלך במשפט יעמיד ארץ וזוהיא היתה כוונתו ולכך קודם הברכה בדק ליעקב הידים שעירות כי זה היה כל טעמו לברכה ולכך אף לבסוף ברכו (שם פסוק מ') על חרבך תחיה להיותו אדמוני וזהו הכל משערות כנ"ל והנה בראש ראוי להיות שערות ולכך ראש עשו היה טוב ולכך בא ראשו לקבורה במערת המכפלה מה שאין כן גופו אשר שעירים ירקדו ואנדרינוס ידע זה כי לכך על חרבך תחיה בשביל שער ויעקב איש חלק (שם פסוק י"א) ולכך צוה מתחילה אפילו על הראש יהיה חלק אבל אחר כך בטלו כי זהו יתכן אף ליעקב ולכך נתן אח"כ הגזרה על שערות בצואר וכדומה כי זהו מיוחד לעשו ולכך אמר כל מאן דאית ליה מבני ישראל שער בצואר יתקטל כי הוא מיוחד לעשו וזהו על צוארנו נרדפנו.

והנה באמת אין לך דבר הגורם חטא אלא המרבה באכילה ושתיה והם מביאים לכל עבירות וישראל שהיו מרבים בסובאי בשר ויין כמה רעות הגיעם כאומרם (איכה ה, ה) על צוארנו נרדפנו והיינו אכילה ושתיה ועשו בא לכלל סטרא מסאבתא הכל בעבור אכילה ושתיה וכאשר אמרו בגמרא דגיטין (דף נז) דהאי בר דרומא אמר הלא אלהים זנחתנו וכו' ואתענש ופריך דוד נמי אמר הכי ומשני דוד אתמוה קמתמי והקשה מהרש"א דהא לשון חדא אמרו אבל הענין במה שכתב התרגום ועלו מושיעים בהר ציון לשפוט את הר עשו דייתי בני רומי לשם לציון ושם יבואו מושיעים ויהרגו טבח רב לה' ברשעים ויש להבין למה יהיה כך אבל הענין כמ"ש הזוהר (ח"א קיז) כי במצרים היתה כל כך התגברות הטומאה עד שאפילו מלאך שליח ה' לא היה יכול לילך לשם פן יתעב עד שהשכינה בעצמה הלכה לשם אמנם ברומי היתה גם כן כל כך התגברות עד שאינו נאות ששכינה תשרה שם ולכך אין רומי נופלת שתלך השכינה לשם ומה עשה הקב"ה נותן בלב רומי לילך ולצבוא על ירושלים ושמה יעלו מושיעים ושמה תהיה מפלתם בארץ ישראל כי שם תהיה השריית השכינה כדכתיב (זכריה יד, ג) ויצא ה' ונלחם בגוים.

וזהו מאמר דוד (תהלים ס, יב) מי יובילנו עיר מצור ומי ינחני עד אדום כי לשם אי אפשר להלוך כי הלא אתה אלהים זנחתנו וכו' ואי אפשר לילך לשם כי אם כאשר יבואו לארץ ישראל בהר ציון להלחם שם תהיה בם המגפה אשר יגוף ה' וזו היתה טעותו של בר דרומא כי דוד אמר בדרך תמיה מי יובילני לשם אם כן הם בטוחים בזה אבל באמת טועים הם כי בעל הסיבות יסבב שיבואו לארץ ישראל ושם תהיה קבורתם ומפלתם א"כ ברומי אי אפשר כי שם אלהים יזנח אבל כשבאו לארץ ישראל להלחם בבר דרומא שם השכינה יצאה להלחם ולא הוה ליה לומר אלהים זנחתנו וכו' כי לא יזנח ה' שמה וזהו היה חטאו שנענש.

ולכן אנחנו בגולה בעו"ה בתכלית השקיעה והיא נקראת מצולות ים ששמה עצם תכלית מסטרא דמסאבא ועלינו לצעוק אל ה' וה' הבטיח אותנו (תהלים סח, כג) אמר ה' מבשן אשיב אשיב ממצולות ים אבל תדע כי צריך הרבה תשובה כי בעו"ה נתלכלכנו בצואה כנ"ל לכך הבטיח הקב"ה (ישעיה ד, ד) אם רחץ ה' צואת בנות ציון וכתיב (איכה ה, כב) כי אם מאס מאסתנו קצפת עלינו עד מאוד וקאמר המדרש (סוף איכה רבתי) אם מאס מאסתנו לית סבר קצפת עלינו מאוד אית סבר ועל זה ידוו כל הדווים דאמר כי מאס מאסתנו לית לנו סבר וא"כ מה נעשה ומה נדבר אם יוצר עולם מאס בנו ואמר דלית לנו סבר ח"ו איה איפא תקותינו תוחלתנו חדשים לבקרים.

אבל תדע כי כאשר קבלו ישראל התורה יצאה נשמתן והוריד הקב"ה טל של תחיה והחזיר נשמתן (שבת דף פה:) ויש להבין למה היד ה' תקצר ח"ו לעשות תיכף נסים שלא יצאה נשמתן כלל אבל כבר נודע כי ישראל נגועלו במצרים בתועבות ומלוכלכים בעונות והיה גופם בלתי כדאי לקבל התורה ולכנס בברית ה' ולכך יצאה נשמתן והרי הם מתים והגוף בטל והוריד הקב"ה טל של תחיה ונעשה גוף חדש ובריה חדשה שהוא ענין טל של תחיה שיהיה גוף חדש כמ"ש המדרש הנעלם פרשת תולדות (ח"א קלד ע"ב) ע"ש ואז היו ראוים לקבל התורה מפי גבורה וכן קאמר בתקונים (תיקון כו) על משה שבסנה כשנאמר (שמות ג, ה) של נעליך היינו שגוף הישן שנתגדל במצרים בבית פרעה נפרד ממנו ועל ידי טל של תחיה נעשה לו גוף חדש כדי שיהיה ראוי לנבואה ע"ש וכן היו ישראל במתן תורה וכן יהיה לעתיד לבא.

כי ודאי גופינו אינו ראוי למעלה נשגבה שיהיה לישראל בזמן אשר נאמר עליהם הנה ישכיל עבדי וכו' רק שאז גם כן יהיה כמו מתן תורה כמו שאומרים והוא ישמיענו שנית וכו' וא"כ הגופים האלו המה מאוסים לפני הקב"ה כי המה מגועלים בעונות ולית ליה סבר אבל הקב"ה יחדש בטל של תחיה גופים אחרים בריה חדשה והם ראוים לקבל כמו במתן תורה וזהו שאמרו במדרש פרשת אמור (ויק"ר ל ג) ועם נברא יהלל יה עתיד הקב"ה לעשות בריה חדשה כי על ידי כן נזכה לכל כי יבטל המיאוס שמאס ה' בנו ואז ישוב ה' לשוש אתנו כנאמר ביחזקאל (יחזקאל לז, יא) שבני ישראל אומרים יבשו עצמותינו ואבדה תקותנו והיינו מטענה הנ"ל כי מאס מאסתנו לית ליה סבר א"כ אבדה תקותינו ח"ו ולכך הראה לו הקב"ה תחיית המתים להחיות עצמות יבשות וזהו שיהיה בגדר תחיית המתים ויהיו בריות חדשות ובטל המיאוס ויגאל אותנו ה' ועיין ביחזקאל סימן ל"ו וסימן ל"ז ותראה כמ"ש כי לכך היתה תחיית המתים להודיע לישראל לחזק ברכים כושלות שה' יגאל אותם ולא יאמרו אבדה תקותינו וזהו שאמר הפסוק כי מאס מאסתנו לית לנו סבר קצפת עלינו עד מאד אית לנו סבר אינוח כעסך ואז השיבנו ה' לפתוח לנו שערי תשובה כי ה' יעזור לתשובה והיינו על ידי מלך כהמן וזהו על ידי קצף הקב"ה.

וזוהיא הכוונה כי קצפת עלינו עד מאוד אית סבר כי זה הקצף הוא בעצם פתח תקוה כי על ידי כך שיהיה קצף לקום מלך כהמן ויהיו פתחי תשובה אצלנו פתוחים וזהו השיבנו ה' אליך ונשובה ואי דלית לנו סבר מחמת כי מאס מאסתנו חדש ימינו כקדם היינו כשעת מתן תורה לחדש ימינו בבריאה חדשה כהנ"ל ואז יבטל המיאוס כנ"ל.

ולכן בבוא עלינו צרות תכופות יום קשה מחבירו שבר אל שבר ראוי לנו לעורר בתשובה אולי ירחם ה' לטוב לנו כי אריכות הגלות הוא הכל לטובה לבל נשוב לגולה ח"ו כמבואר במדרש (ילקו"ש ישעיה רמז תמג) עניה סוערה לא נוחמה הקב"ה יאמר לאברהם לך נחם לישראל ביקש לנחמם יאמרו אתה הוא שקראתו הר שנאמר היום בהר ה' יראה בא יצחק לנחם יאמרו אתה שעשית שדה יבא יעקב לנחם יאמרו אתה עשית כלא היה שנאמר אין זה כי אם בית אלהים יבוא משה לנחם יאמרו לו אתה שקללתנו מזי רעב ולחומי רשף אמר הקב"ה עניה סוערה לא נוחמה אנכי אנכי הוא מנחמכם וכו' עכ"ל.

להבין בממה נפשך מה זו נחמה אם בבנין הבית אחרון מהיכי תיתי לא יקבלו נחמה יהיה מה שיהיה אין זכרון לראשונים ואם עדיין לא נבנה מה מקום נחמה יש לאבות עולם לנחם ישראל אם אין בית ה' בנוי על תלו אבל ידוע מ"ש במדרש הנעלם אם תעוררו את האהבה עד שתחפץ עד שיחפץ לא כתיב אלא עד שתחפץ והיינו כי הקב"ה ביקש לרחם על בניו אבל כנסת ישראל אינה רוצה עד שיהיה כל כך מובטח שלא יהיו חוזרים ונגלים כי אם יהיו חוזרים להגלות א"כ יהיה קשה מקדם ולכך כתיב עד שתחפץ וזהו (איכה ד, כב) תם עונך בת ציון לא יוסיף להגלותך וכו'.

וזהו שהקב"ה בקש לאבות שינחמו לישראל שיהיו מרוצים להשיב נדחיהם ולבנות הבית כמקדם ולא בבנין עדי עד שלזה צריך זכזוך רב ורוב צרות בגלות ולכך בא אברהם לנחם ולדבר על לבם שירצו בזה והם השיבו אתה קראת לבית ה' הר שמכוון נגד הר אלהים עליון וא"כ כבר אמר דוד מי יעלה בהר ה' ומי יקום במקום קדשו וכו' נקי כפים ובר לבב הרי תנאים הרבה התנה דוד מי שיזכה להר בית ה' ואדם אחד מאלף שיזכה לכך ובני עליה להר ה' מעוטים כפי תנאים הנ"ל וא"כ מה לנו בנחמה ההיא מי יזכה בה מי יכול לעלות שם הרי רובם ככולם יהיו בלתי זוכים לעלות הר ה'.

ובא יצחק לנחמם ואמרו הוא קראו שדה היינו שלא יזכו לבית המקדש כי אם שיהיו נדושים ושחים עד לעפר כשדה שהיא נדשת ומסילה להולכים וגלל כן רצון יצחק שיעקב יעבוד לעשו כי לא יזכה לבית המקדש כ"א ברוב צרות וא"כ כי בזה תנחמנו שנסבול עול הגלות וגרות וצירוף ושעבוד אשר קצנו בחיינו.

ובא יעקב לנחמם ואמרו אתה אמרת שאין אדם זוכה לבית המקדש כי אם שהוא כל כך עניו עד שמשים עצמו כלא היה כלל כמו שנאמר (חולין פט) גדול הנאמר במשה ואהרן שאמרו נחנו מה וכן צריך להיות מי שיזכה לבית המקדש ולכך אמר אין זה כי אם בית אלהים הרצון מי שאינו וכלא היה יחשב זה הוא הזוכה לבית אלהים וזה אומרו הלא אתה עשיתני כלא היה הרצון שרק האדם הזוכה כל כך א"כ מי יוכל לעמוד בזה זולת משה ואהרן לא מצינו אדם כזה וא"כ מה נחמתנו.

ובא משה לנחמם אמר לו הלא אתה קללתנו מזי רעב והיינו רעב לתורה שתשכח תורה ולכך לחומי רשף שהם מזיקים כמו שכתב רש"י כי כל שעוסק בתורה מזיקים בדילים הימנו (ברכות ה) אבל ברעב לתורה אין מזיקים ולחומי רשף בדילים וא"כ שיהיה רעב בתורה איך נזכה בבית הבחירה שעיקרו תורה דכתיב (ישעיה ב, ג) כי מציון תצא תורה ואם אין תורה אין כלום כי היא מקור ראשון ואחרון לכל ולכך לא מצאו נחמה עד דאמר הקב"ה אנכי אנכי הוא מנחמכם כי הקב"ה הבטיח להסיר לב האבן ולחקוק תורתו בקרבנו ולבער רוח טומאה מהארץ ולא יוסיף עוד לבוא בנו נחמה שלימה אשרי המחכה ויגיע לימים אלה ובא עכו"ם וטמא ולשום משכנו בתוכנו לנצח והיא לציון גואל אמן