קטגוריה:דברים יג ו

מלבי"ם - התורה והמצוה

סא.

והנביא ההוא או חולם החלום ההוא . כ"מ שדייק לכתוב כנוי הרומז: " ההוא " אצל כרת ומיתה - מדייק ולא אנוס ולא שוגג ולא מוטעה. וציינתי מקומותיהם בהתו"ה ( צו קלב ), וכן בספרי קמט.

ומ"ש כי דבר סרה על ה' וכו' , היינו שזייף דברי המקום, לאמר (=ואמר) דבר סרה בשמו. כמו לענות בו סרה (לקמן יט, יז), כי סרה דברת על ה' (ירמיה כח).

ובא להודיע טעם שראוי לעונש:

• א) מצד שזייף דברי המקום, אף שלא היית מחויב לעבדו מצד טובתו.

• ב) שאתה מחויב בעבודתו מצד טובותיו.

והנה תחלה לא שעבדו בהם המצריים, רק שלא הניחום לצאת, ואם היה מוציאם בעת ההיא היה די וטובה רבה. ואח"כ שעבדו בהם, והיה הטובה גדולה יותר, שפדם מבית עבדים.

סב.

להדיחך מן הדרך. ת"ק קבל גז"ש להשוותו עם מ"ש גבי מסית - " כי בקש להדיחך", שמיתתו בסקילה. ור"ש לא קבל גז"ש זו.

ומובא בסנהדרין פט, ושם מבואר שלכ"ע בע"ז אפי' בבטול מקצת וקיום מקצת פליגי ר"ש ורבנן, דכתיב " מן הדרך" - אפי' מקצתו. ועז"א “ מן הדרך" - אפי' מקצתו. ופי' שאם היה כתוב רק " אשר צוך" הייתי אומר שרק במל"ת דע"ג, שמצאנו צווי על ל"ת, שעז"א בספרי ( נשא ב ) "רבי אומר אין צווי אלא אזהרה". אבל כשאמר “ צוך ללכת בה" - כולל גם אם מדיח ממ"ע דע"ג, כגון עשה ונתצתם אם מזבחותם. ותקנתי הספרי עפ"י גירסת הגר"א.