קטגוריה:בראשית ח כא
וירח יהוה את ריח הניחח ויאמר יהוה אל לבו לא אסף לקלל עוד את האדמה בעבור האדם כי יצר לב האדם רע מנעריו ולא אסף עוד להכות את כל חי כאשר עשיתי
נוסח הפסוק לפי מהדורת וסטמינסטר · ראו פסוק זה בהקשרו במהדורת הכתיב של הפרק
* * *
וַיָּרַח יְהוָה אֶת רֵיחַ הַנִּיחֹחַ וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל לִבּוֹ לֹא אֹסִף לְקַלֵּל עוֹד אֶת הָאֲדָמָה בַּעֲבוּר הָאָדָם כִּי יֵצֶר לֵב הָאָדָם רַע מִנְּעֻרָיו וְלֹא אֹסִף עוֹד לְהַכּוֹת אֶת כָּל חַי כַּאֲשֶׁר עָשִׂיתִי.
נוסח הפסוק לפי מהדורת וסטמינסטר · ראו פסוק זה בהקשרו במהדורה המנוקדת של הפרק
* * *
וַיָּ֣רַח יְהֹוָה֮ אֶת־רֵ֣יחַ הַנִּיחֹ֒חַ֒ וַיֹּ֨אמֶר יְהֹוָ֜ה אֶל־לִבּ֗וֹ לֹֽא־אֹ֠סִ֠ף לְקַלֵּ֨ל ע֤וֹד אֶת־הָֽאֲדָמָה֙ בַּעֲב֣וּר הָֽאָדָ֔ם כִּ֠י יֵ֣צֶר לֵ֧ב הָאָדָ֛ם רַ֖ע מִנְּעֻרָ֑יו וְלֹֽא־אֹסִ֥ף ע֛וֹד לְהַכּ֥וֹת אֶת־כׇּל־חַ֖י כַּֽאֲשֶׁ֥ר עָשִֽׂיתִי׃
נוסח הפסוק לפי מקרא על פי המסורה · ראו פסוק זה בהקשרו במהדורה המוטעמת של הפרק
עזרה · תרשים של הפסוק מחולק על-פי הטעמים
* * *
וַ/יָּ֣רַח יְהוָה֮ אֶת־רֵ֣יחַ הַ/נִּיחֹחַ֒ וַ/יֹּ֨אמֶר יְהוָ֜ה אֶל־לִבּ֗/וֹ לֹֽא־אֹ֠סִף לְ/קַלֵּ֨ל ע֤וֹד אֶת־הָֽ/אֲדָמָה֙ בַּ/עֲב֣וּר הָֽ/אָדָ֔ם כִּ֠י יֵ֣צֶר לֵ֧ב הָ/אָדָ֛ם רַ֖ע מִ/נְּעֻרָ֑י/ו וְ/לֹֽא־אֹסִ֥ף ע֛וֹד לְ/הַכּ֥וֹת אֶת־כָּל־חַ֖י כַּֽ/אֲשֶׁ֥ר עָשִֽׂיתִי׃
נוסח הפסוק לפי מהדורת וסטמינסטר · ראו פסוק זה בהקשרו במהדורה הדקדוקית של הפרק
* * *
הנוסח בכל מהדורות המקרא בוויקיטקסט הוא על על פי כתב יד לנינגרד (על בסיס מהדורת ווסטמינסטר), חוץ ממהדורת הטעמים, שהיא לפי מקרא על פי המסורה. לפרטים מלאים ראו ויקיטקסט:מקרא.
ביאורים: המפרשים עונים לשאלות • ביאור קצר על כל הפרק • ביאור מפורט על הפסוק
תרגום
אונקלוס (תאג'): | וְקַבֵּיל יְיָ בְּרַעֲוָא יָת קוּרְבָּנֵיהּ וַאֲמַר יְיָ בְּמֵימְרֵיהּ לָא אוֹסֵיף לִמְלָט עוֹד יָת אַרְעָא בְּדִיל חוֹבֵי אֲנָשָׁא אֲרֵי יִצְרָא לִבָּא דַּאֲנָשָׁא בִּישׁ מִזְּעוּרֵיהּ וְלָא אוֹסֵיף עוֹד לְמִמְחֵי יָת כָּל דְּחַי כְּמָא דַּעֲבַדִית׃ |
ירושלמי (יונתן): | וְקַבֵּל יְיָ בְּרַעֲוָא קוּרְבָנֵיהּ וַאֲמַר יְיָ בְּמֵימְרֵיהּ לָא אוֹסִיף לְמֵילִיט תּוּב יַת אַרְעָא בְּגִין חוֹבֵי בְּנֵי אֱנָשָׁא אֲרוּם יִצְרָא דְלִבָּא דְאֵינָשָׁא בִּישׁ מִטַלְיוּתֵיהּ וְלָא אוֹסִיף תּוּב לְמִמְחֵי יַת כָּל דְחַי הֵיכְמָא דְעוֹבָדִית: |
רש"י
"מנעריו" - מנעריו כתיב משננער לצאת ממעי אמו נתן בו יצר הרע
"לא אסף ולא אסף" - כפל הדבר לשבועה הוא שכתוב אשר נשבעתי מעבור מי נח ולא מצינו בה שבועה אלא זו שכפל דבריו והיא שבועה וכן דרשו חכמים במסכת שבועות (דף לז)רש"י מנוקד ומעוצב
• לפירוש "רש"י מנוקד ומעוצב" על כל הפרק •
לֹא אֹסִף, וְלֹא אֹסִף – כָּפַל הַדָּבָר לִשְׁבוּעָה. הוּא שֶׁכָּתוּב (ישעיהו נד,ט): "אֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתִּי מֵעֲבוֹר מֵי נֹחַ", וְלֹא מָצִינוּ בָּהּ שְׁבוּעָה אֶלָּא זוֹ שֶׁכָּפַל דְּבָרָיו, וְהִיא שְׁבוּעָה. וְכֵן דָּרְשׁוּ חֲכָמִים בְּמַסֶּכֶת שְׁבוּעוֹת (ל"ו ע"א).[2]
אבן עזרא
• לפירוש "אבן עזרא" על כל הפרק •
וירח — על משקל "וינח בכל גבול מצרים" (שמות י יד). ונפתח הרי"ש בעבור החי"ת שהיא מהגרון, כמשפט לשון הקודש. וחלילה חלילה להיות השם מריח ולא אוכל, כי כן כתוב: "אשר חלב זבחימו יאכלו" (דברים לב לח). רק הטעם, שקיבל העולה וישרה לפניו, כאדם שמריח ריח טוב והוא ערב:
הניחח — מלשון מנוחה, והחי"ת כפול כהכפל פ"א "ונאפופיה" (הושע ב ד). והטעם, שהניח הריח מהזעף, או שיניח כח עליון:
אל לבו — כמו "עם לבו". ואחרי כן גלה סודו לנח, כי נביא היה:
וטעם לא אוסיף עוד לקלל — כאשר קללה על ידי אדם, כי כן כתוב, "ארורה האדמה" (בראשית ג יז):
יֵצר - היא התולדה אשר נוצרה לו:
ולא אוסיף עוד — על המבול. ומלת עוד, לעולם, או פעם שנית, וכן "ויבך על צואריו עוד" (בראשית מו כט):רמב"ן
"ויאמר ה' אל לבו" - לא גלה הדבר לנביא בזמן ההוא רק ביום צוותו את משה בכתיבת התורה גלה אליו כי כאשר הקריב נח קרבנו עלה לפניו לרצון וגזר שלא יוסיף להכות את כל חי וכבר כתבתי בזה (לעיל ו ו) סוד נרמז לרבותינו ז"ל וטעם בעבור האדם כי בעבורו נענשו ואם אדם לא חטא היו הם ניצולין אף על פי שהשחיתו גם הם דרכם
"כי יצר לב האדם רע מנעוריו" - מלמד עליהם זכות שיצירתם בתולדת רעה בימי הנעורים ולא בימי הזקנה ואם כן אין להכות את כל חי מפני שני הטעמים האלה וטעם המ"ם כי מתחלת הנעורים הוא בהם כמו שאמרו (ב"ר לד יב) משננער לצאת ממעי אמו נתן בו יצר הרע או יאמר כי מן הנעורים כלומר מחמתם תהיה רעת היצר באדם שהם יחטיאו אותו ויש אומרים שהוא כמו בנעוריו וכמוהו מטרם שום אבן אל אבן בהיכל ה' (חגי ב טו) וכן זאת הארץ אשר תפילו מנחלה לשבטי ישראל (יחזקאל מח כט)רבינו בחיי בן אשר
• לפירוש "רבינו בחיי בן אשר" על כל הפרק •
ספורנו
• לפירוש "ספורנו" על כל הפרק •
"את ריח הניחח" שהי' אז ראוי להקרבה: " ויאמר ה' אל לבו" שלא גלה לנח ולבניו עד שקבלו מצותיו והקים ברית:
" כי יצר לב האדם רע" כי בהיות המזגים מכאן ואילך פחותים מאשר היו קודם המבול לא יאיר בהם הכח השכלי מנעוריה' כבראשונה באופן שיתקומם למתאוה המתגבר עליו מנעוריו:מלבי"ם
• לפירוש "מלבי"ם" על כל הפרק •
(כא) "וירח ה' את ריח הניחוח". ענין הקרבן הוא ששורף את גוף הבע"ח לעפר והחלקים הרוחניים עולים למעלה ע"י האש המפריד בין הדבקים. ומזה ילמד להכניע כחות חמרו ולבטלם ולשרפם ע"י רשפי אש שלהבת אהבת ה', שמעלה רוחניות נפשו ע"י מחשבתו וכוונתו הטובה לה' וה' מצרף מחשבתו הטובה למעשה, וזה ריח הקרבן ר"ל רוחניות שבו, ופי' וירח ה' שה' מקבל הרוחניות העולה מהקרבן, והוא נחת רוח לפניו כאילו נח עצמו הקריב א"ע לקרבן, וע"ז אמר במדרש הריח ריח של א"א עולה מכבשן האש, הריח ריח של חמו"ע, ר"ל כי רושם של השורש נשאר בענפים שעי"כ היו מבניו צדיקים שמסרו נפשם על קדוש השם, כמו שהשרש הוא נח מסר נפשו במחשבה לעלות על מוקדה לשם ה', ועי"כ ויאמר ה' אל לבו לא אוסיף לקלל עוד את האדמה בעבור האדם, שיש הבדל בין בעבור ובין בגלל, שבגלל מציין הסבה הקודמת ובעבור מציין הסבה המאוחרת, ור"ל שמה שקלל את האדמה לא היה בגלל האדם, היינו לעונש בגלל חטאו, רק בעבור האדם, היינו לתועלת האדם ולטובתו, ששני פעמים קלל ה' את האדמה, הראשון מה שקלל את האדם אחרי אכלו מעץ הדעת שאמר ארורה האדמה בעבורך, שהיה ג"כ לטובתו, שע"י שאכל מעץ הדעת ונתערב החומר עם הנפש וגברו בו התאוות ותכונות הרעות, קלל את האדמה שהיתה מוציאה מזונותיו בלא פסולת ובלא קליפה, ועי"כ מצא מזונותיו בלא טורח ועמל, וע"י המנוחה ורוב שלוה ילך אחרי יצרו הרע, וקללה לטובתו כדי שיעמול על מזונותיו ולא יהיה לבו פנוי לחטוא, אבל עדיין גבר החומר על הנפש, כי האדמה בימי עלומיה היה כחה גדול מאד, והחומריית היה חזק והיה עשוי לאורך ימים, שע"כ היו אז הברואים חזקי הגוף וענקים וגבורי כח, כמו שמוצאים עד היום בעמקי האדמה עצמות הנפילים והענקים ובע"ח משונים בגדלם שנמחו בעת המבול ולא נשארו דוגמתם אחרי כן, וכן יעידו ע"ז הארכת ימיהם, ומה שספרו חז"ל במדרש שהיו עוקרים ארזים ואריות והנמרים היו בעיניהם כנמלים, וע"י תגבורת החומר נחלשה הצורה, וגבר העפר על הרוחני, ולכן עשה זה לטובתו וקלל את האדמה בעת המבול שנשחתה גם הארץ, והחליש את הטבע שמאז נעשה שינוי בהאויר ובמזונות וביסוד העפר עד שמאז לא נולדו ענקים כאלה ונתקצרו הימים, ובזה תגבר הנפש והגוף יכנע לפניה ולא יתגבר על הרוחניות בגבורתו, וזה נודע מענין קרבן נח שהכניע את הגוף ומסר אותו לקרבן במחשבתו שיעלה כליל על מזבח אהבת ה' וריח הרוחניות עלה לרצון עד שידע ה' שמעתה לא יצטרך עוד לקלל את האדמה לטובת האדם הרוחניות שהוא נשמתו. כי כבר הוחלש כח האדמה והחומריות. כי יצר לב האדם רע מנעוריו. שמעתה מה שיצר לב האדם רע לא יהיה בסבת האדמה, רק הסבה לזה הוא מנעוריו מצד נעוריו. ר"ל שאם היה האדם נולד שלם בשכלו תיכף בהולדו כמו שנולד אדם הראשון לא היה בא לידי חטא, כי הנפש לפי תכונתה נבראה לצייר בלבו ציורים טובים, כמו ציורי הענוה והבושת ויראת ה' ואהבתו, ועשות צדקה וחסד ורחמים וכדומה, והיה ראוי שציוריה הטובים יגברו על ציורי הכח המתעורר והמתאוה אשר יעלה על לבו ציורים רעים לכל חטאת, אבל הסבה מה שציורי הלב לרעה גוברים על הציורים הטובים, הוא מפני שהאדם בהולדו עיר פרא יולד, וציורי התאוה באים בו מנעוריו, שמאז יולד יצטיירו בלבו ציורים רעים קנאה וגאוה ונקמה וחמדה וכדומה והם נעשו אזרחיים בנפשו, ועת יגדל ויתחיל השכל להתעורר וכחות הנפשיות יציירו בו ציורים אחרים טובים, כבר ימצאו שנפשו מלאה מציורים הרעים שקדמו ברעיוניו ונעשו בו טבע שני, כמ"ש בדרושי אה"ש דרוש ב', וא"כ נעוריו הוא הסבה מה שיצר לב האדם רע. ר"ל מה שהציורים העולים על הלב הם לרעה ולא לטובה, ולכן לא יוסיף לקלל את האדמה כי כבר נתמעט כחה ועכירותה ע"י קללות הקודמות ולא היא הגורמת יצרו הרע, וכן לא אוסיף להכות כל חי כאלו כחות החיים שבאדם [המקובצים מכחות כל בע"ח שקדמו להם בבריאה כמדרגת הפשוטים אל המורכב מהם] הם גרמו לו מה שכחות נפשו נוטים לרע, כי כבר נכנעו כחות החיים ועלו לרצון על מזבחי:
אלשיך
שהוא לאו לאו שבועה, ועדיין צריך טעם אל שינוי הלשון. והנה לזה נשית לב גם אל ענין אומרו למעלה, וינחם ה' כי עשה את האדם בארץ ויתעצב אל לבו. ויתכן כי המשילה תורה הדבר אל מלך חסד בשר ודם, שבהשתנות לבו ומחשבתו מעשות חסד, על חטאת המקבלים. כי למה שלבו חפץ חסד קשה עליו על מה שנשתנה לבו מלהטיב. כן הוא יתברך כל חפצו להטיב, וכאשר רבתה רעת האדם וינחם כי עשה את האדם, כי נשתנית מחשבתו מלהטיב לפי מעשיהם, נתעצב בשביל לבו, שהוא כנוי על מחשבתו שנשתנית לבלתי הטיב. ועתה כאשר קבל "ריח ניחוח", ונתפייס בזכות הקרבן, ותהיה עתה מחשבתו לבלתי הביא עוד מבול, אז "ויאמר" לשון חבה "אל לבו", כי אמר בלשון חבה בשביל לבו, הוא מחשבתו שנשתנה, ששמח וגמר אומר על בא אל הפועל מה שהוא חפצו תמיד שהוא להטיב, "לא אוסיף" כו' והיא השבועה כנודע:
ופשט הענין כמו שאמרו ז"ל (בראשית רבה לא ז) על פסוק והנני משחיתם את הארץ, משל למלך שכעס על בנו והרג את אומנתו עמו. ויהיה הענין על שמרוב געגועין ושופע טובה שעשתה לו בעט בו, כן על רוב טובות והנאות שהיתה הארץ מוציאה להם בעטו, וכמו שאמרו ז"ל (בראשית רבה לד יח) שאחד לארבעים שנה היו זורעים, ועל דרך זה דברים רבים, על כן נתקללה האדמה עמם. אמר עתה "לא אוסיף לקלל עוד את האדמה בעבור האדם, כי" הלא "יצר לב האדם רע מנעוריו", כמו שאמרו ז"ל (בראשית רבה לד יב, ירושלמי ברכות פ"ג ה"ה) משננער מבטן אמו, שהוא מטרם יהנה מהאדמה, ואם כן למה תקולל גם היא בעבורו והיא לא חטאה, וגם בשביל הבעלי חיים כי גם הם לא חטאו, וזהו "לא אוסיף להכות את כל חי", גם שלא תקולל האדמה:
ואמר "כאשר עשיתי", יכוין מה שאמרו ז"ל (סוטה יא א) על פרעה שנתחכם להשליך היאורה, על כי נשבע ה' לבלתי הביא מבול לעולם, ואמר הקב"ה אני לא אביא, אך הם יבואו אל המבול. וזה יאמר "לא אוסיף להכות כאשר עשיתי" אני, רק שהם יעשו כי יבואו אל המים. ועדיין נלמד לאו לאו שבועה, עם שכל אחד ענין בפני עצמו, על אומרו סגנון אחד שני פעמים לא אוסיף לא אוסיף, ולא אמר ולא אכה את כל חי כו':
(כב) ואחר שחס על קלקול עולם השפל, חס גם על עולם הגלגלים, שאמרו רבותינו ז"ל (שם סוף פרשה לג) שכל שנים עשר חדשי המבול לא שימשו המזלות. ועל כן יאמר עתה "עוד כו' זרע וקציר" כו', הם ששה חלוקי ימות השנה שניין דא מן דא על פי סיבוב הגלגלים לפי צורך התבואות, וכן "יום ולילה" על ידי גלגל היומי שלמעלה, על כל גלגלי הכוכבים ומזלות, "לא" "ישבותו" כאשר שבתו בשעת המבול כנודע מאמרם ז"ל (שם):
"כי יצר לב" כו'. אמרו רבותינו ז"ל (סוכה נב א) שבעה שמות נקראים ליצר הרע, הקב"ה קראו רע שנאמר "כי יצר לב" כו'. משה קראו ערל שנאמר ומלתם את ערלת לבבכם. דוד קראו טמא שנאמר לב טהור ברא לי מכלל דאיכא טמא. שלמה קראו שונא אם רעב שונאך כו'. ישעיהו קראו מכשול הרימו מכשול. יחזקאל קראו אבן והסירותי את לב האבן. יואל קראו צפוני ואת הצפוני ארחיק מעליכם ע"כ. ענינו שהיצר הרע מרמה לאט לאט עד מולכו עליו, והוא כי טרם ידע הנער בחור בטוב ומאוס ברע, כי לא יבחין בין טוב לרע - בין חטא לדבר אחר, מתחכם ללמדו לעשות רע בכל אשר יפנה ירשיע ויזיק, ואין זה רק שמכין אותו לכשיגדיל להחטיאו ברעות. וזהו "רע מנעוריו":
כשגדל עוד מעט ועדיין לא טעם טעם חטא, מתחיל רוח היצר הרע לפעמו, בתת לבו על המותרות במשתאות ואכול ושתו למעדנים, למען המשיכו לכמה מיני עבירות על ידי כן, כמאמרם ז"ל (שמות רבה מא יא) כל מקום שאתה מוצא ישיבה לאכול עושה רושם, וישבו לאכול וימכרו את יוסף כו', וכענין ויהיה כי הקיפו כו'. (איוב א ה) ועל זה קראו "ערל", כי הערלה היא מותר. וקראו משה כך, על כי כל תלונות דורו היו על מותרות, כענין שאלות בשר ואבטיחים ודגים ושומים ובצלים, והיתר עריות בוכים על עסקי משפחות כו', כי על כן אמר ומלתם את ערלת לבבכם כו':
ואחר הכנת המותרות, טמא יטמאנו בכל טומאות זמה וגזלות וכיוצא, כי הרבה יין עושה, ועל כן דוד קראו "טמא":
והנה עד כה היה כאורח בא, כמחלה פניו ישמע בקולו כהלך בבית העשיר, אחר כך נעשה בעל הבית משתרר עליו בעל כרחו, מראה פנים נגדו וכשונא, כי ידע כי לא יבוש כי ישתרר עליו, כענין שכתבנו על רשעים, שנדמה להם כחוט השערה, ומעיז פניו נגדו, ומצליח כי נעשה בעל הבית. על כן שלמה - אשר כל חכמתו לא שוה לו, כי הרי נעשה כבעל הבית על ידי הרבות סוסים, והרבות נשים וגם נכריות אלו על אלו עד שנשיו הטו את לבבו - קראו "שונא" כמחטיאו בעל כרחו ואינו יכול לו: ואחר שהוא בעל הבית יבזה בעיניו להחטיא אותו בלבד, כי אם גם ישתדל עד שהאיש ההוא יחטיא את הזולת, וזהו קראו "מכשול" להפיל את הזולת, על כן ישעיה קראו מכשול, שבימיו היו מחטיאי אדם בדבר:
וטרם הגיעו לכלל זה, עדיין היה אפשר לו ישמע לקול מוריו לשוב מרשעו, אך אחר שהגיע לגדר הנזכר, עוד יוסיף כי יקשה את לבו ויעשנו כ"אבן" קשה מלשמוע לקול מוריו ולמלמדו ולמוכיח בשער, על כן יחזקאל קראו "אבן", על כי בימיו הקשו עורף לבלתי שמוע אמרי מוסרו:
ואחר כך עוד יוסיף לחטא קשה מזה, והוא שעושה מעשה זמרי ומבקש שכר כפנחס, עושה עצמו כמקבל מוסר ועושה טוב, ובקרבו צפון רשעו, על כן יואל קראו "צפוני", כמאמרם ז"ל (סוכה נב א) למה נקרא "צפוני" שהוא צפון בלב:כלי יקר
• לפירוש "כלי יקר" על כל הפרק •
"לא אוסיף עוד לקלל האדמה בעבור האדם". וכן נאמר לאדם (בראשית ג.יז) ארורה האדמה בעבורך. ומכאן ראיה שהאדמה היתה סבה אל חטא האדם כי נתנה בו חומר גס ועב הנוטה ביותר אל החומריות כמ"ש (ויקרא כח.כה) ותטמא הארץ ואפקוד עונה עליה, וזה נאמר דווקא על ז' אומות אשר ישבו בארץ הקדושה לפנים, יען כי אע"פ שצבר הקב"ה עפרו מכל ד' רוחות העולם ונמצא שכל הארצות יש להם חלק בחטא האדם כי כולם נתנו בו חומר עב וגס, מ"מ כל שאר הארצות קבלו דינם ונטהרו במי המבול שג' טפחים של מחרישה נתקלקלו ובזה נתרכך חומר הארץ וניטל קשיותו ומאז אין חומר הארץ רע כבתחלה, הן מצד העונש שנטהרה במי המבול כדרך כל טבילה שהיא טהרה וסילוק הזוהמא והטומאה, הן מצד הטבע שנתרככה כל הארץ במי המבול ומאז אין חומר הארץ קשה כל כך כאשר היתה לפנים. אבל בא"י נאמר ביחזקאל (כב.כד) ארץ לא מטוהרה היא ולא גושמה ביום זעם. מאחר שלא נטהרה במי המבול א"כ עוד טומאתה בה וכשיושבי הארץ ההיא חוטאים יש לתלות החטא בארץ, לכך נאמר דווקא בארצות ז' אומות ותטמא הארץ ואפקוד עונה עליה וגו' כי בזה מיושב מה שיש להקשות הרי הכתוב אומר כמעשה ארץ מצרים וגו' וכמעשה ארץ כנען וגו' הושוו זה לזה וא"כ למה לא תקיא הארץ את יושביה ארץ מצרים כאשר קאה ארץ כנען את הגוי, אלא לפי שארץ מצרים גושמה ביום זעם ואין לתלות עוד פשעם בארץ א"כ למה תקיא כי די בזה אם הגוי החוטא יקבלו עונשם על ארצם, אבל א"י לא גושמה עדיין יש לתלות בארץ, לכך נאמר (דברים כט.כא) וראו את מכות הארץ וגו'. כמו שיתבאר במקומו בע"ה לכך נאמר אחר מבול זה, לא אוסיף עוד לקלל את האדמה בעבור האדם. כי מכאן ולהלן אין לתלות פשע האדם בארץ כ"א ביצרו הרע המושך כחו מן הנחש ומן סמאל רוכבו, זה שנתן טעם לדבר כי יצר לב האדם רע מנעוריו שעיקר חטאו יהיה תלוי ביצרו ולא בחומר הארץ.
והמופת על זה, כי בדור המבול כתיב וכל יצר מחשבות לבו רק רע כל היום. ר"ל הולך וגרע מיום ליום וחטא זה תלוי ודאי בחומר הארץ לא מצד כח השכלי שבאדם כי בישישים חכמה ואורך ימים תבונה (איוב יב.יב) ואיך לא ינחם האדם על רעתו בבואו בשנים אמנם אם החומר לבד סבתו אתי שפיר, כי החומר מצד בהמיותו גם כי יזקין לא תסור ממנו אולתו. אבל אחר המבול שנטהר חומר הארץ מאז אין לתלות החטא כי אם ביצר הרע המתגבר ביותר בימי נערותו אבל כי יזקין יפקח עין שכלו ולא ישוב לכסלה לכך לא נאמר כל היום כי אם מנעוריו לבד אמנם כי יבא לי"ג שנה ובא גם רעהו וחקרו והוא היצ"ט והוא סיבת קיומם.אור החיים
• לפירוש "אור החיים" על כל הפרק •
ויאמר ה' וגו' לא אוסיף וגו'. צריך לדעת למה כפל לומר לא אוסיף ולא אוסיף. ורש"י ז"ל פירש כפל הדבר לשבועה וכו' וכן דרשו במסכת שבועות (דף לו:) ע"כ. וקשה כי דברי רז"ל לא כך הם וזה לשונם אר"א לאו לאו שבועה וכו' אמר רבא והוא דאמר לאו לאו תרי זמני דכתיב ולא יכרת עוד כל בשר עוד ממי המבול ולא יהיה וגו' וכתיב (ט' ט"ו) ולא יהיה עוד המים למבול ע"כ. והם ב' כתובים הבאים בדברי ה' לנח בסמוך ולא הוכיח מפסוק זה כדברי רש"י. וטעם הש"ס שלא הוכיחו השבועה מכפל לא אוסיף ולא אוסיף האמורים בפסוק ראשון שאמר ה' אל לבו, יש טעם נכון בדבר כי לא נאמרו שניהם בפרט אחד שיהיה נחשב כפול כי לא אוסיף ראשונה היה על פרטי האדמה ולהיות שלקתה ב' או ג' פעמים לסיבת בני אדם, חטא אדם לקתה אדמה, חטא קין לקתה אדמה מבלי תת כחה, חטאו דור המבול לקתה האדמה, לזה בתחילת רצונו יתברך אמר לא אוסיף לקלל עוד את האדמה בעבור האדם ואפילו לחלק אחד מהאדמה ולא פרט מפרטיה. ועוד רצה ה' בנחת רוח שהיתה אז לפניו ואמר ולא אוסיף עוד להכות את כל חי כאשר עשה גם מבלי השחתת הארץ כלל, וכפי זה איה מקום הכפל לומר שהיא השבועה. לזה דרש רבא מב' פסוקים והם לא יכרת כל בשר ולא יהיה עוד מבול ולא יהיה עוד המים למבול. ועיין כונת הכתוב ודרשתם ז"ל במקומו בע"ה. ומעתה עלו דברי רש"י בצריך עיון. ואולי שהיתה לו גירסא אחרת בש"ס וכמו שכתב הרא"ש שם בשבועות. ועיין מה שפירשתי בפסוק ולא יכרת וגו'. ונשאר לנו לתת טעם למה שינה הכתוב במאמריו פעם הקדים לקלל קודם אומרו תיבת עוד ופעם הקדים תיבת עוד לתיבת לקלל ולא השוה שיעור דבריו. הטעם הוא להיות כי הקללות שנתקללה האדמה ישנם לשעבר ולהבא שלא יצתה מהם מה שאין כן קללת כל חי המתים כבר מתו והיו כלא היו והחיים אין הכר בהם למה שעבר, לזה דייק ה' בדבריו ואמר לא אוסיף לקלל עוד האדמה יותר קללה על קללתה שהיא בה. וסמך תיבת עוד אחר שאמר לקלל לומר לא אוסיף קללה ביותר ממה שהיא. וזה יגיד כי עודנה בקללה ראשונה, אבל בהכאת כל בשר הקדים עוד להכאה כי אין בתוספת הכאה זו חלק מהראשונה ודו"ק:
ילקוט שמעוני
• לפירוש "ילקוט שמעוני" על כל הפרק •
וירח ה' את ריח הניחוח. אמר ר' חנינא: כל המתפתה ביינו יש בו מדעת קונו, דכתיב: וירח ה' את ריח. אמר רב: כל שדעתו מיושבת עליו ביינו יש בו מדעת של שבעים זקנים, יין ניתן בשבעים וסוד ניתן בשבעים, נכנס יין יצא סוד, וזה הואיל ולא יצא סודו שקול הוא כסנהדרין של ע'. אמר ר' חנינא בר פפא: כל שאין יין נשפך בביתו כמים אינו בכלל ברכה, שנאמר: "וברך את לחמך ואת מימיך". מה לחם ניקח בכסף מעשר, אף הנך דנקחין בכסף מעשר, וקא קרי לה מים; אי לא נשפך בביתו כמים, אינה ברכה.
וירח ה'. הריח ריחו של אברהם אבינו עולה מכבשן האש, הריח ריחן של חנניה מישאל ועזריה עולין מכבשן האש. משל לאוהבו של מלך שכבדו בדורון נאה, בדיסקוס נאה. עמד בן בנו וכיבדו, אמר: דמי דורון דידך לדורון דסבך. כך הריח ריח של שמד:
ויאמר ה' אל לבו. הרשעים הן ברשות ליבן: "אמר נבל בלבו", "ויאמר עשו בלבו", "ויאמר ירבעם בלבו", "ויאמר המן בלבו". אבל הצדיקים ליבן ברשותן: "וחנה היא מדברת על לבה", "ויאמר דוד אל לבו", "וישם דניאל על לבו". דומין לבוראן: ויאמר ה' אל לבו לא אוסיף. לא אוסיף, ליסגי ליסגי, לא אוסיף לנח, לא אוסיף לדורות.
כי יצר לב האדם רע. עלובה היא העיסה שנחתומה מעיד עליה שהיא רעה, עלוב הוא השאור שמי שברא אותו מעיד עליו שהוא רע, שנאמר: "כי הוא ידע יצרנו". עלובה היא הנטיעה שמי שנטעה מעיד עליה שהיא רעה, שנאמר: "וה' צבאות הנוטע אותך דבר עליך רעה".
שאל אנטונינוס את רבינו, א"ל: מאימתי יצר הרע ניתן באדם? א"ל: עד שלא יצא ממעי אמו. א"ל: לאו, שאילו כן היה חוטט את בני מעיה ויוצא. והודה לו רבי שהשווה לדעת המקרא: כי יצר לב האדם רע מנעוריו, [מנעריו] כתיב, בשעה שהוא נינער לעולם. ועוד שאלו: אימתי ניתנה נשמה באדם? משיצא ממעי אמו, או עד שלא יצא ממעי אמו? א"ל: משיצא ממעי אמו. אמר לו: לאו! משל אם תניח בשר ג' ימים בלא מלח, מיד הוא מסריח; והודה לו ר', שהשוה דעתו לדעת המקרא, שנאמר: "חיים וחסד עשית עמדי ופקודתך שמרה רוחי", מאימתי ניתנה נשמה בי? משעה שפקדתני.
תנו רבנן: קשה יצר הרע שאפילו יוצרו קראו רע, שנאמר: כי יצר לב האדם רע. שבעה שמות יש לו ליצר הרע. הקב"ה קראו רע, משה קראו ערל, שנאמר: "ומלתם את ערלת לבבכם". דוד קראו טמא, שנאמר: "לב טהור ברא לי אלקים", מכלל דאיכא טמא. שלמה קראו שונא, שנאמר: "אם רעב שונאך האכילהו לחם". ישעיה קראו מכשול, שנאמר: "הרימו מכשול מדרך עמי". יחזקאל קראו אבן, שנאמר: "והסירותי את לב האבן מבשרכם". יואל קראו צפוני, שנאמר: "ואת הצפוני ארחיק מעליכם":בעל הטורים
• לפירוש "בעל הטורים" על כל הפרק •
רבי עובדיה מברטנורא
• לפירוש "רבי עובדיה מברטנורא" על כל הפרק •
בהמשך דף זה מופיעים ביאורים ופרשנויות של עורכי ויקיטקסט, שאינם בהכרח מייצגים את הפרשנות המסורתית.
ביאורים מסורתיים לטקסט ניתן למצוא בקטגוריה:בראשית ח כא.
וַיָּרַח יְהוָה אֶת רֵיחַ הַנִּיחֹחַ וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל לִבּוֹ לֹא אֹסִף לְקַלֵּל עוֹד אֶת הָאֲדָמָה בַּעֲבוּר הָאָדָם כִּי יֵצֶר לֵב הָאָדָם רַע מִנְּעֻרָיו וְלֹא אֹסִף עוֹד לְהַכּוֹת אֶת כָּל חַי כַּאֲשֶׁר עָשִׂיתִי. |
-- בראשית ח, כא |
לֹא אֹסִף לְקַלֵּל עוֹד אֶת הָאֲדָמָה בַּעֲבוּר הָאָדָם, כִּי יֵצֶר לֵב הָאָדָם רַע מִנְּעֻרָיו
רוב המפרשים פירשו: מנעוריו=מילדות
הרש"ר הירש חלק על זה: "עד כמה שהבנתו מגעת, טעו המפרשים בפירוש המשך הפסוק 'כי יצר לב האדם רע מנעוריו'. הם ראו במשפט זה את הטעם להחלטה החדשה... [פסוק זה] הוא במאמר מוסגר: אם יצר לב האדם ישוב להיות רע – ואף רע מנעוריו – והשמדת הדור תהיה הדרך היחידה להצלה, אעפ"כ לא אוסיף לקלל עוד, כדרך שעשיתי עד כה...צעירים אינם לא צדיקים ולא רשעים. אוי לו למי שסבור שהילד הממוצע הוא רשע מרושע! מי שמכיר ילדים יודה: לא, אין זה נכון, הנוער איננו מושחת, יצר לב האדם איננו רע מנעוריו, לא מנעוריו ישאף האדם אל הרע".
ורוסו, בספרו "אמיל", עמ' 46: ""כלל זה בידנו ואין עליו עוררים: יצרים ראשונים שבטבע – הגונים הם לעולם. אין שרירות מלידה בלבו של אדם. אין לך קלקול שבו, שאין אתה יכול לומר עליו כיצד ומנין בא". [שם עמ' 23: "הכל יפה בידי שמיים, הכל מתנוון בידי אדם"].
וכן הוא ברב קוק באורות התורה פי"א: "האדם הישר צריך להאמין בחייו, כלומר שיאמין בחיי עצמו והרגשותיו ההולכות בדרך ישרה מיסוד נפשו, שהם טובים וישרים ושהם מוליכים בדרך ישרה... האיש הישראלי מחוייב להאמין, שנשמה אלוהית שרויה בקרבו, שעצמותו כולה היא אות אחת מן התורה".
כִּי יֵצֶר לֵב הָאָדָם רַע מִנְּעֻרָיו
וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל לִבּוֹ
מניין אנו יודעים מה אמר אלוהים בליבו? אם לא כתב את הסיפור בעצמו, ולא סיפר לאדם אחר, אין לנו כל אפשרות לדעת מה הוא חשב, וכל הקטע הזה הוא בספק. אולם בהנחה שאלוהים אמר את מחשבותיו, מכאן שהקטע הזה היה חשוב מאוד, כי לבטח לאלוהים היו הרבה מחשבות נוספות במשך התקופה. לבטח החשיבות היא לא בעניין מדעי, או משפטי. סביר, כפי שכתבו החכמים, שזה עניין מוסרי וחינוכי.
לֹא אֹסִף לְקַלֵּל ... וְלֹא אֹסִף עוֹד לְהַכּוֹת
- לְקַלֵּל - הבל פה, אבל כאשר אלוהים מדבר "וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים, יְהִי אוֹר; וַיְהִי אוֹר" (בראשית א ג) כך יעשה.
- לְהַכּוֹת - הכוונה במכה היא אינה הרג. להכות זה להעניש ולהכאיב. ניתן למות ממכה, ככתוב "וַיַּךְ, אֶת הַמִּצְרִי, וַיִּטְמְנֵהוּ, בַּחוֹל" {שמות ב יב), ואולי המצרי מת מהטמינה בחול.
בכל מקרה אלוהים מודיע שלמרות ש"כַּאֲשֶׁר עָשִׂיתִי" בעבר, הוא לא יקלל ויכה יותר את "כָּל חַי".
לֹא אֹסִף ... כַּאֲשֶׁר עָשִׂיתִי
אלוהים מודה שהוא עשה מעשה רציני, אשר הוא מבטיח לעצמו לא לעשות שנית.
- למה הוא עשה? והאם הוא בטוח שהתנאים הללו לא יקרו שנית?
אחרי בריאת האדם, אלוהים ראה "כִּי רַבָּה רָעַת הָאָדָם בָּאָרֶץ" (בראשית ו ה), והיה מגיע להם להכחד. ההכחדה זהו חיסלה את שורש הרע של דור המבול ולכן אלוהים ידע שרע כזה לא יקרה שנית והוא היה יכול לתת את הבטחתו הרחבה מאוד.
כָּל חַי
לא ברור מה נכלל ב"כָּל חַי".
- הן נאמר "כִּי הִוא הָיְתָה, אֵם כָּל חָי" (בראשית ג כ), ואין ספק שכל חי אינו מוגבל לבני האדם, ילדיו של אדם וחוה.
- עניין "כִּי רַבָּה רָעַת הָאָדָם בָּאָרֶץ" (בראשית ו ה) מופיע מיד לאחר שאלוהים מזהיר את בני האלוהים "לֹא יָדוֹן רוּחִי בָאָדָם לְעֹלָם, בְּשַׁגַּם" (בראשית ו ג), ובכל זאת "וְגַם אַחֲרֵי כֵן אֲשֶׁר יָבֹאוּ בְּנֵי הָאֱלֹהִים אֶל בְּנוֹת הָאָדָם, וְיָלְדוּ לָהֶם" (בראשית ו ד), כלומר כל החי כלל גם את ילדיהם של בני האלוהים.
- פרוש פשוט, שמדובר בכל החיות. אולם כאשר מדובר על חייות בלבד כתוב "נֶפֶשׁ חַיָּה לְמִינָהּ" (בראשית א כד).
- בפרושי דברי אלוהים אנו נוהגים להגביל את דברי אלוהים ליכולתנו להבין. למעשה החיות והצמחים הם יצורים חיים (וכל שאר קבוצות החיים). כול יצור שכפוף לחוקי האבולוציה ופועל להמשך קיומו - כלול ב"כָּל חַי".
כלומר אלוהים מדבר על כל החיים שהוא הקים על הארץ, ללא יוצא מהכלל.
אולם אם הכוונה לכל החיים, אז אלוהים לא הבטיח לא לפגוע בחלק מהחיים, ואכן חייות וצמחים נכחדים כל הזמן ואחרים ממלאים את מקומם בהתאם לתנאי המחיה החדשים.
סיפור סדום
אלוהים ראה "וְחַטָּאתָם כִּי כָבְדָה, מְאֹד" (בראשית יח כ) של אנשי סדום. והנה הוא שולח את המלאכים לעשות בהם כלה אם הם יוודאו את אמיתות רשעתם של אנשי סדום ככתוב בהמשך "כִּי מַשְׁחִתִים אֲנַחְנוּ, אֶת הַמָּקוֹם הַזֶּה: כִּי גָדְלָה צַעֲקָתָם אֶת פְּנֵי יְהוָה" (בראשית יט יג). ואכן "וַיהוָה, הִמְטִיר עַל סְדֹם וְעַל עֲמֹרָה גָּפְרִית וָאֵשׁ" (בראשית יט כד).
- כלומר
למרות הבטחתו של אלוהים, במקרה של סדום הרשעה, אלוהים הכה את האדמה וכל החי עליה. כמו מבול קטן.
- למה?
אלוהים לא אמר שהוא לא יעניש חוטאים. הדגש הוא על "כל", במקרה הזה המכה היתה מקומית, אחרי שהמלאכים וידאו, הזהירו, ונתנו הזדמנות לרשעים לחזור בתשובה. הרס האדמה שהיתה "כְּגַן יְהוָה" (בראשית יג י) היה כדי למנוע הוצרות רשעות חדשה במקום הנפלא הזה.
- מסקנה - ההבטחה לא לפגוע בכל חי אינה משמעותית לגבי רשעים ואדמתם.
כִּי יֵצֶר לֵב הָאָדָם רַע מִנְּעֻרָיו
לכאורה האדם פועל מרגע היווצרו לפי חוקי האבולוציה, בה החזק שורד ומשבח את התאמת מינו לתנאי הסביבה. חוקי האבולציה הם קשים מאוד, והמלחמה על אזור מחיה, מקורות חיים, וזכות רביה מביאה לאלימות גדולה בין סוגי חיות ובתוך הקבוצה. ידוע שאריה יהרוג את השליט הקודם וימית את ולדותיו כדי לגרום ללביאות להתיחם במהרה. רוע כזה טבוע בבני האדם עוד לפני היולדם, לפי חוקי האבולציה שאלוהים הקים. אך בספרות היהודית מובא העניין של הבחירה בו האדם מחליט כיצד לנהוג על אף 'יצר הרע' הטמון בו.
מִנְּעֻרָיו
במקרה שלנו לא מדובר על הרוע האבולוציוני, אלא על הרע שמתפתח בהמשך. כאשר התינוק גדל לנער, ולמרות חוקי החברה הידועים לו, הוא מנסה לשפר את מצבו על חשבון זולתו באלימות ורשעות. הרוב פועל לפי החוק, אבל תמיד קיימים יחידים המחפשים הזדמנוית בהסתר או בגלוי לעבור על החוק החברתי ולהשתמש בחוק האבולוציוני כדי לשפר את חייהם. על הרע הזה נאמר "לַפֶּתַח חַטָּאת רֹבֵץ; וְאֵלֶיךָ, תְּשׁוּקָתוֹ, וְאַתָּה, תִּמְשָׁל בּוֹ" (בראשית ד ז).
אלוהים מכיר בעובדה שרוע האדם טבוע ביצרו, אבל זה לא פוטר אותו מעונש. העונש יהיה אישי ולא קבוצתי, "כִּי אִם אִישׁ בְּחֶטְאוֹ יומת" (מלכים ב יד ו). בעניין המבול בני האדם עסקו ברשעה מסוימת (לא ידועה לנו) ופעלו נגד תוכניתו של אלוהים "לֹא יָדוֹן רוּחִי בָאָדָם לְעֹלָם" (בראשית ו ג) ופקודתו "פְּרוּ וּרְבוּ" (בראשית א כח), ולכן אלוהים הכחיד אותם והתחיל מחדש מנח ומשפחתו. בעניין סדום כל אנשי העיר הראו את רשעתם וכולם, כיחידים, הוענשו.
הרשימה המלאה של דפים מכל רחבי ויקיטקסט שמקשרים לפסוק זה
פסוק זה באתרים אחרים: אתנ"כתא • סנונית • הכתר • על התורה • Sefaria • שיתופתא
- ^ לשון הגמרא במסכת שבועות: אמר רבי אלעזר: "לאו" שבועה, "הן" שבועה. בשלמא "לאו" שבועה, דכתיב (בראשית ט,טו): "ולא יהיה עוד המים למבול", וכתיב (ישעיהו נד,ט)" "כי מי נח זאת לי אשר נשבעתי". אלא "הן" שבועה מנא לן? סברא הוא: מד"לאו" שבועה, "הן" נמי שבועה. אמר רבא: והוא דאמר "לאו", "לאו" תרי זימני, והוא דאמר "הן", "הן" תרי זימני, דכתיב (בראשית ט,יא): "ולא יכרת כל בשר עוד ממי המבול", "ולא יהיה עוד המים למבול". ומד"לאו" תרי זימני, "הן" נמי תרי זימני.
- ^ לשון הגמרא במסכת שבועות: אמר רבי אלעזר: "לאו" שבועה, "הן" שבועה. בשלמא "לאו" שבועה, דכתיב (בראשית ט,טו): "ולא יהיה עוד המים למבול", וכתיב (ישעיהו נד,ט)" "כי מי נח זאת לי אשר נשבעתי". אלא "הן" שבועה מנא לן? סברא הוא: מד"לאו" שבועה, "הן" נמי שבועה. אמר רבא: והוא דאמר "לאו", "לאו" תרי זימני, והוא דאמר "הן", "הן" תרי זימני, דכתיב (בראשית ט,יא): "ולא יכרת כל בשר עוד ממי המבול", "ולא יהיה עוד המים למבול". ומד"לאו" תרי זימני, "הן" נמי תרי זימני.
קטגוריות־משנה
קטגוריה זו מכילה את 2 קטגוריות המשנה המוצגות להלן, ומכילה בסך הכול 2 קטגוריות משנה. (לתצוגת עץ)
א
ד
- דברים יג ו (21 דפים)
דפים בקטגוריה "בראשית ח כא"
קטגוריה זו מכילה את 27 הדפים המוצגים להלן, ומכילה בסך־הכול 27 דפים.