קטגוריה:בראשית א כד
ויאמר אלהים תוצא הארץ נפש חיה למינה בהמה ורמש וחיתו ארץ למינה ויהי כן
נוסח הפסוק לפי מהדורת וסטמינסטר · ראו פסוק זה בהקשרו במהדורת הכתיב של הפרק
* * *
וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים תּוֹצֵא הָאָרֶץ נֶפֶשׁ חַיָּה לְמִינָהּ בְּהֵמָה וָרֶמֶשׂ וְחַיְתוֹ אֶרֶץ לְמִינָהּ וַיְהִי כֵן.
נוסח הפסוק לפי מהדורת וסטמינסטר · ראו פסוק זה בהקשרו במהדורה המנוקדת של הפרק
* * *
וַיֹּ֣אמֶר אֱלֹהִ֗ים תּוֹצֵ֨א הָאָ֜רֶץ נֶ֤פֶשׁ חַיָּה֙ לְמִינָ֔הּ בְּהֵמָ֥ה וָרֶ֛מֶשׂ וְחַֽיְתוֹ־אֶ֖רֶץ לְמִינָ֑הּ וַֽיְהִי־כֵֽן׃
נוסח הפסוק לפי מקרא על פי המסורה · ראו פסוק זה בהקשרו במהדורה המוטעמת של הפרק
עזרה · תרשים של הפסוק מחולק על-פי הטעמים
* * *
וַ/יֹּ֣אמֶר אֱלֹהִ֗ים תּוֹצֵ֨א הָ/אָ֜רֶץ נֶ֤פֶשׁ חַיָּה֙ לְ/מִינָ֔/הּ בְּהֵמָ֥ה וָ/רֶ֛מֶשׂ וְ/חַֽיְת/וֹ־אֶ֖רֶץ לְ/מִינָ֑/הּ וַֽ/יְהִי־כֵֽן׃
נוסח הפסוק לפי מהדורת וסטמינסטר · ראו פסוק זה בהקשרו במהדורה הדקדוקית של הפרק
* * *
הנוסח בכל מהדורות המקרא בוויקיטקסט הוא על על פי כתב יד לנינגרד (על בסיס מהדורת ווסטמינסטר), חוץ ממהדורת הטעמים, שהיא לפי מקרא על פי המסורה. לפרטים מלאים ראו ויקיטקסט:מקרא.
ביאורים: המפרשים עונים לשאלות • ביאור קצר על כל הפרק • ביאור מפורט על הפסוק
תרגום
| אונקלוס (תאג'): | וַאֲמַר יְיָ תַּפֵּיק אַרְעָא נַפְשָׁא חַיְתָא לִזְנַהּ בְּעִיר וּרְחֵישׁ וְחַיַּת אַרְעָא לִזְנַהּ וַהֲוָה כֵן׃ |
| אונקלוס (דפוס): | וַאֲמַר יְיָ תַּפֵּיק אַרְעָא נַפְשָׁא חַיְתָא לִזְנָהּ בְּעִיר וּרְחֵשׁ וְחַיַּת [נ"א וְחֵוַת, וכן בסמוך] אַרְעָא לִזְנָהּ וַהֲוָה כֵן׃ |
| ירושלמי (יונתן): | וַאֲמַר יְיָ תְּהַנְפֵּק גַרְגִישְׁתָּא דְאַרְעָא נַפְשַׁת בִּרְיָיתָא לִזְנֵיהּ זְנֵי דַכְיָין וּזְנֵי דְלָא דַכְיָין בְּעִירֵי וְרִחֲשֵׁי וּבַרְיַית אַרְעָא לִזְנֵיהּ וַהֲוָה כֵן: |
רש"י
"תּוֹצֵא הָאָרֶץ" - הוא שפירשתי שהכל נברא מיום ראשון ולא הוצרכו אלא להוציאם
"נֶפֶשׁ חַיָּה" - שיש בה חיות (עיין לעיל פסוק כ')
"וָרֶמֶשׂ" - הם שרצים שהם נמוכים ורומשים על הָאָרֶץ ונראים כאילו נגררים שאין הלוכן ניכר כל לשון רמש ושרץ בלשוננו קונמוברי"ש (רענען)
מפרשי רש"י
וקשיא שכתב, "ויברא אלקים את התנינים" וכן "ויברא אלקים את האדם" (פסוק כז), ותירץ הרא"ם שהכתוב מספר המעשה שהיה ביום ראשון, ולעולם ביום ראשון נברא הכל. ופירושו דחוק ורחוק מאוד. ולי נראה מפני שאצל שני נבראים אלו זכר הכתוב דבר חדוש; לומר "ויברא אלקים את התנינים הגדולים", זכר "גדולים". וכן באדם כתוב (פסוק כז) "ויברא אלקים את האדם בצלמו". והנה התנינים היו גדולים במראיהן ובצורתן ויש בהן ענין אלקי, וכן האדם נברא בצלם ובתואר אלקים, ואחר שהוא כן שפיר כתוב 'בריאה' אצל אותו דבר הגדול, כי ודאי ענין זה לא נברא ביום ראשון, שלא נברא על שלימתו רק כל אחד ואחד ביומו, ואחר שנתחדש בשני מינים אלו דבר נפלא - שפיר כתב "ויברא אלקים", כי דבר זה ענין אלקי שיש בהם יותר על שאר נבראים לא היה ביום ראשון, כי דבר אלקי זה אין שייך לו אל הארץ, וכבר אמרנו ענין התנינים כנזכר למעלה, והוא נכון מאוד:
[נז] נפש שיש בה חיות. פירש זה שלישית, דהווא אמינא דכאן כיון שהכתוב מדבר בחיה, אם כן "נפש חיה" הוא כמשמעו, לכך פירש דאף כאן יש לפרש נפש שיש בה חיות, דמאחר דלמעלה (פסוקים כ, כא) אנו מוכרחין לפרש "נפש חיה" - 'נפש שיש בה חיות', גם כאן ילמוד סתום מן המפורש (יומא דף נט.). וכאן אצל "נפש החיה" פירש 'שיש בה חיות' ובראשון (פסוק כ) פירש 'שיהא בה חיות', מפני שבא לומר הארץ לא הוציאה רק הנפש, והשם יתברך נתן החיות, כי אין חיות בארץ, אבל בודאי עיקר הפירוש 'נפש שיש בה חיות':
[נח] שרצים הנמוכים הרומשים וכו'. וקשה שפרש"י הדבר בעצמו, שרצה לפרש מלת "רמש" הרומש על הארץ, ופירש 'שרצים הרומשים', ועוד קשה שלא פירש כלום למעלה (פסוק כא) אצל "הרומשת", ונראה לי כי סבירא ליה לרש"י בודאי לשון 'רומש' הוא נאמר על נע ונד, כדכתיב (תהלים קד, כ) "בו תרמוש כל חיתו יער", ולפיכך לא פירש מידי לעיל על "הרומש[ת] ", כי פשוט הוא. אבל מפני שהוקשה לו למה נקרא בשם 'רמש' דוקא הקטנים, לכך פירש כי השרצים הנמוכים ונראה כאלו נגררין, ולא נראה רק שהוא נע ונד - נקרא בשם 'רמש', כי לשון רמישה הוא נע ונד, וקריאת השם שנקראים בשם 'רמש' מורה על שאין הלוך להם כלל, לכך נקראים בשם 'רמש'. ודבר זה רצה לפרש - מפני מה שמם 'רמש'. והשתא לא קשה מה שכתב גבי חיה (פסוק כא), "נפש החיה הרומשת", מפני שהיא נעה ונדה תמיד, ונקרא זה 'רמישה', שהרי לשון רמישה בא על דבר שהוא נע ונד ולא נראה הלוכו, והחיה בעבור שהיא נעה ונדה נקרא זה רמישה גם כן אצלה, אבל אין שמה 'רמש', כי נראה הילוכה יותר:תוצא הארץ. הוא שפרשתי שהכל נברא ביום ראשון —- לשון רא״ם:
- ואם תאמר, אי הכי שהכל נברא ביום ראשון, היה לו לכתוב במקום "ישרצו" – "יוציאו", ובמקום "תדשא" – "תוצא", מאחר שהכל גברא ביום ראשון, ואין כאן אלא יציאה מן הכח אל הפועל.
- ויש לומר, שאלה המלות של "ישרצו" ו"תדשא" אינן מורות על ההויה וההתחדשות, רק על איכות יציאותן מן הכח אל הפועל. כי פירוש "תדשא", תתמלא הארץ בכלל ותתכסה לבישת מיני עשבים כו׳, שזהו עניין איכות מציאותן כו'. ופירוש "ישרצו", מעניין ההולדה, שיהיו רבי התנועה כו׳ עד – אבל לא ידעתי מה יאמר על "ויברא אלקים את התנינים", "ויברא אלקים את האדם", המורים שעכשיו בראם ולא ביום ראשון.
- ושמא י״ל שפירוש "ויברא" פה הוא סיפור מה שנברא ביום ראשון, אלא שנכתב בריאת התנינים ביום חמישי, שבו יצאו הדגים מן הכח אל הפועל, ונכתב בריאת האדם ביום ששי, שבו יצאו בעלי חיים היבשיים מן הכח אל הפועל. אבל מה שנהיה ביום חמישי אינו אלא "ישרצו המים" עד "על פני רקיע השמים", ומה שנהיה ביום ששי אינו אלא "תוציא הארץ" עד "וירא אלקים כי טוב". אבל פירוש "ויאמר", וכבר אמר ביום א׳, ואז ברא האדם, עכ״ל הרא״ם.
- וכתב עליו הגור אריה:
- ופירושו דחוק ורחוק מאוד. ולי נראה, מפני שאצל שני הנבראים אלו זכר הכתוב דבר חידוש, התנינים בגדלותם, והאדם שנברא בצלמו, שאותו החידוש לא נברא ביום ראשון, לכך כתב "ויברא" וגומר, עכ״ל וכוונתו וסיים דבריו, והוא נכון מאד.
אבל אני אומר, מה שכתב שפירוש הרא״ם דחוק ורחוק כו׳, אינו אמת, שהרי כל המדרשים מלאים מזה העניין ומסכימים שהנשמות נבראו ביום ראשון ונכללו במלת "יהי אור", וכן הוא משמע שהשיב הש״י לאיוב, וסמכוהו על פסוק "עם המלך במלאכתו ישבו" וגומר "יושבי נטעים וגדרה" כו׳. ואם כן, מאי דוחקיה שנאמר שגם חומר האדם נברא ביום ראשון, וביום ששי יצא מכח אל הפועל, והוא הדין התנינים, ולא כתב הכתוב ביומם היציאה מן הכח אל הפועל, אלא ספר וכתב הבריאה הראשונה, וממילא שמעינן שביום שנכתב הבריאה נעשה גם כן היציאה לפועל? ולפי דבריו, צריך לתת טעם למה שינה הבריאה באלו ולא נבראו אלה ביום ראשון בשלימות כמו כל תולדות השמים וארץ. וטעמו שאמר, שנתחדש בשני מינים אלו דבר נפלא כו', לא יספיק לזה; שאם חייבה החכמה לחדש בשנים אלה דבר נפלא, היתה יכולה גם כן לעשות ביום ראשון, כי בורא עולם לא ייעף ולא ייגע, ויכול הכל לעשותו ברגע אחד. אדרבה טעם זה יספיק לתרץ פירוש הרא"ם, למה כתב הכתוב בשנים אלו הבריאה ולא היציאה מן הכח אל הפועל? להגיד שבבריאה מיד היה בהם פליאות החכמה ההיא שהגיד, בכל אחד מהם, מה שלא היה כן פליאות חכמה בשאר הברואים. וכן משמע מכל המדרשים, ומפסוק דאיוב, שיאמרו שהנשמות נבראו ביום ראשון, ואין נברא בצלמו יתברך אלא הנשמה, ואם כן עיקר פליאתו נברא ביום א', ומה נתחדש בו עוד פלא יותר מזה? אלא מחוור כדפירש הרא״ם, נ״ל:
רש"י מנוקד ומעוצב
• לפירוש "רש"י מנוקד ומעוצב" על כל הפרק •
נֶפֶשׁ חַיָּה – שֶׁיֵּשׁ בָּהּ חַיּוּת.
וָרֶמֶשׂ – הֵם שְׁרָצִים שֶׁהֵם נְמוּכִים וְרוֹמְשִׂים עַל הָאָרֶץ, וְנִרְאִים כְּאִלּוּ נִגְרָרִים שֶׁאֵין הִלּוּכָן נִכָּר. כָּל לְשׁוֹן "רֶמֶשׂ" וְ"שֶׁרֶץ" בִּלְשׁוֹנֵנוּ קונמוברי"ש [conmovres = רוחשים[2]] בְּלַעַ"ז.
אבן עזרא
• לפירוש "אבן עזרא" על כל הפרק •
ויאמר. נפש חיה — כלל לאשר הוליד האש והמים והארץ, גם האדם.
בהמה — שהם עם בני אדם לצרכם, לרכוב ולאכול.
ורמש — הם הקטנים ההולכים על הארץ.
וחיתו ארץ — שהם בשדה, שאין שם ישוב. והוי"ו האחרון נוסף במלת וחיתו, כמו "למעינו מים" (תהלים קיד ח); "בנו בעור" (במדבר כד ג).רמב"ן
"בְּהֵמָה" - הם המינים האוכלים עֵשֶׂב בין ישובי בין מדברי וְחַיְתוֹ אֶרֶץ אוכלי הבשר יקרא חיות וכלם יטרופו
"וָרֶמֶשׂ" - כתב רש"י הם שרצים נמוכים ורומשים עַל הָאָרֶץ נראין כאילו נגררין והנה בפרשה הזאת (להלן פסוק כח) וּבְכָל חַיָּה הָרֹמֶשֶׂת עַל הָאָרֶץ וכתיב (להלן ז כא) וַיִּגְוַע כָּל בָּשָׂר הָרֹמֵשׂ עַל הָאָרֶץ בָּעוֹף וּבַבְּהֵמָה וּבַחַיָּה וּבְכָל הַשֶּׁרֶץ הַשֹּׁרֵץ עַל הָאָרֶץ וכתיב (תהלים קד כ) בּוֹ תִרְמֹשׂ כָּל חַיְתוֹ יָעַר אבל פירוש "רמישה" כענין בסמ"ך מן תִּרְמְסֶנָּה רָגֶל (ישעיהו כו ו) וחביריו ואמר בחיה ובבהמה "רֹמֵשׂ עַל הָאָרֶץ" ובשרצים הנגררים "רֶמֶשׂ הָאֲדָמָה" (פסוק כה) בעבור שדריכתם באדמה בכל גופםרבינו בחיי בן אשר
• לפירוש "רבינו בחיי בן אשר" על כל הפרק •
(כד) תוצא הארץ נפש חיה: דרשו רז"ל זה רוחו של אדם הראשון, ואמר זה על הנפש הבהמית שבאדם שאין לה חלק עם העליונים אלא היא חוזרת לעפר תכף במות הגוף כרוח הבהמה שכתוב בה (קהלת ג כא) ורוח הבהמה היורדת היא למטה לארץ. או הכונה על נפש החכמה ויהיה פירוש "הארץ", הנזכרת בפסוק ראשון שהיא ארץ החיים.
ובמדרש "תוצא הארץ נפש חיה" — בנפשות כתיב. "ויעש אלהים את חית הארץ למינה ואת הבהמה למינה וגו" — בגופות כתיב. וביאור הדבר בנפשות כתיב, היא נפש חיה של בהמה ורמש וחיתו ארץ. ומה שאמר בגופות כתיב, מפני שלא הזכיר נפש חיה כשם שהזכיר בציווי. ועוד במדרש בראשית רבה "ויעש אלהים את חית הארץ" א"ר הושעיא רבה זה הנחש. רבי אומר נפש חיה אלו המריאים, ברא הקב"ה נשמתן וכשבא לברוא גופן קדש היום ולא בראן ללמדך דרך ארץ שאם יהא ביד אדם חפץ טוב או מרגלית טובה ערב שבת אומרים לו השלך מידך, דיו לעבד להיות כרבו. פירוש מריאים: שדים.ספורנו
• לפירוש "ספורנו" על כל הפרק •
"תוצא הארץ נפש חיה" החיוני' נוספת על הצומחת:
" ויהי כן" ובלי תוספת וגרעון שאם יתחדש מורכב משני מינין לא יוליד:דון יצחק אברבנאל
• לפירוש "דון יצחק אברבנאל" על כל הפרק •
השאלה הא' למה זה אמר ביצירת החיה והבהמה ויעש אלהים אחרי שאמר ויאמר אלהים תוצא הארץ וגו' ויהי כן:
השאלה הב' למה זה נברא אדם אחרון לכל הנבראים האם נאמר שבבריאה היה כל אחרון אחרון חביב. הנה בראשון נבראו השכלים הנבדלי' והגלגל העליון היושבים ראשונה במלכות והרקיע בשני והמאורות ברביעי והוא המורה שלא נתאחר בבריאה היותר נכבד:
השאלה הג' למה זה לא נתיחד יום בפני עצמו בבריאת האדם כמו שנתיחד לבריאת הדגים ולשאר ההוית ונכללה בריאתו עם חיות השדה והבהמה בהיות מדרגת המדברים נבדלת ממדרגת שאר החיים:
השאלה הד' במאמר נעשה אדם כי למה זה נתיעץ הקב"ה בבריאתו מה שלא נתיעץ בבריאת שמים וארץ הרקיע והמאורות והיה ראוי שיאמר ביצירתו חוצא הארץ כמ"ש בשאר הב"ח הנכללים בסוגו ובכלל השאל' הזאת למה זה אמר נעשה בלשון רבים להיות הבורא אחד ואין עמו אל נכר וכמ"ש והעיד במעשה ויברא אלהים את האדם וגו' ולא אמר ויבראו:
השאלה הה' באומרו בצלמנו כדמותנו כי איך החלי' בו יתברך לשון צלם ודמו' והנ' התור' אמרה ונשמרת' מאד לנפשותיכם כי לא ראיתם כל תמונה ולמה זה אמר בצלמנו בבי"ת וכדמותנו בכף:
השאלה הו' באמרו ורדו בדגת הים וגו' כאילו היא תכלית האדם וצרכו לאותה ממשל' ורדייה ולא זכר דבר מהשגתו ולא מיושר מעשיו אלא שירדה בב"ח ויהיה רועה כסילים והוא באמת פחות מאוד:
השאלה הז' באמרו ויברא אלהים את האדם בצלמו והיא מפנים אם שאמר בו לשון בריאה להיות שלא נעשה יש מאין והיה לו לומר ויעש אלהים את האדם כמ"ש ויעש אלהים את חית השדה ואם שאמר בצלמו ולא אמר בדמותו כמ"ש אח"כ בדמות אלהים ברא אותו שזכר בו עשיה ודמית לא בריאה וצלם כמ"ש כאן ואם ממה שכפל אחרי אמרו ויברא אלהים את האדם בצלמו בצלם אלהים ברא אותו:
השאלה הה' באמרו זכר ונקבה ברא אותם. וגם זו מפנים אם שלא אמר באדם למינו כאשר אמר בשאר הב"ח ואמר במקום זה זכר ונקבה ברא אותו למה בא השנוי הזה ולא נאמר בכלם אם למינו ואם זכר ונקבה ברא אותו ואם שלא ברא אותו אז זכר ונקבה כי הוא נברא לבד בראשונה ואח"כ נעשתה האשה מצלעו ולא היו א"כ זכר ונקבה בפועל בשעת הבריאה ואם שהכתוב הזה פעם נזכר בלשון רבים וירדו זכר ונקבה ברא אותם ויברך אותם. ופעם בלשון יחיד בצלם אלהים ברא אותו:
השאלה הט' בברכת פרו ורבו שנאמר באדם כי מאחר שבשאר הב"ח לא היתה צריכה ולא נאמרה כמו שאמרתי למה זה נאמרה באדם:
השאלה הי' באמרו הנה נתתי לכם את כל עשב וגומר ולכל חית הארץ וגומר את כל ירק עשב לאכלה והוא כי כבר מצינו שהאדם יאכל ג"כ את עשב השדה כחית הארץ וכעוף השמים והחיה והעוף ג"כ אוכלי כל עשב זורע זרע חטה ושעורה כאדם וגם מפרי העץ להם יהיה לאכלה ואיך א"כ נתיחדו המאכלים האלה כן בתחלת הבריאה האם נסתלק הטבע האלהי:
השאלה הי"א למה זה לא נאמר בבריאת האדם וירא אלהים כי טוב כמ"ש בשאר הדברים שנבראו דבר יום ביומו בהיות האדם ביצירתו יותר טוב ויותר שלם מכל יצורי מטה ואין להסתפק במה שהשיבו חז"ל (פסחים דף נ"ד ע"א) למטרוניתא שנכלל במ"ש וירא אלהים את כל אשר עשה והנה טוב מאד כי זה על הכלל נאמר וכמו שמלבד הכללות ההוא נאמר כי טוב בפרט על כל נמצא ונמצא למה זה ג"כ לא נאמר באדם בפרט כ"ש שהפסוק ההוא וירא אלהים את כל אשר עשה והנה טוב מאד יראה מיותר לפי שאם מלאכת כל יום היתה טובה בעצמה הנה הכל מבואר שהוא טוב כי אין בכלל אלא מה שהוא בפרטים ושאינם מורכבים בדרך השתנות שיקנה המורכב צורה ושלמות שלא היה בפרטים והוא מבואר:
השאלה הי"ב למה לא זכר הכתוב בספור בריאת האדם שקרא הקב"ה את שמו אדם וזה דבר נזכר בכתוב אחרי זה שנ' זה ספר תולדות אדם זכר ונקבה בראם ויברך אותם ויקרא את שמם אדם ביום הבראם. ואם באותו יום נקרא כן למה זה קצר הכתוב מלזכרו כאן:
והנני מפרש הכתובים באופן יותרו השאלות כלם:
ויאמר אלהים תוצא הארץ וכו' עד ויאמר אלהים נעשה אדם. אחרי שזכר הכתוב בפרשה של מעלה הוית הב"ח הבלתי שלמים שרץ ודגים ועוף. זכר אחריהם בפרשה הזאת הויית הב"ח השלמים ההולכים על הארץ ואמר תוצא הארץ נפש חיה למינה כי הנה אמר תוצא הארץ להגיד שלא יהיו הב"ח כצמחים שהם נולדים בבטן הארץ דבקים ומחוברים בה ובהעדר דבקותה ממנה לא יהיו צמחים. ואין כן הב"ח שהארץ תוציא אותם מעצמה והם נפרדים ממנה ויחיו. וגם לא יהיו כדגים שאינם חיים כ"א בתוך המים וביציאתם משם ימותו. ואמנם הב"ח הארציים. תוציא אותם הארץ חוץ ממנה ויהיו חיים. ואמרו נפש חיה ר"ל בעלי נפש חיה. ומה שדרשו (חז"ל ב"ר פ' י"ב) תוצא הארץ תוצא דבר שהיה מופקד אצלה מיום ראשון אין ענינו כמו שביארתי שנבראו כל הדברים בפרטיותם ביום הראשון אלא שאז נבראו התחלות כל הדברים ונתן אז בהם הקב"ה כח להוציא תולדותיהם בעת בא דברו. וביאר הכתוב מהו הנרצה בנפש חיה ואמר שהם ג' חלקים מהב"ח. הא' בהמה שהוא שם לב"ח האוכלים את עשב השדה בייתיים או מדבריים כאלו תאמר מן הבקר ומן הצאן איל וצבי ויחמור ודומיהם. והב' הוא הרמש וקראו הכתוב רמש האדמה שהוא כל הולך על גחון כמו נחשים צפעונים וזולתם. ונקרא רמש מפני שהוא רומש ומתנועע בגופו על הארץ ולפי שהרמיסה הוא מפני הרמישה הרחיב הכתוב לכנות בשם רמש ורומש כל הב"ח המתנועע כמ"ש ויגוע כל בשר הרומש על הארץ בעוף ובבהמה ובחיה האמנם יובדלו שהרמש ביחוד נקרא רמש סתם או רמש האדמה לפי שהוא נגרר בכל גופו על האדמ'. אבל החיה ובהמה והעוף נאמר בהם רומש על הארץ שר"ל מתנועע בארץ וכבר זכרתי שהנולדים מהעפוש לא נזכרו במ"ב לחסרונם. והג' הוא חית הארץ שהיא הטורפות ונזונת משאר ב"ח כאריות וכדובים זאבי ערב החתול והכלב. ובכל א' מאלו הג' חלקים אמר למינה להגיד שנברא מהם זכר ונקבה לקיים מינה. וי"מ בהמה על הבייתיית וחיה על המדברית בין האוכלת עשב הארץ או הנזונת מהטרפה. ואמר אח"כ ויהי כן להגיד שגזר הבורא ית' שיתמידו ויהיו קיימים לעולם כל המינים ההם עוד כל ימי הארץ. ולכן אמר אחריו ויעש אלהים את חית הארץ וגומר ר"ל שעשאם בפועל כמו שגזרה חכמתו שיהיו. והנה יחסה התורה עשייתה לאל ית' ללמדנו שצורת המרגישים היא נשפעת מהשכל הנבדל ואינה מכח החומר ולא מהשפעת הגלגלים לצורה הצומחת וכמו שביארתי. ואמנם נאמר בצורה המרגשת לשון עשייה ולא לשון בריאה כמ"ש בדגים לפי שהצורה המרגש' כמו שכתבתי למעלה בהתחדש' בהווים הראשונים שקבלוהו היתה בבריאה הראשונה יש מאין וכמציאות הראשון בחדושו אבל כאשר נשפעה שנית בב"ח אשר בארץ לא נאמר בה לשון בריאה לפי שלא נתחדשה אז הנפש החיונית כי כבר היתה מושפעת קודם זה בדגים ובעופות לכן לא אמר כאן לשון בריאה כי אם עשייה. גם יורה מאמר ויעש אלהים על ההתחלפות העצום שיש במיני הבהמה והחיה והרמש בעצמם. כי יש מהבהמה קטן כגדי העזים וגדול כגמל וכפיל. וכן מהחיה יש קטנה כחתול וגדולה כאריה. וברמש קטן כנמלה וגדול כנחש הבריח. ולהורות על החלוף הגדול אמר ויעש אלהים כי הם בחלופיהם העצומים מעשה ידי יוצר. והנה אמר וירא אלהים כי טוב להגיד שעם שיראה בתחלת הדעת שהחיות הטמאות והרמשים המזיקים הממיתים בטבעם וגם בהבטת עיניהם שהם פועל רע לא טוב. הנה לא היה כן כי הנה האל שבראם ראה בחכמתו העליונה שהיה מציאות' טוב ומועיל אם להיותם שלוחי ההשגחה להנקם בהם באויבי ה'. ואם מפני התועלת שימצא בבשרם לענין התרופות כפי איכיותיהם וסגולותיהם ובכלל שהויתם ומציאותם יותר טוב בצורותיהם ולמה שהיה החומר שהתהוו ממנו כמו שביארו הטבעיים והותרה במה שפירשתי בזה השאלה הא' מהפרשה:מלבי"ם
• לפירוש "מלבי"ם" על כל הפרק •
" ויאמר אלהים". עתה צוה על מערכה הששית שהם בע"ח היונקים שקרובים הן בבנין גופם הן ברוח החיוני והולדת המין אל האדם, ומפוזרות בנפשות הבע"ח כמה מדות וערמות ותחבולות שהם ניצוצות כהות אשר התקבצו אח"כ והאירו אור גדול בבתי נפש האדם, ואמרו חז"ל תוצא הארץ נפש חיה למינה זה רוחו של אדה"ר, דעתם שהגם שהנשמה המשכלת של האדם נבראה ביחוד כי אין דוגמתה בנפשות הבע"ח, אבל הרוח שהוא הרוח החיוני וכחות נפש החיים נמצא דוגמתו ביתר הבע"ח, וזה הושפע תיכף עם השפעת נפש חיה שכולל גם נפש הבהמיית של האדם ומפרש בהמה ורמש וחיתו ארץ. הבהמות הם הנזונים מן הצמחים וחיות הם הזוללים בשר ורמש הם יתר חיות הרומשות, ולפי סדר צורותיהם, החיות יש בהם ערמימות ופקחות יותר מן הבהמות האוכלות עשב, עד שהם האחרונה במדרגה:
אור החיים
• לפירוש "אור החיים" על כל הפרק •
ילקוט שמעוני
• לפירוש "ילקוט שמעוני" על כל הפרק •
תוצא הארץ נפש חיה, זה רוחו של אדם הראשון; וכן הוא אומר: "ויהי האדם לנפש חיה".
תרגום ויקיטקסט: ואלהים אמר: 'תוציא הארץ נפשות חיות ממינים שונים - בהמות, רמשים וחיות-יבשה ממינים שונים; ועולם החי נוצר והיה כן (יציב).
בהמשך דף זה מופיעים ביאורים ופרשנויות של עורכי ויקיטקסט, שאינם בהכרח מייצגים את הפרשנות המסורתית.
ביאורים מסורתיים לטקסט ניתן למצוא בקטגוריה:בראשית א כד.
בְּהֵמָה, רֶמֶשׂ, חַיְתוֹ אֶרֶץ - מה ההבדל?
הפסוק מתאר בעלי-חיים משלושה סוגים: בְּהֵמָה, רֶמֶשׂ, וחַיְתוֹ אֶרֶץ. מה מציינים סוגים אלה? כמה פירושים:
1. "בְּהֵמָה - הם המינים האוכלים עֵשֶׂב... וְחַיְתוֹ אֶרֶץ - אוכלי הבשר... וָרֶמֶשׂ - ... נמוכים ורומשים עַל הָאָרֶץ, נראין כאילו נגררין... שדריכתם באדמה בכל גופם" (רמב"ן). לפי זה, הרמשים מייצגים את קבוצת הזוחלים. כיוון שהעופות והדגים נזכרו כבר ביום החמישי, נראה שהבהמות והחיות מייצגות את מחלקת היונקים: הבהמות מייצגות את היונקים הצמחוניים והחיות את היונקים הטורפים.
2. "הבדל חיה מבהמה אינו כמו שכתב הרמב"ן ז"ל... שהרי צבי אינו אוכל בשר [ונקרא חיה], כדאיתא בבבא קמא יט ב: "חיה בשר אורחיה הוא?... איבעית אימא: בטביא". ומין כלב, פליגי תנאי במסכת כלאים אם הוא מין חיה או בהמה, ואין אוכל בשר יותר ממנו. אלא ההבדל הוא, שהחיה בטבע פראי, אם לא שעושים אותו לבן תרבות בגידולו והרגלו לשנות טבעו; ובהמה להיפך, בטבע היא בייתי, אם לא שגדילה ביער והרגלה שינה טבעה להיות פראי" (העמק דבר). לפי זה, חלוקת עולם החי היא מנקודת מבטו של האדם: הבהמות מייצגות את בעלי-החיים המבוייתים והחיות את בעלי-החיים הפראיים.
מה זה חַיְתוֹ?
חַיְתוֹ - כמו חַיַּת-, בתוספת "ניקוד סופי". בערבית ספרותית מקובל להוסיף ניקוד לאות הסופית של כל מילה, בהתאם לתפקיד התחבירי שלה. בעברית, ניקוד סופי אינו מקובל, אולם בעברית המקראית מופיע לפעמים ניקוד סופי, למשל:
- (במדבר כד ג): "נְאֻם בִּלְעָם בְּנוֹ בְעֹר" - במקום בן בעור;
- (תהלים קכג א): "אֵלֶיךָ נָשָׂאתִי אֶת עֵינַי הַיֹּשְׁבִי בַּשָּׁמָיִם" - במקום היושב בשמיים;
ועוד.
הרשימה המלאה של דפים מכל רחבי ויקיטקסט שמקשרים לפסוק זה
פסוק זה באתרים אחרים: אתנ"כתא • סנונית • הכתר • על התורה • Sefaria • שיתופתא
- ^ בשום אופן אין לקבל את פירושו של ברנדין conbres, "אפעים". לפנינו צורה קשורה עם הפועל conmovre (ראה אוצר הלעזים 914 על ביצה ל"ד ע"א ד"ה מגיס), המצביע על תנועה פנימית, בלתי-נראית לעין, אלא שקשה לזהות את הצורה הדקדוקית, אולי קונמוביאור"ש conmoveors?
- ^ בשום אופן אין לקבל את פירושו של ברנדין conbres, "אפעים". לפנינו צורה קשורה עם הפועל conmovre (ראה אוצר הלעזים 914 על ביצה ל"ד ע"א ד"ה מגיס), המצביע על תנועה פנימית, בלתי-נראית לעין, אלא שקשה לזהות את הצורה הדקדוקית, אולי קונמוביאור"ש conmoveors?
דפים בקטגוריה "בראשית א כד"
קטגוריה זו מכילה את 15 הדפים המוצגים להלן, ומכילה בסך־הכול 15 דפים.