קטגוריה:בראשית א כד

[נו] שהכל נברא ביום הראשון. ואם תאמר אם כן למה כתב "ישרצו המים" (פסוק כ) אצל דגים, ו"תדשא הארץ" (פסוק יא) אצל דשא, והוי למכתב גם כן 'תוצא הארץ', יש לתרץ דודאי אף הדגים והדשאים נבראו מיום ראשון, ומה שכתוב "תדשא" ו"ישרצו" אינו בא לומר רק איכות יציאתן לפועל, לפי שיציאות הדגים יוצאים דרך שריצה, שכך נראים בעולם שורצים, לכך אמר "ישרצו המים", וכן הדשאים כאשר יצאו תתמלא ותתלבש האדמה מהן (רש"י פסוק יא) כתב "תדשא", ולעולם היו נבראים מיום ראשון. והא דלא פרש"י על "ותוצא הארץ דשא עשב וגומר" (פסוק יב) שהכל נברא ביום הראשון, מפני ששם אינו דבור הקב"ה, אלא ספור המעשה מה שעשתה הארץ, ואין להביא ראיה ממנו, דשמא הכתוב מספר סוף המעשה שהוציאה הדשאים לעולם, ולעולם לא היו נבראים מיום ראשון. אבל מן דבור הקב"ה שכתוב "תוצא הארץ נפש חיה" יש ללמוד - אחר שהקב"ה לא גזר עליהם רק ההוצאה, שמע מינה שכבר היה הכל פקוד ונברא עמה מיום הראשון. שלא היו הנבראים ברואים כלל אלא בדבור הקב"ה, ואחר שלא ציוה עליהם הבריאה רק היציאה שמע מינה שהכל נברא מקודם, שאם לא כן באיזה דבור היו נבראים. אבל במעשה כאשר הכתוב מספר, אפשר לומר שהוא מספר סוף הענין, "ותוצא הארץ" שהוציא אותם לעולם, וממילא שנברא כבר:

וקשיא שכתב, "ויברא אלקים את התנינים" וכן "ויברא אלקים את האדם" (פסוק כז), ותירץ הרא"ם שהכתוב מספר המעשה שהיה ביום ראשון, ולעולם ביום ראשון נברא הכל. ופירושו דחוק ורחוק מאוד. ולי נראה מפני שאצל שני נבראים אלו זכר הכתוב דבר חדוש; לומר "ויברא אלקים את התנינים הגדולים", זכר "גדולים". וכן באדם כתוב (פסוק כז) "ויברא אלקים את האדם בצלמו". והנה התנינים היו גדולים במראיהן ובצורתן ויש בהן ענין אלקי, וכן האדם נברא בצלם ובתואר אלקים, ואחר שהוא כן שפיר כתוב 'בריאה' אצל אותו דבר הגדול, כי ודאי ענין זה לא נברא ביום ראשון, שלא נברא על שלימתו רק כל אחד ואחד ביומו, ואחר שנתחדש בשני מינים אלו דבר נפלא - שפיר כתב "ויברא אלקים", כי דבר זה ענין אלקי שיש בהם יותר על שאר נבראים לא היה ביום ראשון, כי דבר אלקי זה אין שייך לו אל הארץ, וכבר אמרנו ענין התנינים כנזכר למעלה, והוא נכון מאוד:

[נז] נפש שיש בה חיות. פירש זה שלישית, דהווא אמינא דכאן כיון שהכתוב מדבר בחיה, אם כן "נפש חיה" הוא כמשמעו, לכך פירש דאף כאן יש לפרש נפש שיש בה חיות, דמאחר דלמעלה (פסוקים כ, כא) אנו מוכרחין לפרש "נפש חיה" - 'נפש שיש בה חיות', גם כאן ילמוד סתום מן המפורש (יומא דף נט.). וכאן אצל "נפש החיה" פירש 'שיש בה חיות' ובראשון (פסוק כ) פירש 'שיהא בה חיות', מפני שבא לומר הארץ לא הוציאה רק הנפש, והשם יתברך נתן החיות, כי אין חיות בארץ, אבל בודאי עיקר הפירוש 'נפש שיש בה חיות':

[נח] שרצים הנמוכים הרומשים וכו'. וקשה שפרש"י הדבר בעצמו, שרצה לפרש מלת "רמש" הרומש על הארץ, ופירש 'שרצים הרומשים', ועוד קשה שלא פירש כלום למעלה (פסוק כא) אצל "הרומשת", ונראה לי כי סבירא ליה לרש"י בודאי לשון 'רומש' הוא נאמר על נע ונד, כדכתיב (תהלים ק"ד, כ') "בו תרמוש כל חיתו יער", ולפיכך לא פירש מידי לעיל על "הרומש[ת] ", כי פשוט הוא. אבל מפני שהוקשה לו למה נקרא בשם 'רמש' דוקא הקטנים, לכך פירש כי השרצים הנמוכים ונראה כאלו נגררין, ולא נראה רק שהוא נע ונד - נקרא בשם 'רמש', כי לשון רמישה הוא נע ונד, וקריאת השם שנקראים בשם 'רמש' מורה על שאין הלוך להם כלל, לכך נקראים בשם 'רמש'. ודבר זה רצה לפרש - מפני מה שמם 'רמש'. והשתא לא קשה מה שכתב גבי חיה (פסוק כא), "נפש החיה הרומשת", מפני שהיא נעה ונדה תמיד, ונקרא זה 'רמישה', שהרי לשון רמישה בא על דבר שהוא נע ונד ולא נראה הלוכו, והחיה בעבור שהיא נעה ונדה נקרא זה רמישה גם כן אצלה, אבל אין שמה 'רמש', כי נראה הילוכה יותר:תוצא הארץ. הוא שפרשתי שהכל נברא ביום ראשון —

• לשון רא״ם:

ואם תאמר, אי הכי שהכל נברא ביום ראשון, היה לו לכתוב במקום "ישרצו" – "יוציאו", ובמקום "תדשא" – "תוצא", מאחר שהכל גברא ביום ראשון, ואין כאן אלא יציאה מן הכח אל הפועל.

ויש לומר, שאלה המלות של "ישרצו" ו"תדשא" אינן מורות על ההויה וההתחדשות, רק על איכות יציאותן מן הכח אל הפועל. כי פירוש "תדשא", תתמלא הארץ בכלל ותתכסה לבישת מיני עשבים כו׳, שזהו עניין איכות מציאותן כו'. ופירוש "ישרצו", מעניין ההולדה, שיהיו רבי התנועה כו׳ עד – אבל לא ידעתי מה יאמר על "ויברא אלקים את התנינים", "ויברא אלקים את האדם", המורים שעכשיו בראם ולא ביום ראשון.

ושמא י״ל שפירוש "ויברא" פה הוא סיפור מה שנברא ביום ראשון, אלא שנכתב בריאת התנינים ביום חמישי, שבו יצאו הדגים מן הכח אל הפועל, ונכתב בריאת האדם ביום ששי, שבו יצאו בעלי חיים היבשיים מן הכח אל הפועל. אבל מה שנהיה ביום חמישי אינו אלא "ישרצו המים" עד "על פני רקיע השמים", ומה שנהיה ביום ששי אינו אלא "תוציא הארץ" עד "וירא אלקים כי טוב". אבל פירוש "ויאמר", וכבר אמר ביום א׳, ואז ברא האדם, עכ״ל הרא״ם.

• וכתב עליו הגור אריה:

ופירושו דחוק ורחוק מאוד. ולי נראה, מפני שאצל שני הנבראים אלו זכר הכתוב דבר חידוש, התנינים בגדלותם, והאדם שנברא בצלמו, שאותו החידוש לא נברא ביום ראשון, לכך כתב "ויברא" וגומר, עכ״ל וכוונתו וסיים דבריו, והוא נכון מאד.

אבל אני אומר, מה שכתב שפירוש הרא״ם דחוק ורחוק כו׳, אינו אמת, שהרי כל המדרשים מלאים מזה העניין ומסכימים שהנשמות נבראו ביום ראשון ונכללו במלת "יהי אור", וכן הוא משמע שהשיב הש״י לאיוב, וסמכוהו על פסוק "עם המלך במלאכתו ישבו" וגומר "יושבי נטעים וגדרה" כו׳. ואם כן, מאי דוחקיה שנאמר שגם חומר האדם נברא ביום ראשון, וביום ששי יצא מכח אל הפועל, והוא הדין התנינים, ולא כתב הכתוב ביומם היציאה מן הכח אל הפועל, אלא ספר וכתב הבריאה הראשונה, וממילא שמעינן שביום שנכתב הבריאה נעשה גם כן היציאה לפועל? ולפי דבריו, צריך לתת טעם למה שינה הבריאה באלו ולא נבראו אלה ביום ראשון בשלימות כמו כל תולדות השמים וארץ. וטעמו שאמר, שנתחדש בשני מינים אלו דבר נפלא כו', לא יספיק לזה; שאם חייבה החכמה לחדש בשנים אלה דבר נפלא, היתה יכולה גם כן לעשות ביום ראשון, כי בורא עולם לא ייעף ולא ייגע, ויכול הכל לעשותו ברגע אחד. אדרבה טעם זה יספיק לתרץ פירוש הרא"ם, למה כתב הכתוב בשנים אלו הבריאה ולא היציאה מן הכח אל הפועל? להגיד שבבריאה מיד היה בהם פליאות החכמה ההיא שהגיד, בכל אחד מהם, מה שלא היה כן פליאות חכמה בשאר הברואים. וכן משמע מכל המדרשים, ומפסוק דאיוב, שיאמרו שהנשמות נבראו ביום ראשון, ואין נברא בצלמו יתברך אלא הנשמה, ואם כן עיקר פליאתו נברא ביום א', ומה נתחדש בו עוד פלא יותר מזה? אלא מחוור כדפירש הרא״ם, נ״ל:בד"ה תוציא הארץ כו' במקום ישרצו יוציאו נ"ב ולי נראה דשריצת המים אינו בכלל תולדות שמים וארץ וכן גידול העשבים אינו בכלל תולדות הארץ אלא גידול הארץ וכחה שהשפיע לה שהרי כל ימיה כך היא נוהגת וכן במים מה שאין כן ביציאת נפש בהמה וחיה שהיא לשעה והוא תולדות הבריאה ואינה תלויה בכחה ובריאת האדם אינו מתולדו' הארץ אלא ממעשה השם בכבודו ובצלמו ודוק מהרש"ל: