ילקוט שמעוני על בראשית א

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש


ילקוט שמעוני על בראשית · א · >>

פסוק א (כל הפרק)(כל הפסוק)

רמז א בעשרה מאמרות נברא העולם. ומה תלמוד לומר? והלא במאמר אחד היה יכול להבראות! אלא ליפרע מן הרשעים, שמאבדין את העולם שנברא בעשרה מאמרות, וליתן שכר טוב לצדיקים, שמקיימין את העולם שנברא בעשרה מאמרות:

שנו רבותינו: הני עשרה מלכיות כנגד מי? אמר ר' יוחנן: כנגד עשרה מאמרות שבהן נברא העולם. ומאי נינהו? אי נימא ויאמר, ויאמר דבראשית – הני תשעה הוו! בראשית נמי מאמר הוא, דכתיב: בדבר ה' שמים נעשו:

אמר ר' עקיבא: אלו עשרים ושנים אותיות שבהן נתנה כל התורה כלה, והן חקוקין בעט שלהבת על כתר נורא של הקב"ה. ובשעה שבקש לבראות את העולם, ירדו ועמדו לפני הקב"ה. זה אומר לפניו: בי תברא את העולם, וזה אומר לפניו: בי תברא את העולם. בתחילה נכנס תי"ו לפניו, ואמר לפניו: רבונו של עולם! רצונך שתברא בי את העולם? שבי אתה עתיד ליתן תורה לישראל על ידי משה, שנאמר: תורה צוה לנו משה. השיב הקב"ה ואמר: לאו, מפני שאני עתיד לעשות בך רושם על מצחות האנשים, שנאמר: והתוית תי"ו. מיד יצא מלפניו בפחי נפש. ואחר כך נכנס שי"ן, וכן כל אות ואות. ואחרי כולן נכנס בי"ת, ואמר לפניו: רבונו של עולם, רצונך שתברא בי את העולם? שבי אומרים בכל יום: "ברוך ה' לעולם אמן ואמן". השיב הקב"ה: הן, ברוך הבא בשם ה'. מיד קבלו הקב"ה וברא בו את העולם בבי"ת, שנאמר: בראשית ברא. ואל"ף, כיון שראה את הקב"ה שקבל ממנו לברא את העולם, עמד לו לצד אחד ושתק, עד שקרא לו הקב"ה ואמר לו: אל"ף, מפני מה אתה שותק ואין אתה אומר לי כלום? השיב אל"ף ואמר לו: רבונו של עולם! מפני שאין בי כח לומר לפניך כלום, שכל האותיות מחושבים במנין מרובה, ואני במנין מועט. בי"ת בשתים גימ"ל בשלשה וכן כולם, ואני באחד. השיב הקב"ה ואמר לו: אל"ף, אל תתירא, שאתה ראש לכולן כמלך. אתה אחד ואני אחד, והתורה אחת שאני עתיד ליתן בך לעמי ישראל, שנאמר: "אנכי ה' אלקיך":

רמז ב ומנין שאל"ף נקרא אחד? שנאמר: "איכה ירדוף אחד אלף". ומנין שהקב"ה נקרא אחד? שנאמר: "שמע ישראל ה' אלקינו ה' אחד". ומנין שהתורה נקראת אחת? שנאמר: "תורה אחת יהיה לכם". אנכי ראש כל הדברות, ואל"ף ראש כל האותיות:

אמר ר' יהודה בר שלום: 'מקדם ומתחלה ברא אלקים' אין כתיב כאן, אלא "בראשית", בזכות ישראל שנקראו "ראשית", שנאמר: "קדש ישראל לה' ראשית תבואתה". משל למה הדבר דומה? למלך בשר ודם שלא היה לו בן, ואומר: טלו מלנין וקלמרין לבני; והיו הכל אומרים: בן אין לו, והוא אומר: טלו מלנין וקלמרין לבני? חזרו ואמרו: המלך אסטרולוגוס וכו'. דרש רבי יהודה בן פזי: למה בבי"ת? להודיעך שהן שני עולמות, העולם הזה והעולם הבא.

דבר אחר: למה בבי"ת? שהוא לשון ברכה. ולמה לא באל"ף? שהוא לשון ארירה.

דבר אחר: למה לא באל"ף? שלא ליתן פתחון פה לאפיקורוס לומר: היאך העולם יכול לעמוד, והוא נברא בלשון ארירה? אלא אמר הקב"ה: הריני בורא אותו בלשון ברכה, הלואי יעמוד.

דבר אחר: למה בבי"ת? לפי שיש לה שני עוקצין, אחת למעלה ואחת מלמטה מאחוריו. אומר לבי"ת: מי בראך בעולם? והוא מראה להם בעוקצו של מעלה ואומר להם: זה של מעלה בראני. ומה שמו? והוא מראה להם עוקצו של אחריו ואומר להם: ה' אחד ושמו אחד. ר' אלעזר בר אבינא אומר: כ"ו דורות היה אל"ף קורא תגר לפני הקב"ה, אמר לפניו: רבונו של עולם! אני ראשון של אותיות, ולא בראת עולמך בי? אמר לו הקב"ה: העולם ומלואו לא נבראו אלא בזכות התורה, שנאמר: "ה' בחכמה יסד ארץ". למחר אני עתיד ליתנה בסיני, ואיני פותח אלא בך, שנאמר: "אנכי ה' אלקיך". בר חוניא אמר: למה נקרא שמו אל"ף? שהקב"ה מסכים ליתן תורה לאלף דור, שנאמר: "דבר צוה לאלף דור".

ר' הושעיא רבה פתח: "ואהיה אצלו אמון", אומן. התורה אמרה: אני הייתי כלי אומנותו של הקב"ה. בנוהג שבעולם, מלך בשר ודם בונה פלטרין, ואינו בונה אותו מדעת עצמו, אלא מדעת האומן, והאומן אינו בונה מדעת עצמו, אלא דפטראות ופינקסאות יש לו לידע היאך הוא עושה חדרים והיאך הוא עושה פשפשין. כך היה הקב"ה מביט בתורה ובורא את העולם, והתורה אמרה: "בראשית", בי ראשית, "ברא אלקים", שנאמר: "בראשית ברא אלקים". ואין ראשית אלא תורה, כמה דאת אמר: "ה' קנני ראשית דרכו".

רבי ברכיה אומר: בזכות משה נברא העולם, שנאמר: "בראשית", וכתיב: "וירא ראשית לו". רבי הונא בשם רבי מתנה, בזכות שלשה דברים נברא העולם: בזכות חלה, ובזכות מעשר, ובזכות בכורים, שנאמר: "בראשית ברא אלקים". ואין ראשית אלא חלה, כמה דאת אמר: "ראשית עריסותיכם חלה". ואין ראשית אלא מעשר, כמה דאת אמר: "ראשית דגנך". ואין ראשית אלא בכורים, כמה דאת אמר: "ראשית בכורי אדמתך":

תנא דבי רבי ישמעאל: אל תקרא בראשית, אלא "ברא שית". שיתין מששת ימי בראשית נבראו, שנאמר: "חמוקי ירכיך כמו חלאים", אלו שיתין החלולים ויורדים עד התהום. "מעשה ידי אמן", מעשה אומנותו של הקב"ה:

שמעון בן עזאי אומר: וענותך תרבני. בשר ודם, מזכיר שמו ואחר כך שבחו: פלן אגוסטא, פלן פרטאטא. אבל הקב"ה אינו כן, אלא משברא צרכי עולמו ואחר כך הזכיר את שמו, שנאמר: "בראשית ברא", אחר כך "אלקים":

רמז ג תני רבי שמעון בר יוחאי: מנין שלא יאמר אדם "לה' עולה", "לה' מנחה", "לה' שלמים", אלא יאמר "עולה לה'", "מנחה לה'", "שלמים לה'"? תלמוד לומר: "קרבן לה'". והלא דברים קל וחומר: ומה מי שעתיד להקדיש, אמרה תורה: לא יחול שם שמים אלא להקריבו קרבן, מי שאינו עתיד להקדיש, כגון המחרפין והמגדפין ועובדי אלילים, על אחת כמה וכמה שימחו מן השמים ומן העולם:

מעשה בתלמי המלך שכנס שבעים ושנים זקנים, והושיבם בשבעים ושנים בתים, ולא גילה להן על מה הכניסן. נכנס אצל כל אחד ואחד ואמר לו: כתבו לי תורת משה רבכם. נתן הקב"ה בלב כל אחד ואחד, והסכימה דעתן לדעת אחת, וכתבו לו "אלהים ברא בראשית". "אעשה אדם בצלם ובדמות". "ויכל בששי וישבות ביום השביעי". "זכר ונקבה בראו". "הבה ארדה ואבלה שם שפתם". "ותצחק שרה בקרוביה". "כי באפם הרגו שור וברצונם עקרו אבוס". "ויקח משה את אשתו ואת בניו וירכיבם על נושאי בני אדם". "ומושב בני ישראל אשר ישבו במצרים ובשאר ארצות ארבע מאות ושלשים שנה". "וישלח את זאטוטי בני ישראל". "ואל זאטוטי בני ישראל לא שלח ידו". "לא חמד אחד מהם נשאתי". "אשר חלק ה' אלהיך אותם להאיר לכל העמים". "וילך ויעבוד אלהים אחרים אשר לא צויתי לעבדם". וכתבו לו "את צעירת הרגלים" ולא כתבו לו "את הארנבת", מפני שאשתו ארנבת שמה, שלא יאמר: שחקו בי היהודים והטילו שם אשתי בתורה:

רבי ישמעאל שאל את רבי עקיבא, אמר לו: בשביל ששמשת את נחום איש גם זו עשרים ושתים שנים, אכין ורקין מיעוטין, אתין וגמין רבויין, הדין "את" דכתיב הכא מהו? אמר ליה: אילו נאמר "בראשית ברא אלהים שמים וארץ", הייתי אומר: אף שמים וארץ אלהות הן. אמר ליה: "כי לא דבר רק הוא", ואם רק הוא, מכם הוא רק, לפי שאין אתם יודעים לדרוש בשעה שאי אתם יגעים בו. אלא "את השמים", לרבות חמה ולבנה, כוכבים ומזלות; "ואת הארץ", לרבות אילנות ודשאים וגן עדן. אמר רבי יצחק: מתחילת ברייתו של עולם, ראש דברך אמת, דכתיב: "בראשית ברא אלהים", ואין אלהים אלא אמת, שנאמר: "וה' אלהים אמת". ולעולם כל משפט צדקך, שכל גזרה וגזרה שאתה גוזר על בריותיך – הם מצדיקים עליהם את הדין ומקבלין אותם באהבה, ואין כל בריה חלוקה לומר: שתי רשויות נתנו את התורה, שתי רשויות בראו את העולם. "ויאמרו אלהים" אין כתיב כאן, אלא "ויאמר אלהים"; "בראו" אין כתיב כאן, אלא "ברא". אותיות של אמת בשתי רגלים, ושל שקר ברגל אחד; כל שעושה אמת – מקוים, ושקר אינו מקוים. אותיות של אמת מרוחקין זה מזה, ושל שקר מקורבין; אמת קשה לעשות, ושקר עומד אחרי אזן, כדתני דבי רבי ישמעאל: בא לטמא – פותחין לו, בא לטהר – מסייעין אותו:

רבי יהודה בן סימון אומר: מתחילת ברייתו של עולם הוא גלי עמיקתא ומסתרתא. "בראשית ברא אלהים את השמים", ולא פירש, והיכן פירש? להלן, שנאמר: "הנוטה כדוק שמים". "ואת הארץ" ולא פירש, והיכן פירש? להלן, שנאמר: "כי לשלג יאמר הוא ארץ". ויאמר אלהים יהי אור, ולא פירש; והיכן פירש? להלן, שנאמר: "עוטה אור כשלמה". רבנן אמרין: בשר ודם בונה בנין, בשעה שהבנין עולה בידו, הוא מרחיב ועולה, ואם לאו, הוא מרחיב מלמטה ומצר מלמעלה. אבל הקב"ה אינו כן, אלא "את השמים" – השמים שעלה במחשבה, "ואת הארץ" – הארץ שעלתה במחשבה. רבי הונא בשם רבי אליעזר בנו של ר' יוסי הגלילי אומר: אפילו אותן שכתוב בהן "כי הנני בורא שמים חדשים וארץ חדשה", כבר הם ברואים מששת ימי בראשית; הדא הוא דכתיב: "כי כאשר השמים החדשים", "כי כאשר שמים חדשים" אין כתיב כאן, אלא "החדשים".

שמים – אש ומים; נטלן הקב"ה ופתכן זה בזה, ומהן נעשו שמים.

דבר אחר, שהן שָׁמִים מעשיהן של בריות: אם זכו – "ויגידו שמים צדקו", ואם לאו – "יגלו שמים עונו".

דבר אחר, שהבריות משתוממין של מה הם, של מים או של אש? ממה דכתיב: "המקרה במים עליותיו", הרי של מים הן.

דבר אחר, המים: מה המים הללו, מהן אדומין מהן ירוקין, מהן לבנים מהן שחורים, כך הם שמים: פעמים אדומים פעמים ירוקין, פעמים לבנים פעמים שחורים.

דבר אחר: שא מים, טעון מים. משל לחלב הנתון בקערה: עד שלא תרד בקערה טפה של מסו, הוא מרפרף; כיון שירד לתוכה טפה של מסו, מיד קופא ועומד. כך "עמודי שמים ירופפו", כההיא דאמר רב: לחין היו שמים ביום א', ובשני קרשו:

רמז ד בית שמאי ובית הלל. בית שמאי אומרים: שמים נבראו תחילה, ואחר כך ארץ. משל למלך שעשה לו כסא, ומשעשאו – עשה אפיפורין שלו, שנאמר: "כה אמר ה' השמים כסאי והארץ הדום רגלי". ובית הלל אומרים: הארץ נבראת תחילה, ואחר כך שמים. משל למלך שבנה לעצמו פלטין; משבנה את התחתונים, אחר כך בונה את העליונים, שנאמר: "ביום עשות ה' אלקים ארץ ושמים". רבי יוחנן אומר משום חכמים: לבריאה שמים קדמו, שנאמר: "בראשית ברא" וגו'; לשכלול – הארץ קדמה, שנאמר: "ביום עשות ה' אלקים ארץ ושמים" וגו'. אמר רשב"י: תמיהני, היאך נחלקו אבות העולם, בית שמאי ובית הלל, על בריאת שמים וארץ? אלא שניהם לא נבראו אלא כאלפס וכסויה, שנאמר: "קורא אני אליהם יעמדו יחדו". אמר ר' אלעזר בר' שמעון: אם כדעת אבא, למה פעמים הוא מקדים ארץ לשמים, ופעמים שמים לארץ? אלא מלמד ששניהם שקולים זה כזה:

בכל מקום מקדים אברהם ליצחק ויצחק ליעקב, ובמקום אחד הוא אומר: "וזכרתי את בריתי יעקוב" וגו', מלמד ששלשתם שקולים זה כזה. בכל מקום מקדים משה לאהרן, ובמקום אחד הוא אומר: "הוא אהרן ומשה"; מלמד ששניהם שקולים זה כזה. בכל מקום מקדים יהושע לכלב, ובמקום אחד הוא אומר: "כי אם כלב בן יפונה ויהושע בן נון", מלמד ששניהם שקולים זה כזה. בכל מקום מקדים כבוד אב לאם, ובמקום אחד הוא אומר: "איש אמו ואביו תיראו"; מגיד ששניהם שקולים זה כזה:

רבי שמעון אומר: כבשים קודמים את העזים בכל מקום. יכול מפני שהן מובחרין? תלמוד לומר: "ואם עז קרבנו", מלמד ששניהם שקולים. תורים קודמין את בני יונה בכל מקום; יכול מפני שמובחרין? תלמוד לומר: "ובן יונה או תר לחטאת"; מלמד ששניהם שקולים:

תניא, אמרו להם בית הלל לבית שמאי: לדבריכם, אדם בונה עליה ואחר כך בונה בית? שנאמר: "הבונה בשמים מעלותיו ואגודתו על ארץ יסדה". אמרו להם בית שמאי לבית הלל: לדבריכם, אדם עושה שרפרף ואחר כך כסא? שנאמר: "השמים כסאי והארץ הדום רגלי". וחכמים אומרים: אחד זה ואחד זה כאחד נבראו, שנאמר: "אף ידי יסדה ארץ וימיני טפחה שמים קורא אני אליהם יעמדו יחדו". ואידך? האי "יחדו" – דלא משתלפי מהדדי.

אמר רב יהודה אמר רב: עשרה דברים נבראו ביום ראשון: שמים. וארץ. תהו. ובהו. רוח. מים. אור. חושך. מדת יום. ומדת לילה. שמים וארץ, דכתיב: "בראשית ברא" וגו'. תהו ובהו, דכתיב: "והארץ היתה תהו ובהו" וגו'. אור, דכתיב: "ויהי ערב ויהי בקר יום אחד". תהו – זהו קו ירוק המקיף את כל העולם שממנו יוצא חשך. בהו – אלו אבנים המפולמות המשוקעות בתהום, שמהם יוצאים מים. ואור ביום ראשון איברי? ביום רביעי איברי, שנאמר: "ויתן אותם אלקים ברקיע השמים", וכתיב: "ויהי ערב ויהי בקר יום רביעי"! אמר ר' אלעזר: אור שברא הקב"ה ביום ראשון, היה אדם צופה ומביט בו מסוף העולם ועד סופו. וכיון שנסתכל ברשעים, שמעשיהן מקולקלים, עמד וגנזו, שנאמר: "וימנע מרשעים אורם"; ולמי גנזו? לצדיקים לעתיד לבוא, שנאמר: "וירא אלקים את האור כי טוב", ואין "טוב" אלא צדיק, שנאמר: "אמרו צדיק כי טוב" וגו', וכתיב: "אור זרוע לצדיק", "ואור צדיקים ישמח":

תניא אידך: שמונה דברים נבראו ביום ראשון: שמים וארץ, אור, חשך, תהו ובהו, רוח, מים. שנאמר: "ורוח אלקים מרחפת על" וגו'. ויש אומרים, אף יום ולילה, שנאמר: "ויהי ערב ויהי בקר יום אחד":

עשרה דברים שאל אלכסנדרוס מוקדון את זקני הנגב. אמר להם: מן השמים לארץ רחוק, או ממזרח למערב? אמרו לו: ממזרח למערב רחוק. תדע, שהרי חמה במזרח, הכל מסתכלין בה; חמה במערב, הכל מסתכלין בה; חמה באמצע רקיע, אין הכל מסתכלין בה. וחכמים אומרים: זה וזה שוין, שנאמר: "כי כגבוה שמים על הארץ", וכתיב: "כרחוק מזרח ממערב", ואי חד נפיש, ליכתוב תרווייהו כי ההוא דנפיש. אלא מאי טעמא חמה באמצע רקיע אין הכל מסתכלין בה? משום דקאי להדיא ולא אכסי לה מידי. אמר להן: שמים נבראו תחילה או ארץ? אמרו לו: שמים נבראו תחילה, דכתיב: "בראשית ברא" וגו'. אמר להן: אור נברא תחלה או חשך? אמרו ליה: הא מלתא לית לה פתר. ולימרו ליה חשך נברא תחלה, דכתיב: "והארץ היתה תהו ובהו וחשך", והדר "ויאמר אלקים יהי אור"? סברי, דלמא אתא לשיולי מה למעלה מה למטה, מה לפנים מה לאחור. אי הכי שמים נמי לא לימרו ליה? מעיקרא סברי אקראי בעלמא הוא דקא משייל; כיון דחזו דהדר משייל, סברי: לא נימא ליה, דלמא אתא לשיולי מה למעלה מה למטה. אמר להו: אידין מתקרי חכם? אמרו ליה: הרואה את הנולד. אמר להו: אידין מתקרי גבור? הכובש וכו'. אמר להו: אידין מתקרי עשיר? השמח בחלקו. מה יעשה אדם ויחיה? ימית את עצמו. מה יעשה אדם וימות? יחיה את עצמו. מה יעשה אדם ויתקבל על הבריות? ישנא מלכו ושולטן. אמר להן: דידי עדיפא מדידכו; ירחם מלכו ושולטן ויעבד טיבו עם בני אנשא. אמר להן: בימא יאי למידר או ביבשתא? אמרו ליה: ביבשתא, דהא כל נחותי ימא לא מיתבא דעתייהו עד דסלקין ליבשתא. אידין מנייכו חכים טפי? אמרו לו: כולנא כחדא שוין, דהא כחדא פתרנא לך. מה דין אתריסתון לקבלי? אמרו ליה: שטנא נצח. אמר להן: אנא קטילנא לכון בגזרת מלכין. אמרו ליה: שולטן ביד מלכו ולא יאי למלכא כזב. מיד אלבשינון ארגוון ושוי מניכא דדהבא על צואריהון:

פסוק ב (כל הפרק)(כל הפסוק)

והארץ היתה תהו. מכדי בשמים פתח ברישא, מאי טעמא מפרש מילי דארץ ברישא? משל למה הדבר דומה? למלך בשר ודם שאמר לעבדיו: תשכימו לפתחי. השכים ומצא אנשים ונשים, למי משבח? למי שאין דרכו להשכים והשכים:

דבר אחר: "את השמים ואת הארץ והארץ היתה תהו". למה הדבר דומה? למלך שהיו לו שני שמשים, והתחיל אחד מזמר ואחד בוכה. אמר המלך: למה אתה בוכה? והלא השויתי שניכם כאחד. אמר ליה: אדוני, חבירי שרוי אצלך ונהנה מן שולחנך, דין הוא שיזמר; אבל אני שרחקתני ותלית מזוני בידי אחרים, לכך אני בוכה. כך הקב"ה, שמים וארץ [לפניו] שוים, דכתיב: "קורא אני אליהם יעמדו יחדו". השמים מזמרים, שנאמר: "השמים מספרים כבוד אל", והארץ בוכה. אמרה לפניו: רבונו של עולם! שמים וכל אשר עליהן נהנין מזיו שכינה, ואין מלאך המות שולט בהן, לפיכך הן מזמרין. אני, שתלית מזוני ביד אחר, וכל מה שעלי מלאך המות שולט בהן, לפיכך אני בוכה. אמר לה הקב"ה: אל תיראי, אף את עתידה לזמר, שנאמר: "ה' מלך תגל הארץ", וכתיב: "מכנף הארץ זמירות שמענו":

רבי ברכיה אמר: גם במעלליו יתנכר נער. עד דהיא פגה, אפקת כובה. הוא שהנביא עתיד להתנבאות עליה בסוף: "ראיתי את הארץ והנה תהו ובהו".

והארץ היתה תהו. רבי אבהו אומר: משל למלך שקנה שני עבדים באוני אחד ובטימי אחת. על אחד גזר שיהא אוכל מטמיון, ועל אחד גזר שיהא יגע ואוכל. וישב לו אותו שגזר עליו שיהא יגע ואוכל תוהה ובוהה, אמר: שנינו נקנינו בטימי אחת ובאוני אחד, זה ניזון מטמיון, ואני אם איני יגע איני אוכל! כך ישבה לה הארץ תוהה ובוהה, ואמרה: העליונים והתחתונים נבראו כאחת; העליונים ניזונין מזיו השכינה, והתחתונים אם אינם יגעין אינן אוכלין. רבי יהודה בר סימון אומר: משל למלך שקנה שתי שפחות באוני אחד ובטימי אחת, על אחת גזר שלא תזוז מפלטין, ועל אחת גזר טירודין. ישבה לה נטרדת תוהה ובוהה, אמרה: שנינו באוני ובטימי אחת, זו אינה זזה מפלטין, ועלי גזר טירודין! כך ישבה לה הארץ תוהה ובוהה, אמרה: העליונים חיים והתחתונים מתים! לפיכך "והארץ היתה תהו".

אמר רבי תנחומא: לבן מלכים שהיה ישן על גבי עריסה, והיתה מניקתו תוהה ובוהה, שהיתה יודעת שעתידה ליטול את שלה מתוך ידו. כך הארץ צפתה ליטול את שלה מתוך ידיו של אדם, שנאמר: "ארורה האדמה בעבורך"; לפיכך "והארץ היתה תהו ובהו".

רבי יהודה בר סימון פתר קריא בדורות: "והארץ היתה תהו" – זה אדם הראשון, שהיה ללמה ולא כלום. "ובהו" – זה קין, שבקש להחזיר כל העולם לבהו. "וחשך" – זה דור אנוש, שנאמר: "והיה במחשך מעשיהם". "על פני תהום" – זה דור המבול, שנאמר: "נבקעו כל מעינות תהום". "ורוח אלקים מרחפת על פני המים", על שם "ויעבר אלקים רוח על הארץ". אמר הקב"ה: עד מתי יהיה העולם מתנהג באפלה? תבא אורה! "ויאמר אלקים יהי אור" – זה אברהם, שנאמר: "מי העיר ממזרח". "ויקרא אלקים לאור יום" – זה יעקב. "ולחשך קרא לילה" – זה עשו. "ויהי ערב" – זה עשו, "ויהי בקר" – זה יעקב. "יום אחד" – שנתן לו הקב"ה יום אחד, ואי זהו? זה יום הכפורים.

ריש לקיש פתר קריא במלכיות: "והארץ היתה תהו" – זה בבל, דכתיב: "ראיתי את הארץ והנה תהו". "ובהו" – זה המן, דכתיב: "ויבהילו להביא את המן". "וחשך" – זה יון, שהחשיכה עיניהן של ישראל בגזרותיה, שהיתה אומרת להן: כתבו על קרן השור שאין לכם חלק באלקי ישראל. "על פני תהום" – זו מלכות הרשעה, שאין לה חקר, כתהום הזה שאין לו חקר. "ורוח אלקים מרחפת" – זה רוחו של משיח, דכתיב: "ונחה עליו רוח ה'". באיזה זכות ממשמשת ובאה? בזכות תשובה שנמשלה למים, שנאמר: "שפכי כמים לבך".

דבר אחר: "ורוח אלקים" – זה רוחו של אדם הראשון, דכתיב: "אחור וקדם צרתני", אחור למעשה יום אחרון, וקדם למעשה יום ראשון. ר' חגי בשם רבי פדת אומר: "ורוח אלקים מרחפת", ברית כרותה למים, אפילו בשעת שרב רוחא שייפא. וכבר היה רבי שמעון בן זומא עומד ותוהא, עבר רבי יהושע ושאל בשלומו פעם ושתים ולא השיבו. שלישית השיבו בבהילות. אמר ליה: מה זו בן זומא? מאין הרגלים? אמר ליה: מעיין הייתי. אמר ליה: מעיד אני עלי שמים וארץ שאיני זז מכאן עד שתודיעני מאין הרגלים. אמר ליה: מסתכל הייתי במעשה בראשית, ולא היה בין מים העליונים למים התחתונים אלא שלש אצבעות בלבד, שנאמר: "ורוח אלקים מרחפת", מנשבת אין כתיב כאן אלא "מרחפת", כעוף זה שהוא מרפרף בכנפיו ונוגעות ואינן נוגעות, כדכתיב: "על גוזליו ירחף". נהפך רבי יהושע ואמר לתלמידיו: הלך לו בן זומא. ולא היו ימים מועטים ובן זומא בעולם.

מכדי "ורוח אלקים מרחפת" אימת כתיב, ביום ראשון, והבדלה ביום שני הוא דהוה, דכתיב: "ויהי מבדיל בין מים למים".

ר' אבהו אמר: מתחילת ברייתו של עולם צפה הקב"ה מעשיהן של צדיקים ומעשיהן של רשעים. "והארץ היתה תהו", זה מעשיהן של רשעים; "ויאמר אלקים יהי אור", זה מעשיהם של צדיקים. אבל איני יודע באי זה מהן חפץ? ממה דכתיב: "וירא אלקים את האור כי טוב", הוי במעשיהן של צדיקים הוא חפץ, ואינו חפץ במעשיהן של רשעים. רבי חייא רבה אומר: מתחילת ברייתו של עולם צפה הקב"ה בית המקדש בנוי וחרב ובנוי. "בראשית ברא אלקים" וגו' – הרי בנוי, כמה דאת אמר: "לנטוע שמים וליסוד ארץ". "והארץ היה תהו" – הרי חרב, כמה דאת אמר: "ראיתי את הארץ והנה תהו". "ויאמר אלקים יהי אור" – בנוי ומשוכלל לעתיד לבוא, כמה דאת אמר: "קומי אורי כי בא אורך" וגו':

פסוק ג (כל הפרק)(כל הפסוק)

ויאמר אלקים יהי אור. רבי יהודה אומר: האורה נבראת תחילה. משל למלך שביקש לבנות פלטין, והיה אותו מקום אפל. מה עשה? הדליק נרות ונכנס לידע היאך הוא קובע תמליוסין. ר' נחמיה אומר: שמים וארץ נבראו תחילה; משל למלך שבנה פלטין, ועטרה בנרות. רבי שמואל בר רב יצחק אמר: "פתח דבריך יאיר", מפתח פומך הוי לן נהור, "ויאמר אלהים יהי אור". רבי יהודה בר סימון אמר: "בדבר ה' שמים נעשו", לא בעמל ולא ביגיעה ברא הקב"ה את עולמו אלא בדבר ה'.

רבי יהושע בן יהוצדק שאל לרבי שמואל בר נחמני, אמר לו: מפני ששמעתי עליך שאתה בעל אגדה, מהיכן נבראת האורה? אמר לו: מלמד שנתעטף הקב"ה בשלמה לבנה, והבהיק זיו הדרו מסוף העולם ועד סופו; ואמר ליה בלחישא. אמר ליה: מקרא מלא הוא, "עוטה אור כשלמה", ואת אמר לי בלחישא? אמר ליה: כשם ששמעתיה בלחישא, כך אמרתיה בלחישא, ואלולי דרשא לא אפשר מימרינה. מקמי כן מה הוו אמרין? ממקום בית המקדש נברא, שנאמר: "והנה כבוד אלקי ישראל בא מדרך הקדים" וגו' "והארץ האירה מכבודו", ואין כבוד אלא בית המקדש, שנאמר: "כסא כבוד מרום מראשון מקום מקדשנו".

אמר רבי סימון: חמשה פעמים כתיב כאן אורה, כנגד חמשה חומשי תורה. "יהי אור" כנגד ספר בראשית, שבו נתעסק הקב"ה וברא את עולמו. "ויהי אור" כנגד ספר ואלה שמות, שבו יצאו ישראל מאפלה לאורה. "וירא אלקים את האור כי טוב" כנגד ספר ויקרא, שהוא מלא הלכות רבות. "ויבדל אלקים בין האור" כנגד ספר וידבר, שהוא מבדיל בין יוצאי מצרים לבאי הארץ. "ויקרא אלקים לאור יום" כנגד משנה תורה, שהוא מלא הלכות רבות. מתיבין ליה: והלא ספר ויקרא מלא הלכות רבות? אמר להו: אף הוא שונה בו דברים.

פסוק ד (כל הפרק)(כל הפסוק)

וירא אלקים את האור. מנין שאין מברכין על הנר עד שיאותו לאורו? מהכא: "וירא אלקים את האור ויבדל":

אמר רבי אלעזר: אפילו בשביל צדיק אחד העולם נברא, שנאמר: וירא אלהים את האור כי טוב, ואין טוב אלא צדיק, שנאמר: "אמרו צדיק כי טוב" (ישעיהו ג י):

ויבדל אלהים, רבי יהודה בר סימון: הבדיל לו. רבנין אמרין: הבדילו לצדיקים לעתיד לבוא, משל למלך שהיה לו מנה יפה והבדילו לבנו.

ויבדל, הבדלה ממש. משל למלך שהיו לו שני איסטרטיגין, אחד שליט בעיר ואחד שליט במדינה, והיו שניהן מריבין זה עם זה. זה אומר: ביום אני שליט, וזה אומר: ביום אני שליט. קרא המלך לראשון ואמר: יום יהיה תחומך, וכן לשני: לילה יהיה תחומך. הוא שהקב"ה אמר לאיוב: "המימיך צוית בקר ידעת השחר מקומו" (איוב לח יב), כמה דאת אמר "יוצר אור ובורא חשך" (ישעיהו מה ז) "עושה שלום במרומיו" (איוב כה ב), כשבראו עושה שלום ביניהן.

פסוק ה (כל הפרק)(כל הפסוק)

ויקרא אלהים לאור יום. לא הוא אור ולא הוא יום? תני, אורה שנברא בששת ימי בראשית, להאיר ביום אינה יכולה שהיא מכהה גלגל חמה, ובלילה אינה יכולה שלא נבראת אלא להאיר ביום. והיכן היא? גנוזה ומתוקנת לצדיקים לעתיד לבוא, שנאמר: "והיה אור הלבנה כאור החמה ואור החמה יהיה" וגו' (ישעיהו ל כו). ולא ברביעי נתלו המאורות? אלא כאנש דאמר: כן וכן אנא אפקד לשבעת יומי דמשתותי.

ויקרא אלהים לאור יום, אין הקב"ה מיחד שמו על הרעה אלא על הטובה. 'ולחשך קרא אלהים לילה' אין כתיב כאן אלא ולחשך קרא לילה:

ויקרא אלהים לאור יום, למאיר ובא קרא יום. אלא מעתה ולחשך קרא לילה, למחשיך ובא קרא לילה? הא קיימא לן דעד יציאת הכוכבים לאו לילה הוא. אלא קריא רחמנא לנהורא ופקדיה אמצוותא דיממא, קריא רחמנא לחשוכא ופקדיה אמצוותא דליליא:

ויהי ערב ויהי בקר, לאו דמפסקי מהדדי? מאי קאמר? יממא וליליא חד יומא הוא. 'יהי ערב' אין כתיב כאן אלא ויהי ערב, מגיד שהיה סדר זמנים קודם לכן, יום א' שבו נבראו ד' דברים: הרים שמים וארץ ואורה, שבו היה הקב"ה יחיד בעולמו. אתיא כרבי יוחנן דאמר: בשני נבראו המלאכים, דכתיב: "המקרה במים עליותיו" (תהלים קד ג) וכתיב "עושה מלאכיו רוחות" (שם ד). ולא אתיא כר' חנינא דאמר: בה' נבראו, שנאמר: "ועוף יעופף על הארץ" (בראשית א כ) וכתיב: "ובשתים יעופף" (ישעיהו ו ב). הכל מודים שלא נבראו ביום ראשון מלאכים, שלא תאמר: מיכאל היה מותח בדרומו של רקיע וגבריאל בצפונו והקב"ה ממדד באמצעיתו, אלא "אני ה' עושה כל נוטה שמים לבדי רוקע הארץ מיאתי" (ישעיהו מד כד), "מי אתי" כתיב: מי היה אתי שותף בברייתו של עולם?

מתחילת ברייתו של עולם נתאוה הקב"ה לעשות לו שותפות בתחתונים. ממה נפשך, אם לעניין החשבון, לא הוי צריך קרא למימר אלא 'אחד' 'שנים' 'שלשה' או 'ראשון' 'שני' ו'שלישי'. שמא 'אחד שני שלישי'? אימתי פרע להן הקב"ה? בהקמת המשכן, שנאמר: "ויהי המקריב ביום הראשון" (במדבר ז יב), ראשון לברייתו של עולם:

פסוק ו (כל הפרק)(כל הפסוק)

יהי רקיע בתוך המים, בשני ברא את הרקיע והמלאכים ואשו של בשר ודם ואשו של גיהנם. והלא השמים נבראו ביום ראשון, ואיזה רקיע נברא ביום שני? רקיע שעל ראשי החיות, שנאמר: "ודמות על ראשי החיה רקיע" (יחזקאל א כב). מהו "כעין הקרח הנורא"? של אבנים טובות ומרגליות, וכשמש שהוא מאיר כצהרים, שנאמר: "ונהורא עמיה שרא" (דניאל ב כב). ובאותו אור עתידין צדיקים להאיר לעתיד לבוא, שנאמר: "והמשכילים יזהירו כזוהר הרקיע" (דניאל יב ג):

כתיב "המקרה במים עליותיו" (תהלים קד ג). בנוהג שבעולם, מלך בשר ודם בונה פלטין, ומקרה בעצים באבנים ובעפר. שמא במים? אבל הקב"ה לא קירה את עולמו אלא במים, כדכתיב: יהי רקיע בתוך המים. גלדה טפה אמצעית ונעשו שמים התחתונים ושמי השמים העליונים.

רב אמר: לחין היו שמים ביום ראשון, ובשני קרשו. יהי רקיע, יתחזק רקיע. יהי רקיע בתוך המים, ביניים ובינתים.

פסוק ז (כל הפרק)(כל הפסוק)

אילו נאמר 'ויבדל בין המים אשר על הרקיע', הייתי אומר: על גופו של רקיע המים נתונים; כשהוא אומר: בין המים אשר מעל לרקיע, הוי אומר: המים העליונים תלויין במאמר כהדין קנדליא. ופירותיהן אלו גשמים.

כותי אחד שאל את רבי מאיר: אפשר המים העליונים תלויין במאמר? אמר ליה: הבא לי אפרכס! הביא לו, נתן עליו טס של זהב ולא עמדו מים, טס של כסף ולא עמדו מים; כשנתן עליו אצבעו, עמדו מים. אמר ליה: אצבעך אתה נותן? אמר ליה: ומה אני שאני בשר ודם, אצבעי מעמדת את המים, אצבעו של הקב"ה על אחת כמה וכמה. הוי אומר: המים העליונים תלויים במאמר. אמר ליה: אפשר אותו שכתוב בו: "הלא את השמים ואת הארץ אני מלא" (ירמיהו כג כד) היה מדבר עם משה בין בדי ארון? אמר ליה: הבא לי מראות גדולות! הביא לו, אמר ליה: ראה בבואה שלך, ראה אותה גדולה. אמר ליה: הבא לי מראות קטנות! הביא לו, אמר ליה: ראה בבואה שלך, ראה אותה קטנה. אמר ליה: ומה שאתה בשר ודם אתה משנה את מראך לכל מה שתרצה, מי שאמר והיה העולם, על אחת כמה וכמה. פעמים שאין העולם ומלואו מחזיק אלהותו, פעמים שהוא מדבר עם אדם מבין שערות ראשו. הדא הוא דכתיב: "ויען ה' את איוב מן הסערה" (איוב לח א), מבין שערות ראשו. ועוד שאלו, אמר ליה: אפשר "פלג אלהים מלא מים" (תהלים סה י) מששת ימי בראשית ואינו חסר כלום? אמר ליה: הכנס למרחץ ורחוץ עצמך, ושקול עצמך עד שלא תכנס, ושקול עצמך לאחר שתכנס. הלך ועשה כן ולא חסר כלום. אמר ליה: כל הזיעה שיצתה, לא ממך היתה? אמר ליה: הן. אמר ליה: ומה אתה שאתה בשר ודם ולא חסר מעינך כלום, מעינו של הקב"ה על אחת כמה וכמה.

אמר ר' יוחנן: נטל הקב"ה כל מי בראשית ונתנם חציים ברקיע וחציים באוקינוס, הדא הוא דכתיב: "פלג אלהים" וגו', פלגא.

הרקיע דומה לבריכה, ולמעלה מן הבריכה כיפה, והיא מזעת טיפין עבות, והן יורדין לתוך מים המלוחים ולא מתערבין. ואל תתמה, הדא ירדנא עובר בימה דטבריא ולא מתערב בה. אדם כובר חטין או תבן בכברה, עד שלא ירדו שתים שלש אצבעות מתערבין, ואלו מהלכים מהלך כמה שנים ולא מתערבין!

כל טפה וטפה שהקב"ה מוריד לנו, מגרע זו מזו, כמה דאת אמר: "כי יגרע נטפי מים" (איוב לו כז), וכתיב: "ונגרע מערכך" (ויקרא כז יח). ומורידן במדה, שנאמר: "ומים תכן במדה" (איוב כח כה).

כעוביה של ארץ כך עוביה של רקיע, שנאמר: "היושב על חוג הארץ" (ישעיהו מ כב) וכתיב: "וחוג שמים יתהלך" (איוב כב יד), חוג חוג לגזרה שוה. רבי אחא אמר: כטס הזה. רבי יהושע בר נחמני אומר: בשתים ושלש אצבעות. רבי שמעון בן פזי אומר: המים העליונים יתרים על התחתונים כשלשים כסוסטיאות, בין מים למים, למ"ד תלתין. רבנין אמרין: מחצה על מחצה.

ויעש אלהים את הרקיע, זה אחד מן המקראות שהרעיש בן זומא את העולם: ויעש, אתמהא? והלא במאמר הן, דכתיב: "בדבר ה' שמים נעשו" (תהלים לג ו).

למה אין כתיב בשני "כי טוב"? לפי שבו נברא גיהנם, שנאמר: "כי ערוך מאתמול תפתה" (ישעיהו ל לג), יום שיש בו אתמול ולא שלשום. ר' חנינא אומר: שבו נברא מחלוקת, שנאמר: ויהי מבדיל בין מים למים. ומה מחלוקת שהוא לתקונו ולישובו של עולם, אין כתיב בו "כי טוב", מחלוקת לערבובו של עולם על אחת כמה וכמה. דבר אחר: שלא נגמרה מלאכת המים; לפיכך כתב בשלישי שני פעמים "כי טוב", אחד למלאכת המים ואחד למלאכת היום.

מטרונא אחת שאלה את רבי יוסי: מפני מה אין כתיב בשני "כי טוב"? אמר לה: אף על פי כן חזר וכללן כולן בסוף, שנאמר: "וירא אלהים את כל אשר עשה והנה טוב" (בראשית א לא). אמרה לו: משל ששה בני אדם באין אצלך, ואתה נותן לכל אחד ואחד מנה, ולאחד אין אתה נותן, ואתה חוזר ונותן לכולן מנה, נמצא ביד כל אחד מנה ושתות וביד אחד שתות. חזר ואמר לה: לפי שלא נגמרה מלאכת המים וכו':

אמר רבי בנאה: מפני מה לא נאמר "כי טוב" בשני? מפני שנברא בו אור של גיהנם. וחללה של גיהנם נברא קודם שנברא העולם, ואור דידן עלה במחשבה לבראות בערב שבת ולא איברי עד מוצאי שבת, דתניא: שני דברים עלו במחשבה להבראות ערב שבת ולא נבראו עד מוצאי שבת, ובמוצאי שבת נתן הקב"ה בינה באדם הראשון מעין דוגמא של מעלה, והביא ב' אבנים וטחנן זה בזה ויצא מהן אור, והביא ב' בהמות והרכיב זה על זה ויצא מהן פרד.

רבן שמעון בן גמליאל אומר: פרד בימי ענה היה, שנאמר: "הוא ענה אשר מצא את הימים" (בראשית לו כד). דורשי חמורות אומרים: ענה פסול היה והביא פסול לעולם, שנאמר: "אלה בני שעיר החורי יושבי הארץ לוטן ושובל וצבעון וענה" (בראשית לו כ), וכתיב: "ואלה בני צבעון ואיה וענה הוא ענה" וגו' (בראשית לו כד), מלמד שבא צבעון על אמו והוליד ממנה ענה. ודילמא תרי ענה הוו? "הוא ענה", ענה דמעיקרא:

דבר אחר: צפה הקב"ה, משה קרוי "טוב" ועתיד ליטול את שלו מעל ידי המים, לפיכך לא כתב בהן "כי טוב".

דבר אחר: משל למלך שהיה לו לגיון קשה. אמר המלך: הואיל ולגיון קשה הוא, אל יכתב שמי עליו. כך אמר הקב"ה: הואיל והמים הללו ילקו בהן דור אנוש דור המבול דור הפלגה, לפיכך אל יכתב בהן "כי טוב":

ובין המים אשר מעל לרקיע ויהי כן — אמר הקב"ה לרשעים: אני בראתי את העולם, שנאמר בו ויהי כן, ואתם אומרים: לא כן? אני אומר 'לא כן' ואתם אומרים כן? חייכם, "לא כן הרשעים כי אם כמוץ" (תהלים א ד), "על כן לא יקומו רשעים במשפט" (שם, ה). והא טב להון? אלא כאנש דאמר: קם פלוני בדינא ולא הוי ליה הקמת רגל:

רבי יהודה אומר: לששה ימים נברא העולם. במעשה כל יום ויום כתיב: "ויהי כן". ורבי נחמיה אומר: מיום הראשון נברא כל העולם, שנאמר: "תוצא הארץ", דבר שהיה מוכן מבראשית. מטרונא שאלה לרבי יוסי בן חלפתא: לכמה ימים ברא הקב"ה את עולמו? אמר לה: מן היום הראשון. אמרה ליה: מנין? אמר לה: עשית אריסטון? אמרה ליה: הן. אמר לה: וכמה מנין היו לך? אמרה ליה: כך וכך. אמר לה: וכולן נתת לפניהם בבת אחת? אמרה ליה: לא, אלא בשלתי כל התבשילין כאחד, והכנסתים לפניהם אחד אחד. וכולם ממקרא, "כי יוצר הכל הוא" (ירמיהו י טז):

פסוק ט (כל הפרק)(כל הפסוק)

ויאמר אלהים יקוו המים. יעשה מדה למים, כמה דאת אמר: "וקו ינטה על ירושלים" (זכריה א, טז). דבר אחר: יְקַוו לי המים מה שאני עתיד לעשות בהן. למה הדבר דומה? למלך שבנה פלטין, והושיב בה דיירין אלמים, והם משכימין ושואלין בשלום המלך ברמיזה ובאצבע ובמטולין. אמר המלך: ומה אֵלו שהן אלמים שואלים בשלום, אִלו פקחין על אחת כמה וכמה. הושיב המלך לתוכה דיירין פקחין, עמדו והחזיקו בפלטין, אומרין: אין פלטין זו של מלך, שלנו הוא! אמר המלך: תחזור פלטין לכמות שהיתה. כך מתחלת ברייתו של עולם לא היה קילוסו של הקב"ה עולה אלא מן המים, הדא הוא דכתיב: "מקולות מים רבים" (תהלים צג, ד). ומה היו אומרים? "אדיר במרום ה'" (שם). אמר הקב"ה: ומה אלו שאין להן פה ולא אמירה ולא דבור הרי הן מקלסין אותי, לכשאברא בני אדם על אחת כמה וכמה! עמד דור אנוש ומרד בו, דור המבול ומרד בו. אמר הקב"ה: יפנו אלו ויבואו אותן, הדא הוא דכתיב: "ויהי הגשם על הארץ" וגו' (בראשית ז, יב).

כל העולם כולו מים במים, ואת אמרת אל מקום אחד? משל לעשר נודות נפוחות מונחות בטרקלין. נצרך המלך למקומן, מתירן ומוציא רוחן ומסלקן לזוית אחת. כך דרך הקב"ה כל מי בראשית וסילקן לאוקינוס, הדא הוא דכתיב: "הן יעצור במים ויבשו" (איוב יב, טו), ואומר: "ודורך על במתי ים" (איוב ט, ח). דבר אחר: בנוהג שבעולם אדם מפנה כלי מלא לתוך כלי ריקן, שמא תוך כלי מלא? כך העולם כולו מים במים, ואת אמרת אל מקום אחד? אלא מכאן שהמועט מחזיק את המרובה. ודכוותה "ויקהילו משה ואהרן את הקהל אל פני הסלע" (במדבר כ, י); כמלא פי כברה קטנה היתה, וכל ישראל עומדין שם? אלא מכאן שהמועט מחזיק את המרובה. ודכוותה "קחו לכם מלא חפניכם" (שמות ט, ח); וכי חפנו של משה מחזיק שמונה קמצים? לא דמי ההוא דחפן לההוא דקמץ, דההוא דחפן תרי כההוא דקמץ, וכתיב: "וזרקו משה" (שם); נמצאת חפנו של משה מחזקת ח' קמצים! אלא מכאן שהחזיק מועט את המרובה. ודכוותה "ויאמר יהושע גושו הנה ושמעו את דבר ה'" (יהושע ג, ט). זקפן בין שני בדי ארון; דבר אחר: צמדן (סמכן); דבר אחר: צמצמן בין ב' בדי ארון. אמר להם יהושע: ממה שהחזיקו שני בדי ארון אתכם אתם יודעים כי אל חי בקרבכם. אף ירושלם כן, דתנינן: עומדים צפופים ומשתחוים רווחים, ד' אמות לכל אחד ואחד ואמה מכל צד, כדי שלא יהא אחד מהן שומע תפלת חבירו. אף לעתיד לבוא כן, שנאמר: "יקראו לירושלים כסא ה' ונקוו אליה כל הגוים" (ירמיהו ג, יז). וכי מחזקת היא? אלא הקב"ה אומר לה: האריכי, הרחיבי, קבלי אוכלוסיך, שנאמר: "הרחיבי מקום אהלך" (ישעיהו נד, ב), "כי ימין ושמאול תפרוצי" וגו' (שם שם, ג):

פסוק י (כל הפרק)(כל הפסוק)

ויקרא אלהים ליבשה ארץ. שרצתה לעשות רצון קונה. רבי יצחק אומר: "אני אל שדי", אני הוא שאמרתי לעולמי די, שאילו לא כן עדיין היו שמים וארץ נמתחין והולכין.

ולמקוה המים קרא ימים. והלא ים אחד הוא? אלא אינו דומה דג העולה מעכו ומצידן לעולה מאספמיא.

בשלישי היתה הארץ מישור כבקעה, והמים מכסין על פני כל הארץ. וכשיצא הדבר מפי הקב"ה: יקוו המים, הרים וגבעות נתפרדו על פני כל הארץ ונעשה עמקים עמקים, עלה תוכה של ארץ ונתגלגלו המים ונקוו המים, שנאמר: ולמקוה המים קרא ימים. מיד נתגאו המים ועלו לכסות את הארץ כבתחילה, עד שגער בהן הקב"ה וכבשן ונתנן תחת כפות רגליו ומדדן בשעלו שלא לפחות ושלא להוסיף, ועשה חול גדר הים כאדם שעושה גדר לכרמו, כשהן עולים ורואין את החול לפניהם חוזרין לאחוריהם, שנאמר: "האותי לא תיראו" וגו' (ירמיהו ה, כב).

כל הימים כמקוה, שנאמר: ולמקוה המים קרא ימים, דברי רבי מאיר. רבי יהודה אומר: ים הגדול כמקוה, ולא נאמר ימים אלא שיש בו מיני ימים הרבה. רבי יוסי אומר: כל הימים מטהרין בזוחלין, ופסולין לזבין ולמצורעין ולקדש בהן מי חטאת.

פסוק יב (כל הפרק)(כל הפסוק)

ותוצא הארץ דשא. עברה על הציווי שאמר לה הקב"ה: "עץ פרי עושה פרי", מה הפרי נאכל אף העץ נאכל. והיא לא עשתה כן אלא ותוצא הארץ דשא עץ עושה פרי, הפרי נאכל ואין העץ נאכל. לפיכך נתקללה: "ארורה האדמה בעבורך". רבי פנחס אומר: הוסיפה על הציווי סמכא לעשות רצון בוראה; עץ עושה פרי, אפילו אילני סרק עשו פירות. ולמה נתקללה? אלא כאנש דאמר: לייטן ביזיא דהדין איינוק ארורים השדיים אשר את זה היניקו.

תניא, רבי אליעזר אומר: מנין שבתשרי נברא העולם? שנאמר: ותוצא הארץ דשא עשב מזריע זרע. אי זהו חודש שהארץ מלאה דשאים והאילנות מלאין פירות? הוי אומר זה תשרי. ואותו הפרק זמן רביעה היה, וירדו גשמים וצמחו, שנאמר: "ואד יעלה מן הארץ". רבי יהושע אומר: מנין שבניסן נברא העולם? שנאמר: ותוצא הארץ. איזהו חודש שהארץ מלאה דשאים? הוי אומר זה ניסן. ואותו הפרק זמן בהמה וחיה שמזדווגין זה לזה, שנאמר: "לבשו כרים הצאן ועמקים יעטפו בר". ואידך, הא כתיב "עץ פרי"? ההוא לברכה לדורות. ואידך נמי, הא כתיב "ותוצא הארץ דשא"? ההוא לכדרבי יהושע בן לוי. כל מעשה בראשית לדעתם נבראו בקומתן נבראו לצביונם נבראו, שנאמר: "וכל צבאם", אל תקרי "צבאם" אלא צביונם.

דרש רבי חנינא בר פפא: מאי דכתיב: "יהי כבוד ה' לעולם"? פסוק זה שר העולם אמרו. בשעה שאמר הקב"ה "למינהו" באילנות, נשאו דשאים קל וחומר בעצמן, אמרו: אם רצונו של הקב"ה לצאת בערבוביא, למה נאמר "למינהו" באילנות? ועוד, קל וחומר: ומה אם אילנות שאין דרכן לצאת בערבוביא אמר הקב"ה "למינהו", אנו על אחת כמה וכמה! מיד כל אחד ואחד יצא למינהו. באותה שעה פתח שר העולם ואמר: "יהי כבוד ה' לעולם". בעי רבינא: הרכיב שני דשאים זה על גב זה לרבי חנינא בר פפא מהו? כיון דלא כתיב בהו "למינהו" לא מחוייב, או דילמא כיון שהסכים הקב"ה על ידן כמאן דכתיב בהו דמי? תיקו. רב אסי רמי, כתיב: ותוצא הארץ דשא בתלתא בשבתא, וכתיב "וכל שיח השדה טרם יהיה" במעלי שבתא? מלמד שיצאו דשאים ועמדו על פתח הקרקע, ולא צמחו, עד שבא אדם הראשון ובקש עליהם רחמים וירדו גשמים וצמחו, שנאמר: "ואד יעלה מן הארץ" וגו', ללמדך שהקב"ה מתאוה לתפלתן של צדיקים. רבי חנינא בר פפא הוי ליה גנתא, שדא ביה ביזרני ולא צמח. לאורתא בעי רחמי וצמח.

פסוק יג (כל הפרק)(כל הפסוק)

ויהי ערב ויהי בקר יום שלישי. שנבראו בו גבורים, כמה דאת אמר: "שלשים וקרואים רוכבי סוסים כולם" (יחזקאל כג, כג). כיון שנברא ברזל, התחילו אילנות מרתתין. אמר להן (הקב"ה): עץ מכם אל יכנס בו ואין אחד מכם נזוק.

פסוק יד (כל הפרק)(כל הפסוק)

ויאמר אלהים יהי מאורות. לא נברא להאיר אלא גלגל חמה בלבד, שנאמר: יהי מאורות (מארת כתיב). אם כן למה נבראת לבנה? אלא צפה הקב"ה שאומות העולם עתידין לעשותן אלוהות. אמר הקב"ה: מה אם בשעה שהם ב' והם מכחישים זה את זה אומות העולם עושים אותם אלוהות, אילו היו אחד על אחת כמה וכמה. רבי ברכיה בשם רבי סימא: שניהם נבראו להאיר, שנאמר: (יהי מאורות) "והיו למאורות... ויתן אותם אלהים ברקיע השמים להאיר".

והיו לאותות, אלו שבתות, דכתיב: "ביני ובין בני ישראל אות היא לעולם". ולמועדים, אלו ימים טובים, דכתיב: "אלה מועדי ה'". ולימים, אלו ראשי חודשים, דכתיב: "עד חודש ימים". ושנים, אלו ראשי שנים.

פסוק טז (כל הפרק)(כל הפסוק)

ויעש אלהים את שני המאורות הגדולים. ומאחר שקרא אותן גדולים, חוזר וקורא את המאור הקטן? אלא על ידי שנכנס בתחומו של חבירו. בכל הקרבנות כתיב "שעיר עזים אחד לחטאת", ובראש חודש כתיב "לחטאת לה'"? אמר הקב"ה: אני גרמתי לו ליכנס בתחומו של חבירו. ומה אם זה שנכנס ברשות, כך פגמו הקב"ה, הנכנס שלא ברשות על אחת כמה וכמה.

רבי שמעון בן עזאי רמי: כתיב: ויעש אלהים את שני המאורות הגדולים, וכתיב: ואת המאור הקטן? אמרה ירח לפני הקב"ה: רבונו של עולם! אפשר לשני מלכים שישתמשו בכתר אחד? אמר לה הקב"ה: לכי מעטי את עצמך. אמרה לפניו: רבונו של עולם! הואיל ואמרתי לפניך דבר הגון, אלך ואמעיט את עצמי? אמר לה: לך ומשול ביום ובלילה. אמרה לפניו: רבונו של עולם! שרגא בטיהרא מאי מהני? אמר לה: לכי וימנו בך ישראל ימים ושנים. דידה נמי לא סגי דלא אימני ביה, דכתיב: והיו לאותות ולמועדים. אמר לה: לכי ויקראו צדיקים על שמך, יעקב הקטן, שמואל הקטן, דוד הקטן. לא הות מיתבא דעתה. אמר הקב"ה: הביאו כפרה עלי על שמעטתי את הירח. והיינו דאמר ריש לקיש: מה נשתנה שעיר של ראש חודש שנאמר בו "לה'"? אמר הקב"ה: שעיר זה יהי כפרה על שמעטתי את הירח.

דרך ארץ הוא, הגדול מונה לגדול והקטן מונה לקטן. עשו מונה לחמה שהיא גדולה, מה חמה זו שולטת ביום ואינה שולטת בלילה, כך עשו יש לו חלק בעולם הזה ואין לו חלק לעולם הבא. ויעקב מונה ללבנה שהיא קטנה, מה הלבנה הזו שולטת ביום ובלילה, כך ישראל יש לו חלק בעולם הזה ובעולם הבא. כל זמן שאורו של גדול מבהיק בעולם, אין אורו של קטן מפורסם; שקע אורו של גדול, נתפרסם אורו של קטן. כך כל זמן שאורו של עשו מבהיק בעולם אין אורו של יעקב מתפרסם; שקע אורו של עשו, נתפרסם אורו של יעקב. הדא הוא דכתיב: "קומי אורי כי בא אורך" וגו' "כי הנה החשך" וגו'.

ואת הכוכבים. משל למלך שהיו לו שני אפוטרופסין, אחד שליט בעיר ואחד שליט במדינה. אמר המלך: הואיל ומיעט זה את עצמו להיות שליט בעיר, גוזרני עליו בשעה שהוא יוצא תהא בולי ודימוס יוצאין עמו, ובשעה שהוא נכנס תהא בולי ודימוס נכנסין עמו. כך אמר הקב"ה: הואיל ולבנה מיעטה את עצמה להיות שולטת בלילה, גוזרני עליה בשעה שהיא יוצאה יהו כוכבים יוצאים עמה ובשעה שהיא נכנסת יהו כוכבים נכנסין עמה. ודכוותה "ושם אחיו יקטן" (בראשית י, כה), שהיה מקטין את עצמו ואת עסקיו. ומה אם הקטן היה מקטין את עסקיו זכה להעמיד י"ג משפחות, גדול שמקטין את עסקיו על אחת כמה וכמה. ודכוותה "וישלח ישראל את ימינו וישת על ראש אפרים והוא הצעיר" (בראשית מח, יד). וכי מן התולדות אין אנו יודעין שהוא הצעיר? אלא שהיה מצעיר את עסקיו, לפיכך זכה לבכורה:

פסוק יז (כל הפרק)(כל הפסוק)

ויתן אותם אלהים ברקיע השמים. נתנו המאורות מתנה לעולם, וכן התורה: "ויתן אל משה" (שמות לא, יח), וכן הגשמים: "ונתתי גשמיכם" (ויקרא כו, ד), וכן השלום: "ונתתי שלום" (ויקרא כו, ו), וכן הישועה, כדכתיב: "ותתן לי מגן ישעך" (שמואל ב כב, לו).

היכן חמה ולבנה? ברקיע שני, שנאמר: ויתן אותם אלהים ברקיע השמים. מקרא מלא הוא, ואנשי כנסת הגדולה פירשוהו: "אתה עשית את השמים שמי השמים וכל צבאם" (נחמיה ט, ו), היכן הם כל צבאם נתונין? ברקיע השני, שהוא למעלה מן השמים.

כתיב: "יגידו שמים צדקו" (תהלים נ, ו). לעתיד לבוא שמים מתנים צדקה שעשה הקב"ה עם עולמו, שלא נתנה ברקיע הראשון, שאילו כן לא היתה בריה יכולה לעמוד מפני אשו של יום.

פסוק יח (כל הפרק)(כל הפסוק)

ולמשול ביום ובלילה. אם לענין המאורות, הלא כבר נאמר: "את המאור הגדול לממשלת היום" וגו' (בראשית א, טז); אלא אלו הצדיקים, שהם שולטים במה שנברא להאיר ביום ובלילה. הדא הוא דכתיב: "וידום השמש וירח עמד הלוא היא כתובה על ספר הישר" (יהושע י, יג), מייתי ליה מהכא: ולמשול ביום ובלילה:

רבי שמואל ברבי יצחק מייתי ליה מסיפיה דספרא: "ואולם אחיו הקטן יגדל ממנו וזרעו יהיה מלא הגוים". אפשר כן? אלא זה יהושע שעמד ממנו, שהוא מעמיד חמה ולבנה שהן שולטין מסוף העולם ועד סופו. רבי חנין מייתי ליה מסיפיה דאורייתא, שנאמר: "בכור שורו הדר לו וקרני ראם קרניו בהם עמים ינגח יחדו אפסי ארץ". אפשר כן? אלא זהו יהושע בן נון. אמר ר' שמעון בן יוחאי: ספר משנה תורה היה סגנון ליהושע. בשעה שנגלה עליו הקב"ה מצאו יושב וספר משנה תורה בידו, אמר לו: חזק יהושע, אמץ יהושע, "לא ימוש ספר התורה הזה מפיך". נטלו והראהו גלגל חמה ולבנה, אמר להם: כשם שלא דממתי מזה, אף אתם דומו מפני. מיד "וידום השמש וירח עמד". אמר להם: עבדא בישא! לא זבינת כספא דאבא את? לא כך ראה אותך אבא בחלום: "והנה השמש והירח ואחד עשר כוכבים" וגו'? מיד "וידום השמש וירח עמד":

ויאמר אלהים ישרצו המים. כתיב: "אין כמוך באלהים ה' ואין כמעשיך". בנוהג שבעולם, מלך בשר ודם צר צורה ביבשה; שמא יוכל לצור אותה במים? אבל הקב"ה צר צורה במים, שנאמר: ישרצו המים.

יעקב איש כפר צפורי הורה בצור: דגים טעונין שחיטה. שמע רבי חגי שלח: תא לקי. אמר ליה: בר נש דאמר מילי דאורייתא לקי? אמר ליה: ומהו מילי דאורייתא? אמר ליה, דכתיב: ישרצו המים שרץ נפש חיה ועוף. מה עוף טעון שחיטה, אף דגים טעונים שחיטה. אמר ליה: לא הורית טבות. אמר ליה: ומן הן את מודיע לי? אמר ליה: רביע ואנא מודע לך. כתיב: "הצאן ובקר ישחט להם ומצא להם אם את כל דגי הים יאסף להם", "ישחט" אין כתיב כאן אלא "יאסף". אמר ליה: רצוף רצפך, דהוא טבא לאולפנא:

פסוק כ (כל הפרק)(כל הפסוק)

ויאמר אלהים ישרצו המים. כתיב: "אין כמוך באלהים ה' ואין כמעשיך". בנוהג שבעולם, מלך בשר ודם צר צורה ביבשה; שמא יוכל לצור אותה במים? אבל הקב"ה צר צורה במים, שנאמר: ישרצו המים.

יעקב איש כפר צפורי הורה בצור: דגים טעונין שחיטה. שמע רבי חגי שלח: תא לקי. אמר ליה: בר נש דאמר מילי דאורייתא לקי? אמר ליה: ומהו מילי דאורייתא? אמר ליה, דכתיב: ישרצו המים שרץ נפש חיה ועוף. מה עוף טעון שחיטה, אף דגים טעונים שחיטה. אמר ליה: לא הורית טבות. אמר ליה: ומן הן את מודיע לי? אמר ליה: רביע ואנא מודע לך. כתיב: "הצאן ובקר ישחט להם ומצא להם אם את כל דגי הים יאסף להם", "ישחט" אין כתיב כאן אלא "יאסף". אמר ליה: רצוף רצפך, דהוא טבא לאולפנא:

ועוף יעופף. בנוהג שבעולם, מלך בשר ודם בונה פלטין, משרה דיורין בעליונים ובתחתונים; שמא בחלל? אבל הקב"ה משרה דיורין בחלל, שנאמר: ועוף יעופף:

דגים דלאו בני שחיטה נינהו מנלן? אילימא מדכתיב "הצאן ובקר ישחט להם אם את כל דגי הים יאסף", באסיפה בעלמא; אלא מעתה, "ויאספו את השלו", הכי נמי דלאו בני שחיטה נינהו? אמרי: התם לא כתיב אסיפה במקום שחיטה דאחריני, הכא כתיב אסיפה במקום שחיטה דאחריני. דרש עובר גלילאה: בהמה שנבראת מן היבשה הכשרה בשני סימנין, דגים שנבראו מן המים הכשרן בלא כלום, עוף שנברא מן הרקק הכשרו בסימן אחד. אמר רב שמואל קפוטקאה: תדע, שהרי עופות יש להן קשקשים ברגליהם כדגים. ועוד שאלו: ישרצו המים שרץ נפש חיה ועוף, אלמא ממיא איברו, וכתיב: "ויצר ה' אלהים מן האדמה כל חית השדה ואת כל עוף", אלמא מארעא איברו? אמר להו: מן הרקק נבראו. ראה תלמידיו מסתכלין זה את זה, אמר להם: קשה בעיניכם שדחיתי את אויבי בקש? מן המים נבראו, ולמה הביאום אל האדם? לקרוא להם שמות. ויש אומרים, בלשון ראשון אמר לתלמידיו ובלשון אחרון אמר לאותו הגמון, משום דכתיב על "ויצר":

ועוף יעופף. הצבוע הזה מטיפה של לובן הוא, ויש בו שס"ה צבעונים כמנין ימות החמה.

פסוק כא (כל הפרק)(כל הפסוק)

ויברא אלהים את התנינים הגדולים, אורזילי דימא. רבי יוחנן אמר: זה לויתן נחש בריח ולויתן נחש עקלתון, שנאמר: "יפקוד ה' בחרבו הקשה והגדולה והחזקה על לויתן נחש בריח ועל לויתן נחש עקלתון והרג את התנין אשר בים" וכו', ע"ש:

תנינם כתיב, זהו לויתן ובהמות, שאין להן זוגות. אמר ריש לקיש: בהמות יש לו בן זוג אבל אין לו תאוה, שנאמר: "גידי פחדיו ישורגו".

רבי ירמיה, כהנא שאליה לריש לקיש: המרביע מחית הים מהו? אמר ליה: אף הן כתיב בהן "למינהו". מעתה כלאים נוהג בהם? והלא דגים כתיב בהן "למינהו". ואיך עבידא? אמר רבי יונה: יכיל אנא מקיים ליה משום מנהיג; אביא שני דגים, חד אוכם וחד חוור, וקושרם בגמי וממשיכה, דתנינא: אסור לחרוש ולמשוך ולהנהיג.

ואת כל עוף כנף, זה טווס.

פסוק כד (כל הפרק)(כל הפסוק)

תוצא הארץ נפש חיה, זה רוחו של אדם הראשון; וכן הוא אומר: "ויהי האדם לנפש חיה".

פסוק כה (כל הפרק)(כל הפסוק)

ויעש אלהים את חית הארץ למינה, זה הנחש. בנפשות הוא אומר ארבע, ובגופים הוא אומר שלש? אלו שדים, שברא הקב"ה את נשמתן ובא לבראות גופן, וקדש שבת ולא בראן. ללמדך דרך ארץ מן התורה, שאם יהיה ביד אדם חפץ טוב או מרגלית טובה ערב שבת עם חשכה, אומרים לו: השלך מידך; שמי שאמר והיה העולם היה עוסק בברייתו של עולם, וברא נשמתן של שדים, וקידש השבת ולא ברא גופן:

פסוק כו (כל הפרק)(כל הפסוק)

ויאמר אלהים נעשה אדם. זה אחד מן הדברים ששינו לתלמי המלך (שאר קיטעא כתוב לעיל ברמז ג'):

אמר רב יהודה אמר רב: בשעה שבקש הקב"ה לבראות את העולם, ברא כת אחת של מלאכי השרת, אמר להם: רצונכם נעשה אדם? אמרו לפניו: "מה אנוש כי תזכרנו". הושיט אצבעו ביניהן ושרפן, וכן כת שניה. שלישית אמרה לפניו: ראשונים שאמרו לפניך, מה הועילו? כל העולם שלך הוא, כל מה שאתה רוצה לעשות בעולמך עשה. כיון שהגיעו אנשי דור המבול ואנשי דור הפלגה שמעשיהן מקולקלין, אמרו לפניו: לא יפה אמרו ראשונים? אמר להם: "ועד זקנה אני הוא ועד שיבה אני אסבול":

אמר רבי יוחנן: כל מקום שפקרו האפיקורסים, תשובתן בצדן. נעשה אדם – "ויברא אלהים את האדם". "הבה נרדה ונבלה שם שפתם" – "וירד ה' לראות את העיר". "כי שם נגלו אליו האלהים" – "האל העונה אותי ביום צרתי". "כי מי גוי גדול אשר לו אלהים קרובים אליו" – "כה' אלהינו בכל קראנו אליו". "אשר הלכו אלהים" – "לפדות לו לעם". "עד די כרסון רמיו" – "ועתיק יומין יתיב":

תניא אידך: אמר הקב"ה לתורה: נעשה אדם. אמרה לפניו: רבונו של עולם! האדם הזה קצר ימים ושבע רוגז ובא לידי חטא, ואם אין אתה מאריך אפך עמו, הרי הוא כאלו לא בא לעולם. אמר לה: ועל חנם אני נקראתי "ארך אפים ורב חסד"? התחיל לקבץ עפרו מד' פנות העולם: אדום שחור לבן ירקרק. אדום זה הדם, שחור אלו הקרבים, ירקרק זה הגוף. ולמה מד' פנות העולם? שאם יבא מן המזרח למערב ויגיע קצן להפטר מן העולם, שלא תאמר הארץ: אין עפר גופך משלי, חזור למקום שנבראת; אלא כל מקום שאדם הולך, משם הוא גופו ולשם הוא חוזר:

דבר אחר: ויאמר אלהים נעשה אדם. במי נמלך? במלאכת שמים וארץ. למלך שהיה לו שני סנקליטין, ולא היה עושה דבר חוץ מדעתן. רבי שמואל בר נחמני אמר: במעשה כל יום ויום נמלך. משל למלך שהיה לו סנקתדרין, ולא היה עושה דבר חוץ מדעתן. רבי אמי אומר: בלבו נמלך. משל למלך שבנה פלטין ע"י אדריכל, ראה אותה ולא ערבה לו; על מי היה לו להתרעם? לא על האדריכל? כך "ויתעצב אל לבו".

אמר ר' ברכיה: בשעה שבא הקב"ה לבראות את האדם הראשון, ראה צדיקים ורשעים עומדין ממנו. מה עשה הקב"ה? הפליג דרכן של רשעים מנגד פניו ושיתף בו מדת רחמים ובראו, הדא הוא דכתיב: "כי יודע ה' דרך צדיקים ודרך רשעים תאבד", איבדה מכנגד פניו. רבי חנינא אמר: לא כן, אלא בשעה שבא לבראותו נמלך במלאכי השרת. אמרו לו: מה טיבו? אמר להם: צדיקים עומדין ממנו. הדא הוא דכתיב: "כי יודע ה' דרך צדיקים", כי הודיע דרך צדיקים למלאכי השרת; "ודרך רשעים תאבד", אבדה מהם, שלא גלה להם שרשעים עומדים ממנו.

רבי סימון אומר: נעשו מלאכי השרת כתות כתות חבורות חבורות, הה"ד: "חסר ואמת נפגשו צדק ושלום נשקו". חסד אומר: יברא, שהוא גומל חסדים. אמת אומר: אל יברא, שכולו שקר. צדק אומר: יברא, שהוא עושה צדקות. שלום אומר: אל יברא, שכולו קטטה. אמר רב הונא רבה דצפורי: עד שמלאכי השרת מדיינין זה עם זה, בראו הקב"ה; אמר להם: מה אתם מדיינין? כבר נעשה אדם. רבי הונא בשם רבי אומר: בדעת בראו, שברא צרכי מזונותיו ואחר כך בראו.

אמרו מלאכי השרת לפני הקב"ה: רבונו של עולם, "מה אנוש כי תזכרנו ובן אדם כי תפקדנו", הדא עקתא להן מבריא. אמר להם: אם כן, "צנה ואלפים כלם" למה נבראו? "צפור שמים ודגי הים" למה נבראו? מגדל מלא כל טוב ואין לו אורחים, מה הנייה לבעליו? אמרו לפניו: "ה' אדונינו מה אדור שמך בכל הארץ", עביד מה דהני לך.

רבי יהושע דסכנין בשם רבי לוי: בנפשותן של צדיקים נמלך, הה"ד: "המה היוצרים יושבי נטעים" וגו', על שם "וייצר ה' אלהים את האדם", ו"יושבי נטעים" על שם "ויטע ה' אלהים גן בעדן", ו"גדרה" על שם "אשר שמתי חול לגבול לים". "עם המלך במלאכתו" וגו', עם המלך מלכי המלכים הקב"ה ישבו נפשותם של צדיקים, שבהן נמלך וברא את העולם.

ר' שמואל בר נחמני אומר: בשעה שהיה משה כותב התורה, היה כותב מעשה כל יום ויום. כיון שהגיע לפסוק נעשה אדם, אמר לפניו: רבש"ע, למה אתה נותן פתחון פה לאפיקורסים? אמר ליה: כתוב, והרוצה לטעות יטעה. אמר לו הקב"ה למשה: האדם שאני בורא, גדולים וקטנים אני מעמיד ממנו, שאם לא יבוא הגדול ליטול רשות מן הקטן, אמור לו: למוד מבוראך; כיון שבא לבראות אדם, נמלך במלאכי השרת. אמר רבי לוי: לית הכא מלכו; אלא למלך שהיה מטייל על פתח פלטין, וראה בלורין אחת מושלכת. אמר: מה נעשה בה? מהן אומרים: דמוסיאות ומרחצאות, מהן אומרים: פרי בטאות. אמר המלך: אנדרטין אני עושה אותה, מי מעכב?

אפיקורין שאלו את ר' שמלאי: כמה אלוהות בראו את העולם? אמר להם: אני ואתם נשאל לימים ראשונים; הדא הוא דכתיב: "כי שאל נא לימים ראשונים אשר היו לפניך למן היום אשר ברא אלהים אדם". "בראו אלהים" אין כתיב כאן, אלא ברא אלהים. חזרו ושאלו: מהן דכתיב נעשה אדם? אמר להו, קרון מה דבתריה: "ויברא אלהים את האדם בצלמו"; "ויבראו אלהים את האדם בצלמיהם" אין כתיב כאן, אלא "ויברא את האדם בצלמו". הא בכל מקום שפקרו האפיקורסים, אתה מוצא תשובתן בצדן. כיון שיצאו, אמרו לו תלמידיו: רבי! לאלו דחית בקש; לנו מה אתה משיב? אמר להם: בתחילה אדם נברא מן האדמה, וחוה מאדם; מכאן ואילך – בצלמנו כדמותנו, לא איש בלא אשה ולא אשה בלא איש ולא שניהם בלא שכינה. כשם שקילוסו אינו אלא באחרונה, דכתיב: "הללו את ה' מן הארץ", ולבסוף "מלכי ארץ וכל לאומים", כך בריאתו אינו אלא אחר כל בהמה וחיה ועוף; בתחילה "ויאמר אלהים תוצא הארץ נפש חיה", ואחר כך נעשה אדם. וכן תורתו, בתחילה: "זאת תורת הבהמה והעוף וכל נפש החיה" וגו', ולבסוף "אשה כי תזריע וילדה זכר".

ארבע בריות בראו מלמעלן: עומד ומדבר ומבין ורואה כמלאכי השרת; ובהמה אינה רואה, אלא מצדדת פניה, וזה אינו מצדד פניו. וארבע מלמטן: אוכל ושותה ופרה ורבה ומטיל גללים ומת כבהמה. העליונים נבראו בצלם ובדמות ואינם פרים ורבים, והתחתונים פרים ורבים ולא נבראו בצלם ובדמות. אמר הקב"ה: הריני בורא אותו בצלם ובדמות מן העליונים, ופרה ורבה מן התחתונים. אמר רבי תפדאי בשם רבי אחא, אמר הקב"ה: אם אני בורא אותו מן העליונים, הוא חי ואינו מת; ואם אני בורא אותו מן התחתונים, הוא מת ואינו חי. אלא הריני בורא אותו מן העליונים ומן התחתונים; אם יחיה ימות, ואם ימות יחיה:

פסוק כז (כל הפרק)(כל הפסוק)

ויברא אלהים את האדם בצלמו. ר' בנאה הוי מציין מערתא דרבנן. כי מטא למערתא דאברהם, אשכחיה לאליעזר עבד אברהם דקאי קמי בבא. אמר ליה: מאי קא עביד אברהם? אמר ליה: גני בכנפיה דשרה וקא מעיינא ליה ברישיה. אמה ליה: זיל אמור ליה, בנאה קאי אבבא. אמר ליה: ליעול וליתי, מידע ידע דיצר הרע בהאי עלמא ליכא. על ציין ונפק. כי מטא למערתא דאדם הראשון, יצאה בת קול ואמרה לו: הסתכלת בדמות דיוקני, בדיוקני עצמה אל תסתכל. הא בעינא לציוני מערתא? כמדת החיצונה כך מדת הפנימית. ולמאן דאמר שני בתים זה למעלה מזה, אמרו ליה: כמדת העליונה כך מדת התחתונה. אמר ר' בנאה: נסתכלתי בשני עקביו של אדם הראשון, ודומין לשני גלגלי חמה. הכל בפני שרה כקוף בפני אדם, שרה בפני חוה כקוף בפני אדם. שופריה דרב כהנא מעין שופריה דרב, דרב מעין דרבי אבהו, דרבי אבהו מעין דיעקב אבינו, דיעקב אבינו מעין דאדם הראשון, דאדם הראשון מעין דשכינה:

ויברא אלהים את האדם. לפיכך נברא האדם יחידי, ללמדך שכל המאבד נפש אחת מישראל מעלה עליו כאלו איבד עולם מלא, וכל המקיים נפש אחת מישראל מעלה עליו כאלו קיים עולם מלא. ומפני שלום הבריות, שלא יאמר אדם לחבירו: אבא גדול מאביך; ושלא יהו אפיקורסים אומרים: שתי רשויות בשמים. ולהגיד גדולתו של מלך מלכי המלכים הקב"ה, שאדם טובע כמה מטבעות בחותם אחד, כולן דומות זה לזה; והקב"ה טובע כל אדם בחותמו של אדם הראשון, ואין אחד דומה לחבירו. ולפיכך צריך כל אחד לומר: בשבילי נברא העולם. תניא: אדם יחידי נברא, מפני הצדיקים, שלא יהו אומרים: אנו בני צדיקים ורשעים בני רשעים. דבר אחר: מפני המשפחות, שלא יהו מתגרות זו בזו; ומה עכשיו שנברא יחידי – מתגרים, אם נבראו שנים על אחת כמה וכמה. דבר אחר: ומה עכשיו שנברא יחידי גוזילין וחומסין, ואם שנים על אחת כמה וכמה. ומפני מה אין פרצופותיהן דומות זה לזה? שלא יראה אדם אשה נאה ודירה נאה לחברו, ויאמר: שלי הוא, שנאמר: "וימנע מרשעים אורם". היה רבי מאיר אומר: בג' דברים נשתנה אדם מחבירו; בקול, במראה, בדעת. בקול ובמראה, משום ערוה; ובדעת, מפי הגזלנין וחמסנין.

תנו רבנן: אדם בערב שבת נברא, שלא יהו אפיקורסים אומרים: שותף היה להקב"ה במעשה בראשית. דבר אחר: שאם תזוח דעתו עליו, אומרים לו: יתוש קדמך. דבר אחר: כדי שיכנס למצוה מיד. דבר אחר: כדי שיכנס לסעודה מיד. משל למלך בשר ודם, שבנה פלטרין והתקין סעודה ואחר כך הכניס אורחים, שנאמר: "חכמות נשים בנתה ביתה". אמר רבי אחא בר חנינא: שתים עשרה שעות היה היום. שעה ראשונה הוצבר עפרו, שניה נעשה גולם, שלישית נמתחו אבריו, רביעית נזרקה בו נשמה, חמישית עמד על רגליו, ששית קרא שמות, שביעית נזדווגה לו חוה, שמינית עלו למיטה שנים וירדו ארבעה, תשיעית נצטווה, עשירית סרח, אחת עשרה נידון, שתים עשרה נטרד והלך לו, דכתיב: "ואדם יקר בל ילין":

אדם הראשון נברא מהול, שנאמר: ויברא אלהים את האדם בצלמו. וכן איוב, "איש תם וישר". וכן שת, "ויולד בדמותו כצלמו". וכן נח, "איש צדיק תמים". וכן שם, ומלכי צדק מלך שלם, וכן "יעקב איש תם", וכן יוסף: "אלה תולדות יעקב יוסף". וכן משה, "ותרא אותו כי טוב הוא". וכן בלעם, "נאם שומע אמרי אל". וכן שמואל, "והנער שמואל הולך וגדל וטוב". וכן דוד, "לדוד מכתם". וכן ירמיה, "בטרם אצרך בבטן ידעתיך". וכן זרובבל, "ביום ההוא וגו' אקחך זרובבל":

זכר ונקבה ברא אותם. אמר ר' יצחק: כיון שבא זכר לעולם, בא שלום. זכר – "זה כר", דכתיב: "שלחו כר" וגו'; כיון שבא זכר, בא ככרו עמו. זכר זה כר, דכתיב: "ויכרה להם כרה". נקבה אין עמה כלום, נקבה – "נקיה באה"; עד דאמרה מזוני לא יהבי לה:

מכלל שאחריו מעשה ואינו אלא פרטו של ראשון, כיצד? ויברא אלהים את האדם בצלמו, הרי זה כלל; ואחר כך פרט מעשיו, "וייצר ה' אלהים את האדם... ויפל ה' אלהים תרדמה על האדם... ויבן ה' אלהים את הצלע". הרואה סבור שהוא מעשה אחר, ואינו אלא פרטו של ראשון. כיוצא בו: "חזון ישעיהו" כלל, ואחר כך פרט: "בשנת מות המלך עוזיהו", "בשנת מות המלך אחז", "ובארבע עשרה שנה למלך חזקיהו". השומע סבור שהוא מעשה אחר, ואינו אלא פרטו של ראשון:

פסוק כח (כל הפרק)(כל הפסוק)

ורדו בדגת הים. אם זכו ורדו ואם לאו ירדו. את שהוא בצלמנו כדמותנו ורדו ושאינו בצלמנו כדמותנו ירדו:

אמר רב יהודה אמר רב: אדם הראשון לא הותר לו בשר לאכילה, שנאמר: לכם יהיה לאכלה ולכל חית הארץ, ולא חית הארץ לכם. וכשבאו בני נח, הותר להם, שנאמר: "כירק עשב נתתי לכם את כל". מיתיבי: ורדו בדגת הים; מאי לאו לאכילה? לא, למלאכה. ודגים בני מלאכה נינהו? אין, כדבעי רחבה: הנהיג בעיזא ושיבוטא מהו? תא שמע: ובעוף השמים. מאי לאו, לאכילה? לא, למלאכה, כדבעי רבה בר רב הונא: דש באווזין ובתרנגולין לרבי יוסי בר' יהודה מהו? תא שמע: ובכל חיה הרומשת. ההוא נחש הוא, דתניא, רבי שמעון בן מנסיא אומר: חבל על שמש גדול שאבד מן העולם, שאלמלי לא נתקלל נחש, כל אחד ואחד מישראל היו מזדמנין לו ב' נחשים טובים: אחד משגרו לצפון ואחד משגרו לדרום להביא לו סנדלכונין טובים ואבנים טובות ומרגליות, ולא עוד, אלא שמפשיל לו רצועה תחת זנבו ומוציא בו עפר לגנתו ולחורבתו. מיתיבי, היה רבי יהודה אומר: אדם הראשון מסב בגן עדן היה, והיו מלאכי השרת צולים לו בשר ומצננים לו יין. הציץ בו נחש וראה בכבודו ונתקנא בו! התם בבשר היורד מן השמים, כי הא דרבי שמעון בן חלפתא הוי קאזיל באורחא, פגעו ביה הנך אריותא והיו קא נהמי לאפיה. אמר: "הכפירים שואגים לטרף". נחתו ליה תרתי אטמתא, חדא אכלוה וחדא שבקוה. אתייה ואתא לבי מדרשא, בעי עליה: דבר טמא הוא זה או טהור? אמרו לו: אין דבר טמא יורד מן השמים. בעא מיניה רבי זירא מרבי אבהו: ירד דמות חמור מהו? אמר ליה: תנין שוטה! הרי אמרו אין דבר טמא יורד מן השמים:

ויברך אותם אלהים ויאמר להם אלהים פרו ורבו. תני בר קפרא: בתולה נשאת בד' ונבעלת בה', הואיל ונאמרה בו ברכה לדגים. אלמנה נשאת בחמישי ונבעלת בששי, הואיל ונאמרה בו ברכה לאדם. אלמנה נמי תבעל בחמישי, הואיל ונאמרה בו ברכה לדגים? ברכה לאדם עדיפא ליה. אי נמי משום שקדו, דתניא: מפני מה אמרו אלמנה נשאת בחמישי ונבעלת בששי? שאם אתה אומר תבעל בחמישי, למחר משכים לאומנותו והולך; שקדו חכמים על תקנת בנות ישראל, שיהא שמח עמה שלשה ימים, חמישי בשבת וערב שבת ושבת. מאי איכא בין ברכה לשקדו? איכא בינייהו אדם בטל, אי נמי יום טוב שחל להיות ערב שבת:

אית דמפקין בהאי לישנא. תמן תנינן: בתולה נשאת ליום הרביעי, ואלמנה ליום החמישי. למה? שכתוב בהן ברכה. והלא אין כתיב ברכה אלא בחמישי לדגים ובששי לאדם? בר קפרא אומר: רביעי אור לחמישי, חמישי אור לששי:

האיש מצווה על פריה ורביה, ואין האשה מצווה על פריה ורביה, דאמר קרא: ומלאו את הארץ וכבשוה; איש דרכו לכבוש, ואין אשה דרכה לכבוש. אדרבה, וכבשוה תרתי משמע? אמר ר' יצחק: וכבשה כתיב; האיש כובש את אשתו שלא תצא לשוק, שאם הרבתה רגל, באה לידי זנות, לידי קלקול. וכן אתה מוצא גבי דינה בת יעקב: "ותצא דינה בת לאה וירא אותה שכם בן חמור". רב יוסף אמר מהכא: "אני אל שדי פרה ורבה", ולא כתיב "פרו ורבו". ר' יוחנן בן ברוקה אומר, על שניהם הוא אומר: ויברך אותם אלהים. ואין הלכה כרבי יוחנן בן ברוקה, דההיא דאתאי לקמיה דר', אמר לה: לא מפקדת. אמרה ליה: לא בעיא הך איתתא חוטרא לידה ומרא לקבורה? אמר: כי האי ודאי כייפינן. יהודית דביתהו דר' חייא הוי לה צער לידה, שנאי מנא ואתיא לקמיה, אמרה ליה: איתתא מפקדא אפריה ורביה? אמר לה: לא. אזלא אשתיא סמא דעקרתא. לסוף גליא ליה מילתא. אמר לה: איכו ילדת לי חדא כרסא אחריתא! דאמר מר: יהודה וחזקיה אחי, פזי וטוי אחוותא:

מעשה בצידן באחד שנשא אשה ושהה עמה עשר שנים ולא ילדה. אתון לקמיה דרבי שמעון בן יוחאי, בעי למשבקה. אמר לה: כל חפץ שיש לי בתוך ביתי טלי אותו ולכי לבית אביך. אמר ליה רבי שמעון בן יוחאי: כשם שנזדווגתם מתוך מאכל ומשתה, כך אי אתם פורשים זה מזה אלא מתוך מאכל ומשתה. מה עשתה? עשתה סעודה גדולה ושכרתו יותר מדאי, ורמזה לשפחותיה ואמרה להן: טלו אותו לבית אבא. בחצי בלילה ננער משנתו, אמר לה: היכן אני נתון? אמרה לו: לא כך אמרת לי, כל חפץ שיש לי בתוך ביתי טלי אותו ולכי לבית אביך? וכדו אין לי חפץ טוב ממך. וכיון ששמע ר' שמעון בר יוחאי, נתפלל עליהם ונפקדו. והלא דברים קל וחומר: ומה בשר ודם שמח שמחה משמח את הכל, כשיבא הקב"ה לשמח את ירושלים, וישראל מצפין לישועתו של הקב"ה, על אחת כמה וכמה:

אמר רבי אבהו: נטל הקב"ה כוס של ברכה וברכן. מיכאל וגבריאל היו שושבינים של אדם הראשון. מצינו שהקב"ה מברך חתנים, דכתיב: ויברך אותם אלהים וגו'. מקשט כלות, "ויבן ה' אלהים את הצלע". מבקר חולים, "וירא אליו ה'" וגו'. קובר מתים, "ויקבור אותו בגי". מראה פנים לאבל, "וירא אלהים אל יעקב" וגו' "ויברך אותו"; מה ברכה ברכו? ברכת אבלים ברכו:

פסוק לא (כל הפרק)(כל הפסוק)

וירא אלהים את כל אשר עשה והנה טוב מאד. מכאן שהיה בורא עולמות ומחריבן, עד שברא את אלו, אמר: דין הניין לי, יתהון לא הניין לי. וירא אלהים את כל אשר עשה. מלך בשר ודם בונה פלטין, מביט בעליונים בראיה אחת ובתחתונים בראיה אחת; אבל הקב"ה מביט בעליונים ותחתונים בראיה אחת. והנה טוב, זה העולם; מאד, זה העולם הבא; הביט בהן הקב"ה בראיה אחת. למלך שבנה פלטין, ראה אותה וערבה לו. אמר: פלטין פלטין, הלואי תהא מעלת חן בעיני כל עת, כשם שהעלית חן לפני בשעה זו. למלך שהיה משיא בתו, ועשה לה חופה וסיידה וכיירה, וראה אותה וערבה לו. אמר לה: בתי בתי, הלואי ותהא חופה זו מעלת חן לפני כו'.

בתורתו של רבי מאיר מצאו כתוב: והנה טוב, זו מות. ראוי היה אדם הראשון שלא יטעום טעם מיתה, אלא צפה הקב"ה שנבוכדנצר מלך בבל וחירם מלך צור עתידין לעשות עצמן אלוהות, לפיכך נקנסה מיתה על האדם. הדא הוא דכתיב: "בעדן גן אלהים היית"; וכי בעדן גן היה חירם? אלא אמר לו: אתה גרמת לאותו שבעדן שימות. אם כן, יגזור מיתה על הרשעים ואל יגזור מיתה על הצדיקים? אלא שלא יהו הרשעים עושים תשובה של רמאות ואמרים: כלום הצדיקים חיין, אלא שהן מסגלין מצוות ומעשים טובים? נמצאת עשייתן שלא לשמן:

והנה טוב מאד, זו שינה. וכי שינה טוב מאד? והא תנינן: יין ושינה לרשעים, הנייה להם והנייה לעולם, שאין חוטאין; לצדיקים – רע להם ורע לעולם? אלא מתוך שהוא ישן קימעא, הוא עומד ויגע בתורה הרבה. והנה טוב, זה יצר טוב; מאד, זה יצר הרע. וכי יצר הרע טוב מאד? אלא אילולי יצר הרע לא בנה אדם בית ולא נשא אשה ולא הוליד בן ולא נשא ונתן, וכן שלמה הוא אומר: "כי היא קנאת איש מרעהו". והנה טוב, זהו מדת הטוב; מאד, זו מדת יסורין, שעל ידיה הבריות באין לחיי העולם הבא, שנאמר: "ודרך חיים תוכחות מוסר". והנה טוב, זה גן עדן; מאד, זה גיהנם. למלך שהיה לו פרדס, והכניס לתוכה פועלין, ובנה אוצר על פתחו. אמר: כל מי שמתכשר במלאכת הפרדס יכנס לאוצר, וכל מי שאינו מתכשר אל יכנס. כך כל מי שמסגל מצוות ומעשים טובים יכנס לגן עדן, ואם לאו הרי גיהנם. והנה טוב, זה מלאך חיים; מאד, זה מלאך המות. למלך שעשה סעודה, וזימן את האורחים ואמר: כל מי שאוכל ומברך את המלך יאכל ויערב לו, ואם לאו יותז ראשו בסייף. והנה טוב, זו מדת טוב; מאד, זו מדת פורענות. וכי מדת הפורענות טובה היא? אלא שוקד על הפורענות היאך להביאה; כל מדות בטלו, מדה במדה לא בטלה. והנה טוב מאד, הוא אדם, אתין דדין כאתין דדין. והנה טוב, זה מלכות שמים; מאד, זה מלכות הארץ שהיא תובעת רקיון של בריות, שנאמר: "אנכי עשיתי ארץ ואדם עליה בראתי":

ויהי ערב ויהי בקר יום הששי. זו שעה שמוסיפין מחול על הקודש, ובה נגמרה מלאכת העולם, דאמר רבי סימון: על כן כתיב הששי, עד כאן מונין לברייתו של עולם, מכאן ואילך מונין מנין אחר. אמר רבי שמעון בן לקיש: מאי דכתיב, ויהי ערב ויהי בקר יום הששי? מלמד שהתנה הקב"ה עם מעשה בראשית: אם ישראל מקיימין את התורה, אתם מתקיימים; ואם לאו, אחזיר אתכם לתהו ובהו. היינו דכתיב: "משמים השמעת דין ארץ יראה ושקטה". אם יראה למה שקטה, ואם שקטה למה יראה? אלא מתחילה יראה ולבסוף שקטה: