לקוטי מוהר"ן יב

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

<< · לקוטי מוהר"ן · יב · >>

לגירסה מנוקדת ראה http://breslev.eip.co.il/?key=41

לשון רבינו, זכרונו לברכה:

(תהלים קמה א): "תהלה לדוד ארוממך אלהי..."

תוכן עניינים

א[עריכה]

מה שאנו רואים, שעל~פי הרב, הלומדים חולקים על הצדיקים, ודוברים על הצדיק עתק בגאוה ובוז, זהו מכוון גדול מאת השם יתברך.

כי יש בחינת יעקב ולבן:

  • יעקב הוא הצדיק המחדש חדושין דאוריתא ולומד תורתו לשמה, וטובו גנוז ושמור וצפון לעתיד, כמו שאמרו רבותינו, זכרונם לברכה (ערובין כב, א): "למחר לקבל שכרם". ועל שם ששכרו לבסוף, על שם זה נקרא יעקב, לשון עקב וסוף, ששכרו לבסוף.
  • ולבן הוא תלמיד~חכם, "שד יהודי" (א), שתורתו להתיהר ולקנטר, ותלמיד~חכם כזה, נבלה טובה הימנו (ויקרא רבה א, עין מתנות כהונה). וזה ידוע, שאינו נקרא תלמיד~חכם אלא על~ידי תורה שבעל~פה, כי זה שיודע ללמוד חומש אינו נקרא תלמיד~חכם, אלא זה שהוא בקי בגמרא ופוסקים. וכשלומד בלא דעת, נקרא לבן, על שם ערמימיות שנכנס בו, וששונא ורודף את הצדיקים: צדיק עליון, וצדיק תחתון.

כי שכינתא בין תרין צדיקיא יתבא, כמו שכתוב בזהר (ויצא קנג:, ויחי רמה:): "צדיקים ירשו ארץ, צדיקים תרי משמע". ושני צדיקים אלו הם:

  • זה הצדיק שחדש זאת התורה שבעל~פה, זה צדיק עליון;
  • וצדיק התחתון, זה שלומד החדושין;

ותורה שבעל~פה הינו שכינתא, כמו שכתוב (פתח אליהו): "מלכות פה, ותורה שבעל~פה קרינן לה". וכשהשכינה הנקרא תורה שבעל~פה באה בתוך תלמיד~חכם שד יהודי, זה נקרא "גלות השכינה", ואז יש לו פה לדבר על צדיק עתק וכו'.

וכשהאדם לומד בקדשה ובטהרה איזה דין ופסק, שחידש איזה תנא או צדיק אחר, על~ידי~זה נעשה בחינת נשיקין (ב). ונשיקין זה בחינת התדבקות רוחא רוחא. כי הפסק הזה הוא דיבורו של התנא, ודיבור הוא החיות, כמו שכתוב (בראשית ב ז): "לנפש חיה", ותרגומו: 'לרוח ממללא'. ורוח ממללא, הינו הנפש חיה, היא באה מתורה שבעל~פה, כמו שכתוב (בראשית א כד): "תוצא הארץ נפש חיה". נמצא, בשעה שמחדש התנא איזה חדוש ומדבר זה החדוש, זה הדבור בעצמו היא בחינת התורה שבעל~פה שחידש, כי משם מוצאה, כמו שכתוב: "תוצא הארץ נפש חיה". נמצא, עכשו כשלומדים את החידוש הזה, וכשמכניסין הלמוד והחדוש בתוך פה, נמצא שמדבקין רוח הצדיק שחדש זה החדוש עם רוח ממללא, הינו עם הדבור הלומד זה החידוש עכשו. וזאת ההתדבקות רוחא ברוחא נקרא נשיקין (ג). נמצא, כשלומדין איזה הלכה שחדשו התנאים, על~ידי~זה נתדבק רוח התנא עם רוח הלומד, ודומה כאלו נושק את עצמו עם התנא.

אבל תלמיד~חכם שד יהודי, כשלומד גמרא או פסק~דין, עליו כתוב (משלי כז ו): "נעתרות נשיקות שונא", כי התנא אינו יכול לסבל רוחו של תלמיד~חכם שד יהודאין, כי מי יכול לסבל לנשק את עצמו עם נבלה?, כל שכן שנבלה טובה הימנו.

ואפילו צדיקים שכבר הלכו לעולמם, וכשאנו לומדין תורותיהן, על~ידי~זה נתדבק רוחם ברוחנו, כמו שאמרו חכמינו, זכרונם לברכה (יבמות צז): 'שפתותיהם דובבות בקבר', וזה על~ידי בחינת נשיקה.

וזה בחינת (בראשית כט יא): "וישק יעקב לרחל וישא קלו ויבך", פרש רש"י: "שצפה ברוח~הקדש שאינה נכנסת עמו לקבורה":

  • רחל - בחינת תורה שבעל~פה, שהיא כרחל לפני גוזזיה, שהכל גוזזין ופוסקין ממנה הלכות, והם נעשים לבושין, כמו שכתוב (משלי כז): "כבשים ללבושך", כמו שכתוב (ישעיהו ג): "שמלה לכה קצין תהיה לנו".
  • כשאדם כשר לומד תורת התנא, אזי התנא נושק אותו והוא נושק התנא, וגורם תענוג גדול להתנא, כמו שכתוב: 'שפתותיו דובבות בקבר' וכו'. וזה בחינת: וישק יעקב הוא התנא, לרחל היא התורה שבעל~פה שחידש, שנשק ודבק את רוחו ברוח~הקדש שבשכינה.
  • ויבך - שצפה ברוח~הקודש שלו, שהוציא מפיו והכניס בתוך התורה שבעל~פה, וראה שבגלות הזה על~פי הרב הלומדים אינם הגונים; נמצא שעל~ידי למודם שילמדו לא תיכנס רוח~הקדש של רחל, של תורה שבעל~פה, לקבורה, שאין שפתותיו דובבות בקבר על~ידי למודו של רשע, ועל~ידי~זה ויבך על גלותו. ועוד, שלפעמים הלמדן אומר איזה חדוש בשם עצמו ולא בשם התנא, נמצא שעל~ידי~זה אינו נכנס עם התנא לקבורה, כי אין אומר בשם אומרו (ד).

ב[עריכה]

ואם יקשה לך: הלא תכף כשלומד הלמדן החדוש של הצדיק, היה לו לחזור בתשובה? ואיך מניח התורה שבעל~פה את הלמדן לילך ברשעתו? תשובה על זה: (בראשית כט יב): "ויגד יעקב לרחל כי אחי אביה הוא וכי בן~רבקה הוא". פרוש:

  • בשעה שהגיד הצדיק התורה שבעל~פה, הגיד אותה בבחינות (הושע יד י): "צדיקים ילכו בם ופשעים יכשלו בם". וזה:
  • כי אחי אביה הוא ברמאות, בבחינת ופשעים יכשלו בם;
  • וכי בן~רבקה הוא הכשרה, וזה בחינת צדיקים ילכו בם.
  • ולא עוד, ותרץ ותגד לאביה, היינו, זאת הבחינה של "ופושעים יכשלו בם" בא לו בנקל יותר, כמו שאמרו חכמינו, זכרונם לברכה (משלי ח יב): "אני חכמה שכנתי ערמה", כי (סוטה כא, ב): "כשאדם לומד תורה, נכנס בו ערמימיות". וזה: ותרץ כאדם שרץ במהירות ובנקל; ותגד לאביה שהתורה היא מגדת להלמדן ערמימיות. (וזהו: ותרץ ותגד לאביה, שהערמימיות בא בנקל ובמהירות יותר לאדם, כי הקדושה צריך סיוע מלעלא, כמו שאמרו (יומא לח עבודה זרה נה): 'הבא לטהר, מסיעין לו', אבל הערמימיות פותחין, יש לו פתחים הרבה (ה) ובא לו בנקל.

ג[עריכה]

ואם יקשה לך: אם התנא היה צדיק גמור, איך בא זה הדבר, שאומר תורתו שיכול לסבל שני משמעות: משמעות טוב, דהינו צדיקים ילכו בם, ומשמעות להפוך, דהינו ופשעים יכשלו בם.

אבל דע, שהתנא היה צדיק גמור, ותורתו זכה מבלי פסלת; ומה שנראה בה משמעות ערמומיות, זה, כי כל העולם מקבלים פרנסתם משמאלה, כמו שכתוב (משלי ג טז): "משמאלה עשר וכבוד", בשביל זה נפל התנא בשעת אמירת תורתו לאיזה שגיאה דקה כחוט השערה, לבחינת שמאלה (ו), כדי שעל~ידי זה בחינת שמאלה יקבל שפע ופרנסתו לעולם, ולהמשיך להם עשר וכבוד, כמו שכתוב: משמאלה עשר וכבוד; אבל מצד התנא אין נפתל ועקש.

ועל זה צריך הלמדן לידע קודם למודו, שבשעה שיושב ללמד, הצדיק שבגן~עדן ציית לקלה, כמו שכתוב (שיר השירים ח יג): "היושבת בגנים חברים מקשיבים לקולך" (וכמובא בזהר לך-לך צב.) (ז). וזה: (בראשית כט יג): "ויהי כשמע לבן את שמע יעקב בן אחתו" היינו:

  • כשהלמדן יודע שמע יעקב, שיעקב בן אחתו, בחינת כשרות, שלמד ואמר זאת התורה בכשרות לשמה, ויעקב, הינו התנא, ציית לקלה,
  • "וירץ לקראתו", ומחבק ומנשק לו, היינו שעל~ידי למודו מתדבק רוח התנא ברוחו, זה בחינת נשיקין;
  • "ויביאהו אל ביתו", שמביא את רוח התנא לתוך התורה שלומד עכשו, כי שם ביתו, כמו שכתוב: "תוצא הארץ נפש חיה".
  • "ויספר ללבן" לשון ספיר ואור, שרוח התנא מאיר להלמדן ומבאר לו את הדברים האלה פרש רש"י: שלא בא אלא מתוך אנס אחיו, שנטל ממנו ממונו; פרוש, שרוח התנא מודיע להלמדן, שלא בא התנא לבחינה הזאת, שיסבל תורתו משמעות ערמימיות, אלא מתוך אונס אחיו שנטל ממונו, כדי 'בשמאלה עשר וכבוד', כדי להמשיך להם שפע גשמיות.
  • כשידע הלמדן כל זה, יאמר לבן: (בראשית כט יד): "אך עצמי ובשרי אתה", דהינו שיתקשר הלמדן עם התנא בהתקשרות גדול.
  • "וישב עמו חדש ימים" - ויתישב בדבר עם רוח התנא, איך לחזר בתשובה, לחדש ימיו שעברו בחושך, בבחינת (תהלים קג): "תתחדש כנשר נעוריכי".
  • אבל תלמיד~חכם שד יהודי אינו רואה כל אלה ואינו שומע שמע בן~אחותו, ויאמר לו (בראשית כט טו): "אחי אתה", שלבן חושב ואומר, שגם התנא לא אמר תורתו אלא בערמימיות, ואין בה שום צד כשרות, וחושב שהוא "אחיו" ברמאות, שכולו רמאות, חס ושלום, ואינו רוצה לחזור בתשובה, ודובר על צדיק עתק בגאוה ובוז.

ד[עריכה]

ודע, שזה מכוון מאת השם יתברך, שהקדוש-ברוך-הוא מפיל איזה צדיק גדול בפיו של הלמדן; היינו הלמדן דובר רעות על הצדיק, כדי שהצדיק יקח התורה שבעל~פה, הינו השכינה, מהגלות שבפה הלמדן, ומעלה אותה לשרשה ממדרגה למדרגה:

  • מתחלה לבחינת חיבוק,
  • ואחר-כך לבחינת נישוק,
  • ואחר-כך לבחינת זיווג.

כמו שכתוב (שיר השירים ב א): "אני חבצלת השרון, [שושנת העמקים]":

בתחילה היא ירוקה כחבצלת (עיינו בזהר ויחי רכא. אמר קז.), כמו שאמרו (מגילה יג, א): "אסתר ירקרקת הייתה". וזה בחינת חיבוק, (שיר השירים ב ו): "וימינו תחבקני" (ח).

כי השמחה בא מהלב, כמו שכתוב (תהלים ד): "נתתה שמחה בלבי", והלב הוא בינה (ט), ששם יין המשמח, שהוא עלמא סתימא, בחינת (תהלים קד טו): "ויין ישמח לבב". והצדיק שנופל לתוך פה הלמדן, שהלמדן דובר עליו עתק, והוא מבין שאלו הדברים שהלמדן דובר עליו הם צירופים מאותיות שבתורה שבעל-פה, ומבין מאיזה הלכות נעשו הדבורים אלו, ומקבל אותם בשמחה ובאהבה, כמו שאמרו חכמינו, זכרונם לברכה (שבת פח, ב): "הנעלבים... שמחים ביסורים ועושים מאהבה". ואהבה, שהצדיק מקבל את החרפה באהבה, זה בחינת חיבוק, "וימינו תחבקני";

ועל~ידי השמחה ששמח ביסורין, [הוא] מעלה לבחינת "אני חבצלת השרון" לבחינת "לב", כמו שכתוב: (תהלים ד ח): "נתתה שמחה בלבי"; ואז הוא בבחינת (תהלים עג כו): "צור לבבי", שבבחינת תורה שבעל-פה הנקראת "צור", כמובא בתקונים (תקון כ"א מג.): "אלמלא לא הכה משה רבנו, עליו השלום, את הצור, לא היו צריכין לטרוח כל-כך בתורה שבעל-פה".

וזה בחינת (בראשית יד יד): "וירק את חניכיו", ש:

  • אברהם הוא בחינת ימין, בחינת חיבוק;
  • וירק זה בחינת קו הירוק, שנמשך מבינה ומקיף את כל העולם (י).
  • וחניכיו זה בחינת חסדים, כמובא במדרש (בראשית רבה מג), לשון "חניכתו", ששמן "אברהם" כשמו; היינו, שקו הירוק מבחינת "אני חבצלת", בחינת "אסתר ירקרקת", זאת עליה יש לשכינה על-ידי חיבוק ימין.

ועיקר בניינה על-ידי חכמה, שאז ראויה לזיווג, כמו שכתוב (בראשית כ יב): "וגם אמנה אחותי בת אבי אך לא בת אמי וכו'", ואז: "ותהי לי לאשה", שאז היא ראויה לזיווג (כמובא בזהר אמר ק: רבי אבא שלח לה לרבי שמעון, אמר: אימתי זיווגא דכנסת-ישראל במלכא קדישא? שלח לה: "וגם אמנה וכו'" עין שם). ואיתא בפרוש ספרא דצניעותא, שהנשיקין היא על-ידי החכמה, כשנתעוררים השפתיים עליונים, שהן נצח והוד עליונים, לבחינת זיווג, לבחינת התדבקות רוחא ברוחא, אזי נתעוררין נצח והוד תחתונים לזיווג, לאתדבקא גופא בגופא.

נמצא, כשהצדיק משכיל בחכמתו ויודע מאיזה צירופין של תורה שבעל-פה נעשה אלו הצרופין שהלמדן דובר עליו, והצדיק לומד אלו הצרופין ועושה מהם צרוף הלכה שהיה מקודם שנתקלקל, כשיש לו זאת החכמה, אזי על-ידי החכמה הזאת, השכינה היא מבחינות שושנת העמקים, מבחינת נשיקין, בחינת (שיר השירים ה יג): "שפתותיו שושנים", בחינת אתדבקות רוחא ברוחא.

ואז מתעורר זיווגא דגופא בגופא, שהשכינה בין תרין צדיקיא יתבא, בין צדיק עליון, שהוא התנא שחדש זאת התורה ועכשו משפיע בה, ובין צדיק התחתון, הלומד להתורה ומעלה להשכינה מיין נוקבין כדי שתתדבק.

וזה:

  • "שפתותיו שושנים", על-ידי בחינת נשיקין;
  • "נוטפות מור עבר" לשון מעבר לעבר, היינו שנוטף להשכינה ריח טוב משני עברים, מצדיק עליון ומצדיק תחתון.

וזה: (שיר השירים ז יד): "הדודאים נתנו ריח", ששני דודים, הינו שני הצדיקים, נתנו ריח.

וזה ש(בבא בתרא עג, א): "אמר רבה בר בר-חנה: לדידי חזי לי הורמיז בר ליליתא, דהוה קא רהט אקופא דשורא דמחוזא, ורהט פרשא כי רכב סוסיא מתתאי, ולא יכיל לה. זמנא חדא הוי מסרגין לה תרתי חיותא וקימין אתרי גשרי דדונג, ושור מהאי להאי ומהאי להאי, ונקט תרי כסא דחמרא בידה ומורק מהאי להאי, ולא נטפי מניהו נטפא לארעא. ואותו היום יעלו שמים ירדו תהומות הוה, ושמעת מלכותא וקטלה".

רשב"ם:

  • הורמיז - שד הוא, כדאמרינן בסנהדרין: מפלגך לתתאי דהורמיז.
  • אקופא דשורא - על שני החומה; והאי עובדא, להודיע צדקותיו של הקדוש~ברוך~הוא, שמרחם על בריותיו ואינו נותן רשות לאלו להזיק, וגם שלא לצאת בדרך יחידי.
  • ורהט פרשא - לפי תמו.
  • ולא יכיל לה - שהיה השד רץ ביותר. ומיהו, הפרש לא היה מתכון לכך.
  • מסרגין- שהיה אוכף וסרגא נתונין על הפרדות.
  • אתרי גשרי דדונג - שם אותו נהר, והיו רחוקים זה מזה, והשד מדלג מפרדה זו לפרדה זו.
  • תרתי כסי דחמרא - שניהם מלאים יין. והוה מורק תרויהו ביחד, זה בתוך זה, בהדי דקא משוור, ואין נשפך אפלו טפה אחת, ואף~על~פי שהיה אותו היום רוח~סערה, שהיו עולים יורדי הים באניות עד לב השמים ויורדים עד תהומות מכח הרוח, ואף~על~פי~כן לא נפלה טפה לארץ.
  • יעלו שמים וגו' - פסוק הוא גבי יורדי הים בתהלים.
  • שמעת בי מלכא וקטלה - מלכא דשידא, שאין דרכו של שד להראות לבני~אדם, והרגוהו מפני שהיה מגלה סודם. ואית דאמרי: בי מלכא קיסר, שהיה ירא שלא ייטול מלכותו, שהיה אותו שד מאדם שבא על שדה, והיה דר בין האנשים.
  • לדידי חזי לי הורמיז - פרש רבנו שמואל: שד הוא.
  • בר ליליתא - זה תלמיד~חכם, שד יהודאין, וזה: 'בר ליליתא', כמובא במדרש (שוחר~טוב תהלים יט): 'איך ידע משה בין יום ללילה כשהיה ברקיע?' ומובא, 'כשלמד עמו תורה שבעל~פה, ידע שהוא לילה', וזה בר ליליתא, שעקר הלמדן מתורה שבעל~פה.
  • והוה רהט אקופא דשורא - זה צדיק הדור, שתלמיד~חכם, שד יהודאין, רודף את הצדיק הדור שנמשל לחומה, כמאמר חכמינו, זכרונם לברכה (בבא בתרא ז, ב): "תלמיד~חכם אין צריך לנטירותא", עיין שם.
  • ורהט פרשא - פרש רבנו שמואל: 'לפי תומו'. פרשא זה התנא, שחדש זאת התורה ופרשה אותה יפה והוציא לאור תעלומה, גם אותו רודף, אבל לפי תומו, כי תלמיד~חכם, שד יהודי, אינו מכוון לרדף את התנא, וזאת הרדיפה נעשה ממילא.
  • כי רכב סוסיא מתתאי - כי הלמדן, על~ידי שלומד תורת התנא, על~ידי~זה מחזיר נפשו של התנא לתוך גופו של התנא; החזרת נפש לגוף, כמו רכיבת הסוס, שהסוס טפלה לו (יא). וזה 'מתתאי', כי התחתונים גורמים בלימודם להרכיב נפש התנא על סוסו, על גופו, כמו שכתוב: "שפתותיו דובבות" וכו'. אבל -
  • ולא יכיל לו - שהתנא לא יכול לסבל נשיקתו, כי נבלה טובה הימנו, ונעתרות נשיקות שונא, והתנא בורח ממנו. ואם יקשה לך: איך הוא אינו מחזיר תורתו של התנא ללמדן למוטב, ואדרבא, שנתוסף לו גדלות ביותר, ואיך בא זה, שמתורה הקדושה של התנא יכול הלמדן להכשל? ותרץ על זה:
  • זמנא חדא הוי מסרגין לה תרתי חיותא - כי לפעמים התנא נופל לאיזה שגיאה דקה מן הדקה, כדי שעל~ידי~זה ימשיך לעולם תרתי חיותא; כי יש שני מיני חיות: חיות רוחני - "ארך ימים בימינה", וחיות גשמי - "ששמאלה עושר וכבוד"; והתנא, מחמת דבקותו העצומה בחיות הרוחני, אינו מתיר את עצמו, חס ושלום, מכל וכל מחיות הרוחני, ומחמת שהוא נפל לבחינת הלמוד [שלא לשמה] בשביל חיות גשמי.
  • קימין אתרי גשרי דדונג, ושוור מהאי להאי - כמו אדם שעומד על גשר של שעוה ואינו יכול לעמוד, קופץ על גשר השני; ומחמת שגם השני של שעוה, קופץ על הראשונה, קופץ מהאי להאי. כן התנא, עיקר למודו תמיד לשמה, ומחמת שצריך להמשיך חיות גשמי לעולם, מפילין אותו ללמוד שלא לשמה, אזי נוטלין ממנו לימוד בחינת לשמה, ושוור מלשמה לשלא לשמה; ומחמת קדשתו ופרישותו, שוור וקופץ משלא לשמה ללשמה, כי זאת הבחינה אצלו כמו גשר של דונג, שאין יכולים לעמוד עליו. שוור לתוך לשמה, ומלשמה מחמת הכרח לטובת העולם שוור מהגשר הזאת, שהוא אצלו עכשו כמו גשר של דונג, ושוור מזה לזה ומזה לזה, ועל~ידי~זה יש בתורתו בחינת "ופושעים יכשלו בם". התיקוןלכל הנ"ל:
  • ונקיט תרי כסא דחמרא בידה - כי יש שני בחינת יין, בחינת תורה שבעל~פה, בחינת (אסתר א): "יין מלכות רב", ובחינת "בינה לבא", שמחת הלב, (תהלים קד טו): "ויין ישמח לבב", גם הוא בחינת יין.
  • ומורק מהאי להאי - שימשיך קו ירוק מהאי, בבחינת "וירק את חניכיו" כנ"ל. וזה חיבוק, שיקבל באהבה את הרדיפה וישמח ביסורין, על~ידי~זה השכינה, שהוא תורה שבעל~פה, היא בבחינת חבוק, בבחינת "אני חבצלת", ירקה כחבצלת, שיהיה החיבוק בשלמות. וזה:
  • ולא נטפא מניהו לארעא; ואותו היום יעלו שמים ירדו תהומות הוה - היינו, שהשכינה ישבה בין תרין צדיקיא: צדיק עליון זה בחינת "יעלו שמים"; "ירדו תהומות" זה בחינת צדיק תחתון, זה בחינת נשיקין, בחינת "נטפות מור עבר" כנ"ל; ועל~ידי מה נעשית בחינת נשיקין, בחינת "נוטפות מור עבר"? - על~ידי החכמה, כנ"ל. וזה:
  • ושמע מלכותא וקטלה - היינו, שישכיל וישמע את התורה שבעל~פה, הנקרא מלכות~פה, וישכיל מצרופיו היוצאים מתלמיד~חכם, שד יהודי, ישמע וישכיל בשעה ששומע החרופין והגדופים היוצאים מפה תלמיד~חכם שד יהודי, ישמע תורה שבעל~פה, על~ידי~זה קטלה, כי עיקר חיות של הקלפות והשדין אינם אלא מניצוצי השכינה, כל זמן שהיא אינה בשלמות ויש לה איזה חסרון, אזי יש להם חיות. כשמעלין אותה לבחינת חכמה, ששם עקר בנינה, וכשנבנית בשלמות, על~ידי~זה "וקטלה" לשד יהודי.


וזה פירוש (תהלים קמה א): "תהלה לדוד":

  • תהלה - לשון ערבוב, כמו שכתוב (איוב ד): "ובמלאכיו ישים תהלה".
  • דוד - זה בחינת תורה שבעל~פה; היינו כשהתורה שבעל~פה נופלת ונתערבב לצרופים אחרים כנ"ל.

"ארוממך אלקי המלך" -

  • התרוממות שלה על~ידי אלקי, בחינת (תהלים נב): "חסד אל כל היום".
  • המלך לבחינת בינה לבא, שהלב בנפש כמלך במלחמה (ספר יצירה ו).

"ואברכה שמך" -

  • הינו אחר~כך מעלה את התורה שבעל~פה לבחינת חכמה, כנ"ל, הנקרא ברוך על שם רבוי דברכאן, כי החכמה היא מקור הברכה (יב).


<< · לקוטי מוהר"ן · יב · >>