קטגוריה:בראשית א כח

<< | ספר בראשית • פרק א' • פסוק כ"ח | >>

נוסח המקרא

מהדורת הכתיב: ויברך אתם אלהים ויאמר להם אלהים פרו ורבו ומלאו את הארץ וכבשה ורדו בדגת הים ובעוף השמים ובכל חיה הרמשת על הארץ

המהדורה המנוקדת: וַיְבָרֶךְ אֹתָם אֱלֹהִים וַיֹּאמֶר לָהֶם אֱלֹהִים פְּרוּ וּרְבוּ וּמִלְאוּ אֶת הָאָרֶץ וְכִבְשֻׁהָ וּרְדוּ בִּדְגַת הַיָּם וּבְעוֹף הַשָּׁמַיִם וּבְכָל חַיָּה הָרֹמֶשֶׂת עַל הָאָרֶץ.

המהדורה המוטעמת:

וַיְבָ֣רֶךְ אֹתָם֮ אֱלֹהִים֒ וַיֹּ֨אמֶר לָהֶ֜ם אֱלֹהִ֗ים פְּר֥וּ וּרְב֛וּ וּמִלְא֥וּ אֶת־הָאָ֖רֶץ וְכִבְשֻׁ֑הָ וּרְד֞וּ בִּדְגַ֤ת הַיָּם֙ וּבְע֣וֹף הַשָּׁמַ֔יִם וּבְכׇל־חַיָּ֖ה הָֽרֹמֶ֥שֶׂת עַל־הָאָֽרֶץ׃

המהדורה הדקדוקית:

וַ/יְבָ֣רֶךְ אֹתָ/ם֮ אֱלֹהִים֒ וַ/יֹּ֨אמֶר לָ/הֶ֜ם אֱלֹהִ֗ים פְּר֥וּ וּ/רְב֛וּ וּ/מִלְא֥וּ אֶת־הָ/אָ֖רֶץ וְ/כִבְשֻׁ֑/הָ וּ/רְד֞וּ בִּ/דְגַ֤ת הַ/יָּם֙ וּ/בְ/ע֣וֹף הַ/שָּׁמַ֔יִם וּ/בְ/כָל־חַיָּ֖ה הָֽ/רֹמֶ֥שֶׂת עַל־הָ/אָֽרֶץ׃

תרשים של הפסוק מנותח תחבירית על-פי הטעמים המהדורה המוטעמת מציגה את נוסח המקרא על פי המסורה. יתר מהדורות המקרא בוויקיטקסט מציגות את נוסח כתב יד לנינגרד (מהדורת וסטמינסטר). לפרטים מלאים ראו את ויקיטקסט:מקרא.

פרשני המקרא

מקראות גדולות

עריכה

תרגום

אונקלוס (תאג'):	וּבָרֵיךְ יָתְהוֹן יְיָ וַאֲמַר לְהוֹן יְיָ פּוּשׁוּ וּסְגוֹ וּמְלוֹ יָת אַרְעָא וּתְקוּפוּ עֲלַהּ וּשְׁלוּטוּ בְּנוּנֵי יַמָּא וּבְעוֹפָא דִּשְׁמַיָּא וּבְכָל חַיְתָא דְּרָחֲשָׁא עַל אַרְעָא׃
אונקלוס (דפוס):	וּבָרִיךְ יַתְהוֹן יְיָ וַאֲמַר לְהוֹן יְיָ פּוּשׁוּ וּסְגוֹ וּמְלוֹ יַת אַרְעָא וּתְקוּפוּ עֲלָהּ וּשְׁלֻטוּ בְּנוּנֵי יַמָּא וּבְעוֹפָא דִּשְׁמַיָּא וּבְכָל חַיְתָא דְּרַחֲשָׁא [נ"א דְּרָחִשָׁא] עַל אַרְעָא׃
ירושלמי (יונתן):	וּבְרִיךְ יַתְהוֹן יְיָ וַאֲמַר לְהוֹן יְיָ פּוּשׁוּ וּסְגוּ וּמְלוּ יַת אַרְעָא בְּנִין וּבְנָן וּתְקוּפוּ עֲלָהּ בְּנִכְסִין וּשְׁלוּטוּ בְּכַוְורֵי יַמָא וּבְעוֹפָא דִשְׁמַיָא וּבְכָל רִיחֲשָׁא חַיְיתָא דְרַחֲשָׁא עֲלוֹי אַרְעָא:

רש"י

עריכה

• לפירוש "רש"י" על כל הפרק •

"וְכִבְשֻׁהָ" - חסר וי"ו ללמדך שהזכר כובש את הנקבה שלא תהא יצאנית ועוד ללמדך שהאיש שדרכו לכבוש מצווה על פריה ורביה ולא האשה

מפרשי רש"י - לחץ על המילה "הראה" בצד שמאל להצגה

מפרשי רש"י

עריכה

גור אריה

עריכה

• לפירוש "גור אריה" על כל הפרק •

[עא] ועוד ללמדך. דשניהם שמעינן מיניה, דאחר שכתב ["וכבשוה"] אצל "פרו ורבו" - שמעינן דדוקא מי שדרכו לכבוש הוא מצווה על פריה ורביה, אבל מי שאין דרכו לכבוש אין מצווה על פריה ורביה. אבל אין משמעות הכתוב לפרש לפי פשוטו מי שדרכו לכבוש מצווה על פריה ורביה, ולפיכך דרשינן גם כן שהזכר כובש הנקבה שלא תהא יצאנית. ואף על גב דבמסכת יבמות איכא פלוגתא פרק הבא על יבמתו (סה.) רבנן ור' יוחנן בן ברוקא, ומשמע דלרבנן דרשינן "וכבשה" האיש מצווה על פריה ורביה, ור' יוחנן בן ברוקה דריש האיש כובש הנקבה שלא תהא יצאנית, רש"י סבירא ליה דרבנן אית להו תרוייהו, כדלעיל, דמשמע תרוייהו מיניה. אבל ר' יוחנן בן ברוקה לא דריש ליה רק האיש כובש את הנקבה שלא תהא יצאנית, ולא אתא כלל רק לדרשה זאת, אבל לרבנן שדרשו שהאיש מצווה על פריה ורביה היה משמעות חסר אם נפרש כך, לכך דרשינן תרוייהו, ופשטיה דקרא בודאי בא לומר "וכבשה" שהזכר כובש את הנקבה, רק מדסמך קרא אצל "פרו ורבו" דרש גם כן ללמד שהאיש (ש) הוא מצווה על פריה ורביה וכו'. ויש מפרשים (הרא"ם) כי רש"י כתב פירוש הראשון אליבא דרבי יוחנן בן ברוקה, 'ועוד ללמדך וכו הוא אליבא דחכמים:

לבוש האורה

עריכה

• לפירוש "לבוש האורה" על כל הפרק •

וכבשה חסר ללמדך כו' —

לשון גור אריה:

רק מדסמך קרא אצל פרו ורבו דרש גם כן ללמד שהאיש שדרכו לכבוש הוא מצווה על פריה ורביה כו' עכ״ל.

ולי נראה דלא צריכינן לטעמא דסמיכות, דבלאו הכי משתמעי שניהם לדעת רש״י דקאמר "ועוד" כו', דסבירא ליה לרש״י מדלא כייל להו הכתוב: 'ויאמר פרו ורבו ומלאו וכבשו את הארץ', ע״כ צריכינן למדרש דכינוי ד"וכבשה" לא קאי על הארץ, רק על הנקיבה, אם כן שמע מינה פירושו שהוא כובש אותה, רוצה לומר שהזכר שנזכר בכח ציווי "פרו ורבו" הוא כובש את הנקיבה שלא תהא יצאנית. ומה שהתחיל לומר חסר וי״ו אינו אלא כמו ראייה בעלמא, כלומר: והא ראייה שכן הוא פירושו, שהרי כתיב חסר וי"ו, ללמדך כו', והרי הוא כאילו כתיב "וכבשה" קמץ תחת השי"ן. ומדלא ננקד "וכבשה" בקמץ תחת השי״ן, שאז היתה משמעותו כפשוטו על הנקיבה, שמע מינה דכינוי "וכבשוה" לא האי דווקא על הנקיבה לבדה, אלא גם כן על מלת "הארץ" שלפניו. וכתב "וכבשוה" בלשון רבים אף על פי דעל כרחך לא קאי על הזכר והנקיבה, שהרי הנקיבה אין דרכה לכבוש, אלא על כרחך קאי על אנשים רבים, ורוצה לומר: אנשים דעלמא יכבשו הארץ. וכיון ד"כבשוה" הנאמר בלשון רבים לא קאי אלא על אנשים, ממילא למדנו דכינוי דרבים ד"פרו ורבו" גם כן לא קאי אלא על אנשים דעלמא ולא אנקיבות, דהא בדיבור וציווי אחד נאמרו: "פרו ורבו ומלאו וכבשו" וגו׳. ושמע מינה מי שדרכו לכבוש כו׳ הוא מצווה כו׳. והוא הדין אי הוה כייל להו הוי דריש ליה גם כן דמי שדרכו לכבוש כו׳ הכי. אבל אין לפרש דמחסרון הוי״ו לבדו דריש שהזכר כובש כו׳, ומנקודת השור״ק ולא בקמ״ץ שמע מינה שהאיש שדרכו לכבוש כו׳ הוא מצווה על פריה ורביה כו׳, דסבירא ליה לרש״י שיש אם למקרא ולמסורת; שאין כאן מסורת כל כך בחסרון הוי״ו לדרוש ממנו שהזכר כובש הנקיבה כו׳, שהרבה פעמים מצינו שור״ק בא במקום מלאפו״ם, והוא לשון רבים בחסרון וי״ו. ולא דרשינן כך אם לא היתה גם כן לפנינו קושיית דהוי ליה לכיילינהו בהדי הדדי, שמע מינה שבא לחלוק כינוי ד"וכבשה" לשני עניינים, ללמד שהזכר כובש כו׳ וללמד שמי שדרכו לכבוש הוא מצווה כו׳:

יריעות שלמה (מהרש"ל)

עריכה

• לפירוש "יריעות שלמה (מהרש"ל)" על כל הפרק •

בד"ה ועוד למדך כו' אינו אומר זה כו' נ"ב ולי נראה שרש"י תפש שני הדיעות כי כולן אמת דע"כ לאו למעוטי אשה מפריה ורביה לחוד קאתי דא"כ ה"ל לכתוב קרא דוכבשה קודם פרו ורבו ודוק ואי ללמדך שהאיש כובש את אשתו שלא תהא יצאנית לחוד קאתי לא הי' שייך כאן גבי ברכה ויברך אלהים בפרט דלעיל מיניה איירי בברכה פרו ורבו ולבסוף איירי בברכה ורדו בדגת הים וא"כ האי עניינא איך סליק באמצע אלא ע"כ איירי נמי במילי דברכה ודוק מהרש"ל:

רש"י מנוקד ומעוצב

עריכה

• לפירוש "רש"י מנוקד ומעוצב" על כל הפרק •

וְכִבְשֻׁהָ – חָסֵר וָי"ו, לְלַמֶּדְךָ שֶׁהַזָּכָר כּוֹבֵשׁ אֶת הַנְּקֵבָה, שֶׁלֹּא תְהֵא יַצְאָנִית. וְעוֹד לְלַמֶּדְךָ שֶׁהָאִישׁ שֶׁדַּרְכּוֹ לִכְבּוֹשׁ מְצֻוֶּוה עַל פְּרִיָּה וּרְבִיָּה, וְלֹא הָאִשָּׁה.

רמב"ן

עריכה

• לפירוש "רמב"ן" על כל הפרק •

"וַיְבָרֶךְ אֹתָם אֱלֹהִים" - זו ברכה ממש לפיכך כתוב בה וַיֹּאמֶר לָהֶם אֱלֹהִים אבל למעלה (כב) כתוב וַיְבָרֶךְ אֹתָם אֱלֹהִים לֵאמֹר יפרש שהברכה היא המאמר שנתן בהם כח התולדה לא דבור אחד שיהיו בו מבורכים וּמִלְאוּ אֶת הָאָרֶץ ברכה שימלא העולם לרובם ולפי דעתי יברך אותם שימלאו כל הארץ ויפרדו הגוים למשפחותם בקצוי תבל לרובם ולא יהיו במקום אחד כמחשבת אנשי דור הפלגה וכבשוה נתן להם כח וממשלה בארץ לעשות כרצונם בבהמות ובשרצים וכל זוחלי עפר ולבנות ולעקור נטוע ומהרריה לחצוב נחשת וכיוצא בזה וזה יכלול מה שאמר "וּבְכָל הָאָרֶץ" (לעיל פסוק כו) "וּרְדוּ בִּדְגַת הַיָּם" - אמר שיהיו רודים גם בדגי הים הנכסים מהם וּבְעוֹף הַשָּׁמַיִם שאינם עמהם באדמה גם בכל חיה רעה וסדר אותם כבריאתם הדגים והעוף תחלה והחיה אחר כן וכך אמר הכתוב (תהלים ח ז -ט) תַּמְשִׁילֵהוּ בְּמַעֲשֵׂי יָדֶיךָ כֹּל שַׁתָּה תַחַת רַגְלָיו צֹנֶה וַאֲלָפִים כֻּלָּם וְגַם בַּהֲמוֹת שָׂדָי צִפּוֹר שָׁמַיִם וּדְגֵי הַיָּם וגו' ורבותינו שמו הפרש בין כבישה ורדייה

רבינו בחיי בן אשר

עריכה

• לפירוש "רבינו בחיי בן אשר" על כל הפרק •

ויברך אותם אלהים ויאמר להם אלהים פרו ורבו: אילו היתה ברכה אחת (שאמר "ויברך" אותה הברכה של פריה ורביה שמזכיר והולך) היה אומר "ויברך אותם אלהים לאמר פרו ורבו" כמו שאמר בדגים. אבל לפי שחזר לומר "ויאמר..אלהים" יש לפרש כי הברכה הזו היא בפני עצמה וברכת פריה ורביה ברכה אחרת. והזכיר הש"י עם כל אחת ואחת להורות כי שתי ברכות הן. ברכה ראשונה היא שברך הכח הממיר אשר בגוף האדם כדי שיהיה האדם חי לעולם בגוף ובנפש ושיהיה מאכלו ומזונו מבורך, ממלא החסרון החולף על גופו בכל יום עד שלא תגיע אליו לא חולשה ולא זקנה. וכן הזכירו חכמי הרופאים בספריהם כי האדם בעולם הזה צריך הוא להשיב אל גופו ולהדביק בו דבר שיהיה מלחלח אותו ומרטיבו ושיחזיר בו הלחות שאבדה ממנו בב' סבות; האחת בסיבת החום הטבעי שיש בגופו מבפנים, והשנית בסבת האויר המקיף אותו מבחוץ המיבש רטיבותו ולחותו. ואותו המזון שהוא אוכל ומדביקו בו צריך שיהיה מענין הלחות שנחסר מכל אבר ואבר אלא שהחליפין הנעשין בגופו מן המאכל ומן המשתה אינן ממלאין את כל החסרון הזה ואינן דומין לדבר הנחסר מכל צד. אבל יש בהם שמרים ופסולת ופוחתין מצורת האבר מעט. וזהו סבת החולי ותשישות הכח וכחישות הבשר בימי הזקנה, כי אילו היה המזון ממלא כל החסרון והיה אדם יכול להשיבו אל גופו כענין הלחות והרטיבות החולפת ממנו במדתה ובצורה לא פחות ולא יותר — לא היה בא לעולם לידי חולשה ולידי זקנה ולא היה אדם מת לעולם. ועל ברכה זו אמר "ויברך אותם אלהים", ברכם בברכת אלהים, כלומר שיהיו בה קיימים נצחיים כאלהים כענין שכתוב (תהלים פב ו) "אני אמרתי אלהים אתם". וכן כתב החכם בעל ספר המגלה כי זאת הברכה היא שנתנה לאדם הראשון שיהיה מאכלו מפרי האדמה ומתנובתה ממלא אותו חסרון החולף על גופו מכל צד במדתו ובצורתו, ובכן היה ראוי שיחיה לעולם כי נתן לו כח הממיר בגבורתו. וזהו שכתוב "הנה נתתי לכם את כל עשב זורע זרע" — התבואה המחוברת לקרקע שהיא מאכל בני אדם יקראנה הכתוב "עשב זורע זרע". והעשב שהוא מאכל הבהמות יקרא "חציר", ו"ירק" "דשא עשב".

והזכיר בכאן "זורע זרע" ולא "מזריע זרע" כמו שהזכיר בבריאתו ביום שלישי "תדשא הארץ דשא עשב מזריע זרע" לפי שהעשב מוציא הזרע ומזריעו ואין הוא בעצמו חוזר זרע. ומפני זה הזכיר בכאן "זורע זרע" כאדם שהוא זורע זרע כדי שיקנה זרע אחר כיוצא בו, ובא לומר שהקב"ה נתן במזונו הכח הממיר על שלמותו ויהיה מחליף ומחדש בגופו מה שנחסר ממנו כיוצא בו ובצורתו ובמדתו. וברכה זו היתה במזונו של אדם הראשון קודם שחטא. והכח הזה הוא עתיד שיתגבר באדם לעתיד לבא ויחזור למנהגו הראשון. ואף החיות ישתנה טבען ויאכלו העשבים כבהמות, הוא שכתוב (ישעיה יא ז) ופרה ודוב תרעינה ואריה כבקר יאכל תבן, והכתוב הזה ירמוז הענין הזה שמזכיר בלשון עתיד לכם יהיה לאכלה והיה ראוי לומר לכם הוא לאכלה או לכם נתתי לאכלה, אבל הענין שפתח בלשון עבר להורות על העבר וסיים על העתיד לרמוז על העתיד כי הקב"ה יאמץ בזמן ההוא את הכח הממיר אשר באדם עד שיהיה מחליף את המאכל ומבשל אותו ולא ישאר ממנו פסולת ולא שמרים אבל יחזירנו אל צורת הדבר החולף מן הגוף וכמדתו לא פחות ע"כ.

ברכה שניה היא מצות פריה ורביה והוא שאמר ויאמר להם אלהים פרו ורבו, והזכיר בו שם אלהים כי בזה ישתתף אדם לאלהים, וכענין שכתוב (בראשית ד) קניתי איש את ה' ודרשו רז"ל ג' שותפין יש באדם הקב"ה ואביו ואמו, וטעם המצוה הוא שתהיה ההולדה הכנה לקבל הנפש השכלית כדי להכיר בוראו ולעבוד עבודתו שאם לא כן מותר האדם מן הבהמה אין, וכן אמר הנביא וגם את בניהם אשר ילדו לי כלומר לשמי, ובארו בו כי ישראל הם נולדים לשמו וזאת היא הכונה בהם לא ככוונת הרשעים שהוא כדי ליישב העולם ולאכול ולשתות כבהמות אלא שתהיה הכונה לשמו בלבד והוא שיכוין בתולדתו אל הכונה לקבל הנפש השכלית ולהמשכת רה"ק כענין הקרבנות הגופיים שהיתה הכונה להשראת שכינה ולהמשכת רוה"ק.

והנה בשני כתובים אלה מנה הקב"ה מזונות לכל בריותיו מאדם ועד בהמה ועד עוף השמים, ונגזר על כל בעלי חיים שיהיו מזונותיהם כל ירק עשב לא הפירות והזרעים, וגזר על האדם שיהיו מזונותיו הפירות והזרעים ולא בשר בעלי חיים כי לא רצה להתיר לו בשר נפש התנועה, ומה שלא התיר לו מאכל הבשר לפי שנפש התנועה יש לה קצת מעלה אשר בה מתדמה אל נפש המשכלת ויש לה בחירה בטובתה ומזונותיה ותברח מן הצער ומן המיתה, וכאשר חטאו בעלי נפש התנועה בדור המבול והשחיתו דרכם כענין שכתוב כי השחית כל בשר וגו', ונגזרה עליהם השחתה כענין שכתוב (בראשית ו יג) קץ כל בשר בא לפני ובלבד נח הצדיק הציל מהם לקיום המינין אז הותרו לו לשחוט ולאכול לפי שאין קיומן אלא בשבילו ואעפ"כ לא נתן להם רשות בנפש, ועל כן אסר להם אבר מן החי כי לא התיר את הנפש רק את הגוף ואסר ג"כ את הדם לפי שהוא קיום הנפש שנאמר (דברים יב כג) כי הדם הוא הנפש, וכתב הרמב"ן ז"ל כי זהו טעם השחיטה ומה שאמרו רז"ל צער בעלי חיים דאורייתא, ומזה אנו מברכין אשר קדשנו במצותיו וצונו על השחיטה.

ספורנו

עריכה

• לפירוש "ספורנו" על כל הפרק •

"וכבשוה" שתגינו בשכלכם ותמנעו את החיות שלא יכנסו בגבולכם ואתם תמשלו בם: " ורדו" במצודים וחרמים להכניסם לעבודתכם:

דון יצחק אברבנאל

עריכה

• לפירוש "דון יצחק אברבנאל" על כל הפרק •

ויברך אותם אלהים עד יום הששי. חשב הראב"ע שהיתה ברכת האדם בפרו ורבו כברכת הדגים והעופות שהוא נתינת הכח להולדה בדומה והרמב"ן כתב עליו שיש הפרש גדול בין שני המאמרים כי בבריאת המים כתוב ויברך אותם אלהים לאמור פרו ורבו. ולכן יתכן לפרשו ששם בהם כח להוליד בדומה אבל באדם מלבד מה שאמר ויברך אותם אלהים אמר עוד ויאמר להם אלהים פרו ורבו והוא המורה שדבר עמהם וצוה אותם על פריה ורביה כדעת חז"ל ודבריו בזה טובים ונכוחים. ורבינו נסים כתב שהכתוב הזה כולל ברכה ומצוה כי אמרו פרו ורבו הוא מצוה. ובאמרו ורדו בדגת הים היא הברכה. והנכון בעיני שאין הברכ' פרו ורבו כי למה זה יצטרפו בני אדם אליה יותר מהב"ח שלא נזכרו בהם והם מולידים יותר מהאדם ואין הברכה ג"כ בממשלה וברדייה כי גם האריה מושל בחיות השדה ולא נאמר בו ברכה אבל הברכה שזכרה התורה באדם היתה שיצליחו במעשיהם יראו זרע יאריכו ימים ושאר הטובות שתפול בהם לשון ברכה שעל הכל אמר להם בדרך כלל ויברך אותם ואחרי הברכה צוה אותם על פריה ורביה ולכן בא עליו המאמר בפני עצמו ושם הגבוה בפני עצמו. ויאמר להם אלהים פרו ורבו כי הנה לא היה ראוי לזכר פעם אחרת שם אלהים אבל לומר ויאמר להם פרו ורבו אלא שהיה המאמר ההוא מצוה בפני עצמו ולכן באה עליו אמירה ושם. ויאמר להם פרו ורבו. וטעם המצוה הזאת הוא כי בעבור שהיה האדם בצלם אלהים ותכליתו שישתדל להשיג השלמות האנושי לא שמירת המין כשאר ב"ח עד שמפני זה לא נאמר בבריאתו למינהו כמו שנאמר בבריאתם והיה שבבחינת השלמות השכלי לא יאות פועל ההולדה כי הוא פועל בהמי ומזיק לשכל ואולי יחשוב אדם מפני זה שראוי להתרחק ממנו בהחלט הנה מפני זה הוצרכו האדם ואשתו אל מצות פריה כאומר עם היות כי בצלם אלהים בראתי אותך אל תמשך כ"כ אחרי החלק השכלי שתניח החמרי בהחלט ותפסק ההולדה ויחרב העולם אין רצוני בכך אלא שתפרו ותרבו ותמלאו את הארץ. אבל אל תחשבו שבהיותכם פרים ורבים מולידים בדומה כצמחים וכב"ח שאין לכם יתרון עליהם ותפליגו מפני זה בחוש המשוש כי חרפה הוא לכם לא תעשו כן אל תהיו כסוס כפרד אין הבין בנטותכם אחרי התאוות הגופניות אבל בהפך שתמשלו ותרדו בדגת הים אשר הוא הסוג היותר חסר מהחי ובעוף השמים שהוא יותר נכבד ממנו ובכל נפש חיה הרומשת על הארץ שהוא סוג יותר נכבד מכלם. וכלל עוד באמרו ואתם פרו ורבו להזהירם שלא ישתמשו במשגל רק לפריה ורביה ומזה הצד היתה המצוה הזאת שכלית מאד. ואפשר לפרש עוד ורדו שהוא גם כן מכלל המצוה כי כמו שביארתי רצה הקב"ה בבריאת העולם כדי שירדה בעולם השפל ויראה ממשלת אלהים בארץ ושהאדם קצין שוטר ומושל על פני האדמה מיד האלהים ולכן יחוייב שירדה בכל שאר הנמצאים השפלים כי זה יורה על יתרונו ושכלו עליהם מפני אותו יתרון ישלוט עליהם. וכבר אמרו חז"ל (פסחים מ"ט ע"ב) שעם הארץ אסור לאכול בשר ואין זה אלא לפי שאין לו יתרון על הב"ח ואין ראוי שירדה עליהם מי שהוא כמותם. ובמה שביארתי בזה הותרה השאלה הט'. ובעבור שנתן הקב"ה ממשלה ומעלה לאדם על שאר הב"ח. לכן סמך אליו ויאמר להם אלהים הנה נתתי וגו' כאלו אמר שגם במזונתם ובמאכלם תתראה ממשלת'. כי האד' למעלת טבעו וזכות חמרו נתן לו לאכול כל עשב זורע זרע וכל העץ אשר בו פרי עץ שהם היותר משובחים שבפירות האדמה ובפרי העץ. כי בהיות להם זרע מורה שהחכים הטבע והשתדל על שמירת מינו למעלתו. מה שאין כן בדשאים ובעצים שאינם עושים פרי ראוי לאכילה. אמנם לכל עוף השמים ולכל רמש הארץ אשר בו נפש חיה נתן למאכלו כל ירק עשב והוא הדשא מפני גסות טבעו. והנה לא זכר בזה הבהמה. שנכללה באמרו לכל חית הארץ שהרצון בו כל ב"ח ההולך בארץ חיה או בהמה. ועם היות שגם בני אדם יאכלו ארוחות ירק ושאר הב"ח יאכלו גם מזרע האדמה ומפרי העץ. הנה זה כלו היה אחרי שנתקלל אדם והאדמה ועליו נאמר לו בקללתו ואכלת את עשב השדה. כי כאשר האדם ברדיפת תאוותיו השוה ענינו לשאר ב"ח נעשה ג"כ הוא שוה להם במזונותיו כמו שכתב הרב המורה פ"ב ח"א. אבל קודם הקללה אין ספק שקבע הקב"ה מזונותיו כמו שספר הכתוב כאן וזה טעם סמיכו' מאמר הנה נתתי לכם את כל עשב וגו' למאמר ורדו בדגת הים. ורבינו נסים כתב שבעבור שנאמר בדגת הים וגו' והיה אפשר שיחשב שבזה המאמר הורשה האדם לאכול מהם ובכל אות נפשו יאכל בשר. שמפני זה הוצרך יתברך לומר לו שעם היות שירדה בהם הנה לא יאכל מהם. כי כבר מנה מאכלו זרע האדמה הנזרע ופרי האילן ומנה מאכל שאר הב"ח ירק עשב הבלתי נזרע. ומה שביארתי אני הוא יותר נכון והותרה בזה השאלה הי'. ואמנם למה לא הותרה לאדם אכילת בשר ב"ח והותרה אח"כ לנח וכמ"ש בפרק ד' מיתות. והכתוב מעיד עליו במה שנאמר לנח כירק עשב נתתי לכם את כל. הנה יבא ביאורו בפרשת נח בג"ה. ואמרו ויהי כן כתב רבינו נסים שחוזר למ"ש ורדו בדגת הים. כי אין ספק שאם לא הוטבעו בזה מצד אותה ברכה לא היה האדם רודה בב"ח החזקים ועשה כרצונו והצליח אלא שמצד ברכת השם זאת היה כן. ומפני שהוקש' על הפי' הזה הפסוקים שנכנסו בין אמרו ורדו וגו' הוצרך לפרשו בדרך אחר והוא שהצמח הוא רחוק מטבע החי וילאה החי לשנותן לדמיון עצמו כמו שיצטרך לטבע המזון. ועל כן אמר הכתוב ויהי כן שהקב"ה הטביע את הב"ח על זה הטבע שיזונו כלם מהצומח. וכפי דרכי אין צורך לכל הפירושים האלה. כי הנה אמרו ויהי כן חוזר למה שזכר למעלה מבריאת אדם בצלם ולברכה ולמצוות פריה ורביה ולרדות ולכבוש הארץ והחיים שבה וליתר הדברים שנזכרו בפרשה שעל כלם אמר ויהי כן. כלומר שגזר השם שיתמידו ויהיו כן תמיד במין האנושי כי זהו הנרצה באמרו ויהי כן ואם לא נפרשהו כן תפול השאלה למה לא נאמר בבריאת אדם ויהי כן כי הנה עם היות שנאמר בו ויברא אלהים את האדם היה ראוי לומר אח"כ ויהי כן כי כן כתוב במלאכת שאר הימים. אלא שהוא חוזר באמת לכל מה שכתוב בפרשה ואמנם אמרו וירא אלהים את כל אשר עשה והנה טוב מאד. אפשר לפרשו כפי דרך המפרשים שנאמר על כללות העולם שבעבור שהיה קצתו נקשר בקצתו ומתאחד כאיש אחד ראה הש"י שהיה ענינו טוב מאד. כי הנה מלבד שהיה כל חלק ממנו בפני עצמו טוב. הנה הכל בהיותו מקושר ומתאחד עליונים עם תחתונים טוב מאד. גם יתכן לומר על פי דרכם. שעם היות שבהיות הדברים על המנהג הטבעי. כבר ימצא בהם מן מותרי הטבע וזרותו דברים רעים שלא היה כן בהויה הראשונה שכל הדברים בקומתן נבראו בצביונם נבראו וכלם יצאו למציאות באופן מופלג מהטוב מבלי חסרון כלל וזהו טוב מאד. אבל למה לא נאמר בבריאת אדם בפני עצמו כי טוב. כתבו המפרשים לפי שלא נשלם טובו בהויתו ככל שאר הנמצאים. אבל האד' טובו ושלמותו נקנה ממעשיו והגעתו ולא נודע זה עד יום מותו כמאמר שלמה ע"ה (קהלת ז' א) ויום המות מיום הולדו. ודוד אביו אמר המותה לחסידיו עד שמפני זה ארז"ל אין הקב"ה מיחד שמו על הצדיקים בחייהם שנאמר הן בקדושיו לא יאמין. ואולי שמפני זה דרש רבי מאיר (רש"י בראשית כ"ח י"ג ב"ר פ' ט') והנה טוב מאד זה המות ר"ל שטובת האדם אינו נגמר עד יום מותו. אבל הטעם הזה אינו נכון בעיני. כי כיון שברא אלהים את האדם בדמותו וצלמו בשלמות גדול למה לא נאמר עליו בבחינת אותה יצירה ראשונה כי טוב. כאשר נאמר על שור כשב או עז כי יולד שהרי נמצא אתו הטוב הראוי להמצא בו אז. ומשם ואלך אם לא זכרו בו הוא המונע את הטוב מעצמו. ועוד שהרי נכלל טובו של אדם במאמר והנה טוב מאד אם נאמר על כללות הנמצאות כמו שפירשו. ומפני זה אחשוב שלא אמר. הכתוב וירא אלהים את כל אשר עשה והנה טוב מאד על הנמצאים כפי כללותם אלא על בריאת האדם בלבד. כי מפני שהכתוב יספר אחר זה שאדם הרשיע לחטוא ונתקלל במעשיו וזרעו אחריו ג"כ השחיתו את דרכם על הארץ וינחם ה' כי עשה את האדם. לא יחשוב חושב שמפני זה היתה בריאתו רעה ולא טובה. לכן אמר שלא היה כן כי הכל היה גלוי וידוע לפניו והוא ראה את כל אשר עשה ובחן כל נמצא ונמצא בפני עצמו ונראה לפניו שאם היה כל נמצא טוב לפי שהטוב נרדף למציאות ולהוית. הנה האדם הוא טוב מאד כי הנה טבעו טוב ושלם כפי ענינו יותר מכל שאר הנמצאים. הנה אם כן אמרו והנה טוב מאד אינו חוזר לכל אשר ברא כי אם לאדם בלבד שהוא יתברך ראה בחכמתו העליונה שהוא טוב מאד כפי יצירתו. ואולי שלזה כוונו בבראשית רבה באמרם (שם) הוא מאד הוא אדם הראשון הוא וירא אלהים את כל אשר עשה והנה טוב מאד. והותרה השאלה הי"א במה שאמרנו שגם ביצירת האדם נאמר כי טוב וגם טוב מאד וגם יראה מהכתובים האלה שקרא הקב"ה את הנמצא הטוב מאד הזה אשר ברא באחרונה אדם ממה שאמר נעשה אדם ויברא אלהים את האדם בצלמו. כי הנה במה שזכרו בשם אדם קרא אותו כן באותו שם נגזר מאדמה אשר ממנה לוקח גופו. ומזה הצד נאמר אחר זה בפסוק זה ספר תולדות אדם ויקרא את שמם אדם. ר"ל שזכרו וקראו בזה השם באמרו נעשה אדם ולא אמר כאן ויקרא את שמו אדם לפי שלא היה שמו כפי ההסכמה והרצון כי אם כפי הטבע הגובר בגופו והרכבתו שהיא האדמה. והותרה בזה השאלה הי"ב האחרונה מזאת הפרשה. ובעבור שביום הששי הזה נבראו מדרגות הב"ח למיניהם בפני עצמם ומדרגת האדם בפני עצמו שהיא נבדלת מהם הבדל עצום לכן אמר ויהי ערב ויהי בקר יום הששי כי יחס הערב ליצירת הב"ח ויחס הבקר לבריאת האדם. ולמעלת זה היום שבו נברא אדם ובו נשלם מ"ב אמר יום הששי בה' הידיעה שלא נזכרה בשאר הימים כי הוא יום נודע לה' להשלמת שמים וארץ ותולדותיהם ובריאת התכלית אשר כיון בהם. וחכמי הקבלה אמרו כי יום הששי ר"ת יה כי הוא השם אשר בו יצר הקב"ה את עולמו כמו שאמר כי ביה ה' צור עולמים. ואמרו ג"כ כי "יום "הששי "ויכלו "השמים ר"ת ידו"ד. וכבר זכרתי למעלה למה זה בכל מלאכת ששת הימים לא נזכר אלא שם אלהים שהוא לפי שהשם ההוא מורה על המשפיע הראשון היכול המוחלט. ולהיות המעשה הראשון הזה השפעה מוחלטת כפי הרצון הפשוט. יחס כלה לשם אלהים שהכל ספור השפעותיו שהשפיע בתחילת הבריאה כפי רצונו המוחלט מבלי היות שם מנהיג טבעי כלל. אמנם חז"ל בבראשית רבה (במקומו) אמרו על זה רצה הקב"ה לברא את העולם במדת הדין וראה שאינו מתקיים שתף בה מדת רחמים שנאמר ביום עשות ה' אלהים ארץ ושמים. ויש מי שפירש בזה שכפי סדר הנבראים היה ראוי שיהיו השפלים חמרים מבלי צורות כלל. כיון שהיו הראשונים צורות מבלי חמרים והיו ביניהם הגרמים השמימיים שהם גשמים בעלי צורות והיו א"כ בהם ג' מדרגות השתים מהם קצוות והאחת אמצעית בנתים ושזהו אמרם שרצה הקב"ה לברא העולם במדת הדין שהוא רמז להיותו כלו חומר מבלי צורה אבל מפני שראה שאין העולם מתקיים בהיותו בדין רוצה לומר חומר בלי צורה כי הנה קיום הדברים ועמידתם הוא בצורתם. לכן שתף מדת רחמים עם מדת הדין רוצה לומר הצורה עם החומר יחד. כי כאשר ינהיג השם את האדם כפי חומר מעשיו יקרא מדת הדין וכאשר ירחם עליו כפי שלמות נפשו השכלית יקרא מדת רחמים כי אין המדות מתחלפות בערכו ית' אלא בערך המקבלים. וההתפלספות הזה כלו בעיני הם דברים שאין להם שחר. כי אין החומר מדת הדין ולא הצורה מדת רחמים ולא רצה הקב"ה לברא חומר בלי צורה שאם כן לא יהיה לו מציאות. אבל ענין דבריהם אצלי הוא שאלהים הוא מדת הדין ורצה לומר שרצה הקב"ה לברא העולם במדת הדין הגוזרת שכן יהיה תמיד כמו שנברא ולא ישתנה בשום צד כי זה היה דינו הראוי לו כפי קיום הפועל יתברך וכן אמרו פעמים רבות מדת הדין על המנהג הטבעי המתמיד כפי סדרו. אמנם מדת רחמים יאמרו על שנוי הטבעים ומעשה הפלאות בבטול המנהג הטבעי אשר יעשה השם ברחמיו על עמו ועל חסידיו. והנה מאמרם ז"ל שרצה הקב"ה לברא את העולם במדת הדין שיתמיד כמו שנברא ולא ישתנה דבר מהטבע שסדר בו אבל לפי שראה שאינו מתקיים בכך כי לפעמים יצטרך לברא חדשה בארץ בשנוי הטבע סביב ליראיו ויחלצם לכן שתף בה מדת רחמים והוא במה שהתנה במעשה בראשית לשנותם בעת הצורך ושעליו נאמר ביום עשות ה' אלהים ארץ ושמים הנה בראם על מנת לשנותם כשיצטרכו אליו חסידיו ובזה ינהג אליו מנהג הדין תמיד ויפעל מדת הרחמי' בעת הצורך. והנה בסוף פרשת אלה תולדות השמים והארץ בהבראם אשלים מה שראוי שיאמר בדרוש זה כפי ענינו:

מלבי"ם

עריכה

• לפירוש "מלבי"ם" על כל הפרק •

"ויברך אותם ויאמר להם". אחר שהאדם דומה בצד אחד לשאר בע"ח שהטבע מנהגת אותם, כמו כח הזן והמגדל והמוליד שדומה בם ליתר בע"ח, ומצד אחר דומה לעליון בכח הבחירה השתול בו, שבזה הוא מנהיג את הטבע ומושל על עצמו ועל כל העולם כולו, ומצד כח הבחירה שנטוע בו יצדק אליו הצווי והאזהרה שלא יצדק ביתר בע"ח, לכן מצד כח הטבעי אמר ויברך אותם אלהים, שברכם שיפרו וירבו ושימלאו את הארץ. כמו שברך כן ברואי המים. ואמר ומלאו את הארץ כי האדם נוצר בטבע שיוכל לחיות על כל הארץ בין על קו המשוה ששם השמש בוער בחמתו בין קרוב להצירים ששם הקור היותר גדול, משא"כ רוב החיות לא יתקיימו בכ"מ, וגם אמר וכבשוה. כי בכל מקום השמם מבני אדם ירבו שם חיות השדה, וכשיתישב המקום מבני אדם י"ל מלחמה לגרש החיות הטורפות עם חית זוחלי עפר, ונתן ה' לאדם ערמות ותחבולות לכבוש את הארץ ולגרש את אויביו שהם חיות הטורפות משם, וגם נתן בטבעם המורך שיברחו מבני אדם כמ"ש תזרח השמש יאספון, וגם ירדה בדגת הים ובעוף השמים לצוד מהם ושיהיה מוראו עליהם, ובכל חיה הרומשת לכבוש חיות המזיקות, ולא אמר פה בבהמה כי הבהמות רובם נמשכות מעצמם אל האדם ואין להם קיום בלעדו, כמו הצאן והבקר סוסים וחמורים, ולא שייך בהם רדיה, רק ידוע שכל הבהמות הבייתיות היו תחלה מדבריות. לכן אמר תחלה וירדו בבהמה, אבל אח"כ שבו להיות בייתיות וא"צ לרדותם בחזקה, וכ"ז על הצד שברך אותם אלהים, אבל מצד שהאדם בעל בחירה ויצדק אצלו הצווי כתיב ויאמר להם אלהים. שאמר להם על צד המצוה פרו ורבו הוא צווי שיעסקו בפריה ורביה ושימלאו את הארץ. שזה תלוי במעשיהם הטובים שאז יזכו למלאות את הארץ ולכבשה, כי אם ירעו מעשיהם ישלח בם חית השדה והארץ תהיה שממה, וכן היה הצווי ורדו בדגת הים. שאם יכניע את חומרו הקרוב אליו שהוא החיה הרעה המזקת את נשמתו, ר"ל תאות גופו ויצרי מעלליו, כן יכנעו מלפניו גם החיות המזיקות אשר בעולם הגדול, וכשם שישמעו לו כחות החיים אשר במלכות נפשו, כן ירדו מלפניו בעלי החיים אשר בעולם הגדול ויהיו לו לעבדים, ובהפך בהפך כמ"ש זכו ורדו לא זכו וירדו:

אור החיים

עריכה

• לפירוש "אור החיים" על כל הפרק •

"ויברך אותם". פירוש שלא יכרת מין האנושי, ויאמר וגו' צוה אליו לפרות ולרבות, שהגם שבירך אותם שיהיה מין האנושי קיים לא מפני זה יתרשלו מלפרות ולרבות. וראיתי דעות נפסדות בנבראים מבני עמינו דכשיש ג' או ד' אחים א' או ב' מהן משתדלים בפריה ורביה ואומ' כי הוא זה קיום המין. גם באדם א' כשיקיים מינו תבא לו הסברא שלא ישתדל עוד לפרות ולרבות. לזה אמר ה' תחלת דבר ה' מצות ה' ברה אמר פרו ורבו ולא עשה גבול למצוה והגם שבירך אותם שלא יכרת מין האדם מן העולם. וגמר אומר ומלאו את הארץ. ואומרו וכבשוה סמוך לומלאו לומר כי באמצעות שימלאו הארץ בזה תהיה נכבשה לפניהם כי מקום החרב אין אדם שולט בו כי לצד שוממותו הוא מתמלא נגדיים לאדם. עוד ירצה באומר ויברך אותם שיהיה בהם כח המוליד ואחר כך צוה אותם על הדבר:

ילקוט שמעוני

עריכה

• לפירוש "ילקוט שמעוני" על כל הפרק •

[עריכה]

ורדו בדגת הים. אם זכו ורדו ואם לאו ירדו. את שהוא בצלמנו כדמותנו ורדו ושאינו בצלמנו כדמותנו ירדו:

[עריכה]

אמר רב יהודה אמר רב: אדם הראשון לא הותר לו בשר לאכילה, שנאמר: לכם יהיה לאכלה ולכל חית הארץ, ולא חית הארץ לכם. וכשבאו בני נח, הותר להם, שנאמר: "כירק עשב נתתי לכם את כל". מיתיבי: ורדו בדגת הים; מאי לאו לאכילה? לא, למלאכה. ודגים בני מלאכה נינהו? אין, כדבעי רחבה: הנהיג בעיזא ושיבוטא מהו? תא שמע: ובעוף השמים. מאי לאו, לאכילה? לא, למלאכה, כדבעי רבה בר רב הונא: דש באווזין ובתרנגולין לרבי יוסי בר' יהודה מהו? תא שמע: ובכל חיה הרומשת. ההוא נחש הוא, דתניא, רבי שמעון בן מנסיא אומר: חבל על שמש גדול שאבד מן העולם, שאלמלי לא נתקלל נחש, כל אחד ואחד מישראל היו מזדמנין לו ב' נחשים טובים: אחד משגרו לצפון ואחד משגרו לדרום להביא לו סנדלכונין טובים ואבנים טובות ומרגליות, ולא עוד, אלא שמפשיל לו רצועה תחת זנבו ומוציא בו עפר לגנתו ולחורבתו. מיתיבי, היה רבי יהודה אומר: אדם הראשון מסב בגן עדן היה, והיו מלאכי השרת צולים לו בשר ומצננים לו יין. הציץ בו נחש וראה בכבודו ונתקנא בו! התם בבשר היורד מן השמים, כי הא דרבי שמעון בן חלפתא הוי קאזיל באורחא, פגעו ביה הנך אריותא והיו קא נהמי לאפיה. אמר: "הכפירים שואגים לטרף". נחתו ליה תרתי אטמתא, חדא אכלוה וחדא שבקוה. אתייה ואתא לבי מדרשא, בעי עליה: דבר טמא הוא זה או טהור? אמרו לו: אין דבר טמא יורד מן השמים. בעא מיניה רבי זירא מרבי אבהו: ירד דמות חמור מהו? אמר ליה: תנין שוטה! הרי אמרו אין דבר טמא יורד מן השמים:

[עריכה]

ויברך אותם אלהים ויאמר להם אלהים פרו ורבו. תני בר קפרא: בתולה נשאת בד' ונבעלת בה', הואיל ונאמרה בו ברכה לדגים. אלמנה נשאת בחמישי ונבעלת בששי, הואיל ונאמרה בו ברכה לאדם. אלמנה נמי תבעל בחמישי, הואיל ונאמרה בו ברכה לדגים? ברכה לאדם עדיפא ליה. אי נמי משום שקדו, דתניא: מפני מה אמרו אלמנה נשאת בחמישי ונבעלת בששי? שאם אתה אומר תבעל בחמישי, למחר משכים לאומנותו והולך; שקדו חכמים על תקנת בנות ישראל, שיהא שמח עמה שלשה ימים, חמישי בשבת וערב שבת ושבת. מאי איכא בין ברכה לשקדו? איכא בינייהו אדם בטל, אי נמי יום טוב שחל להיות ערב שבת:

אית דמפקין בהאי לישנא. תמן תנינן: בתולה נשאת ליום הרביעי, ואלמנה ליום החמישי. למה? שכתוב בהן ברכה. והלא אין כתיב ברכה אלא בחמישי לדגים ובששי לאדם? בר קפרא אומר: רביעי אור לחמישי, חמישי אור לששי:

האיש מצווה על פריה ורביה, ואין האשה מצווה על פריה ורביה, דאמר קרא: ומלאו את הארץ וכבשוה; איש דרכו לכבוש, ואין אשה דרכה לכבוש. אדרבה, וכבשוה תרתי משמע? אמר ר' יצחק: וכבשה כתיב; האיש כובש את אשתו שלא תצא לשוק, שאם הרבתה רגל, באה לידי זנות, לידי קלקול. וכן אתה מוצא גבי דינה בת יעקב: "ותצא דינה בת לאה וירא אותה שכם בן חמור". רב יוסף אמר מהכא: "אני אל שדי פרה ורבה", ולא כתיב "פרו ורבו". ר' יוחנן בן ברוקה אומר, על שניהם הוא אומר: ויברך אותם אלהים. ואין הלכה כרבי יוחנן בן ברוקה, דההיא דאתאי לקמיה דר', אמר לה: לא מפקדת. אמרה ליה: לא בעיא הך איתתא חוטרא לידה ומרא לקבורה? אמר: כי האי ודאי כייפינן. יהודית דביתהו דר' חייא הוי לה צער לידה, שנאי מנא ואתיא לקמיה, אמרה ליה: איתתא מפקדא אפריה ורביה? אמר לה: לא. אזלא אשתיא סמא דעקרתא. לסוף גליא ליה מילתא. אמר לה: איכו ילדת לי חדא כרסא אחריתא! דאמר מר: יהודה וחזקיה אחי, פזי וטוי אחוותא:

מעשה בצידן באחד שנשא אשה ושהה עמה עשר שנים ולא ילדה. אתון לקמיה דרבי שמעון בן יוחאי, בעי למשבקה. אמר לה: כל חפץ שיש לי בתוך ביתי טלי אותו ולכי לבית אביך. אמר ליה רבי שמעון בן יוחאי: כשם שנזדווגתם מתוך מאכל ומשתה, כך אי אתם פורשים זה מזה אלא מתוך מאכל ומשתה. מה עשתה? עשתה סעודה גדולה ושכרתו יותר מדאי, ורמזה לשפחותיה ואמרה להן: טלו אותו לבית אבא. בחצי בלילה ננער משנתו, אמר לה: היכן אני נתון? אמרה לו: לא כך אמרת לי, כל חפץ שיש לי בתוך ביתי טלי אותו ולכי לבית אביך? וכדו אין לי חפץ טוב ממך. וכיון ששמע ר' שמעון בר יוחאי, נתפלל עליהם ונפקדו. והלא דברים קל וחומר: ומה בשר ודם שמח שמחה משמח את הכל, כשיבא הקב"ה לשמח את ירושלים, וישראל מצפין לישועתו של הקב"ה, על אחת כמה וכמה:

אמר רבי אבהו: נטל הקב"ה כוס של ברכה וברכן. מיכאל וגבריאל היו שושבינים של אדם הראשון. מצינו שהקב"ה מברך חתנים, דכתיב: ויברך אותם אלהים וגו'. מקשט כלות, "ויבן ה' אלהים את הצלע". מבקר חולים, "וירא אליו ה'" וגו'. קובר מתים, "ויקבור אותו בגי". מראה פנים לאבל, "וירא אלהים אל יעקב" וגו' "ויברך אותו"; מה ברכה ברכו? ברכת אבלים ברכו:

בעל הטורים

עריכה

• לפירוש "בעל הטורים" על כל הפרק •

ורדו בדגת הים. ב' במסורה: הכא, ואידך "ורדו גת פלשתים^[3]"; אלו זכיתם - תרדו אף בדגת הים' ואם לאו - "ירדו גת^[4]", כלומר, תשתעבדו לפלשתים:

ראו גם

ויקי על הפסוק

ביאור ויקי

עריכה

תרגום ויקיטקסט: ואלהים בירך את האדם (הזכר והנקבה), ואמר להם: פרו (הולידו 'פירות', ולדות דומים לכם) ורבו (היו רַבִּים במספרכם); ומלאו את כל הארץ (היבשה) וכבשו אותה (הפריחו את השממה); ורדו (שלטו ומשלו) בדגת הים, ובעוף השמים, ובכל חיה הרומשת על הארץ.

בהמשך דף זה מופיעים ביאורים ופרשנויות של עורכי ויקיטקסט, שאינם בהכרח מייצגים את הפרשנות המסורתית.
ביאורים מסורתיים לטקסט ניתן למצוא בקטגוריה:בראשית א כח.

מה ההבדל בין פְּרוּ לבין רְבוּ?

ראו פסוק כב.

מה משמעות הציווי וּרְדוּ?

ראו פסוק כו.

מה הקשר בין פְּרוּ וּרְבוּ לבין וּרְדוּ?

מטרת ה' בבריאת האדם תוארה בפסוק כו: "וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים 'נַעֲשֶׂה אָדָם בְּצַלְמֵנוּ כִּדְמוּתֵנוּ, וְיִרְדּוּ בִדְגַת הַיָּם וּבְעוֹף הַשָּׁמַיִם וּבַבְּהֵמָה וּבְכָל הָאָרֶץ וּבְכָל הָרֶמֶשׂ הָרֹמֵשׂ עַל הָאָרֶץ'" - ה' ברא את האדם כדי שימשול בעולם. בפסוקנו, ה' אכן מצווה את האדם לקיים מטרה זו, ואומר להם (לזכר ולנקבה): "וּרְדוּ בִּדְגַת הַיָּם וּבְעוֹף הַשָּׁמַיִם וּבְכָל חַיָּה הָרֹמֶשֶׂת עַל הָאָרֶץ".

אבל לפני כן הוא אומר להם דבר נוסף: "פְּרוּ וּרְבוּ וּמִלְאוּ אֶת הָאָרֶץ וְכִבְשֻׁהָ". מצוה זו לא נכללה במטרת בריאת האדם; אם כך מדוע נאמרה?

נראה שפסוק כח - כמו פסוקים רבים אחרים בתנ"ך - מסודר במבנה של טבלה:

ויברך אותם אלהים,	ויאמר להם אלהים:
פרו ורבו ומלאו את הארץ וכבשוה;	ורדו בדגת הים ובעוף השמים ובכל חיה הרומשת על הארץ.

בדברי ה' לאדם יש גם ברכה וגם מצוה: ה' ברך את האדם שיתרבה ויצליח למלא את העולם ולכבוש אותו, ואז אמר לו מה התפקיד שלו, לשם מה הוא נברא: התפקיד שלו הוא למשול בכל היצורים החיים בעולם.

מדוע שילב ה' את הברכה והמצוה בצורה זו, ולא אמר כל אחת מהן בנפרד?

- כי יש קשר הדוק בין הברכה למצוה: הברכה היא האמצעי לביצוע המצוה.

האדם נברא כדי למשול בעולם. אבל העולם הוא מאד גדול והאדם הוא מאד קטן; אם ה' היה אומר לאדם רק את המטרה שלשמה הוא נברא - האדם לא היה יודע מאיפה להתחיל, ואיך הוא יכול למשול בעולם כל-כך גדול. ולכן ה' נתן לו עצה: 'כדי למשול בעולם - אתה צריך קודם-כל להתרבות, כדי למלא את העולם ולכבוש אותו. אחר-כך תוכל למשול בעולם'.

וּמִלְאוּ אֶת הָאָרֶץ - עד מתי יש לפרות ולרבות?

לדגים נאמר (בראשית א כב): "וּמִלְאוּ אֶת הַמַּיִם בַּיַּמִּים", ולאדם נאמר "וּמִלְאוּ אֶת הָאָרֶץ" - כלומר את היבשות. ניתן לפרש משפט זה בכמה דרכים:

1. ברכה: ה' מבטיח לאדם, שאם יעסוק בפריה ורביה, בסופו של דבר צאצאיו ימלאו את כל הארץ - יוכלו להתיישב בכל יבשה בעולם.

2. מצוה: "שימלאו כל הארץ, ויפרדו הגוים למשפחותם בקצוי תבל לרובם, ולא יהיו במקום אחד כמחשבת אנשי דור הפלגה" (רמב"ן). בני האדם עלולים להתרבות אבל להישאר במקום אחד - לגור כולם במגדל אחד גבוה - כמו שניסו לעשות בזמן מגדל בבל (וכמו שעושים בכמה ערים בעולם גם בימינו). ה' מצווה עליהם שלא לעשות כך, אלא לנדוד ולכבוש ארצות חדשות ולמלא את כל היבשות בעולם.

3. מגבלה על מצוות פריה ורביה: יש אומרים שבימינו כבר אין צורך לפרות ולרבות שכן בני-האדם כבר ממלאים את כל העולם. אמנם בטענה זו ישנן מספר בעיות:

עובדתית הטענה לא נכונה. שטחים רבים בעולם מיושבים בדלילות, כגון במדבריות או איים. אפילו ארץ ישראל ממזרח ל"קו הירוק" מיושבת בדלילות יחסית.
המצוה לפרות ולרבות נאמרה גם לבני נוח, ושם (בפעם השניה) לא נאמר "ומלאו את הארץ". ראו בביאור על בראשית ט ז.

מקורות

על-פי מאמר של אראל שפורסם לראשונה ב אתר הניווט בתנך בתאריך 2001-01-01.

וְכִבְשֻׁהָ - איך כובשים?

ה' מצווה על האדם לכבוש את השממה. כשבני-אדם מגיעים למקום שומם, מבראים יערות, מייבשים ביצות, שותלים פרדסים, סוללים דרכים וכו' - הם למעשה כובשים את האדמה הזאת מידי ה"תוהו ובוהו" וממשיכים את כוונת ה' בבריאת העולם, (ישעיהו מה יח): "לֹא תֹהוּ בְרָאָהּ - לָשֶׁבֶת יְצָרָהּ". "ואומרו וכבשוה סמוך לומלאו, לומר כי באמצעות שימלאו הארץ, בזה תהיה נכבשה לפניהם. כי מקום החרב אין אדם שולט בו, כי לצד שוממותו הוא מתמלא נגדיים לאדם" (אור החיים).