רבינו בחיי על בראשית א כח

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

<< · רבינו בחיי על בראשית · א · כח · >>


ויברך אותם אלהים ויאמר להם אלהים פרו ורבו:    אילו היתה ברכה אחת (שאמר "ויברך" אותה הברכה של פריה ורביה שמזכיר והולך) היה אומר "ויברך אותם אלהים לאמר פרו ורבו" כמו שאמר בדגים. אבל לפי שחזר לומר "ויאמר..אלהים" יש לפרש כי הברכה הזו היא בפני עצמה וברכת פריה ורביה ברכה אחרת. והזכיר הש"י עם כל אחת ואחת להורות כי שתי ברכות הן. ברכה ראשונה היא שברך הכח הממיר אשר בגוף האדם כדי שיהיה האדם חי לעולם בגוף ובנפש ושיהיה מאכלו ומזונו מבורך, ממלא החסרון החולף על גופו בכל יום עד שלא תגיע אליו לא חולשה ולא זקנה. וכן הזכירו חכמי הרופאים בספריהם כי האדם בעולם הזה צריך הוא להשיב אל גופו ולהדביק בו דבר שיהיה מלחלח אותו ומרטיבו ושיחזיר בו הלחות שאבדה ממנו בב' סבות; האחת בסיבת החום הטבעי שיש בגופו מבפנים, והשנית בסבת האויר המקיף אותו מבחוץ המיבש רטיבותו ולחותו. ואותו המזון שהוא אוכל ומדביקו בו צריך שיהיה מענין הלחות שנחסר מכל אבר ואבר אלא שהחליפין הנעשין בגופו מן המאכל ומן המשתה אינן ממלאין את כל החסרון הזה ואינן דומין לדבר הנחסר מכל צד. אבל יש בהם שמרים ופסולת ופוחתין מצורת האבר מעט. וזהו סבת החולי ותשישות הכח וכחישות הבשר בימי הזקנה, כי אילו היה המזון ממלא כל החסרון והיה אדם יכול להשיבו אל גופו כענין הלחות והרטיבות החולפת ממנו במדתה ובצורה לא פחות ולא יותר — לא היה בא לעולם לידי חולשה ולידי זקנה ולא היה אדם מת לעולם. ועל ברכה זו אמר "ויברך אותם אלהים", ברכם בברכת אלהים, כלומר שיהיו בה קיימים נצחיים כאלהים כענין שכתוב (תהלים פב ו) "אני אמרתי אלהים אתם". וכן כתב החכם בעל ספר המגלה כי זאת הברכה היא שנתנה לאדם הראשון שיהיה מאכלו מפרי האדמה ומתנובתה ממלא אותו חסרון החולף על גופו מכל צד במדתו ובצורתו, ובכן היה ראוי שיחיה לעולם כי נתן לו כח הממיר בגבורתו. וזהו שכתוב "הנה נתתי לכם את כל עשב זורע זרע" — התבואה המחוברת לקרקע שהיא מאכל בני אדם יקראנה הכתוב "עשב זורע זרע". והעשב שהוא מאכל הבהמות יקרא "חציר", ו"ירק" "דשא עשב".

והזכיר בכאן "זורע זרע" ולא "מזריע זרע" כמו שהזכיר בבריאתו ביום שלישי "תדשא הארץ דשא עשב מזריע זרע" לפי שהעשב מוציא הזרע ומזריעו ואין הוא בעצמו חוזר זרע. ומפני זה הזכיר בכאן "זורע זרע" כאדם שהוא זורע זרע כדי שיקנה זרע אחר כיוצא בו, ובא לומר שהקב"ה נתן במזונו הכח הממיר על שלמותו ויהיה מחליף ומחדש בגופו מה שנחסר ממנו כיוצא בו ובצורתו ובמדתו. וברכה זו היתה במזונו של אדם הראשון קודם שחטא. והכח הזה הוא עתיד שיתגבר באדם לעתיד לבא ויחזור למנהגו הראשון. ואף החיות ישתנה טבען ויאכלו העשבים כבהמות, הוא שכתוב (ישעיה יא ז) ופרה ודוב תרעינה ואריה כבקר יאכל תבן, והכתוב הזה ירמוז הענין הזה שמזכיר בלשון עתיד לכם יהיה לאכלה והיה ראוי לומר לכם הוא לאכלה או לכם נתתי לאכלה, אבל הענין שפתח בלשון עבר להורות על העבר וסיים על העתיד לרמוז על העתיד כי הקב"ה יאמץ בזמן ההוא את הכח הממיר אשר באדם עד שיהיה מחליף את המאכל ומבשל אותו ולא ישאר ממנו פסולת ולא שמרים אבל יחזירנו אל צורת הדבר החולף מן הגוף וכמדתו לא פחות ע"כ.

ברכה שניה היא מצות פריה ורביה והוא שאמר ויאמר להם אלהים פרו ורבו, והזכיר בו שם אלהים כי בזה ישתתף אדם לאלהים, וכענין שכתוב (בראשית ד) קניתי איש את ה' ודרשו רז"ל ג' שותפין יש באדם הקב"ה ואביו ואמו, וטעם המצוה הוא שתהיה ההולדה הכנה לקבל הנפש השכלית כדי להכיר בוראו ולעבוד עבודתו שאם לא כן מותר האדם מן הבהמה אין, וכן אמר הנביא וגם את בניהם אשר ילדו לי כלומר לשמי, ובארו בו כי ישראל הם נולדים לשמו וזאת היא הכונה בהם לא ככוונת הרשעים שהוא כדי ליישב העולם ולאכול ולשתות כבהמות אלא שתהיה הכונה לשמו בלבד והוא שיכוין בתולדתו אל הכונה לקבל הנפש השכלית ולהמשכת רה"ק כענין הקרבנות הגופיים שהיתה הכונה להשראת שכינה ולהמשכת רוה"ק.

והנה בשני כתובים אלה מנה הקב"ה מזונות לכל בריותיו מאדם ועד בהמה ועד עוף השמים, ונגזר על כל בעלי חיים שיהיו מזונותיהם כל ירק עשב לא הפירות והזרעים, וגזר על האדם שיהיו מזונותיו הפירות והזרעים ולא בשר בעלי חיים כי לא רצה להתיר לו בשר נפש התנועה, ומה שלא התיר לו מאכל הבשר לפי שנפש התנועה יש לה קצת מעלה אשר בה מתדמה אל נפש המשכלת ויש לה בחירה בטובתה ומזונותיה ותברח מן הצער ומן המיתה, וכאשר חטאו בעלי נפש התנועה בדור המבול והשחיתו דרכם כענין שכתוב כי השחית כל בשר וגו', ונגזרה עליהם השחתה כענין שכתוב (בראשית ו יג) קץ כל בשר בא לפני ובלבד נח הצדיק הציל מהם לקיום המינין אז הותרו לו לשחוט ולאכול לפי שאין קיומן אלא בשבילו ואעפ"כ לא נתן להם רשות בנפש, ועל כן אסר להם אבר מן החי כי לא התיר את הנפש רק את הגוף ואסר ג"כ את הדם לפי שהוא קיום הנפש שנאמר (דברים יב כג) כי הדם הוא הנפש, וכתב הרמב"ן ז"ל כי זהו טעם השחיטה ומה שאמרו רז"ל צער בעלי חיים דאורייתא, ומזה אנו מברכין אשר קדשנו במצותיו וצונו על השחיטה.