מ"ג בראשית א כח

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
מקראות גדולות בראשית


<< · מ"ג בראשית א · כח · >>

מקרא

כתיב (נוסח הפסוק לפי מהדורת וסטמינסטר):
ויברך אתם אלהים ויאמר להם אלהים פרו ורבו ומלאו את הארץ וכבשה ורדו בדגת הים ובעוף השמים ובכל חיה הרמשת על הארץ

מנוקד (נוסח הפסוק לפי מהדורת וסטמינסטר):
וַיְבָרֶךְ אֹתָם אֱלֹהִים וַיֹּאמֶר לָהֶם אֱלֹהִים פְּרוּ וּרְבוּ וּמִלְאוּ אֶת הָאָרֶץ וְכִבְשֻׁהָ וּרְדוּ בִּדְגַת הַיָּם וּבְעוֹף הַשָּׁמַיִם וּבְכָל חַיָּה הָרֹמֶשֶׂת עַל הָאָרֶץ.

עם טעמים (נוסח הפסוק לפי מקרא על פי המסורה):
וַיְבָ֣רֶךְ אֹתָם֮ אֱלֹהִים֒ וַיֹּ֨אמֶר לָהֶ֜ם אֱלֹהִ֗ים פְּר֥וּ וּרְב֛וּ וּמִלְא֥וּ אֶת־הָאָ֖רֶץ וְכִבְשֻׁ֑הָ וּרְד֞וּ בִּדְגַ֤ת הַיָּם֙ וּבְע֣וֹף הַשָּׁמַ֔יִם וּבְכׇל־חַיָּ֖ה הָֽרֹמֶ֥שֶׂת עַל־הָאָֽרֶץ׃

תרגום

​ ​
אונקלוס:
וּבָרֵיךְ יָתְהוֹן יְיָ וַאֲמַר לְהוֹן יְיָ פּוּשׁוּ וּסְגוֹ וּמְלוֹ יָת אַרְעָא וּתְקוּפוּ עֲלַהּ וּשְׁלוּטוּ בְּנוּנֵי יַמָּא וּבְעוֹפָא דִּשְׁמַיָּא וּבְכָל חַיְתָא דְּרָחֲשָׁא עַל אַרְעָא׃
ירושלמי (יונתן):
וּבְרִיךְ יַתְהוֹן יְיָ וַאֲמַר לְהוֹן יְיָ פּוּשׁוּ וּסְגוּ וּמְלוּ יַת אַרְעָא בְּנִין וּבְנָן וּתְקוּפוּ עֲלָהּ בְּנִכְסִין וּשְׁלוּטוּ בְּכַוְורֵי יַמָא וּבְעוֹפָא דִשְׁמַיָא וּבְכָל רִיחֲשָׁא חַיְיתָא דְרַחֲשָׁא עֲלוֹי אַרְעָא:

רש"י (כל הפרק)(כל הפסוק)

"וְכִבְשֻׁהָ" - חסר וי"ו ללמדך שהזכר כובש את הנקבה שלא תהא יצאנית ועוד ללמדך שהאיש שדרכו לכבוש מצווה על פריה ורביה ולא האשה

רמב"ן (כל הפרק)(כל הפסוק)

"וַיְבָרֶךְ אֹתָם אֱלֹהִים" - זו ברכה ממש לפיכך כתוב בה וַיֹּאמֶר לָהֶם אֱלֹהִים אבל למעלה (כב) כתוב וַיְבָרֶךְ אֹתָם אֱלֹהִים לֵאמֹר יפרש שהברכה היא המאמר שנתן בהם כח התולדה לא דבור אחד שיהיו בו מבורכים וּמִלְאוּ אֶת הָאָרֶץ ברכה שימלא העולם לרובם ולפי דעתי יברך אותם שימלאו כל הארץ ויפרדו הגוים למשפחותם בקצוי תבל לרובם ולא יהיו במקום אחד כמחשבת אנשי דור הפלגה וכבשוה נתן להם כח וממשלה בארץ לעשות כרצונם בבהמות ובשרצים וכל זוחלי עפר ולבנות ולעקור נטוע ומהרריה לחצוב נחשת וכיוצא בזה וזה יכלול מה שאמר "וּבְכָל הָאָרֶץ" (לעיל פסוק כו)

"וּרְדוּ בִּדְגַת הַיָּם" - אמר שיהיו רודים גם בדגי הים הנכסים מהם וּבְעוֹף הַשָּׁמַיִם שאינם עמהם באדמה גם בכל חיה רעה וסדר אותם כבריאתם הדגים והעוף תחלה והחיה אחר כן וכך אמר הכתוב (תהלים ח ז-ט) תַּמְשִׁילֵהוּ בְּמַעֲשֵׂי יָדֶיךָ כֹּל שַׁתָּה תַחַת רַגְלָיו צֹנֶה וַאֲלָפִים כֻּלָּם וְגַם בַּהֲמוֹת שָׂדָי צִפּוֹר שָׁמַיִם וּדְגֵי הַיָּם וגו' ורבותינו שמו הפרש בין כבישה ורדייה

רבינו בחיי בן אשר (כל הפרק)(כל הפסוק)


ויברך אותם אלהים ויאמר להם אלהים פרו ורבו:    אילו היתה ברכה אחת (שאמר "ויברך" אותה הברכה של פריה ורביה שמזכיר והולך) היה אומר "ויברך אותם אלהים לאמר פרו ורבו" כמו שאמר בדגים. אבל לפי שחזר לומר "ויאמר..אלהים" יש לפרש כי הברכה הזו היא בפני עצמה וברכת פריה ורביה ברכה אחרת. והזכיר הש"י עם כל אחת ואחת להורות כי שתי ברכות הן. ברכה ראשונה היא שברך הכח הממיר אשר בגוף האדם כדי שיהיה האדם חי לעולם בגוף ובנפש ושיהיה מאכלו ומזונו מבורך, ממלא החסרון החולף על גופו בכל יום עד שלא תגיע אליו לא חולשה ולא זקנה. וכן הזכירו חכמי הרופאים בספריהם כי האדם בעולם הזה צריך הוא להשיב אל גופו ולהדביק בו דבר שיהיה מלחלח אותו ומרטיבו ושיחזיר בו הלחות שאבדה ממנו בב' סבות; האחת בסיבת החום הטבעי שיש בגופו מבפנים, והשנית בסבת האויר המקיף אותו מבחוץ המיבש רטיבותו ולחותו. ואותו המזון שהוא אוכל ומדביקו בו צריך שיהיה מענין הלחות שנחסר מכל אבר ואבר אלא שהחליפין הנעשין בגופו מן המאכל ומן המשתה אינן ממלאין את כל החסרון הזה ואינן דומין לדבר הנחסר מכל צד. אבל יש בהם שמרים ופסולת ופוחתין מצורת האבר מעט. וזהו סבת החולי ותשישות הכח וכחישות הבשר בימי הזקנה, כי אילו היה המזון ממלא כל החסרון והיה אדם יכול להשיבו אל גופו כענין הלחות והרטיבות החולפת ממנו במדתה ובצורה לא פחות ולא יותר — לא היה בא לעולם לידי חולשה ולידי זקנה ולא היה אדם מת לעולם. ועל ברכה זו אמר "ויברך אותם אלהים", ברכם בברכת אלהים, כלומר שיהיו בה קיימים נצחיים כאלהים כענין שכתוב (תהלים פב ו) "אני אמרתי אלהים אתם". וכן כתב החכם בעל ספר המגלה כי זאת הברכה היא שנתנה לאדם הראשון שיהיה מאכלו מפרי האדמה ומתנובתה ממלא אותו חסרון החולף על גופו מכל צד במדתו ובצורתו, ובכן היה ראוי שיחיה לעולם כי נתן לו כח הממיר בגבורתו. וזהו שכתוב "הנה נתתי לכם את כל עשב זורע זרע" — התבואה המחוברת לקרקע שהיא מאכל בני אדם יקראנה הכתוב "עשב זורע זרע". והעשב שהוא מאכל הבהמות יקרא "חציר", ו"ירק" "דשא עשב".

והזכיר בכאן "זורע זרע" ולא "מזריע זרע" כמו שהזכיר בבריאתו ביום שלישי "תדשא הארץ דשא עשב מזריע זרע" לפי שהעשב מוציא הזרע ומזריעו ואין הוא בעצמו חוזר זרע. ומפני זה הזכיר בכאן "זורע זרע" כאדם שהוא זורע זרע כדי שיקנה זרע אחר כיוצא בו, ובא לומר שהקב"ה נתן במזונו הכח הממיר על שלמותו ויהיה מחליף ומחדש בגופו מה שנחסר ממנו כיוצא בו ובצורתו ובמדתו. וברכה זו היתה במזונו של אדם הראשון קודם שחטא. והכח הזה הוא עתיד שיתגבר באדם לעתיד לבא ויחזור למנהגו הראשון. ואף החיות ישתנה טבען ויאכלו העשבים כבהמות, הוא שכתוב (ישעיה יא ז) ופרה ודוב תרעינה ואריה כבקר יאכל תבן, והכתוב הזה ירמוז הענין הזה שמזכיר בלשון עתיד לכם יהיה לאכלה והיה ראוי לומר לכם הוא לאכלה או לכם נתתי לאכלה, אבל הענין שפתח בלשון עבר להורות על העבר וסיים על העתיד לרמוז על העתיד כי הקב"ה יאמץ בזמן ההוא את הכח הממיר אשר באדם עד שיהיה מחליף את המאכל ומבשל אותו ולא ישאר ממנו פסולת ולא שמרים אבל יחזירנו אל צורת הדבר החולף מן הגוף וכמדתו לא פחות ע"כ.

ברכה שניה היא מצות פריה ורביה והוא שאמר ויאמר להם אלהים פרו ורבו, והזכיר בו שם אלהים כי בזה ישתתף אדם לאלהים, וכענין שכתוב (בראשית ד) קניתי איש את ה' ודרשו רז"ל ג' שותפין יש באדם הקב"ה ואביו ואמו, וטעם המצוה הוא שתהיה ההולדה הכנה לקבל הנפש השכלית כדי להכיר בוראו ולעבוד עבודתו שאם לא כן מותר האדם מן הבהמה אין, וכן אמר הנביא וגם את בניהם אשר ילדו לי כלומר לשמי, ובארו בו כי ישראל הם נולדים לשמו וזאת היא הכונה בהם לא ככוונת הרשעים שהוא כדי ליישב העולם ולאכול ולשתות כבהמות אלא שתהיה הכונה לשמו בלבד והוא שיכוין בתולדתו אל הכונה לקבל הנפש השכלית ולהמשכת רה"ק כענין הקרבנות הגופיים שהיתה הכונה להשראת שכינה ולהמשכת רוה"ק.

והנה בשני כתובים אלה מנה הקב"ה מזונות לכל בריותיו מאדם ועד בהמה ועד עוף השמים, ונגזר על כל בעלי חיים שיהיו מזונותיהם כל ירק עשב לא הפירות והזרעים, וגזר על האדם שיהיו מזונותיו הפירות והזרעים ולא בשר בעלי חיים כי לא רצה להתיר לו בשר נפש התנועה, ומה שלא התיר לו מאכל הבשר לפי שנפש התנועה יש לה קצת מעלה אשר בה מתדמה אל נפש המשכלת ויש לה בחירה בטובתה ומזונותיה ותברח מן הצער ומן המיתה, וכאשר חטאו בעלי נפש התנועה בדור המבול והשחיתו דרכם כענין שכתוב כי השחית כל בשר וגו', ונגזרה עליהם השחתה כענין שכתוב (בראשית ו יג) קץ כל בשר בא לפני ובלבד נח הצדיק הציל מהם לקיום המינין אז הותרו לו לשחוט ולאכול לפי שאין קיומן אלא בשבילו ואעפ"כ לא נתן להם רשות בנפש, ועל כן אסר להם אבר מן החי כי לא התיר את הנפש רק את הגוף ואסר ג"כ את הדם לפי שהוא קיום הנפש שנאמר (דברים יב כג) כי הדם הוא הנפש, וכתב הרמב"ן ז"ל כי זהו טעם השחיטה ומה שאמרו רז"ל צער בעלי חיים דאורייתא, ומזה אנו מברכין אשר קדשנו במצותיו וצונו על השחיטה.

מלבי"ם (כל הפרק)(כל הפסוק)


"ויברך אותם ויאמר להם". אחר שהאדם דומה בצד אחד לשאר בע"ח שהטבע מנהגת אותם, כמו כח הזן והמגדל והמוליד שדומה בם ליתר בע"ח, ומצד אחר דומה לעליון בכח הבחירה השתול בו, שבזה הוא מנהיג את הטבע ומושל על עצמו ועל כל העולם כולו, ומצד כח הבחירה שנטוע בו יצדק אליו הצווי והאזהרה שלא יצדק ביתר בע"ח, לכן מצד כח הטבעי אמר ויברך אותם אלהים, שברכם שיפרו וירבו ושימלאו את הארץ. כמו שברך כן ברואי המים. ואמר ומלאו את הארץ כי האדם נוצר בטבע שיוכל לחיות על כל הארץ בין על קו המשוה ששם השמש בוער בחמתו בין קרוב להצירים ששם הקור היותר גדול, משא"כ רוב החיות לא יתקיימו בכ"מ, וגם אמר וכבשוה. כי בכל מקום השמם מבני אדם ירבו שם חיות השדה, וכשיתישב המקום מבני אדם י"ל מלחמה לגרש החיות הטורפות עם חית זוחלי עפר, ונתן ה' לאדם ערמות ותחבולות לכבוש את הארץ ולגרש את אויביו שהם חיות הטורפות משם, וגם נתן בטבעם המורך שיברחו מבני אדם כמ"ש תזרח השמש יאספון, וגם ירדה בדגת הים ובעוף השמים לצוד מהם ושיהיה מוראו עליהם, ובכל חיה הרומשת לכבוש חיות המזיקות, ולא אמר פה בבהמה כי הבהמות רובם נמשכות מעצמם אל האדם ואין להם קיום בלעדו, כמו הצאן והבקר סוסים וחמורים, ולא שייך בהם רדיה, רק ידוע שכל הבהמות הבייתיות היו תחלה מדבריות. לכן אמר תחלה וירדו בבהמה, אבל אח"כ שבו להיות בייתיות וא"צ לרדותם בחזקה, וכ"ז על הצד שברך אותם אלהים, אבל מצד שהאדם בעל בחירה ויצדק אצלו הצווי כתיב ויאמר להם אלהים. שאמר להם על צד המצוה פרו ורבו הוא צווי שיעסקו בפריה ורביה ושימלאו את הארץ. שזה תלוי במעשיהם הטובים שאז יזכו למלאות את הארץ ולכבשה, כי אם ירעו מעשיהם ישלח בם חית השדה והארץ תהיה שממה, וכן היה הצווי ורדו בדגת הים. שאם יכניע את חומרו הקרוב אליו שהוא החיה הרעה המזקת את נשמתו, ר"ל תאות גופו ויצרי מעלליו, כן יכנעו מלפניו גם החיות המזיקות אשר בעולם הגדול, וכשם שישמעו לו כחות החיים אשר במלכות נפשו, כן ירדו מלפניו בעלי החיים אשר בעולם הגדול ויהיו לו לעבדים, ובהפך בהפך כמ"ש זכו ורדו לא זכו וירדו:


 

ילקוט שמעוני (כל הפרק)(כל הפסוק)

ורדו בדגת הים. אם זכו ורדו ואם לאו ירדו. את שהוא בצלמנו כדמותנו ורדו ושאינו בצלמנו כדמותנו ירדו:

אמר רב יהודה אמר רב: אדם הראשון לא הותר לו בשר לאכילה, שנאמר: לכם יהיה לאכלה ולכל חית הארץ, ולא חית הארץ לכם. וכשבאו בני נח, הותר להם, שנאמר: "כירק עשב נתתי לכם את כל". מיתיבי: ורדו בדגת הים; מאי לאו לאכילה? לא, למלאכה. ודגים בני מלאכה נינהו? אין, כדבעי רחבה: הנהיג בעיזא ושיבוטא מהו? תא שמע: ובעוף השמים. מאי לאו, לאכילה? לא, למלאכה, כדבעי רבה בר רב הונא: דש באווזין ובתרנגולין לרבי יוסי בר' יהודה מהו? תא שמע: ובכל חיה הרומשת. ההוא נחש הוא, דתניא, רבי שמעון בן מנסיא אומר: חבל על שמש גדול שאבד מן העולם, שאלמלי לא נתקלל נחש, כל אחד ואחד מישראל היו מזדמנין לו ב' נחשים טובים: אחד משגרו לצפון ואחד משגרו לדרום להביא לו סנדלכונין טובים ואבנים טובות ומרגליות, ולא עוד, אלא שמפשיל לו רצועה תחת זנבו ומוציא בו עפר לגנתו ולחורבתו. מיתיבי, היה רבי יהודה אומר: אדם הראשון מסב בגן עדן היה, והיו מלאכי השרת צולים לו בשר ומצננים לו יין. הציץ בו נחש וראה בכבודו ונתקנא בו! התם בבשר היורד מן השמים, כי הא דרבי שמעון בן חלפתא הוי קאזיל באורחא, פגעו ביה הנך אריותא והיו קא נהמי לאפיה. אמר: "הכפירים שואגים לטרף". נחתו ליה תרתי אטמתא, חדא אכלוה וחדא שבקוה. אתייה ואתא לבי מדרשא, בעי עליה: דבר טמא הוא זה או טהור? אמרו לו: אין דבר טמא יורד מן השמים. בעא מיניה רבי זירא מרבי אבהו: ירד דמות חמור מהו? אמר ליה: תנין שוטה! הרי אמרו אין דבר טמא יורד מן השמים:

ויברך אותם אלהים ויאמר להם אלהים פרו ורבו. תני בר קפרא: בתולה נשאת בד' ונבעלת בה', הואיל ונאמרה בו ברכה לדגים. אלמנה נשאת בחמישי ונבעלת בששי, הואיל ונאמרה בו ברכה לאדם. אלמנה נמי תבעל בחמישי, הואיל ונאמרה בו ברכה לדגים? ברכה לאדם עדיפא ליה. אי נמי משום שקדו, דתניא: מפני מה אמרו אלמנה נשאת בחמישי ונבעלת בששי? שאם אתה אומר תבעל בחמישי, למחר משכים לאומנותו והולך; שקדו חכמים על תקנת בנות ישראל, שיהא שמח עמה שלשה ימים, חמישי בשבת וערב שבת ושבת. מאי איכא בין ברכה לשקדו? איכא בינייהו אדם בטל, אי נמי יום טוב שחל להיות ערב שבת:

אית דמפקין בהאי לישנא. תמן תנינן: בתולה נשאת ליום הרביעי, ואלמנה ליום החמישי. למה? שכתוב בהן ברכה. והלא אין כתיב ברכה אלא בחמישי לדגים ובששי לאדם? בר קפרא אומר: רביעי אור לחמישי, חמישי אור לששי:

האיש מצווה על פריה ורביה, ואין האשה מצווה על פריה ורביה, דאמר קרא: ומלאו את הארץ וכבשוה; איש דרכו לכבוש, ואין אשה דרכה לכבוש. אדרבה, וכבשוה תרתי משמע? אמר ר' יצחק: וכבשה כתיב; האיש כובש את אשתו שלא תצא לשוק, שאם הרבתה רגל, באה לידי זנות, לידי קלקול. וכן אתה מוצא גבי דינה בת יעקב: "ותצא דינה בת לאה וירא אותה שכם בן חמור". רב יוסף אמר מהכא: "אני אל שדי פרה ורבה", ולא כתיב "פרו ורבו". ר' יוחנן בן ברוקה אומר, על שניהם הוא אומר: ויברך אותם אלהים. ואין הלכה כרבי יוחנן בן ברוקה, דההיא דאתאי לקמיה דר', אמר לה: לא מפקדת. אמרה ליה: לא בעיא הך איתתא חוטרא לידה ומרא לקבורה? אמר: כי האי ודאי כייפינן. יהודית דביתהו דר' חייא הוי לה צער לידה, שנאי מנא ואתיא לקמיה, אמרה ליה: איתתא מפקדא אפריה ורביה? אמר לה: לא. אזלא אשתיא סמא דעקרתא. לסוף גליא ליה מילתא. אמר לה: איכו ילדת לי חדא כרסא אחריתא! דאמר מר: יהודה וחזקיה אחי, פזי וטוי אחוותא:

מעשה בצידן באחד שנשא אשה ושהה עמה עשר שנים ולא ילדה. אתון לקמיה דרבי שמעון בן יוחאי, בעי למשבקה. אמר לה: כל חפץ שיש לי בתוך ביתי טלי אותו ולכי לבית אביך. אמר ליה רבי שמעון בן יוחאי: כשם שנזדווגתם מתוך מאכל ומשתה, כך אי אתם פורשים זה מזה אלא מתוך מאכל ומשתה. מה עשתה? עשתה סעודה גדולה ושכרתו יותר מדאי, ורמזה לשפחותיה ואמרה להן: טלו אותו לבית אבא. בחצי בלילה ננער משנתו, אמר לה: היכן אני נתון? אמרה לו: לא כך אמרת לי, כל חפץ שיש לי בתוך ביתי טלי אותו ולכי לבית אביך? וכדו אין לי חפץ טוב ממך. וכיון ששמע ר' שמעון בר יוחאי, נתפלל עליהם ונפקדו. והלא דברים קל וחומר: ומה בשר ודם שמח שמחה משמח את הכל, כשיבא הקב"ה לשמח את ירושלים, וישראל מצפין לישועתו של הקב"ה, על אחת כמה וכמה:

אמר רבי אבהו: נטל הקב"ה כוס של ברכה וברכן. מיכאל וגבריאל היו שושבינים של אדם הראשון. מצינו שהקב"ה מברך חתנים, דכתיב: ויברך אותם אלהים וגו'. מקשט כלות, "ויבן ה' אלהים את הצלע". מבקר חולים, "וירא אליו ה'" וגו'. קובר מתים, "ויקבור אותו בגי". מראה פנים לאבל, "וירא אלהים אל יעקב" וגו' "ויברך אותו"; מה ברכה ברכו? ברכת אבלים ברכו:

<< · מ"ג בראשית · א · כח · >>