ביאור:בראשית א א

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

בראשית א א: "בְּרֵאשִׁית בָּרָא אֱלֹהִים אֵת הַשָּׁמַיִם וְאֵת הָאָרֶץ."



בהמשך דף זה מופיעים ביאורים ופרשנויות של עורכי ויקיטקסט, שאינם בהכרח מייצגים את הפרשנות המסורתית.
ביאורים מסורתיים לטקסט ניתן למצוא בקטגוריה:בראשית א א.

בְּרֵאשִׁית[עריכה]

1. התורה נפתחת בקביעה מהפכנית: לזמן יש ראשית, יש התחלה. זה לא מובן מאליו: דורות רבים של פילוסופים התווכחו על השאלה האם העולם הוא קדמון או שיש לו התחלה? (ראו מורה נבוכים ב יג). במאה השנים האחרונות הויכוח הגיע לפיסיקאים: אנשי תאוריית המצב היציב טענו שהיקום הוא קדמון ואנשי תיאוריית המפץ הגדול טענו שיש לו התחלה; רק בשנת 1965 הוכרע הויכוח לטובת תיאוריית המפץ הגדול. ואכן כך משתמע מהפסוק הראשון בתורה: "בְּרֵאשִׁית – בִּתְחִלַּת הַזְּמַן, וְהוּא רֶגַע רִאשׁוֹן בִּלְתִּי מִתְחַלֵּק, שֶׁלֹּא הָיָה זְמַן קֹדֶם לוֹ. בָּרָא – עָשָׂה אֵינוֹ יֶשְׁנוֹ, וּבָזֶה לֹא יִפֹּל זְמַן כְּלָל" (ספורנו). בתחילת הזמן, ברגע הראשון של הזמן, הוציא אלהים מאֵין ליֵש את כל השמים והארץ בבת-אחת. הפסוקים הבאים יפרטו איך חלקי הבריאה השונים נפרדו זה מזה וקיבלו את צורתם הסופית (ראו רמב"ן); אבל המסר העיקרי הוא שיש התחלה.

2. אולם ניקוד המילה "בְּרֵאשִׁית" רומז לפירוש נוסף. אם הכוונה לתאר את הרגע הראשון בבריאה, אז הראשית צריכה להיות מיודעת - "הָראשית", וניקוד המילה הראשונה צריך להיות "בָּרֵאשִׁית". ראשית שאינה מיודעת היא תמיד ראשית של משהו, כמו (בראשית י י): "רֵאשִׁית מַמְלַכְתּוֹ" או (בראשית מט ג): "רֵאשִׁית אוֹנִי". ראשית של מה? - "ראשית ברוא אלהים את השמיים ואת הארץ" (רש"י, אבן עזרא, רשב"ם). אם כך, הפסוק הראשון הוא רק תיאור זמן של משפט ארוך שהנושא שלו נמצא בפסוק ג המתאר את בריאת האור: "בתחילת בריאת השמיים והארץ, כאשר הארץ הייתה עדיין ריקה וחשוכה, אמר ה' יהי אור". בריאת השמים והארץ עצמם אינה מתוארת כלל; זהו "מעשה בראשית" שחכמינו שייכו אותו לתורת הסוד וקבעו שהוא מעבר להשגתם של רוב בני האדם (רמב"ן). וההוכחה, המים המופיעים בפסוק ב ושלא פורש מתי נבראו (רש"י, רשב"ם). אם כך, השמים והארץ נבראו עוד לפני הפסוק הראשון. הפסוק הראשון רק קובע, שהדבר הראשון שה' החליט להוסיף לעולם הריק והחשוך היה האור.

3. אולם המבנה המוזר של הפסוק רומז לפירוש נוסף, "אין הפסוק הזה אומר אלא דורשני" (רש"י). לפי חכמי המדרש, המילה בראשית אינה תיאור זמן אלא תיאור סיבה, (בראשית רבה א ד): "ר' הונא בשם ר' מתנה אמר: בזכות שלושה דברים נברא העולם: בזכות חלה, ובזכות מעשרות, ובזכות בכורים. ומה טעם? "בְּרֵאשִׁית בָּרָא אֱלֹהִים" - ואין ראשית אלא חלה, שנאמר (במדבר טו כ): "רֵאשִׁית עֲרִסֹתֵכֶם"; ואין ראשית אלא מעשרות, היך דאת אמר (דברים יח ד): "ראשית דגנך"; ואין ראשית אלא בכורים, שנאמר (שמות כג יט): "ראשית בכורי אדמתך""; וכן פירשו שהעולם נברא בזכות החכמה שנקראה ראשית, (משלי ח כב): "ה' קָנָנִי רֵאשִׁית דַּרְכּוֹ", ועוד.

בָּרָא[עריכה]

1. הפועל בָּרָא, בבניין קל, נזכר בתנ"ך רק על פעולה אלהית. "ומצאנו שהאדם נקרא עושה ונקרא יוצר, ולא מצאנו בשום מקום שיקרא האדם בורא. ונראה שהונח השרש הזה להורות על כל דבר היוצא ממנהגו של עולם, כמו (שמות לד י): "אעשה נפלאות אשר לא נבראו בכל הארץ", (במדבר טז ל): "ואם בריאה יברא ה׳ ופצתה האדמה את פיה", (ישעיהו מח ז): "השמעתיך חדשות מעתה וכו׳ עתה נבראו ולא מאז", (ירמיהו לא כא): "כי ברא ה׳ חדשה בארץ"" (שד"ל).

לפיכך, יש מפרשים שהכוונה ליצירת יש מאין: "ברא - עשה אינו ישנו" (ספורנו), הפעולה האלהית המובהקת ביותר. אדם יכול ליצור רק יש מיש; רק ה' יכול ליצור יש מאין.

2. אולם, בכמה פסוקים הפועל ברא מציין יצירת יש מיש, כגון, "ויברא אלהים את התנינים, ושלש בפסוק אחד: ויברא אלהים את האדם, וברא חשך - שהוא הפך האור, שהוא יש ויש" (אבן עזרא). והפועל בֵּרֵא, בבניין פיעל, מציין יצירת מקום פנוי בתוך יער, "עֲלֵה לְךָ הַיַּעְרָה וּבֵרֵאתָ לְךָ שָׁם...". מכאן שגם הפועל בָּרָא "טעמו - לגזור ולשום גבול נגזר, והמשכיל יבין" (אבן עזרא). וייתכן שהוא רומז לסוד בריאת העולם לפי הקבלה, שהוא יצירת חלל פנוי בתוך ה'. לפני בריאת העולם היה רק ה', וכדי לברוא את העולם הוא פינה בתוכו חלל, ולכן הוא נקרא בלשון חז"ל "מקומו של עולם".

מהי המשמעות המעשית של סיפור הבריאה?[עריכה]

רוב הראשונים עוסקים בפסוק כדי לשאול מדוע התורה מתחילה בסיפור הבריאה. רש"י שואל את השאלה מהכיוון של מדוע התורה לא התחילה עם המצווה הראשונה, ובכך משקף גישה הרואה בתורה בעיקרה ספר חוקים. תשובתו הקלאסית היא שהתורה מתחילה בסיפור הבריאה על מנת לתת מענה לגויים בעתיד שישאלו על זכותם של עם ישראל על ארץ ישראל בכך שאלוקים יצר את כל העולם ולכן זכותו להחליט למי לתת את ארץ ישראל. בכך משתקפת השקפה שהתורה היא גם היסטורית. הרמב"ן עונה על השאלה בכיוון אחר, בכך שהוא רואה את סיפור הבריאה כיסוד אמונה.

מהו סדר הבריאה?[עריכה]

כמה דעות ישנן בראשונים בהסבר פסוק זה: רש"י פירש ש(לפי דרך הפשט) פסוק זה אינו עומד לעצמו והנושא ממשיך עד פסוק ג' שם נמצא עיקרו 'ויאמר אלוקים יהי אור'. לפי פירוש זה כוונת התורה בפסוקים הראשונים היא לומר שבתחילת בריאת שמים וארץ, הארץ היתה תוהו ובוהו וחושך. ואלוקים אמר יהי אור. אבל הפסוקים אינם באים להורות שהשמים והארץ הם שנבראו ראשונים (וההוכחה, המים שמופיעים בפסוק ב', בלי שפורש מתי נבראו). לפי דעת הרד"ק הפסוק הראשון מגלה לנו שהשמיים והארץ הם אלו שנבראו ראשונים "כשברא אלוקים את העולם, בראשונה ברא את השמיים והארץ". הרמב"ן חולק על גישה זו וטוען שפסוק זה עומד לעצמו ומהווה מעין כותרת לכל פרשת הבריאה האומרת שה' הוא זה שברא את השמיים והארץ שמהם ומהיסודות שלהם נבראו אח"כ כל חלקי הבריאה.

פירושים מודרניים[עריכה]

  1. ישנם מספר בעיות יסוד בפסוק. המילה בראשית ניתנת למספר הסברים שונים כפי שקל להבין מהתרגומים השונים. ניתן לתרגם את הפסוק כ "IN THE BEGINING" או לתרגמו כ "IN THE BEGINING OF CREATION".(למעשה נחלקו בכך הראשונים, רמב"ן הבין כאפשרות הראשונה ורד"ק הבין כאפשרות השנייה)

  2. אם מבינים שהפסוק הראשון מהווה כותרת לפרק (כך היא שיטת הרמב"ן) הרי שלמעשה יש לנו מסגרת לפרק המורכבת מפסוק זה ומפסוק א בפרק ב' "ויכולו השמיים והארץ וכל צבאם". המסגרת, א"כ, מדברת על בריאת השמיים והארץ כאשר בתוך המסגרת מפרטת התורה את הדברים שנבראו. אולם ניתן לשים לב שאין חפיפה בין המסגרת ובין מה שבתוכה משום שלמעשה התורה אינה מפרטת את חלקי הבריאה השייכים לשמיים (למעט המאורות שהם בעצם חלק מהארץ: "להאיר על הארץ"). ניתן להשוות לתהלים קמח] שגם שם ישנה חלוקה בין השמיים והארץ ושם מפרט בעל המזמור ביחס לשמיים: "הללוהו כל מלאכיו הללהו כל צבאיו".

נראה שפשר השתיקה של התורה מנבראי השמיים היא ללמדנו שאכן יש להתרכז במה שנברא בארץ ולא במה שנברא בשמיים (מפי הרב יואל בן נון).

מקור

מדע מודרני[עריכה]

היום אפשר למצוא בתהליך בריאת העולם עובדות שלא היו יכולות להיות ידועות לכותב הקדמון או אפילו המאוחר ביותר. עובדות שרק אלוהים היה יכול לדעת ולהסביר לכותב. כדי להבין את הכתוב, פרוש המילים חייב להיות מובן. בהמשך אלוהים קורא לעצמים בשם, למרות שעוד לפני זה הוא כבר השתמש במילה לתופעה אחרת:

  • הַשָּׁמַיִם - "וַיִּקְרָא אֱלֹהִים לָרָקִיעַ, שָׁמָיִם" (בראשית א ח).
  • הָאָרֶץ - "וַיִּקְרָא אֱלֹהִים לַיַּבָּשָׁה אֶרֶץ" (בראשית א י)

בבריאה האמיתית של היקום השמים לא היו הרקיע של כדור הארץ, והארץ לא היתה היבשה של כדור הארץ.
לכן אפשרי שהשמים מסמלים את הריק והארץ מסמלת את החומר, וכך החומר התחיל להתפזר בריק ולהתקבץ לגופים שמימיים שאת המבנה שלהם היום אנחנו חוקרים ומגלים, ובתהליך זה נוצר האור, להאיר את החושך.

בָּרָא אֱלֹהִים אֵת הַשָּׁמַיִם וְאֵת הָאָרֶץ[עריכה]

פרופסור Scott B. Noegel במאמרו "God of Heaven and Sheol", מעלה הסבר למילים שמים וארץ.‏[1] הוא משתמש בתנ"ך, במקורות האכדים והשומרים, ככתוב בחוקי חמורבי, סיפור גלגמש, אנומה אליש, וסיפור עשתר, שמסבירים שבתקופה ההיא חילקו את היקום לחמישה חלקים, כדי להסביר שביום הראשון נוצרו רק המרחבים: "הַשָּׁמַיִם" (heaven) (smm) ו"הָאָרֶץ" (ars) (underworld), ולמרות שבתורה משתמשים באותם מילים ביום הראשון ובימים השני והשלישי, ברור שמדובר במשהו אחר, הן 'השמים' 'והארץ' של יום ראשון כבר נוצרו, ואין צורך ליצור אותם בשנית.

כבר בפעם הראשונה כאשר מופיעות המילים "הַשָּׁמַיִם" ו"הָאָרֶץ", בפסוק א', הן מופיעות עם 'ה' - הידיעה, כאילו שברור במה מדובר. כאשר המילים "שָׁמָיִם" ו"אֶרֶץ" מופיעות מחדש בפסוקים ח' ו-י', כפרטים חלקיים של המערכת הכללית, המילים מוגדרות מחדש ומופיעות בלי 'ה' - הידיעה, כדי להודיע לנו שאלו דברים חדשים ושונים שלא הוצגו בעבר, למרות השימוש באותן מילים.

  1. המילה "הַשָּׁמַיִם" (smm) בפסוק א - מתארת את הכוכבים והמרחב האין-סופי העליון (heaven).
  2. המילה "שָׁמָיִם" (smm) בפסוק ח - מתארת את האזור שבו נמצאים העננים מעל היבשה (המים העליונים) (sky) אשר נוצרו ביום השני.
  3. המילה "אֶרֶץ" (ars) בפסוק י - מתארת את מעשה המרקעה שהפריד בין המים העליונים למים התחתונים, ככתוב: "וַיַּעַשׂ אֱלֹהִים אֶת הָרָקִיעַ, וַיַּבְדֵּל בֵּין הַמַּיִם אֲשֶׁר מִתַּחַת לָרָקִיעַ, וּבֵין הַמַּיִם אֲשֶׁר מֵעַל לָרָקִיעַ" (ביאור:בראשית א ז), וזאת היתה היבשה שאלוהים קרא לה ארץ ביום השלישי (ביאור:בראשית א י).
  4. המילה "יַמִּים" בפסוק י - מתארת את המים התחתונים בתוך היבשה ומסביבה, והנוזל שעליו צפה היבשה (ואכן היבשה באמת צפה על ים של לבה נוזלית).
  5. המילה "הָאָרֶץ" (ars) בפסוק א - מתארת את המרחב האין-סופי התחתון (underworld) המשלים את המרחב האין סופי העליון, ובהמשך הכוונה תהיה לשאול, מגורי נשמות המתים.‏[2]

אלוהים ברא את הכל, למעלה ולמטה עד אין סוף. אין יוצר או שליט אחר מבלעדיו והוא שוכן בכל המרחב. לפי זה, ההמשך "וְהָאָרֶץ הָיְתָה תֹהוּ וָבֹהוּ, וְחֹשֶׁךְ עַל פְּנֵי תְהוֹם" (ביאור:בראשית א ב) מסביר שרק הארץ והשאול היו תהו ובהו, אבל מרחב השמים מעל מרחב הארץ היה רגוע יותר וחשוך.

אולם

אין ספק שעורכי התורה, ידעו את התרבויות באזור וידעו שהעמים סביב האמינו בעולם עליון של אלוהות טובה, ובעולם תחתון של אלוהות רעה. המילה שאול היתה ידועה ומוכרת, כדברי יעקב: "וְהוֹרַדְתֶּם אֶת שֵׂיבָתִי בְּיָגוֹן שְׁאוֹלָה"(ביאור:בראשית מב לח) בכל זאת העורכים לא השתמשו במילה שאול. ייתכן שהעורכים בכוונה התאמצו להיות מדויקים מבחינה מדעית (כפי שהיום אנחנו מודעים לזה, שהשמים נמצאים בכל הכיוונים ואין למעלה או למטה), והתעקשו לא להעניק לאלוהויות האלה את הכבוד של קייום, ובכוונה הם לא יצרו, לא אימצו משפה אחרת, ולא השתמשו במילים המיצגות Heaven and Underworld.




  1. ^ Scott B. Noegel, "God of Heaven and Sheol" Hebrew Studies, Volume LVII, 2017.
  2. ^ במסורות מאוחרות המרחב הזה הפך לגיהנום.