מ"ג בראשית א כז

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
מקראות גדולות בראשית


<< · מ"ג בראשית א · כז · >>

מקרא

כתיב: ויברא אלהים את האדם בצלמו בצלם אלהים ברא אתו זכר ונקבה ברא אתם

מנוקד: וַיִּבְרָא אֱלֹהִים אֶת הָאָדָם בְּצַלְמוֹ בְּצֶלֶם אֱלֹהִים בָּרָא אֹתוֹ זָכָר וּנְקֵבָה בָּרָא אֹתָם.

עם טעמים: וַיִּבְרָ֨א אֱלֹהִ֤ים ׀ אֶת־הָֽאָדָם֙ בְּצַלְמ֔וֹ בְּצֶ֥לֶם אֱלֹהִ֖ים בָּרָ֣א אֹת֑וֹ זָכָ֥ר וּנְקֵבָ֖ה בָּרָ֥א אֹתָֽם׃

תרגום

​ ​
אונקלוס:
וּבְרָא יְיָ יָת אָדָם בְּצַלְמֵיהּ בְּצֶלֶם אֱלֹהִים בְּרָא יָתֵיהּ דְּכַר וְנוּקְבָּא בְּרָא יָתְהוֹן׃
ירושלמי (יונתן):
וּבְרָא יְיָ יַת אָדָם בִּדְיוּקְנֵיהּ בְּצַלְמָא יְיָ בְּרָא יָתֵיהּ בְּמָאתָן וְאַרְבְּעִין וּתְמַנֵי אֵיבָרִין בִּתְלַת מְאָה וְשִׁיתִּין וְחַמְשָׁא גִידִין וּקְרַם עֲלוֹי מוֹשְׁכָא וּמְלֵי יָתֵיהּ בִּסְרָא וְאִידְמָא דְכַר וְנוּקְבָא בְגַוְהוֹן בְּרָא יַתְהוֹן:
ירושלמי (קטעים):
וּבְרָא מֵימְרָא דַיְיָ יַת אָדָם בִּדְמוּתֵיהּ בִּדְמוּת מִן קֳדָם יְיָ בְּרָא יָתֵיהּ דְכַר וְזוּגֵיהּ בְּרָא יַתְהוֹן:

רש"י (כל הפרק)(כל הפסוק)

"וַיִּבְרָא אֱלֹהִים אֶת הָאָדָם בְּצַלְמוֹ" - בדפוס העשוי לו שהכל נברא במאמר והוא נברא בידים שנאמר (תהלים קלט) וַתָּשֶׁת עָלַי כַּפֶּכָה נעשה בחותם כמטבע העשויה ע"י רושם שקורין קוני"ץ (ובכ"י קוי"ן והוא בל"א שטעמפעל) וכן הוא אומר (איוב לח) תִּתְהַפֵּךְ כְּחֹמֶר חוֹתָם

"בְּצֶלֶם אֱלֹהִים בָּרָא אֹתוֹ" - פירש לך שאותו צלם המתוקן לו צלם דיוקן יוצרו הוא

"זָכָר וּנְקֵבָה בָּרָא אֹתָם" - ולהלן הוא אומר (בראשית ב) וַיִּקַּח אַחַת מִצַּלְעֹתָיו וגו' במדרש אגדה שנבראו שני פרצופים בריאה ראשונה ואח"כ חלקם ופשוטו של מקרא כאן הודיעך שנבראו שניהם בששי ולא פירש לך כיצד ברייתן ופירש לך במקום אחר

רבינו בחיי בן אשר (כל הפרק)(כל הפסוק)


בצלמו: ענין צלם, השגה שכלית. והכונה באמרו "בצלמנו" לפי שהנפש השכלית שבאדם אצולה מרוח קדשו ויהיה הפרש גדול בין הגלם והתואר, לא כדעת הקמחי(?) שחשב שהכל אחד. וכן דעת הרמב"ם. כי יש ביניהם הפרש גדול. והוא שאמר בתחלת ספרו המורה רבים הבינו מלת "צלם" שהוא המורה בלשון הקדש על הצורה החיצונה המורגשת וטעו בזה עד שנטו לצד הכפירה להאמין בגשמות. אך הצלם והתואר שני ענינים הם, כ התואר נאמר על הצורה החיצונה המורגשת כענין שכתוב "מה תארו" (ש"א כח), "כתאר בני המלך" (שופטים ח). אמנם הצלם הוא נופל על הצורה הטבעית ר"ל הענין אשר בו נתעצם הדבר ומהותי ועל ההשגה הזאת השכלית נאמר "בצלם אלהים". ולכך נאמר "צלמם תבזה" (תהלים עג כ) כי הבזיון דבק בנפש, לא בתכונת האברים. והנרצה בזה "בצלמנו" היא הצורה המינית שהיא ההשגה השכלית כמו שפירש עיד(?) בספר מדע בפרק רביעי.

ויש שפירשו "בצלמנו" — בצלם שלנו הנפרד ממנו , הוא צלם העולם בתכונתו שהוא עולם המלאכים ועולם הגלגלים והעולם השפל הזה, ושלשה חלקים אלה כלל המציאות. ועל תכונה זו תכונת בנין האדם על שלשה חלקים בדוגמת בנין המציאות. ומפני זה נקרא האדם "עולם קטן" לפי שהוא כנגד העולם הגדול. וזה רמז איוב באמרו "ומבשרי אחזה אלוה" (איוב יט כו). ואמר כי מתוך חלקי גופו שהם שלשה, יראה שלשה חלקי המציאות שבמעשה בראשית שהם מעשה אלוה.

  • כי הראש באדם ששם השכל שופע, הוא כנגד העולם העליון ששם השכלים הנפרדים;
  • מן הצואר עד המתנים הוא חלק אמצעי באדם ומשם יוצאים שני שריגים, והם יד ימין ויד שמאל, ובהם נכללים ז' שמות והם: האצבע, והיד, והכף, והטפח, והזרת, והאמה, והזרוע — כנגד העולם האמצעי הוא עולם הגלגלים אשר בכללם ז' גלגלי התנועה אשר ז' כוכבי לכת קבועים בהם. ויש בכלל החלק האמצעי הזה הלב באדם אשר המחשבה באה ממנו, והנה הוא כמלך יושב בחדרי חדרים וכל שאר אברי הגוף תחת ממשלתו והוא באמצע הגוף כנגד כוכב חמה שהוא באמצע הגלגלים, ממנו תבא האורה בעולם השפל הזה אשר בסבתה יעשה כל פעולותיו.
  • וממתניו ולמטה הוא החלק השלישי ויש בכלל החלק הזה פעולת התולדה והויה והפסד כנגד העולם הזה שהוא בעל הויה והפסד.

ואחר שנתבאר לך זה, בכל מקום שאתה מוצא בתורה זכרון דברים גשמיים מיוחסים לבורא כגון "יד השם" "עיני השם" "אזני השם" "פני השם" — בכולן תוכל להתבונן שאין הדברים כפשוטן אבל הם מלות מורות ענינים נעלמים במין אחד ממיני החכמה. וזהו מאמר חז"ל תמיד דברה תורה כלשון בני אדם. וביאור המאמר כי כיון שאנחנו עלי חושים והרגשות, אין בנו כח להשיג הענינים השכלים רק בציורי הענינים המורגשים אשר אנחנו מוטבעים בהם, מפני זה היתה כונת התורה לכתוב המלות והענינים כפי כח הבנת השומע כדי שיתישב הענין על לבו בתחלה מדרך גשמותו מתוך המלות הגשמיות ואחרי כן יתחכם וידקדק להבין שכל זה אנו כי אם על צד ההקרבה והמליצה. והמשכילים, מבקשי ה' יתב', יפשיטו קליפות המלות ההם וגשמותם ויבינו הפנימי שיש בתוכם ושהם מלות נאמרות בחכמה. ועל זה אמר הכתוב "ומבקשי ה' יבינו כל" (משלי כח, ט). ואילו לא היה ספור התורה בדברים גשמיים הקרובים לשכל ההמון, רק בדברים שכליים וענינים שכליים, לא היו מבינים ההמון — לא המלות ולא הענינים — ומפני זה נתן הספר בענין שיועיל לחכם ולסכל וכל אדם יחזה בו כפי כחו וחכמתו ומדרגתו. יועיל לסכל שיתשב הענין בלבו ומחשבתו כי יש לו בורא נמצא שהוא חייב בעבודתו, ויועיל לחכם שיבין המלות ההם מצד החכמה. ועם זה יהיו הכל שוים בדעת מציאות הבורא יתברך. וכבר המשילו חכמי המחקר הענין הזה לעשיר שבא לו אדם להתאכסן עמו, הוא ובהמותיו, ונתן לו כל מיני מעדנים למאכל ונתן לבהמותיו תבן ומספוא, לכל אחד דבר הראוי לו; כן התורה תרחיב במדות הבורא במליצות גשמיות כפי חולשת דעת ההמון ותרמוז הענינים השכליים לבעלי החכמה והמוסר.


ועל דרך הקבלה: "נעשה אדם", נמלך בשבע מדותיו. ומדרש בראשית רבה יורה כן, הוא שאמרו נעשה אדם — במי נמלד? רבי יהושע דסכנין אומר במלאכת שמים וארץ נמלך. משל למלך שהיה לו סנקליטון ולא היה עושה דבר חוץ מדעתו. א"ר אמי בלבו נמלך. משל למלך שבנה פלטרין על ידי אדריכלו לא ערבה לו. על מי להתרעם? לא על אדריכל! הדא דכתיב "ויתעצב אל לבו". אמר רבי אמי משל למלך שעשה סחורה על ידי סרסור ולא הרויח בה. על מי להתרעם? לא על הסרסור?!, עד כאן.

ויש בכתוב הזה ענין עמוק, חתום באוצרות המקובלים מבקשי ה', כי הוא סוד בנין עשר ספירות אשר האדם כלול בהם ותבניתו דוגמא להם. אמר "בצלמנו", בצלם העשוי לנו; "כדמותנו" דמות התפארת והיא משיבת הגוף. ועתה שמע פירוש הכתוב, וכל המיחד יחוד שלם ראוי שיכוין לבו לזה. ראש האדם, שהוא כבוד לכל הגוף, כנגד הכתר שהוא ראש לכל הספירות. וכתיב "ראש דברך אמת" (תהלים קיט), וכתיב "ראשו כתם פז" (שיר ה יב). מוחו וחכו של אדם כנגד החכמה שהיא פנימית וכתיב "חכו ממתקים" (שם). וכן במלת "חכמה" נרמז "מֹח" "חֵך". לשונו — נגד הבינה שהיא מוציאה כל הכחות לאור, הוא שכתוב "וכלו מחמדים", כן הלשון מוציא ומגלה כחות המחשבה. וכבר ידעת בקבלה כי כתר והחכמה והתשובה הכל דבר אחד. וכן ביצירת האדם: המוח והחיך והלשון באבר הראש, הכל דבר אחד. זרועותיו של אדם, לימין ולשמאל כנגד החכמה(?) וזהו וברית הלשון מכריע בינתים שהרי התשובה כנגד הלשון. הרי לך ה' ספירות עליונות. התפארת כנגדו באדם משיבת הגוף, וכן התפארת כח וחזוק לכל הספירות. ועל התפארת אמר אמר משה ע"ה "אל אלהי הרוחות לכל בשר" (במדבר טז). הרגלים באדם, שוק ימין ושוק שמאל, כנגד הנצח וההוד. ברית מילה באדם כנגד יסוד הנקרא צדיק הנקרא ברית, מכוון באמצע וזהו ברית מילה מכריע בינתים. ומכאן תבין כי ראוי שתהא עונתן של תלמידי חכמים בשבת מפני שיסוד הוא שביעי בעשותך ג' ראשונות אחד. וכאשר ראה אחֵר השלמות הגוף שלם ונשאר מלכות קצוץ אמר שמא ח"ו שתי רשויות יש? ולא נתן אל לבו שהוא היה הלב ועליו אמר "ויתעצב אל לבו", ועליו הביאו חכמי האמת המשל הנמרץ מן הסרסור והאדריכל. והוא האתרוג שאמרו חז"ל שדומה ללב והוא בפני עצמו אינו נאגד עם הלולב אבל הוא מעכב במיני הלולב שאין המצוה שלמה אלא עמו. והמשכיל יבין. וכאשר ישיג האדם הענין הגדול הזה יאורו עיניו ויוכל להרחיק מן התורה והאמונה כל דופי וכל דבה ויהיה הכל ברור כשמש לפניו שאין שם לא דמות ולא צורה כלל. וכן העידה התורה במעמד הקדוש "כי לא ראיתם כל תמונה" (דברים ד, טו), וכתיב "ותמונה אינכם רואים" (דברים ד, יב). אבל הדברים נאמרים כן בהכרח והכל דוגמא כי היצירה התחתונה האחרונה דוגמת האצילות העליונה.

מלבי"ם (כל הפרק)(כל הפסוק)


"ויברא אלהים". כבר התבאר שכל בריאה היא יש מאין, ואמר בבריאת המים ויברא אלהים את התנינים, שזה מצד נפשם, שא"א להארץ להוציא נפשות כמש"ש. ובבריאת היבשה אמר ויעש אלהים שכבר ברא נפשות החיים רק עשאם וגמרם בברואי היבשה, אמנם נפש האדם אינו ממין נפשות החיים, כי היא כאצולה ממקום קדוש, לכן אמר בו ויברא אלהים שהוא הוצאת נפשו יש מאין שעדן לא היה כמוה בכל מ"ב, אבל מ"ש נעשה אדם לשון עשי' הוא על גופו ונפש חיה שבו שנתלה בכח החומר שיפול עליה עשיה כמו שיפול לשון עשיה על נפש חית הארץ, יען שהוא מעולה מנפש חית הים, וכן נפש חיה שבאדם מעולה מכל נפש חיה במה שיש בו שכל ותבונה ובחירה וחפשית במעשיו, ויפול עליו לשון עשיה. ויחס עשיה זו לעצמו עם כל מ"ב יחד בלשון רבים נעשה. אבל פה ידבר מהוצאת נשמתו האלהית אמר ויברא. וגם מצד נשמתו נברא בצלם ומבאר בצלם אלהים ברא אותו, שכבר בארנו ששם אלהים הבא בכל מ"ב יציין הכחות האלהיים השופעת בכל הבריאה ונותנת גבול וקצב וכח משוער לכל עולם ולכל בריה, והוא האלהות שהוא נפש העולמות כולם ומצויר עם העולם כנפש המחיה את הגויה, כן נתן נפש האלהית שהוא חלק מעצמותו ית' בעולם הזה הקטן מכוון בצלם ובדפוס האלהית שהוא נפש העולם הגדול, אבל לא תמצא בשום מקום שיאמר בצלם ה', כי שם הויה מורה על עצמותו ית' ולא יצדק לשון צלם רק ע"ש אלהים שמציין איך הוא נפש העולם, שמצד זה האדם הוא הצל שאור האלהי השופע בכל הבריאה יחזור ממנו באור חוזר מלמטה למעלה, כמו שיפלש הירח אור השמש והוא צלם של השמש, ר"ל צלו ומגיה אור באור חוזר, ויען שהאדם נברא בצד אחד להיות קיים באיש מצד נשמתו, ומצד גופו נברא להיות קיים במין, אמר מצד שנברא להיות קיים באיש שבצלם אלהים ברא אותו, ומצד שנברא להיות קיים במין, אמר זכר ונקבה ברא אותם:

 

ילקוט שמעוני (כל הפרק)(כל הפסוק)

ויברא אלהים את האדם בצלמו. ר' בנאה הוי מציין מערתא דרבנן. כי מטא למערתא דאברהם, אשכחיה לאליעזר עבד אברהם דקאי קמי בבא. אמר ליה: מאי קא עביד אברהם? אמר ליה: גני בכנפיה דשרה וקא מעיינא ליה ברישיה. אמה ליה: זיל אמור ליה, בנאה קאי אבבא. אמר ליה: ליעול וליתי, מידע ידע דיצר הרע בהאי עלמא ליכא. על ציין ונפק. כי מטא למערתא דאדם הראשון, יצאה בת קול ואמרה לו: הסתכלת בדמות דיוקני, בדיוקני עצמה אל תסתכל. הא בעינא לציוני מערתא? כמדת החיצונה כך מדת הפנימית. ולמאן דאמר שני בתים זה למעלה מזה, אמרו ליה: כמדת העליונה כך מדת התחתונה. אמר ר' בנאה: נסתכלתי בשני עקביו של אדם הראשון, ודומין לשני גלגלי חמה. הכל בפני שרה כקוף בפני אדם, שרה בפני חוה כקוף בפני אדם. שופריה דרב כהנא מעין שופריה דרב, דרב מעין דרבי אבהו, דרבי אבהו מעין דיעקב אבינו, דיעקב אבינו מעין דאדם הראשון, דאדם הראשון מעין דשכינה:

ויברא אלהים את האדם. לפיכך נברא האדם יחידי, ללמדך שכל המאבד נפש אחת מישראל מעלה עליו כאלו איבד עולם מלא, וכל המקיים נפש אחת מישראל מעלה עליו כאלו קיים עולם מלא. ומפני שלום הבריות, שלא יאמר אדם לחבירו: אבא גדול מאביך; ושלא יהו אפיקורסים אומרים: שתי רשויות בשמים. ולהגיד גדולתו של מלך מלכי המלכים הקב"ה, שאדם טובע כמה מטבעות בחותם אחד, כולן דומות זה לזה; והקב"ה טובע כל אדם בחותמו של אדם הראשון, ואין אחד דומה לחבירו. ולפיכך צריך כל אחד לומר: בשבילי נברא העולם. תניא: אדם יחידי נברא, מפני הצדיקים, שלא יהו אומרים: אנו בני צדיקים ורשעים בני רשעים. דבר אחר: מפני המשפחות, שלא יהו מתגרות זו בזו; ומה עכשיו שנברא יחידי – מתגרים, אם נבראו שנים על אחת כמה וכמה. דבר אחר: ומה עכשיו שנברא יחידי גוזילין וחומסין, ואם שנים על אחת כמה וכמה. ומפני מה אין פרצופותיהן דומות זה לזה? שלא יראה אדם אשה נאה ודירה נאה לחברו, ויאמר: שלי הוא, שנאמר: "וימנע מרשעים אורם". היה רבי מאיר אומר: בג' דברים נשתנה אדם מחבירו; בקול, במראה, בדעת. בקול ובמראה, משום ערוה; ובדעת, מפי הגזלנין וחמסנין.

תנו רבנן: אדם בערב שבת נברא, שלא יהו אפיקורסים אומרים: שותף היה להקב"ה במעשה בראשית. דבר אחר: שאם תזוח דעתו עליו, אומרים לו: יתוש קדמך. דבר אחר: כדי שיכנס למצוה מיד. דבר אחר: כדי שיכנס לסעודה מיד. משל למלך בשר ודם, שבנה פלטרין והתקין סעודה ואחר כך הכניס אורחים, שנאמר: "חכמות נשים בנתה ביתה". אמר רבי אחא בר חנינא: שתים עשרה שעות היה היום. שעה ראשונה הוצבר עפרו, שניה נעשה גולם, שלישית נמתחו אבריו, רביעית נזרקה בו נשמה, חמישית עמד על רגליו, ששית קרא שמות, שביעית נזדווגה לו חוה, שמינית עלו למיטה שנים וירדו ארבעה, תשיעית נצטווה, עשירית סרח, אחת עשרה נידון, שתים עשרה נטרד והלך לו, דכתיב: "ואדם יקר בל ילין":

אדם הראשון נברא מהול, שנאמר: ויברא אלהים את האדם בצלמו. וכן איוב, "איש תם וישר". וכן שת, "ויולד בדמותו כצלמו". וכן נח, "איש צדיק תמים". וכן שם, ומלכי צדק מלך שלם, וכן "יעקב איש תם", וכן יוסף: "אלה תולדות יעקב יוסף". וכן משה, "ותרא אותו כי טוב הוא". וכן בלעם, "נאם שומע אמרי אל". וכן שמואל, "והנער שמואל הולך וגדל וטוב". וכן דוד, "לדוד מכתם". וכן ירמיה, "בטרם אצרך בבטן ידעתיך". וכן זרובבל, "ביום ההוא וגו' אקחך זרובבל":

זכר ונקבה ברא אותם. אמר ר' יצחק: כיון שבא זכר לעולם, בא שלום. זכר – "זה כר", דכתיב: "שלחו כר" וגו'; כיון שבא זכר, בא ככרו עמו. זכר זה כר, דכתיב: "ויכרה להם כרה". נקבה אין עמה כלום, נקבה – "נקיה באה"; עד דאמרה מזוני לא יהבי לה:

מכלל שאחריו מעשה ואינו אלא פרטו של ראשון, כיצד? ויברא אלהים את האדם בצלמו, הרי זה כלל; ואחר כך פרט מעשיו, "וייצר ה' אלהים את האדם... ויפל ה' אלהים תרדמה על האדם... ויבן ה' אלהים את הצלע". הרואה סבור שהוא מעשה אחר, ואינו אלא פרטו של ראשון. כיוצא בו: "חזון ישעיהו" כלל, ואחר כך פרט: "בשנת מות המלך עוזיהו", "בשנת מות המלך אחז", "ובארבע עשרה שנה למלך חזקיהו". השומע סבור שהוא מעשה אחר, ואינו אלא פרטו של ראשון:

<< · מ"ג בראשית · א · כז · >>