מ"ג בראשית א כו

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
מקראות גדולות בראשית


<< · מ"ג בראשית א · כו · >>

מקרא

כתיב: ויאמר אלהים נעשה אדם בצלמנו כדמותנו וירדו בדגת הים ובעוף השמים ובבהמה ובכל הארץ ובכל הרמש הרמש על הארץ

מנוקד: וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים נַעֲשֶׂה אָדָם בְּצַלְמֵנוּ כִּדְמוּתֵנוּ וְיִרְדּוּ בִדְגַת הַיָּם וּבְעוֹף הַשָּׁמַיִם וּבַבְּהֵמָה וּבְכָל הָאָרֶץ וּבְכָל הָרֶמֶשׂ הָרֹמֵשׂ עַל הָאָרֶץ.

עם טעמים: וַיֹּ֣אמֶר אֱלֹהִ֔ים נַֽעֲשֶׂ֥ה אָדָ֛ם בְּצַלְמֵ֖נוּ כִּדְמוּתֵ֑נוּ וְיִרְדּוּ֩ בִדְגַ֨ת הַיָּ֜ם וּבְע֣וֹף הַשָּׁמַ֗יִם וּבַבְּהֵמָה֙ וּבְכׇל־הָאָ֔רֶץ וּבְכׇל־הָרֶ֖מֶשׂ הָֽרֹמֵ֥שׂ עַל־הָאָֽרֶץ׃

תרגום

​​

אונקלוס:
וַאֲמַר יְיָ נַעֲבֵיד אֲנָשָׁא בְּצַלְמַנָא כִּדְמוּתַנָא וְיִשְׁלְטוּן בְּנוּנֵי יַמָּא וּבְעוֹפָא דִּשְׁמַיָּא וּבִבְעִירָא וּבְכָל אַרְעָא וּבְכָל רִחְשָׁא דְּרָחֵישׁ עַל אַרְעָא׃
ירושלמי (יונתן):
וַאֲמַר יְיָ לְמַלְאָכַיָא דִמְשַׁמְשִׁין קוֹמוֹי דְאִיתְבְּרִי בְּיוֹם תִּנְיָן לִבְרִיַית עַלְמָא נַעֲבֵיד אָדָם בְּצַלְמָנָא בִּדְיוֹקְנָנָא וְיִשְׁלְטוּן בְּכַוְורֵי יַמָא וּבְעוֹפָא דְאַוִיר שְׁמַיָא וּבִבְעִירָא וּבְכָל אַרְעָא וּבְכָל רִיחֲשָׁא דִרְחֵישׁ עֲלוֹי אַרְעָא:

רש"י (כל הפרק)(כל הפסוק)

"נַעֲשֶׂה אָדָם" - ענותנותו של הקב"ה למדנו מכאן לפי שהאדם הוא בדמות המלאכים ויתקנאו בו לפיכך נמלך בהן וכשהוא דן את המלכים הוא נמלך בפמליא שלו שכן מצינו באחאב שאמר לו מיכה (מלכים א' כב) רָאִיתִי אֶת ה' יֹשֵׁב עַל כִּסְאוֹ וְכָל צְבָא הַשָּׁמַיִם עֹמֵד עָלָיו מִימִינוֹ וּמִשְּׂמֹאלוֹ וכי יש ימין ושמאל לפניו אלא אלו מיימינים לזכות ואלו משמאילים לחובה וכן (דניאל ד) בִּגְזֵרַת עִירִין פִּתְגָמָא וּמֵאמַר קַדִּישִׁין שְׁאֵלְתָא אף כאן בפמליא שלו נטל רשות א"ל יש בעליונים כדמותי אם אין כדמותי בתחתונים הרי יש קנאה במעשה בראשית

"נַעֲשֶׂה אָדָם" - אע"פ שלא סייעוהו ביצירתו ויש מקום למינים לרדות לא נמנע הכתוב מללמד דרך ארץ ומדת ענוה שיהא הגדול נמלך ונוטל רשות מן הקטן ואם כתב אעשה אדם לא למדנו שהיה מדבר עם בית דינו אלא עם עצמו ותשובתו כתובה בצדו ויברא את האדם ולא כתיב ויבראו

"בְּצַלְמֵנוּ" - בדפוס שלנו

"כִּדְמוּתֵנוּ" - להבין ולהשכיל

"וְיִרְדּוּ בִדְגַת הַיָּם" - יש בלשון הזה לשון רידוי ולשון ירידה זכה רודה בחיות ובהמות לא זכה נעשה ירוד לפניהם והחיה מושלת בו

אבן עזרא (כל הפרק)(כל הפסוק)

נעשה אדם — יש אומרים כי מלת נעשה, שם תואר מבנין נפעל, כמו "ואשר היה נעשה ליום אחד" (נחמיה ה יח), ואמרו כי בצלמנו כדמותנו – דברי משה, ופירוש ויברא אלהים את האדם בצלמו, שהוי"ו שב אל האדם. ויפרשו "בצלם אלהים" (בראשית ט ו), שה"אלהים" דבק עם "עשה", כאילו אמר כי האלהים עשה את האדם בצלם.

וזה הפירוש חסר לב, כי היה הראשון ראוי להיות כן: 'ויאמר אלהים יהי נעשה אדם', וכן 'עשהו בצלמו'. גם וי"ו בצלמו איך ישוב אל האדם? והנה יש לו צלם קודם שיהיה. ומה טעם יש, כי "שופך דם האדם באדם דמו ישפך", בעבור שנברא האדם בצלם בראשית ט ו)? גם לכל נפש חיה צלם.

ויאמר הגאון, כי פירוש בצלמנו כדמותנו, בממשלה. וטעמו, בצלם שראה בחכמה כי טובה היא. ובעבור כבוד האדם, סמכו אל האלהים, וכן "ומארצו יצאו" (יחזקאל לו כ), כי לה' הארץ ומלואה. ואמר במלת נעשה ואם היא לשון רבים, שכן מנהג המלכים לדבר, וכמוהו "ונתנה לך גם את זאת" (בראשית כט כז), "נאמר קדם מלכא" דניאל ב לו]]), "אולי אוכל נכה בו" (במדבר כב ו).

ואלה העדים – עדי שקר הם, כי "ונתנה לך" – בנין נפעל, וכמוהו "והעיר נתנה" (ירמיהו לב כד), והוי"ו השיבו לעתיד כמשפט כל פעל עבר. והטעם, ותנתן לך. ו"נכה בו", הוא ומחנהו, או יהיה שם הפעל, כמו "ונקה לא אנקך" (ירמיהו מו כח), ואף כי שמצאנו "לא נֻכו" (שמות ט לב), כי לא יבא בנין שלא נזכר שם פועלו כי אם מהכבד. ורבי משה הכהן הספרדי טעה בספרו. ומלת "נאמר קדם מלכא" – ארמית היא, ואיך ידבר דניאל בלשון גדולה עם נבוכדנצר שהיה מלך מלכים?

ועתה אפרש. דע, כי כל מעשה בראשית, לכבוד האדם נברא במצות השם, והצמחים, הוציאה אותם הארץ, והמים וכל נפשות החיות. ואחר כן אמר השם למלאכים: נעשה אדם, אנחנו נתעסק בו ולא המים והארץ. ואחר שידענו שהתורה דברה כלשון בני אדם, כי המדבר אדם גם כן השומע, ולא יוכל לדבר איש דברים בגבוה עליו או בשפל ממנו, רק על דרך דמות האדם. וכן אמר 'פי הארץ' (ראה במדבר טז ל), "יד הירדן" (במדבר יג כט), "וראש עפרות תבל" (משלי ח כו). וחלילה חלילה להיות דמות לשם, וכן אמר: "ואל מי תדמיוני" (ישעיהו מ כה). ובעבור שנשמת האדם העליונה שאיננה מתה נמשלת בחיותה לשם, ושאיננה גוף, והיא מלאה כולו. וגוף האדם כעולם קטן. יהי השם מבורך, אשר בגדול החל ובקטן כלה. וגם אמר הנביא שראה כבוד אלהים כמראה אדם (יחזקאל א כח). והשם הוא האחד, והוא יוצר הכל והוא הכל. ולא אוכל לפרש. ואדם נברא בתחלה בשני פרצופין, והנו אחד וגם הוא שנים. והנה בצלם אלהים – מלאך, והוא נברא זכר ונקבה. ומלת פריה ורביה באדם – ברכה היא, כמו בבריאת המים. רק הוא מצוה העתיקוה קדמונינו ז"ל, ושמו זה הפסוק זכר לדבר.

רמב"ן (כל הפרק)(כל הפסוק)

"וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים נַעֲשֶׂה אָדָם" - נתייחד בעשיית האדם מאמר בעבור גודל מעלתו כי אין טבעו כטבע החיה והבהמה אשר ברא במאמר הקודם לו והפשט הנכון במלת "נַעֲשֶׂה" הוא מפני שכבר הראית לדעת (לעיל פסוק א) כי האלהים בָּרָא יש מאין ביום הראשון לבדו ואחר כך מן היסודות ההם הנבראים יצר ועשה וכאשר נתן במים כח השרוץ לשרוץ נפש חיה והיה המאמר בהם "יִשְׁרְצוּ הַמַּיִם" (פסוק כ) והיה המאמר בבהמה "תּוֹצֵא הָאָרֶץ" (פסוק כד) אמר באדם "נַעֲשֶׂה" כלומר אני והארץ הנזכרת נַעֲשֶׂה אָדָם שתוציא הארץ הגוף מיסודיה כאשר עשתה בבהמה ובחיה כדכתיב (להלן ב ז) וַיִּיצֶר ה' אֱלֹהִים אֶת הָאָדָם עָפָר מִן הָאֲדָמָה ויתן הוא יתברך הרוח מפי עליון כדכתיב (שם) וַיִּפַּח בְּאַפָּיו נִשְׁמַת חַיִּים ואמר "בְּצַלְמֵנוּ כִּדְמוּתֵנוּ" כי ידמה לשניהם במתכונת גופו לארץ אשר לוקח ממנה וידמה ברוח לעליונים שאינה גוף ולא תמות ואמר בכתוב השני בְּצֶלֶם אֱלֹהִים בָּרָא אֹתוֹ (פסוק כז) לספר הפלא אשר נפלא בו משאר הנבראים וזה פשט המקרא הזה מצאתיו לרבי יוסף הקמחי והוא הנראה מכל מה שחשבו בו ופירוש "צֶלֶם" כמו תאר וּצְלֵם אַנְפּוֹהִי אֶשְׁתַּנִּי (דניאל ג יט) וכן אַךְ בְּצֶלֶם יִתְהַלֶּךְ אִישׁ (תהלים לט ז) בָּעִיר צַלְמָם תִּבְזֶה (([תהלים עג כ|שם עג כ]]) תאר מראיתו ו"דמות" הוא דמיון בצורה ובמעשה כי הקרובים בענין יקראו דומים זה לזה והנה האדם דומה לתחתונים ולעליונים בתאר והדר כדכתיב (תהלים ח ו) וְכָבוֹד וְהָדָר תְּעַטְּרֵהוּ והוא מגמת פניו בחכמה ובדעת וכשרון המעשה ובדמות ממש שידמה גופו לעפר ונפשו לעליונים

"וְיִרְדּוּ בִדְגַת הַיָּם" - בעבור היותו זָכָר וּנְקֵבָה אמר "וְיִרְדּוּ" בִדְגַת הַיָּם לשון רבים ובבראשית רבה (ז ה) אמרו תּוֹצֵא הָאָרֶץ נֶפֶשׁ חַיָּה לְמִינָהּ אמר רבי אלעזר נֶפֶשׁ חַיָּה זו רוחו של אדם הראשון ולא יתכן שיאמר רבי אלעזר כי "תּוֹצֵא הָאָרֶץ" יתפרש בנפשו של אדם הראשון כלל אלא שיתכוין למה שהזכרתי לומר כי יצירת האדם ברוחו הוא הנפש אשר בדם נעשה מן הארץ כמאמר החיה והבהמה כי כל נפשות התנועה נעשו יחד ואחר כן ברא להם גופות עשה תחילה גופי הבהמה והחיה ואחר כך גוף האדם ונתן בו הנפש הזו ואחר כן נפח בו נשמה עליונית כי הנפש הנפרדת אשר בו היא שנתיחד בה מאמר אחר אל האלהים אשר נתנה כדכתיב (להלן ב ז) וַיִּפַּח בְּאַפָּיו נִשְׁמַת חַיִּים ודרך האמת בפסוק הזה יודע למשכיל בפסוק השני ואפשר שנתכוין לו רבי אלעזר ודרש ב"תּוֹצֵא הָאָרֶץ" ארץ החיים שתוצא נפש חיה למינה לעולם עומדת וכן מה שאמר זָכָר וּנְקֵבָה בָּרָא אֹתָם (להלן א כז, להלן ה ב) כי היתה הבריאה מתחלה מזכר ונקבה ונשמתו כלולה בהם אבל היצירה היתה יצירה לאדם ובנין צלע לאשה כאשר יספר בסוף ולכן הזכיר כאן "בריאה" ובפרשה של מטה הזכיר "יצירה" והמשכיל יבין וטעם וְיִרְדּוּ שימשלו בחזקה בדגים ובעוף ובבהמה ובכל הרמש וה"בְּהֵמָה" תכלול החיה ואמר ובכל הארץ שימשלו בארץ עצמה לעקור ולנתוץ ולחפור ולחצוב נחשת וברזל ולשון "רדייה" ממשלת האדון בעבדו

רבינו בחיי בן אשר (כל הפרק)(כל הפסוק)

(כו) נעשה אדם: אחרי שנתן במים כח השרוץ לשרוץ נפש חיה והיה המאמר בהם ישרצו המים ובבהמה תוצא הארץ אמר באדם שהוא מבחר המין "נעשה אדם". ועל דרך הפשט נעשה אדם, אני והארץ הנזכרת, שתוציא הארץ הגוף מיסודיה כאשר עשתה בבהמה וחיה כענין שכתוב "וייצר ה' אלהים את האדם עפר מן האדמה", ושיפח בו הקב"ה הנשמה העליונה וכענין שכתוב "ויפח באפיו נשמת חיים". ופירוש "בצלמנו" — תואר, כענין שכתוב (דניאל י) "וצלם אנפוהי אשתני" וכתיב (תהלים צט) "אך בצלם יתהלך איש", ענינו תאר. "כדמותנו" הוא דמיון הצורה, כי הקרובים בענין אחד יקראו דומים זה לזה. והכוונה בכתוב שיהיה האדם נעשה בענין שיהיה דומה לעליונים ולתחתונים; לעליונים מצד התואר ולתחתונים מצד הדמות שידמה גופו ממש לעפר, כן כתב הרב רמב"ן ז"ל משם החכם ר' דוד קמחי ז"ל.  ועוד פירשו במלת "נעשה" בלשון רבים שהוא דרך הלשון במלכים ונכבדי ארץ שידבר היחיד מהם בלשון רבים והוא דרך מעלה וכבוד. והנה לבן היה יחיד ואמר (בראשית כט ז) "ונתנה לך גם את זאת" וכתיב (במדבר כב ו) "אולי אוכל נכה בו ואגרשנו" וכתיב (דניאל ד) "ופשריה נאמר קדם מלכא" — דרך הגדולים לדבר כן. והראב"ע בשם י"א, "נעשה אדם" — נפעל עומד כמו (ישעיה כו, יח) "ישועות בל נעשה ארץ", עד כאן. ואין צורך להכנס בכל הדחק הזה.

ועל דרך המדרש נעשה אדם כשבא משה לכתוב את התורה ובא לכתוב נעשה אדם אמר לפניו רבש"ע אתה נותן פתחון פה למינים לרדות. אמר לו הקב"ה משה כתוב! וכל הרוצה לטעות יבא ויטעה.

ועל דרך השכל נעשה אדם דעת חכמי המחקר כי השפע השופע מאת הבורא יתברך שהוא סבת הכל שופע תחלה על שכל אחד נפרד לבד ראשון שהוא עלול אצל הש"י, והשכל ההוא מניע את הגלגל המקיף; וממנו נשפעים שמונה שכלים נפרדים, כל אחד מניע גלגל אדם עד גלגל הירח. ומצינו מאמר אחד לרז"ל מורה קצת על זה והוא שאמר אין הקב"ה עושה דבר עד שמסתכל בפמליא של מעלה. וביאור הענין שהבורא ית' פעול כל פעולותיו על ידי אמצעים ומצינו גם כן בפשטי התורה מסייעין אל זה הענין. ועל זה אמר בכאן "נעשה אדם" בלשון רבים להורות על אמצעים. וכן (בראשית יא) "הבה נרדה ונבלה שם וגומר", וכן כתוב (בראשית יט כד) וה' המטיר על סדום ועל עמורה גפרית ואש, ודרשו רז"ל כל מקום שנאמר "וה' " — הוא ובית דינו. וענין מסתכל פירושו שנותן כח בהם להנהיג נמצאים השפלים והוא הנותן בהם ממשלה בארץ כענין שכתוב (איוב לח לג) "אם תשים משטרו בארץ". ובכאן אמרו מסתכל" ובמקום אחר אמרו "נמלך" — אין הקב"ה עושה דבר עד שנמלך בפמליא של מעלה שנאמר (דניאל ד) "בגזרת עירין פתגמא ובמאמר.." והממונים ההם שהוא ית' נמלך בהם אינן אלא כלי רצונו ??? פעולתו בהם כנשמה שהיא מראה פעולותיה על ידי הגוף. וידוע שאין פעולות הגוף כי אם מכל הנשמה. ומצינו בתורה סיוע אחר אל הענין הזה, הוא שכתוב (עמוס ג ?) "כי לא יעשה ה' אלהים דבר כי אם גלה סודו אל עבדיו הנביאים". ואם לעבדיו הנביאים מגלה סודו ומודיע פעולותיו, כל שכן למלאכים המשפיעים כח על הנביאים להודיעם העתיד. ואף על פי כן הוא ית' אינו מצטרך מאחד מן הנמצאים זולתו וכל בלעדיו מצטרך ממנו יתברך תמיד.

בכור שור (כל הפרק)(כל הפסוק)

בריאת האדם בצלם אלהים

(בראשית א כו): ":וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים, נַעֲשֶׂה אָדָם בְּצַלְמֵנוּ כִּדְמוּתֵנוּ; וְיִרְדּוּ בִדְגַת הַיָּם וּבְעוֹף הַשָּׁמַיִם, וּבַבְּהֵמָה וּבְכָל-הָאָרֶץ, וּבְכָל-הָרֶמֶשׂ, הָרֹמֵשׂ עַל-הָאָרֶץ."

נַעֲשֶׂה אָדָם, כלומר: נתקן אָדָם, את האדם העתיד לבראות שהוא צלמו, צורתו ודמותו מאוימת להיות מושל ושליט, כמו שהוא אומר: 'וְיִרְדּוּ'. בְּצַלְמֵנוּ כִּדְמוּתֵנו – שהיא מאוימת, להיות מושל ושליט על כל, ולא שזו דומה לזו, כי אין לתת דמיון ודמות ותמונה למעלה, כדכתיב 'כִּי לֹא רְאִיתֶם כָּל תְּמוּנָה' (דברים ד,טו), וכן 'וְאֶל מִי תְדַמְּיוּנִי וְאֶשְׁוֶה' (ישעיהו מ,כה), וכמו 'וְאֶל מִי תְּדַמְּיוּן אֵל וּמַה דְּמוּת תַּעַרְכוּ לוֹ' (שם מ,יח), ובאיוב הוא אומר 'הַעֵינֵי בָשָׂר לָךְ אִם כִּרְאוֹת אֱנוֹשׁ תִּרְאֶה' (איוב י,ד), בתמיה. ומה שאומר הכתוב 'עֵינֵי ה' ' (דברים יא,יב; זכריה ד,י), 'הֲדֹם רַגְלָיו' (איכה ב,א), 'יַד ה' ' (שמות ט,ג; דברים ב,טו), אינו אלא לשבר את האוזן, שיבין בראייה ובהילוך ובלקיחה, דאין דרכם רק בעינים ורגלים וידים, לפי שלא ראה מעולם אדם עניין אחר. ומה שכתוב 'וְעַל דְּמוּת הַכִּסֵּא דְּמוּת כְּמַרְאֵה אָדָם' (יחזקאל א,כו), כך היה נראה בעיניו על ענין החזיון, כמו חלום שנדמה לו שהוא רואה, ואינו רואה, דהא כתיב 'כִּי לֹא יִרְאַנִי הָאָדָם וָחָי' (שמות לג,כ), כלומר ולא שום דבר חי ונדמה לו כאדם, שלא להבעיתו בדבר שאינו רגיל לראות, שהקב"ה ופמליה שלמעלה מדמין עצמן בכל עניין שירצו להראות לאדם, כדאמר בתלמוד: אידמי ליה כפרשא (שבת קט,ב), אידמי ליה כדובא וטרדינהו, גבי ר' חייא כאליהו (בבא מציעא פה,ב), וכן אידמי ליה כזונה גבי ר' מאיר בעבודה זרה (יח,ב). וכן הוא אומר 'וּבְיַד הַנְּבִיאִים אֲדַמֶּה' (הושע יב,יא), כלומר: אני מדמה עצמי בכל עניין שאני רוצה, ולפיכך אינו אומר בְּצַלְמֵנוּ כִּדְמוּתֵנו אלא על דרך האיום, ואף על פי שאין האיום שוה, מכל מקום דימהו הכתוב, כאדם שאומר 'הפרעוש הלז בין הפרעושים, כמלך בין האנשים', ואינם דומים זה לזה, וכל שכן כאן.
ועוד יש לפרש בְּצַלְמֵנוּ כִּדְמוּתֵנו, כלומר: שהיה הכותב מפרש לאותן שמדבר עמהן; אמר הקב"ה לתקן את האדם בְּצַלְמֵינוּ כִּדְמוּתֵינו, שאנו מתקנין בו עכשיו, ועל עצמו ועל אותן שמדבר להם היה אומר, ולשון 'נַעֲשֶׂה' הוא לשון תיקון, ואינו לשון בריאה, כמו שפירשתי לעיל. והאי דנקט לשון רבים, דרך הכתוב לומר ליחיד לשון רבים, ולרבים לשון יחיד, ולזכר לשון נקבה ולנקבה לשון זכר, כמו הכא שאומר על אָדָם 'וְיִרְדּוּ', והיה [לו] לומר 'וירדה'.
ואם יאמר לך מין בשביל שלושה חלקים הוא אומר לשון רבים וזה האדם לשון אומנ"א בלע"ז ומדבר על כל אָדָם הנולדים, ולכך הוא אומר 'וְיִרְדּוּ' כי זה הוא פשט הפסוק – אמור לו, והלא משמואל לבדו אמרה בעלת אוב 'אֱלֹהִים רָאִיתִי עֹלִים מִן הָאָרֶץ' (שמ"א כח,יג), 'וּבְנֵי פַלּוּא אֱלִיאָב' (במדבר כו,ח), 'וּבְנֵי דָן חֻשִׁים' (בר' מו,כג); ולרבים לשון יחיד, כמו 'וַתִּקַּח הָאִשָּׁה אֶת שְׁנֵי הָאֲנָשִׁים וַתִּצְפְּנוֹ' (יהושע ב,ד); ולזכר לשון נקבה, כמו 'וְאַתְּ תְּדַבֵּר אֵלֵינוּ' (דברים ה,כד), וכמו 'וְאַתְּ שָׁדוּד מַה תַּעֲשִׂי' (ירמיהו ד,ל); ולנקבה לשון זכר, כמו 'וַיֹּאמֶר אֵלֶיהָ עֲמֹד פֶּתַח הָאֹהֶל' (שופטים ד,כ) – אף על פי שיש לומר ש'עֲמוֹד' כמו 'לעמוד'; ויש תיבות חציים לשון זכר וחציים לשון נקבה, כמו 'וַיֵּחַמְנָה' (בר' ל,לח), 'וַיִשַּׁרְנָה' (שמ"א ו,יב). ואין להם להביא ראיה מ'אלקים קְדֹשִׁים' (יהושע כד,יט), 'אלקים קְרֹבִים' (דברים ד,ז), כי גם שם פקרו המינין.
ועוד יש לומר להם, כי דרך הקב"ה לימלך בפמליא של מעלה שלו, כמו שאמר מיכה 'רָאִיתִי אֶת ה' יוֹשֵׁב עַל כִּסְאוֹ וְכָל צְבָא הַשָּׁמַיִם עֹמְדִים עַל יְמִינוֹ וּשְׂמֹאלוֹ וַיֹּאמֶר ה' מִי יְפַתֶּה אֶת אַחְאָב מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל וְיַעַל' וגו' (דבה"ב יח,יח-יט), וכן באיוב 'וַיְהִי הַיּוֹם וַיָּבֹאוּ בְּנֵי הָאֱלֹהִים לְהִתְיַצֵּב עַל ה' וַיָּבוֹא גַם הַשָּׂטָן' (איוב א,ו) ונשאו ונתנו באיוב, וכן בדניאל 'וְהִנֵּה מִיכָאֵל אַחַד הַשָּׂרִים הָרִאשֹׁנִים בָּא לְעָזְרֵנִי', 'וְשַׂר מַלְכוּת פָּרַס עֹמֵד לְנֶגְדִּי' (דניאל י,יג), ואומר 'בִּגְזֵרַת עִירִין פִּתְגָמָא וּמֵאמַר קַדִּישִׁין שְׁאֵלְתָא' (שם ד,יד), והכא נמי לבש הקב"ה דרך ענוה ואמר ה': נתקן את האדם להיות מושל הבריות, ורוצה אני שתאותו לעשותו שליט לפי שנתתי לכם ממשלת הבריות. כשהוא אומר 'מִיכָאֵל שַׂרְכֶם' (שם י,כא) ו'שַׂר יָוָן' (שם כ) נמצא שכל אומה ואומה יש לה שר, לפיכך איני רוצה לעשות ממשלה אחרת אלא ברצונכם, ולכך אמר נַעֲשֶׂה אָדָם, נתקן אדם להיותו מושל, כמו שאומרים 'נעשה פקיד ומלך' ואינם בוראים אותו, אלא כמה שניאותים לו עושים אותו פקיד או מלך, וכן המלאכים עשו אותו שליט, שניאותו לדבר, ולכך הוא אומר נַעֲשֶׂה. אבל על הבריאה הוא אומר 'וַיִּבְרָא אֱלֹהִים אֶת הָאָדָם' (בר' א,כז), 'אֶת הָאָדָם אֲשֶׁר יָצָר' (שם ב,ח), כולם לשון יחיד, כי הבורא הוא יחיד מיוחד יתברך ויתעלה זכרו.
ולפתיותם יש להשיב שאומרים על שהם ג' חלקים ולכך אומר לשון רבים, ואף אתה הקהה את שניו ואמור לו: אי אתה מודה ששלשתם שוה, ודעתם שוה, וכח אחד להם, הם כן למה הוצרך לומר לחבירו 'נַעֲשֶׂה אָדָם' להזהירם ולהזמינם, הלא גם להם היה זה הדעת והמחשבה, ולמה נטל עטרה על חבירו להזמינו, שהפסוק אומר וַיֹּאמֶר [אֱלֹהִים] נַעֲשֶׂה אָדָם, משמע שהאחד הזמין את חבירו, ואם כן אין דעתם שוה! ולפי דבריהם היה להם לומר 'ויאמרו נַעֲשֶׂה אָדָם', ואז היה משמע שכולם באו באמירה אחת ובמחשבה אחת. נמצא דבריהם הבל וריק.


  • בפירוש זה אנו רואים שני מאפיינים של פרשנותו של בכור שור בהרחבה – הפרשנות שוללת הגשמות והפולמוס האנטי-נוצרי. יש לשים לב שראיותיו לשלילת ההגשמה הן מהפסוקים, ולא מהכרע הדעת כדרכם של הפילוסופים הספרדים.
.

מלבי"ם (כל הפרק)(כל הפסוק)

השאלות

(כו - לא)    למי אמר נעשה אדם בלשון רבים. ומהו הצלם שנבוכו בו המפרשים. ולמה אמר שנית ויברא אלהים בלשון בריאה שמורה על הוצאת יש מאין. ולמה כפל בצלם אלהים ברא אותו. ולמה אמר אותו אותם. ולמה כפל ויברך ויאמר מה שלא אמר כן בחית הים. ומה ענין הכבוש והרדיה. ולמה תחלה אמר וירדו בבהמה ואח"כ לא חשב בהמה. וההבדל בענין מה שנתן להם לאכול. וראינו עתה הרבה בע"ח אוכלים פירות וזוללים בשר. ולמה לא נאמר על בריאת האדם כי טוב בפ"ע רק שראה את כל אשר עשה והנה טוב מאד:

"ויאמר אלהים נעשה אדם בצלמנו". המפ' פי' ענין הצלם על הכח השכלי שבו ישכילו, וכמ"ש הרמב"ם במורה ששם צלם מורה על הצורה המינית שבו יתעצם הדבר והיה מה שהוא והוא הכח השכלי, לא מקרה התמונה והתואר, אולם במקרא מצאנו שם צלם על התמונה והתואר, ואת כל צלמי מסכותם (במדבר ל"ג) צלמי טחוריהם וצלמי עכבריהם (ש"א וא"ו) צלמי זכר (יחזקאל ט"ז) צלמי כשדים (שם כ"ג), ושם צלם נגזר לדעתי משם צל (כמ"ש באילת השחר כלל ד' שמצאנו הרבה שמות שהמ"ם שבסוף נוספת עיי"ש) כי הצל הוא אבי הציירים, והצורה הנעשית בכיון נקרא צלם, שהוא צל הדבר שהוא לו ציור, וכבר בארו המפרשים שמ"ש נעשה אדם בלשון רבים, לפי שהארץ הוציאה את גופו כמו שהוציאה גופי שאר הבע"ח, וה' נפח בו נשמתו השכליית, והוא בצלם הארץ ותולדותיו מצד גופו שהוא מטבע התחתונים, ובצלם האלהות מצד שהוא בעל נפש משכלת, שהיא מטבע השכליים הנפרדים, וכמ"ש הרד"ק והרמב"ן והר"ן, אולם באמת כל העולמות אשר ברא ה' הם צלם האלהות, שכבר נודע שכל העולמות הם מתאחדים כאיש אחד, וכל המציאות נקרא בשם האדם הגדול כמו שהאדם נקרא בפי החכמים בשם עולם קטן, ופי' שכמו שכל אברי האדם הגם שכ"א ממזג ותכונה מיוחדת הם מתאחדים להיות לאיש אחד, וכולם קשורים קצתם בקצתם, וכ"א משלים את חברו עד שאם יחסר אבר פרטי א' או גיד א' הוא מום וחסרון בכלל הגויה, כן כל המציאות והעולמות אין מספר אשר ברא ה' הם ערוכים כאיש אחד וגויה כוללת שכל אחד הולך מהלך השלמות להשלים הקומה הכללית כאשר ישלימו אברי הגוף את הגוף הכללי, וכמו שהאדם הקטן עיקרו הוא הנשמה האלהית שהיא המחיה את כל האברים, והיא המשפעת בו התנועה וההשכלה, ואם תפרד מן הגויה אז כל האברים הם עצמות מתות מפוזרות, כן האלהות המתפשטת והשופעת אורה וחיותה בכל העולמות היא נפש האדם הגדול הזה, והיא המקשרת כל אברי הגויה הכללית, ר"ל כל העולמות הרבים מראש ועד סוף להיות קומה שלמה וגויה כללית שבה יתראה חכמתו של יוצר בראשית שחכמתו הוא עצמותו ית' השופע בכל העולמות מזה הצד שהוא פונה אל העולמות להניעם ולהנהיגם ולהחיותם (כי הא"ס כפי שהוא בעצמותו הוא נעלם מאתנו בתכלית ההעלם, וכל מה שחזו בו הנביאים והשיגו ממנו החכמים ברוח ה' הוא רק מזה הצד שהוא נפש העולמות ורוחם ונשמתם, שבזה ידמו אותו כנפש המתלבשת תוך הגויה ומחיה כל אבריו וגידיו וקנותיו, ומתראה בכל אבר ואבר לפי מה שיכיל הכלי והאבר ההוא, למשל במוח מתראה כנפש המשכלת בלב כנפש החיונית וכדומה, וכן תתפשט האלהות בעולם הגדול בכל עולם לפי מה שיכיל כלי העולם ההוא) וכמו שהגוף הוא צלם הנפש ומתוקן ועשוי באופן שיכיל האור והחיות של הנפש וכחותיה, כן האדם הגדול הוא צלם האלהות וחכמתו השופעת בכל עולם ועולם:

ואמרו חז"ל בב"ר (פ"ח) ויאמר אלהים נעשה אדם במי נמלך, ר"י בשם ר' לוי אמר במלאכת השמים והארץ נמלך, רשב"נ אמר במעשי כל יום ויום נמלך, ר' אמי אמר בלבו נמלך, ר' יהושע דסכנין אמר בנפשותם של צדיקים נמלך הה"ד המה היוצרים וכו'. הנה כולם הסכימו שה' אמר לכל מעשה בראשית אשר כבר עמדו כולם ערוכים ומסודרים בקומה שלמה ונקראים בשם אדם הגדול עם האלהות השופע בתוך האדם הזה והוא הנפש והרוח והנשמה של הקומה השלמה הזאת נעשה אדם קטן שנמצא בו כל מה שנמצא באדם הגדול בכל פרטיו עד שיהיה בצלמנו, שר"ל צלם של העולם הגדול, עם האלהות המחיה ושופע בעולם הגדול הזה, וחכמי המדרש בארו ופרשו ענין הצלם הזה כל אחד בהשקפה מיוחדת, ר' לוי אמר במלאכת השמים והארץ נמלך, הוא ישקיף מצד שהעולם הגדול מתחלק לעולם הרוחני והשכלי שזה מלאכת השמים, ולעולם הגשמי והחמרי שזה מלאכת הארץ, ואחר שמלאכות אלה חלוקים בענינם עד שבקל יטעה הרואה שכ"א מעשה יוצר אחר, רצה ה' שידעו כי העולם השכלי והרוחני והעולם הגשמי שניהם מעשה יוצר אחד, לכן ברא בריאה א' מורכבת ממעשה ב' מיני המלאכות המובדלות האלה שמצד נשמתו הוא מעולם השכליים ומצד גופו הוא מעולם הגשמיים, ובזה הניח חותמו על כל הבריאה שידעו שכל העולמות הגם שהם מובדלים בענינם הם מעשה יוצר אחד ומיוחד, כאומן שיודע לעשות שני מלאכות מתחלפות למשל בזהב ובעצים, ורוצה שידעו כי שני מיני המלאכות הם מעשה ידיו כולם, ועושה כלי אחת מורכבת מעץ ומזהב למען ידעו כי הוא חרש חכם יודע לפתח פתוחים דקים בזהב וכפתורים ופרחים בעץ, וכן ע"י האדם הניח ה' חותמו על כל הבריאה כי מעשה ידיו כולמו, ורשב"נ ישקיף בזה מצד שהאדם הוא עולם קטן וכל כחות מעשה בראשית אשר נבראו בששת ימי המעשה, כולם מקובצים בעולם הקטן הזה לא יחסר דבר, כמש"פ בתהלות במ"ש גלמי ראו עיניך וכו' עיי"ש, וע"ז אמר במעשה כל יום ויום נמלך, כי אחר שהאדם הוא המורכב האחרון נמצא בו כל מה שנברא ונתקן קודם לו, עד שאמר ה' לכל מעשה בראשית שיעשו את האדם, ר"ל שיתנו בו מכחם עד שכולם יהיו כלולים בו, והנה שתי ההשקפות האלה הוא רק לבאר איך האדם הוא בצלם הבריאה כולה ואיך אמר להבריאה כולה שהוא האדם הגדול שיעשה את האדם כלול מכל כחותיו, ועדיין לא באר איך הוא בצלם אלהים, דהא אמר בצלמנו בלשון מדבר בעדו (כי מ"ש הרמב"ם שהוא בצלם אלהים מצד שכלו אינו מדויק היטב כי השכל כבר נמצא בעולם השכליים הנפרדים שהם מכלל הבריאה שברא, שהם נתנו מכחם את החלק השכלי שבאדם) וכאשר נבקש דבר שנמצא באדם שלא נמצא דוגמתו בכל העולמות כולמו וזה הוא החלק שיתיחס אל ה' לבדו ראינו שהוא כח הבחירה שניתן אל האדם מה שהוא חפשי במעשיו ומושל על עולמו הקטן, כי כל מה שברא ה' כולם מוכרחים ומוטבעים במעשיהם ואין להם ממשלה לשנות דבר ממה שהוטבע בם בטבעם, שהמלאכים אינם חפשים ואין להם יכולת לעשות דבר כפי בחירתם רק כפי רצון ה', וכ"ש כל הנבראים אשר בעולם הגשמי שכולם הם מוכרחים במעשיהם, לבד האדם לו ניתן ממשלה על עצמו לעשות או לחדול כפי בחירתו אף נגד טבעו, וכאשר נבקש דוגמתו באדם הגדול שהוא העולם נמצא שהאלהות השוכן בכל העולמות ומחיה אותם, היא לבדה יש לה ממשלה לשנות טבע המוטבע בכל העולם ולהנהיג את האדם הגדול כפי בחירתו נגד הטבע, שהוא ההנהגה הנסיית שבה ישדד האלהים את טבע העולם הגדול, כמו שישדד האדם את טבע עולמו הקטן ע"י חפשיותו ובחירתו, לפ"ז במ"ש נעשה אדם בצלמנו שגם האלהות נתנה חלקה אל עשית האדם לא יתכן רק על הממשלה והחפשיות שיש לאדם לשנות את טבע עולמו הקטן ולפעול כפי הבחירה והחפשיות, וכבר בארתי בפי' ס' משלי שמלת לב מציין כח הממשלה אשר בנפש לפעול כפי בחירתו, וכן בעולם הגדול יציין במלת לב כח הממשלה אשר בנפש האדם הגדול לשנות את טבעי העולם ולעשות מעשים אלהיים בחיריים בלתי נתלים מן חוקי הטבע הכוללים, וע"ז אמר ר' אמי בלבו נמלך, שהוא בצלם אלהים אשר ניתן באדם מצד האלהי שזה חלקו שלא נמצא דוגמתו בכל נבראי העולם (שהגם שהנשמה האלהית אשר נפח באדם שעליו אומר ויפח באפיו נשמת חיים הוא ג"כ למעלה מכל הנבראים, זה נכלל במ"ש ויברא אלהים את האדם בצלמו, שזה לא יקרא בשם עשיה שמורה על הגמר רק בשם בריאה והוצאה יש מאין כמו שנבאר). אולם באשר עם העיון לא תשוה כח הבחירה והחפשיות אשר בלב העולם הגדול אל הבחירה והחפשיות אשר בלב האדם, כי האדם מצד בחירתו יש אפשריות שיבחר ברע ג"כ, ובמעשים מקולקלים ישחית ויהרוס כל סדרי בראשית. וה' מצד שהוא נפש העולמות וי"ל החפשיות לבחור ולעשות מעשים מופלאים נגד טבע העולם לא יבחר רק בטוב ורק לתקן לא להרע ולקלקל שהוא נגד טבע האלהות, ואיך נאמר שהבחירה אשר באדם זה חלק אלהי שניתן בו ובו הוא בצלמו אחר שאין בחירתם שוה, ע"ז אמר ר' יהושע דסכנין בנפשותיהן של צדיקים נמלך, ר"ל שהנפש מצד טבעה ועצמותה הוכנה אל מעשה הטוב והשלמות, ומה שתבחר לעשות רע לפעמים, אינו מצד טבע הנפש רק מצד הגוף וכחותיו שהורכבה עמו, ולפ"ז מצד עצמה כח הממשלה והבחירה השתול בה דומה בכל צד לכח הממשלה שיש לנפש העולם שהיא האלהות השופע בעולם הגדול שתבחר רק טוב ולא רע. ולכן אמר בצלמנו כדמותנו. ר"ל שיהיה בצלמנו אם ידמה אלינו במעשיו להיות צדיק ולהתהלך לפני ה' כפי שורש נפשו האלהית ותכונתה וטבעה, וע"ז אמר במדרש שבשעה שבקש לברוא את האדם ואמר נעשה אדם בצלמנו שאלו מה"ש אדם זה מה טיבו, א"ל צדיקים עומדים ממנו, ולא גלה להם שרשעים עומדים ממנו, ר"ל שלפי טבע נפשו האלהית אין ראוי שיעמדו רשעים ממנו והוא נגד טבעו[א]:

וירדו בדגת הים, כמ"ש שכל הנברא אחר חברו שליט על חברו. כי כל המאוחר בבריאה צורתו נכבדת יותר מהקודם, והקודם לו נכנע מפניו הכנעה טבעיית מפני יתרון צורתו לכן אמר שירדו בדגת הים ואף בעוף השמים ואף בבהמה שכל המאוחר צורתו חשובה יותר כמ"ש למעלה, וצורת האדם גוברת על כולם, ואמרו חז"ל זכו ורדו לא זכו ירדו, שאם לא ימשכו אחרי מעלת צורתם רק אחר חומרם כל המורכב היותר אחרון חמרו יותר חלוש כנ"ל:

הערות

[א] ראה איך השקיפו חז"ל על הדברים האלה, והלבישו דברי חכמתם במשל ומליצה דברי חכמים וחידותם. א] בב"ר (פ"ח) על נעשה אדם ר' לוי אמר משל למלך שהיה מטייל בפתח פלטרין שלו וראה בלורין א' מושלכת, אמר מה נעשה בה. מהם אומרים דימוסאות. מהם אומרים פריבטאות. אמר המלך אינדרטין אני עושה אותה מי מעכב, ר"ל שאחר שבנה המלך העליון את ביתו הגדול שהוא בנין כלל העולם שכלה ביתו ביום הששי ויצא מפתח פלטרין הזה כמטייל ורואה אם יש לו עוד דבר לעשות, אז ראה בלורין א' מושלכת, שהוא שעוד נשאר לו לברוא את האדם שהוא יכלול בתוכו כל תבנית הבית הגדול הזה וכל חדריו ועליותיו ומשכיותיו, ושאל לכל האומניות שעשו עד הנה מה נעשה, וכ"א אמר דבר אחר, ר"ל שכל פרט ופרט מחלקי העולם נתן מכחו אל האדם, והורכב בו עד שכל אחד יעץ בבריאתו דבר אחר, ואז אמר המלך כי הוא מצדו יעשה אותו אינדרטין שהוא צלם האלהות שהיא נפש העולם וחיותו, שע"ז אמר נעשה אדם בצלמנו, ומפרש מהו האינדרטין הזה, הוא מי מעכב שהוא כח החפשית והממשלה שיש למלך הגדול הזה על כל העולם, שאין מי מעכב בידו כי הוא יכול להנהיג הכל ע"י הממשלה האלהית החפשיית שאין שום כח מטבעי העולמות שיעמוד כנגדו ויעכב על ידו, וזה צלם אלהים בעולם הגדול, דמות הצורה הזאת האלהית יעשה באדם שגם הוא י"ל הממשלה על עולמו הקטן שאין שום כח טבעי מעכב על ידו כי הוא מושל על טבעי גופו בכח בחירתו, וזה האינדרטין וצלם אלהים שאמר נעשה אדם בצלמנו. ב] סנהדרין (דף לח:) אמר רב יהודה אמר רב בשעה שבקש הקב"ה לברוא את העולם ברא כת א' של מה"ש אמר להם רצונכם נעשה אדם, אמרו לפניו מה אנוש כי תזכרנו, הושיט אצבעו ביניהם ושרפן, וכן כת שניה, ברא כת שלישית וכו' אמרו לפניו הראשונים שאמרו לפניך מה הועילו, באשר נברא תחלה הצומח, ואחריו החי ואחריו המדבר, וכל כחות הקודמים הושתלו בהנברא אחריו, עד שבאדם הושתלו כחות נפש הצומחת, וכחות נפש החיונית, ונוסף עליהם כחות נפש המשכלת, לכן המליצו שבעת נברא האדם נבראו שלש כתות של מה"ש, שחז"ל יחסו לכל כח מכוחות הבריאה מלאך ממונה עליו, כמ"ש אין לך עשב שאין מלאך ממונה עליו ואומר לו גדל, ר"ל הכח ששתל ה' בהעשב שיצמח ויגדל ויוליד כדומה הוא מלאך שליח מאת ה' ממונה עליו, וא"כ בהאדם התקבצו בבריאתו שלש כתות של מה"ש, כפי מספר מכסת נפשותיו, הצומחת והחיונית והמשכלת, ואמנם יש הבדל בין נפש הצומחת אשר באדם וכן נפש החיונית שבו, לבין פעולת נפש הצומחת בעץ השדה ונפש החיונית בבע"ח, שהם מוכרחים בפעולתם ואין להם בחירה, העץ מושך מזונו משד האדמה, ואין לו ממשלה על עצמו למשול על כח הזה לעכבו או למנעו, וכן פעולת נפש החיונית בבע"ח הם טבעיים מוכרחים, אבל האדם י"ל ממשלה על כחות נפשו לעשות נגד טבעם, הוא יוכל להשבית פעולת נפשו הצומחת מלאכול מזון האיסור או ביוהכ"פ וכן יוכל להשבית פעולת נפשו החיונית לעשות נגד טבעה עפ"י כח הבחירה והממשלה אשר בנפשו, ובהכרח שבעת שתל ה' נפש הצומחת באדם לא שתלו כמו ששתלו בהצומח שבו חק טבעי נתן ולא יעבור, אבל בעת שתל כחות נפש הצומחת באדם, שתל ג"כ הבטול של הכחות, כדי שיהיה לאדם אפשרות לבטל כחות האלה עפ"י בחירתו וזה המליצו חז"ל שבעת רצה לברוא את האדם ברא כת של מה"ש שהם כחות הממונים על פעולת נפש הצומחת שנברא קודם לו, ואמר להם רצונכם שנברא אדם היינו שיקח כחות האלה וישתל אותם בגוף האדם ששתולים בו כחות אלה שהם הזן והמגדל והמוליד בדומה, ואמרו לו מה אנוש כי תזכרנו. המליצה שאם היה שותל כחות אלה בגוף האדם על אופן שהם שתולים בהצומח ששם הם רק טבעיים ומוכרחים אם היה באופן זה באדם היה דומה כעץ השדה שא"ל ממשלה על עצמו לעצור בעד טבעו מלאכול כל הבא בידו, וע"ז א"ל מה אנוש כי תזכרנו, הלא יהיה כצמח טבעי לבד לא אנוש בעל בחירה, ולכן בעת ששתל כחות אלה באדם בטלם תיכף, ר"ל שהניח האפשריות שיוכל האדם בבחירתו לבטל כחות האלה הטבעיות ע"י בחירתו, וזה מליצה שנתן אצבעו ביניהן ושרפן, ששרף ובטל את המלאכים הממונים על כחות הצומח לפי הטבע, ובזה נעשה אפשרות לשרוף ולבטל כחות אלה, וכן היה בכת שניה של מה"ש שהם כחות נפש החיונית שגם הם נתונים בנפש האדם, אבל לא באופן שנתונים בנפש החיה והבהמה שאין לה ממשלה לבטלה, כי בעת שתלם בנפש האדם שאז ראה שאם ישתלם כמו שהם בנפש בע"ח אין יתרון להאדם על הבהמה, שע"ז א"ל מה אנוש כי תזכרנו, נתן אצבעו ושרפם ר"ל שאז הניח האפשריות אל בטול כוחות האלה ע"י הבחירה, ובעת ברא ה' כת שלישית של מה"ש ר"ל הכחות של נפש המשכלת, שהיא המושלת על יתר כחות הנפש לבטל טבעם ולהנהיגם עפ"י חוקי החכמה ועפ"י בחירתו, והם אמרו הראשונים שאמרו לפניך מה הועילו, כוונו במליצתם שכת הזה של מה"ש, ר"ל פעולת נפש השכליית היא שלא יועילו הראשונים. ר"ל כי מה"ש האלה היינו כחות נפש ההשכלה הם יבטלו ויפרו דברי מלאכים הראשונים, ר"ל פעולת הטבעיים של נפש הצומחת והחיונית, שע"י השכל שבו י"ל כח לעצור בעד כחות הטבעיים שלו בכח שכלו ובחירתו ולמשול בבתי הנפש בממשלת השכל והדעת, ובזה בעת ברא ה' את האדם אמר נעשה אדם בצלמנו, שאמר לכחות הבריאה שנבראו קודם לו שיעזרו בבריאת האדם שיתנו לו כחות נפש הצומחת והחיונית, ובזה יהיה בצלמם וה' יושיט אצבעו ביניהם ויבטלם, שעל ידי כן יש אפשרות להאדם לבטל כחות טבעו ולעשות כפי בחירתו נגד הטבע שזה צלם אלהים באדם הגדול, ועל ידי כן נעשה בצלם שניהם, בצלם העולם ובצלם האלהות. ג] במד"ר (פ"ח) אמר ר' הושעיא בשעה שברא הקב"ה אדה"ר טעו מה"ש ובקשו לומר לפניו קדוש משל למלך ואפרכוס שהיו בקרונין (פי' במרכבה) והיו בני המדינה מבקשים לומר למלך דומינו (שבח) ולא היו יודעים איזהו, מה עשה המלך דחפו והוציאו חוץ לקרונין וידעו הכל שהוא אפרכוס, כך בשעה שברא הקב"ה את אדה"ר טעו בו מה"ש ובקשו לומר לפניו קדוש, מה עשה הקב"ה הפיל עליו תרדמה וידעו הכל שהוא אדם. כוונו במליצתם, שהאדם והקב"ה יושבים במרכבה, המלך העליון יושב במרכבה הגדולה, ר"ל שהוא נפש העולם הגדול ומנהיגו ומחייהו שמזה הצד דמוהו הנביאים כרוכב במרכבה, שהוא מזה הצד שהוא נפש העולם והעולם מונהג ממנו כאשר ינהיג הרוכב את מרכבתו, ונפש האדם יושבת במרכבתה הקטנה ומנהגת את גויתה שהוא העולם הקטן, כמו שינהיג המלך את מרכבתו הגדולה ע"פ הבחירה והחפשיות, ונפש האדם חפשיית במעשיה ובהנהגת מרכבתה כמו האלהית שהוא נפש העולם ומנהיג בהנהגה חפשית לפי רצונו, עד שמה"ש שהם כחות המנהיגים כל המציאות כולו שכולם הם כחות טבעיים קבועים בלתי משתנים, ראו כי האדם הוא הקדוש (ר"ל מובדל ונעלה מן הטבע ומושל עליה) בעולמו הקטן כמו שהשי"ת קדוש ונעלה על הטבע במרכבתו הגדולה, וכמ"ש בב"ר (פ' ע"ט) ויקרא לו אל אלהי ישראל, אמר אתה אלוה בעליונים ואני אלוה בתחתונים, והראה ה' שנמצא כחות טבעיות באדם שאין לו ממשלה עליהם לבטל אותם בכח הבחירה, והוא האומר שבועה שלא אישן ג' ימים מלקין אותו ויישן מיד, שבזה אין לו בחירה וממשלה על טבעו, וז"ש הפיל עליו:

 

כלי יקר (כל הפרק)(כל הפסוק)

"נעשה אדם בצלמנו כדמותנו". הרמב"ן כתב בשם רבי דוד קמחי שהקדוש ברוך הוא אמר לארץ נעשה אני ואתה, כי הארץ נתנה יבול חומרה כמו שנתנה לשאר בעלי חיים, והקדוש ברוך הוא נתן בו החלק הרוחני. ובצלמנו כדמותנו היינו שידמה לשניהם בגופו לארץ ובנשמתו לעליונים.

ומ"ש כי בצלם אלהים עשה את האדם. לספר הפלא שבו נבדל האדם משאר בעלי חיים, ועל פירוש זה הסכימו רבים ובאו עוד פירושים רבים בענין אמירת נעשה ובענין הצלם והדמות. ונכון לומר שלכך אמר לשון נעשה להראות שררתו ית' דווקא כשברא את האדם להורות שעיקר מלכותו ית' נראה בבריאות, מן האדם אשר יצר לכבודו ועניין הצלם והדמות אע"פ שנאמר (ישעיה מ.יח) ומה דמות תערכו לו. וכתיב (שם שם כה) ואל מי תדמיוני ואשוה. מ"מ מצינו שהקב"ה מתראה לנביאיו בדמיון דמות אדם כי בהר סיני נראה כזקן יושב בישיבה ועל הים נראה כגבור וכתיב (יחזקאל א.כו) ועל הכסא דמות כמראה אדם. כי בכל אלה הדמיונות רגיל הוא ית' להתראות ועליו יכול להיות שאמר בצלמנו כדמותנו אע"פ שבאמת אין לו ית' דמות וכבוד אלהים הסתר דבר.

וירדו בדגת הים ובעוף השמים ובבהמה. לקמן (פרשת נח ט.ב) הפך הסדר שנאמר ומוראכם וחתכם יהיה על כל חית הארץ ועל כל עוף השמים ובכל דגי הים. וכן דוד הפך הסדר ואמר (תהלים ח.ז׀ח) תמשילהו במעשה ידך כל שתה תחת רגליו צנה ואלפים כלם וגם בהמות שדי צפור שמים ודגי הים עובר ארחות ימים. ועוד שכאן נאמר וירדו ובפ' נח לא הזכיר רדיה וכן דוד אמר תמשילהו ושנוי זה הלא דבר הוא.

והקרוב אלי לומר בזה, כי בג' מינים אלו יש כח ביד האדם למשול באחד יותר מחבירו, והנה בבהמות וחיות וכל הרומש על הארץ יכול למשול ביותר כי המה מצויים אתו ויכול האדם לילך אחריהם בכל המקומות אשר המה הולכים ושבים ורצים, מה שאין כן בעופות ודגים, כי אין האדם יכול לפרוח באויר ולירד אל תוך הים בקרקעיתו ומ"מ יש בו כח יותר בעופות מבדגים כי לפחות האדם יכול לראותם לאיזו מקום המה פורחים ולרדוף אחריהם או ישלח חיציו ויהמם, מה שאין כן בדגים שהם מכוסים בים ויש בהם תרתי לריעותא. לפיכך כאן שאמר וירדו שיש במשמעותו לשון ירידה שאם אינו זוכה נעשה ירוד לפניהם ואינו יכול להם כלל הזכירם בדרך לא זו אף זו והקדים דגת הים כי לא זו שלא יהיה מושל בהם כי זה אינו חידוש כל כך מאחר שאינו יכול לילך למקום שהדגים הולכים גם עינו לא שלטה בהם, אלא אפילו בעופות שיכול לראותם כשבורחים מלפניו מ"מ לא ישלוט בהם, ולא זו בעופות אלא אפילו בבהמות לא ישלוט, אבל בפרשת נח וכן דוד המלך לא הזכירו לשון רדייה כ"א לשון מורא ותחת וממשלה שאין במשמעותם לשון ירידה א"כ ודאי מדברים בזמן שהאדם זוכה ואז הוא מושל בהם ע"כ מזכירם בדרך לא זו אף זו והפך הסדר שלא זו שימשול בהולכים על הארץ אלא אפילו בעופות ולא זו בעופות שיכול לראותם לפחות אלא אפילו בדגים וק"ל.

<< · מ"ג בראשית · א · כו · >>